27.7.72

בשבוע הראשון של יולי היה ד"ר נחום גולדמן המשתתף הפעיל ביותר בכנוס שנערך בז’נבה, שהשתתפו בו כמאה איש וביניהם מהאינטלקטואלים המבריקים ביותר שיש היום לעם היהודי. אין פלא לכן שהכנוס הזה היה חביב עליו וישב בכל ישיבותיו במשך חמשה ימים ומפעם לפעם תרם גם משלו לדיוניו. המדובר בכנוס של “קרן הזכרון”, שהיא קרן מיוחדת, המוקצבת מכספי השילומים לצורך שיקומו התרבותי של העם היהודי.

לא ניכנס כאן לתולדות הקרן הזאת, ורק זאת נספר עליה, כי כאשר המו“מ עם גרמניה על השילומים נסתיים בכי טוב, תבע גולדמן לספר את “הסיפור מאחורי הקלעים” של המו”מ על השילומים. שעה ורבע הקשיבו לו בדריכות, כי בשביל הקהל המיוחד הזה, שהיו בו פרופסורים בעלי כושר הבעה מיוחד מהאוניברסיטה העברית ומאוניברסיטאות צרפתיות, אנגליות ואמריקניות וכן סופרים ומשוררים, הוא גייס את כל שאר־הרוח לו והוכיח שהוא מוהיקן אחרון של הטריבונים הגדולים מבני דורו.

אחרי הכנוס הוא נסע למקום הנופש הבינלאומי אוויאן, מלון “רויאל” השרוי בתוך נוף נהדר, כדי לחוג שם את יום הולדתו ה־77. ואנו נסענו אליו, כדי לשמוע את הגירסה התמציתית של הסיפור ההיסטורי על מו"מ השילומים.

תחילה מספר ד“ר גולדמן על התקופה שקדמה למו”מ על השילומים, כאשר יותר משיהודים רצו לקבל, רצו הגרמנים לתת. זה היה מובן לגמרי אז ולא כל כך מובן היום, כי בינתיים קהו החושים.

קונרד אדנואר היה בעל תחושה מוסרית חזקה, גם כקתולי אדוק וגם כמתנגד של הנאציזם. הוא חי במועקה של השואה שראה בה גם טרגדיה גרמנית לנצח. גולדמן היה אז במלוא תוקפו של מנהיג יהודי וציוני, אישיות מרכזית ביהדות. ולכן היה אדנואר משגר אליו מדי פעם שליחים ומבקשו שיבוא אליו לשיחה. יש לזכור שהיה זה בסוף שנות ה־40 ובראשית שנות ה־50 כאשר מיפגש בין מנהיג מוסמך של העם הגרמני ובין מנהיג מוסמך של העם היהודי היה בו משום אימה. גולדמן סירב לשידולי הפגישה והודיע כל פעם לאדנואר, כי תנאי מוקדם לפגישה כזאת צריך להיות, שהוא ימסור הצהרה בבונדסטאג הגרמני, כי גרמניה הפדראלית כיורשת יורידית של הרייך שקדם לה, מקבלת על עצמה את האחריות לפשעי הנאצים. צריכה להיות חרטה פורמאלית, צריכה להיות קבלת דין פומבית. ואפילו אם אין זה עוזר לתיקון המעוות הנורא, הרי זה יסוד של מוסר למדינה השואפת לכפר אם ניתן בכלל לכפר.

אחרי מגעים בלתי ישירים חוזרים אלה, בא ד"ר אלטמאיר, מי שהיה אז ציר סוציאליסטי של הבונדסטאג, אל גולדמן לפאריס. מספר גולדמן:

"הייתי אז חולה במחלת הצהבת והנסיבות לא היו נוחות לפגישה עם שליחו של הקאנצלר. אבל האיש הזה שאף בכל לבו, כי העם היהודי יפוצה על המכה הנוראה שהנאצים הנחילו לו.

"אלטמאיר הביא עמו הפעם נוסח כתוב של ההצהרה שביקשתי מאת אדנואר. השליח הזה הודיע לי, כי אדנואר מוכן לקרוא את ההצהרה הזאת בבונדסטאג ובאזני כל העם הגרמני. קראתי את ההצהרה שאדנואר שלח ועשיתי בה גם כמה תיקונים, שלחלק מהם הסכים הקאנצלר ולחלק מהם לא הסכים. אך בסופו של דבר נתמלא התנאי שהתניתי, שלכל מגע בלתי אמצעי צריכה להקדים הצהרה על קבלת אחריות לפשעי הנאצים.

“רבים בוודאי זוכרים לפחות את הנסיבות החיצוניות של מסירת הצהרה זו, אם גם אולי אין זוכרים מה שאדנואר אמר אז בפרלמנט הגרמני. חברי הפרלמנט ניצבו אז דום במשך חמש דקות כשהם מקבלים על עצמם את העול המעיק של פשע איום ואת זכר קרבנותיו של פשע זה”.

*

האמת היא שכבר במשך זמן רב קודם לכן היו כל מיני שתדלנים, רובם יהודים, שהלכו אל גרמנים רבי השפעה, כדי לשדלם לתשלום פיצויים ושילומים. ויחד עם זה מכיר ד“ר גולדמן בעובדה, כי רובו של העם היהודי היה נגד השילומים והתקומם נגד המחשבה הזאת על הסכם עם גרמניה על שילומים. ולכן נשמרה ראשית המו”מ המעשי על השילומים בסוד כמוס.

גם אחרי שנתמלא התנאי המוקדם שגולדמן הציג, עוד לא הגיעה שעת המו"מ על הפרטים. כי היו דיונים פרלימינריים על השאלה, מה היא המטרה המעשית אליה נושאים הצדדים את עיניהם.

פגישתו הראשונה של ד“ר גולדמן לקראת המו”מ המעשי על השילומים היתה בלונדון, עם מזכירו הפוליטי של אדנואר דאז בלאנקנהורן, שהיה אחר כך שגריר גרמניה בבירה הבריטית. היא נערכה בביתו של יהודי לונדוני בשם ד“ר נוח בארו, מידידיו של גולדמן, שעמד בקשר עם הגרמנים לשם הכנת הפגישה. כאמור, היתה התרוצצות של שתדלנים שלא היתה נוחה לשני הצדדים גם יחד. ודווקא מצד גרמני באה ההצעה, להקים מוסד יהודי מרכזי ומייצג שירכז בידיו את הסמכות הכוללת גם למו”מ וגם לביצוע. גולדמן התייעץ על כך עם משה שרת ז“ל ובעקבות זה הוא כינס נציגי ארגונים יהודיים מרכזיים שהקימו גוף מייצג בשם “ועידת התביעות לנזקי רכוש יהודי מגרמני” (קליימס־קונפרנס). ואכן, המו”מ התנהל בשם גוף זה.

“אמרתי לבלאנקנהורן – מספר גולדמן – כי הבסיס למו”מ צריך להיות התחייבות מצד ממשלתו על מיליארד מארק. והוספתי, כי בלי התחייבות מראש על סכום כזה, לא ניכנס לשום התדיינות. כרגיל במקרים כאלה כאשר מדובר בכספים, התגובה היתה מסוייגת. בלאנקנהורן אמר מיד, כי הסכום נראה לו כמופרז ואיך יוכל להמליץ עליו. אבל זה היה תנאי שלי, כי זכרתי היטב שבן־גוריון צריך להתייצב לפני הכנסת והוא צריך לקבל את אישורה. ואמרתי לגרמני, כי מבלי שתהיה התחייבות מראש על סכום כזה, אי אפשר יהיה לדרוש מהכנסת הסכמה לנהל מו“מ על השילומים…”

למחרת פגישתו עם בלאנקנהורן היתה פגישתו הראשונה של גולדמן עם אדנואר. בגלל הסודיות נאלץ היה גולדמן להיכנס לאכסנייתו של הקאנצלר במלון “קלארידז'” בלונדון בכניסת המשרתים.

"לא היה זה דבר קל להימצא פעם ראשונה אחרי השואה במחיצה אחת עם נציג מובהק של העם הגרמני ואפילו היה זה אדנואר. ביקשתי ממנו שירשה לי להקדים אותו בהרצאת דברי. ודיברתי כעשרים דקה, מבלי שהוא יפסיק אותי. ואחרי שגמרתי את דברי הוא אמר, כי ידוע הוא כשונא פאתוס גם אצל אחרים ועל אחת כמה וכמה אצל עצמו. אבל הוא חייב לומר, כי ברגעים אלה הוא הרגיש את משק כנפי ההיסטוריה במקום הזה, בחדר הזה.

אך, אשר להתחייבות מראש על מיליארד מארק, נקט אדנואר בנימה של הסתייגות. ואז אמרתי לו, כי יודע אני נוהגי דמוקרטיה, שבלי התייעצות תחילה עם ממשלתו על הסכום אין הוא יכול לתת התחייבות פורמלית. אבל יודע אני שהוא די חזק כדי לתת הבטחה והוא יוכל גם לקיימה. השיב לי אדנואר: בלאנקנהורן מכיר אותי מזה שנים, אבל אני רואה שאתה מכיר אותי טוב ממנו. ולכן לך לחדר השני והתייחד שם עם עצמך ותכתוב את נוסח ההתחייבות ואני אחתום עליה. ואמנם הלכתי לחדר השני וכתבתי את המכתב שאדנאואר תיקן בו רק מלה אחת, שלא היה לה צליל גרמני לפי רוחו, והוא חתם עליו".

כך נעבר גם המכשול השני שגם הוא היה בעצם רק מכשול מוקדם למו"מ המעשי על השילומים. ההמשך מן הבחינה הכספית ידוע, גם במה שנוגע לשילומים וגם במה שנוגע לפיצויים אישיים, שלהם נפתח פתח רק הודות להסכם־השילומים.

אך התחייבות כספית של פוליטיקאי ואפילו שזה היה אדנואר החזק, הינה לכל היותר דבר שבעקרון ולא כסף מזומן. ואלה מהגרמנים שבידם היה הביצוע המעשי, התמקחו קשה ורצו למנוע בכל האמצעים אשר בידם את פירסום ההתחייבות על מיליארד, כי גרמניה ניהלה אז מו"מ על הפיצויים שהיתה צריכה לשלם למנצחיה במלחמת העולם השניה. והם התאוננו כל הזמן, כי גרמניה היא על סף פשיטת רגל.

*

על גודל הסכומים הראשונים שישולמו במסגרת ההתחייבות הזאת, היה משך זמן רב מאבק קשה בין מי שהיה אז מיניסטר הכספים של גרמניה, שפר, ובין גולדמן. שפר העריך, כי התחייבות זו פירושה שבסופו של דבר תצטרך ארצו לשלם כשמונה מיליארד מארק כשילומים ופיצויים אישיים. גולדמן העריך אז את הסכום הכולל בששה מיליארד מארק. ואומר גולדמן, כי עד היום הסתכמו תשלומיה של גרמניה ב־45 מיליארד מארק והוא מעריך שהסכום הכולל יהיה בסופו של דבר כ־60–70 מיליארד מארק. הוא מספר, כי בעת ההיא, כאשר נראה היה שאי אפשר להתגבר על חילוקי הדעות, הוא היה הולך כל פעם לאדנואר ומבקש את התערבותו. והקאנצלר התערב מדי פעם בפעם אישית, כדי להסיר את המכשולים.

אם לא של גרמניה, הרי של ישראל – המצב הכספי היה בכל רע. ובעוד שנמשכה ההתנגדות החריפה להסכם השילומים בתוך דעת הקהל, ידעו היטב הבקיאים, כי אין מטבע לשלם בעד צרכים חיוניים ביותר – למשל בעד הדלק שצה"ל והתעשיה היו זקוקים לו. ויום אחד קיבל גולדמן מברק מבן־גוריון המזמינו לבוא ארצה.

על טיסה זו שלו מספר ד"ר גולדמן אפיזודה שהיא אופיינית לאווירה של אז סביב השילומים:

“הפקידו שומר־ראש שישמור עלי, כי קיצונים איימו להרוג אותי בגלל השילומים. את האיומים צריך היה לקחת ברצינות. כזכור, שלחו לאדנואר מכונת־תופת בצורת ספר שהתפוצצה והרגה את המזכירה שלו. ד”ר שמשון יוניצ’מן ז"ל סיפר לי, כי הוא עצמו התערב כדי לרסן את הקיצונים וגם בגין התנגד להם.

"כשבאתי ארצה, סגרו את שדה התעופה ואיש לא הורשה לגשת אל המטוס, עד שירדתי ממנו ועזבתי את שדה התעופה. הייתי אז בירושלים רק יום אחד. בן גוריון האיץ בי לקבל לעת עתה 300 מיליון מארק שהגרמנים כבר הסכימו לשלם. בן גוריון אמר לי: אל תהיה קיצוני…

למחרת היום כשעליתי למטוס כדי לחזור לאירופה ביקש ממני שומר־הראש אחרי שהתלחש עם איש אחר שבא אליו, שארד ואטוס במטוס אחר. יש להם אינפורמציה שאחד הטרוריסטים קנה כרטיס לאותו מטוס עצמו בו הייתי צריך לטוס. אמרתי לו שלא ארד ולא אחליף מטוס. וכי אותו טרוריסט יסכן את עצמו ואת כל המטוס בגללי? – שאלתי.

“ומה קרה במרוצת הטיסה? פתאום נעשה שומר־הראש שלי עצבני, כי הוא ראה איש גוץ בעל זקנקן קטן מתקרב אלי. הוא אמר לי, שהנה, זהו החשוד. האיש עבר על פני כאשר שומר־הראש מחזיק את ידו על האקדח שהיה מוסתר אצלו. ‘הטרוריסט’ שוב חזר ונעמד לידינו כששומר־הראש שלי קופץ ואוחז מהר בידיו. בעל הזקנקן מחייך אלי ואומר לי, שנכון שאתה ד”ר גולדמן. כן, אני אומר, אני נחום גולדמן. ואז הוא ביקש ממני שאתן לו שלוש חתימות שלי בשביל אוספי האוטוגראפים של שלושת נכדיו. כי לא יוכל לספר להם שהוא נסע אתי במטוס אחד, מבלי שיביא להם את החתימות…"

*

אומר גולדמן שהוא הזהיר אז את בן־גוריון, שאם יסכים להצעה הגרמנית, הוא יגרום על ידי כך להמעטת היקף השילומים. לשאלתו של בן גוריון הוא נקב כבר אז בסכום של 600–700 מיליון דולר שאפשר יהיה להשיג.

לא מעט גורמים פעלו אצל הגרמנים וסיכנו את הצלחת המו“מ. היו שתדלנים יהודיים שהתערבו, היו שתי מפלגות גרמניות שהתנגדו להסכם, היו המדינות הערביות שלחצו נגד מתן כספים למדינה היהודית. אבל היו בתוך המשלחת הגרמנית גם כאלה, – כגון חבר הפרלמנט באהם – שהתפטרו כאות מחאה, על שארצם מתמקחת והם כינו התמקחות זו כלא־הוגנת. היה לו לד”ר גולדמן ויכוח גם עם גופים יהודיים שהשתתפו בוועידת התביעות ובייחוד עם יעקב בלאושטיין המנוח, מי שהיה נשיא הוועד היהודי האמריקני. מי שהיה נציג ארה“ב בגרמניה, מקלוי, מסר לד”ר גולדמן הצעה מטעם בלאושטיין, כי שאלת גודל סכום השילומים תימסר להכרעת בוררות של הסטייט־דפרטמנט האמריקני. אומר גולדמן שהוא התנגד להצעה זו בכל לבו, כי חשש שריווח לעניין לא יהיה מזה. ואכן, אחרי גמר הסכם השילומים פגש גולדמן את האמריקני ביירוד, שהיה אז מנהל המחלקה הגרמנית בסטייט־דפרטמנט והם הזכירו בשיחה את רעיונו של בלאושטיין. שאל גולדמן את ביירוד, כמה הייתם מציעים בתור פשרה, וביירוד נקב בתשובה לשאלה זו בסכים של 200–250 מיליון דולר.

הסכום הסופי עליו התחייבה גרמניה בהסכם־השילומים היה 825 מיליון דולר.

המו"מ הגיע לסיומו וכל הפרטים נקבעו – תנאי התשלום, צורת הסילוקים וזמניהם. והכל כתוב על נייר שרק החתימות חסרו עליו. קבעו גם המועד וגם המקום שבו ייערך טקס החתימה.

מספר ד"ר גולדמן:

“טילפנתי למשה שרת ז”ל שהיה בפאריס, כי עליו לבוא לטקס החתימה לבית המועצה בלוכסמבורג לשעה שמונה בבוקר. אך כעבור זמן הוא הודיע לי, כי לא יוכל להגיע מחוסר קשר אווירי. ביקשתיו שיתן לי לבדוק את הדבר ואודיע לו. וכפי שהתברר, ללוכסמבורג לא היה בכלל שדה תעופה בינלאומי ולכן העצה היעוצה לו היתה שיטוס לבריסל ומשם יוכל להגיע תוך שעה וחצי במכונית. אמר לי שרת ז"ל שהוא מתפעל יותר מן התושיה שלי מאשר מהמיליארדים.

“שתי המשלחות, הגרמנית ושלנו, התאכסנו באותו מלון עצמו והתנהל מו”מ עד הרגע האחרון על פרטי הטקס. הוסכם, כי בעת החתימה ישאו דברים אדנואר, שרת ואנוכי, וכל אחד יכין את נאומו בכתב מראש ויראה אותו לצד השני. כך הם נוהגי הפרוטוקול מאז ומעולם במעמדים בינלאומיים כאלה.

"אך מה ששרת כתב, היו דברים קשים ובוטים שאדנואר לא הסכים לשמוע. וגם אחרי ששרת שינה מן הנוסח, עוד מצאהו בוטה מדי. אדנואר הציע לבסוף שרק אני אדבר מן הצד היהודי, אבל לכך אני לא הסכמתי. ובסוף הוחלט שטקס החתימה ייערך מבלי להשמיע נאומים, הוסכם שאיש לא ידבר, לא הם ולא אנחנו. וכך זה היה באמת. וגם אחרי הטקס, כאשר נכנסנו שלשתנו לחדר קטן ושרת התחיל לדבר, הוא פתח דבריו באמרו, כי הוא מדבר בלשונו של גטה – כדי להבחין… שרת דיבר גרמנית יפה כמו כל שפה זרה ששלט בה.

"היתה שעת בוקר מוקדמת, מוקדמת כל כך שעובדי הנקיון עוד עסקו בטאטוא בנין המועצה (הראטהאוז) של לוכסמבורג, שבאחד מחדריו התכנסו נציגי העם היהודי והעם הגרמני, כדי לשים חתימותיהם על הסכם השילומים. למה הקדמנו כל כך? כי רצינו למנוע מן העתונאים לתאר ולצלם טקס שלא היה בו מקום לגינונים חיצוניים, לחגיגיות כלשהי. על המאורע נודע לדעת הקהל רק מההודעה שפירסמנו.

*

נחום גולדמן ביקר בבודפשט בהזמנת מרכז הקהילות היהודיות בראשית אפריל 1967. הקהילה, למרות שהיתה תחת שליטה קומוניסטית, היתה מעוניינת בביקורו בגלל הדולרים מהקרנות שגולדמן שלט עליהן. וגם השלטון עצמו היה מעוניין בבואו, בגלל אותם דולרים עצמם, שעברו ישר מהקהילה לקופת מרכז המפלגה הקומוניסטית.

ראשית אפריל היתה גם עידן חגיגותיה של המפלגה לזכר תפיסת השלטון. בהזדמנות זו היתה גם מסיבה חגיגית שהוזמנו אליה הדיפלומטים הזרים ובתוכם גם אני כנציג ישראל בבירה ההונגרית. ושם נודע לי מפי אחד מחברי מזכירות המפלגה, שהיה דיון על ביקורו של גולדמן במזכירות וההיתר ניתן בתנאי מפורש שהאורח בעל הדולרים יתאפק מאוד ולא ידבר בקבלת הפנים לכבודו מטעם מרכז הקהילות ונכבדי היהודים בעיר – על ציונות. אבל מי שזוכר את גולדמן, יודע, שהוא לא היה מהצייתנים והמתאפקים וכן דיבר על ציונות וגם נזף בנשיא המרכז על שהתעלם מנציג מדינת ישראל באותו מעמד.

גם אני כנציג מדינת ישראל בבודפשט ראיתי בנחום גולדמן אורח משלי ואירחתי אותו על שולחני ולארוחה הוזמן בין השאר גם הסופר טיבור דרי, שהושב אל השולחן לידו של גולדמן, בידענו שגולדמן ידיו רב לו בדפדוף בספרי בלטריסטיקה. ואמנם גולדמן פתח את שיחתו עם דרי כשגילה לו שהוא קרא בתרגום צרפתי את ספרו המפורסם ‘ניקי’, ניקי הכלב.

אמר גולדמן לסופר, כי גם לו היה קשר נפלא בלתי נשכח עם כלב. הוא היה עוד רווק בברלין והיה לו כלב בבית והוא היה צריך לנסוע ולהיעדר מהבית כשבוע ימים. אבל כעבור יום שלחה לו מנהלת משק ביתו מברק על הכלב, הרובץ במקום בו הוא השאיר אותו ואינו זז ואינו אוכל או שותה. אז הרהרתי בדבר – סיפר גולדמן – והחלטתי לנהל התכתבות עם הכלב. שמתי דף של נייר בכיסי למשך כמה שעות ואחר־כך שלחתי בדואר מהיר את הנייר לביתי בברלין והוריתי לאישה שתיתן להריח את הנייר לכלב. ודף כזה שלחתי מדי יום וזה הקים את הכלב מרבצו וחזר לשגרת חייו – כך סיפר גולדמן למחבר של ‘ניקי’ על הקורספונדנציה שלו עם הכלב. והסופר בעל רומן־הכלבים המפורסם בכל העולם, האזין והרהר ולבסוף שאל: קורספונדנציה, קורספונדנציה… ומה ענה לך הכלב?

הכלב ענה לי – כך גולדמן – מה שכלב רגיל לענות. כאשר חזרתי הביתה, הוא קשקש בזנבו וחשף מלוא שיניו לחיוך.