רקע
דוד גלעדי
המורד במלכות שמים וארץ

13.9.63


ישבנו פעם במסעדה פאריסאית, יחד עם קרוב משפחה אמריקני, כאשר לשולחננו ניגש איש רזה, בעל זקנקן דוקרני ולבן, ואמר, כשהוא מצביע באצבע לעבר האמריקני: “אתה פלוני־אלמוני יליד העיר ש., שעל גבול ההונגרי־סלובאקי ואני בן־עירך, הבה נראה, אם תזכור מי אני”.

שותפי לשולחן לא זכר ולא זיהה את האיש הדובר אליו וזה בא לכן לעזרתו וגילה לו, כי הוא בעצם אברהם שוורץ, אחד מבניו הרבים של מנהל מרתף־היין של בעל־האחוזה בעיר מולדתם המשותפת. שניהם הלכו יחד ל“חדר”, לבית הספר, וצדו יחד צפרים על האילנות והדגים בנחל.

אמר האמריקני:

“אתה היית המפורסם מבין שנינו ואיך לא זכרתי? אמנם מאז כבר עברו כמה שנים. בעצם כמה שנים? אם איננו טועה, ארבעים־וחמש. שנינו היינו ילדים כאשר נפרדנו אחד מעל השני וכל אחד מאתנו הלך לחפש את מזלו במקום אחר. יש לך כוח־זכרון טוב, כי אני לא הייתי מזהה אותך לעולם. ואולי גם משום שחשבתי, כי אתה נמצא מזמן בעולם האמת. הסיפור ששמעתי עליך הוא, כי קפצת למימי הדאנובה ואיש לא טרח להציל אותך. מעכשיו עלי להאמין בתחיית המתים…”

השיב השני:

“אני מאמין כל יום מחדש בתחיית המתים, כי כמעט כל יום אני מגלה מישהו מבני החבורה שלנו בעיר ש. והם בשבילי כולם בבחינת מתים שקמו לתחיה. היום, למשל, גיליתי אותך ולפי מה שאני רואה אותך, יש לי הרושם שהחיים בעולם האמת אינם רעים כלל וכלל. יש שם מה לאכול…”

השניים התחילו נכנסים לפני ולפנים לזכרונות מימי הילדות והזכירו שמות לרוב וכמעט על כל השמות שמו מסגרת שחורה, על שמות הנערות היפות שחיזרו אחריהן, על חבריהם אתם שיחקו ואתם עשו מעשי שובבות. לבסוף הגיעו לדבר על מעשי שניהם כיום הזה ואז אמר אברהם שוורץ:

“אברהם שוורץ גם הוא מת ואיננו עוד. קיים רק אבריש, הצייר אבריש, המצייר את העולם כפי שיהיה בעוד מאתיים שנה, כאשר המשיח יבוא. אתה לא מאמין במשיח? בשבילי הוא קיים, אבל הוא לא משיח יהודי המחלק את מטעמי הלוויתן ושור הבר לחסידי הרבי ומשקה אותם מיין המשומר. מאז אני זוכר את אבי בתור משגיח על מרתף־היין של הגראף, המשיח היהודי גמר אצלי את הקאריירה. בינינו לבין עצמנו, אבי המנוח זכרונו־לברכה, היה טיפש גדול, אדוק וטיפש. חסיד שוטה שידע רק לומר תהלים והרביץ לנו בלי רחמים על כל עבירה קטנה על חוקי הדת. דיברת על זה שקפצתי לדאנובה וחשבת שהדגים אכלו אותי. לא היה כדאי להם… אתה רואה שגם היום אני רק עור ועצמות ואז הייתי עוד פחות מזה. אז בא לוויתן אחד ובלע אותי, אבל הוא הקיא אותי מרוב גועל כמו את יונה הנביא, שלא אלהים הציל אותו ממעי הדג, אלא שהדג היה רגיל למטעמים יותר טובים. אבל מה רציתי בעצם לומר? כן! אני נזכר! רציתי לומר שאבי המנוח זכרונו לברכה היה בעצם זה שגרם לכך שקפצתי לגלי הנהר…”

במשך כל המונולוג הזה לא סר חיוך טוב מעל פני אבריש. עכשיו, משגילה ידיד וחבר מימי הילדות, גאו בו כנראה הזכרונות ורצה להגיע עד סופו־סיומו של מונולוג זה.

"אבל את הדברים האלה אתה בוודאי עוד זוכר, כי היית עוד בבית. אביך סגר יום אחד את החנות שלו ולקח את כולכם ועוד כמה מזוודות קטנות ונסעתם ולא אמר לאיש, לאן ומדוע. רק אחר כך שמענו שנסעתם לאמריקה. גם אביך היה משוגע לא קטן, שהמקל שלו היה יותר מהיר מהשכל שלו… טוב, אבל רציתי לדבר על אבי שלי זכרונו לברכה. כבר אז, כשהייתי ילד קטן, ליכלכתי את כל הניירות ברישומים ולא היה דבר שהרגיז יותר את אבי מאשר כשראה אותי עם עפרון ועם נייר – כמו מטלית אדומה בשביל הפר בזירה. הוא לא היה תלמיד־חכם ואולי בגלל זה היתה שאיפתו הגדולה שבניו ילמדו תורה וילכו אפילו לישיבה. היה גאה מאד על יחוסה של אמי, שהיתה צאצא ישיר של הרב ירמיה לב, שהיה רבי חשוב לפני כמה דורות בעירנו. אבל דווקא משום שהוא כל כך רצה שאלך ל’חדר' והרביץ לי בגלל זה מכות רצח כל יום, הפך ה’חדר' המוסד השנוא עלי ביותר וגם מאז אינני חי בשלום עם אלהי ישראל… אתה זוכר בוודאי שהיינו עניים מאד ומאביב עד סתיו לא נעלתי מעולם נעליים ואלמלא עסקה אמי תמיד בהטלאת בגדינו, היה הישבן שלי מבצבץ תמיד ממכנסי הקרועים. אז כאשר כבר עשיתי רישומים רבים לעצמי, החלטתי לנסות להרוויח מכך כסף. במקום ללכת ל’חדר', הלכתי לכיכר הראשית וביקשתי מאנשים שיעמדו, כדי לעשות להם ‘פורטרט’. והיתה לי הצלחה גדולה. מכרתי את הרישומים שלי בכסף. את הכסף שהרווחתי, החבאתי במקום־סתר ואמרתי לעצמי, שכאשר יהיה לי די כסף, אסע לי לעיר הבירה ושם ארוויח עוד יותר כסף. אולם פעילותי ‘האמנותית’ בכיכר הראשית נמשכה כמה ימים בלבד, כי השמועה הגיעה מהר לקצה העיר, שם התגוררנו בצל ארמונו של הגראף. אלמלא הצילה אותי אמי בבכיות ובצעקות שלה, לא הייתי יוצא חי מבין ידיו של אבי, שאיבד ממש עשתונותיו מרוב כעס וחימה.

“אמרתי לך שהוא לא היה חכם גדול, אבל אם אני חושב עליו היום, אני מבין, שהוא היה מר־נפש בגלל שלא יכול היה לתת לנו אוכל לשובע ולא יכול היה להלביש אותנו בגדים הגונים למרות שעבד משחר עד לילה. את כל המכות שרצה בעצם לתת לגראף, הוא נתן לנו… נוסף לכל הצרות, הוא היה אביון־גאוותן. היתכן שצאצא של ר' ירמיה לב יעמוד בשוק ויצייר פרצופיהם המגושמים של גויים וגויות?! הגרוע מכל היה בעיניו, שבמשך כן אותם ימים שציירתי בכיכר, לא הלכתי ל’חדר‘. כאשר הפסיק להרביץ לי מאפיסת כוחות, ברחתי החוצה וקפצתי דרך הגדר לפארק הגדול של הארמון, כי ידעתי שלשם גם אבי לא יעז לרדוף אחרי. לא ארחיב דיבור על הסיוט שחיכה לי שם מלהקת הכלבים הגדולים שהתנפלו עלי ושמהם ניצלתי רק הודות לגנן שלעג לי וריחם עלי. יצאתי מהגן מהעבר השני והסתתרתי בין הסוף שליד הנחל במשך כל היום עד הערב. כשהרעב היה יותר חזק מהפחד חזרתי והתגנבתי הביתה. אולם גם למחרת ועוד למחרת לא הלכתי ל’חדר’ ושוב לא בשום יום אחר ואמרתי לעצמי, אמות מהמכות, אבל לא אלך יותר ל’חדר'. ברחתי כל פעם מהבית והלכתי לצייר ‘פורטרטים’ בכיכר העיר, עד שיום אחד תפסו אותי שם הז’נדרמים ולקחו אותי לבית הסוהר. אבי זכרונו לברכה הלך אליהם והגיש נגדי תלונה, שאני משוגע. ומה היה הסוף מזה? הסוף מזה היה, שהייתי במשך חצי שנה במוסד לילדים מפגרים וכאשר שיחררו אותי, כי הרופא אמר שאני בריא ושלם, הלכתי למקום הסתר שם היה כספי ולקחתי את הכסף ועליתי לרכבת ונסעתי לעיר הבירה, להיות צייר… אבל טוב, לא אלאה אתכם ולא אאריך בתיאור אכזריותה של עיר־הבירה שהיתה אפילו יותר אכזרית מאבי המנוח. רק זאת אגיד לכם, למה המשיח שלי אינו יהודי… כאשר כבר חשכו עיני מרעב, הלכתי לקהילה היהודית וביקשתי שיתנו לי עזרה מקופת הצדקה. אז שאלו אותי, אם יש מישהו שממליץ עלי, כי בלי המלצה אין נותנים עזרה. צריך פרוטקציה… הלכתי אל אחד הרבנים וסיפרתי לו באופן גלוי, מי אני וכל הצרות שעברו עלי. הוא ראה היטב שפני נפולים מרעב ובקושי אני עומד על רגלי מרוב חולשה. אבל הוא דיבר אלי דברים של שמן משחת קודש וקולו היה כה רך מרוב צידקות שקיבלתי גועל ממנו. הוא אמר שעלי לחזור הביתה, אל הורי, שבוודאי דואגים לגורלי ומוכן לתת המלצה שיתנו לי כרטיס־רכבת, אפילו פרוטה לא יותר מזה. אם כבר רעבתי עד עכשיו, אוכל לרעוב עוד עד שאגיע הביתה. ואיים עלי שאם לא אסכים למה שהוא מציע, יקרא למשטרה ויחזירוני הביתה, אל הורי האוהבים והדואגים, כפות ידיים ורגליים… קמתי וברחתי כל עוד כוחות בי ורצתי, רצתי, עד שהגעתי לגשר הדאנובה. היססתי רק קצת וטיפסתי מהר על המעקה וקפצתי מגובה כמה קומות למים. לאמיתו של דבר קיננה בי התקווה שיצילו אותי וירחמו עלי כאשר ישמעו את סיפורי ולא יחזירו אותי בכוח הביתה, אלא יתנו לי אפשרות להיות צייר בעיר־הבירה. תקוותי הצדיקה עצמה רק בחלקה – איש לא קפץ אחרי למים, להצילני, אבל מי הנהר היו יותר רחמנים מרחמי בני־אנוש, או שגם הם לא רצו בי והשליכוני אל החוף כשעוד רוח באפי. כמובן, בחוף כבר חיכתה לי ‘החברה האנושית’ והחזירו אותי אל הורי בכל הכבוד, בלוויית איש במדים. איך הגעתי אחר כך בכל זאת לפאריס ומה היה אחר כך, זה כבר סיפור אחר…”

כנ"ל היה המונולוג שבו הציג עצמו אבריש הצייר, כאשר פגשנוהו לראשונה. למרות שכבר בפגישה ראשונה זו לא העלים, כי איננו אוהב ישראלים, היה אדיב להזמיננו לביתו וגילה לנו ידידותו. למה הוא כועס על ישראלים? – זה סיפור לחוד שבו משולבים כמה סיפורים. וכאשר אבריש רוצה לספר, שום סכר לא יוכל לעצור שטף דיבורו.

“שמעתי פעם שיש מוזיאון לאמנויות היפות בתל־אביב וחשבתי בלבי, כי הנה, יש מדינה יהודית ויש בה עיר שכולם שם יהודים ובעיר הזאת יש מוזיאון ויהודים בכל מקום בעולם אוהבים מוזיאונים עם תמונות ועם פסלים ויותר מכל הם אוהבים בוודאי, את המוזיאון שלהם. אז אמרתי לעצמי, למה שלא יהיו באותו מוזיאון אשר בתל־אביב גם כמה תמונות משל אבריש, המצייר חזיונות מימות המשיח, כאשר נמר שוכן יחד עם ילד קטן? לקחתי שתי תמונות מהטובות ביותר והיפות ביותר וארזתי אותן היטב ורשמתי על האריזה את הכתובת של המוזיאון העירוני בתל־אביב ושמתי אותן בדואר. ומלבד זה, שלחתי גם מכתב למנהל המוזיאון והודעתי לו, שאני תורם שתי תמונות למוזיאון. והנה, כעבור זמן, כעבור כמה שבועות או כעבור כמה חודשים, אני מקבל מכתב מאותו מנהל, שהוא לא רוצה בתמונות שלי וגם אינו מתיר את האריזה, אלא מחזיר אותה כפי שארזתיה. מוחל טובות… איזה מין מנהל של מוזיאון הוא זה? במרתפי המוזיאון של פאריס יש אלפי ואולי רבבות תמונות שלא יראו אולי אף פעם אור עולם. וגם אותו מנהל בתל־אביב יכול היה לשים את התמונות שלי יחד עם האריזה במרתף ולשלוח לי מכתב־תודה על נדיבותי… אחר כך, כעבור שנה או שנתיים, באה אלי גברת אחת מתל־אביב וביקשה שאנדב תמונה בשביל המוזיאון העירוני. החוצפה הזאת הוציאה אותי עד כדי כך מן הכלים, שצעקתי עליה והייתי גס במידה כזאת, שהיא התחילה לבכות. אולם בסופו של דבר היינו ידידים והזמנתי אותה גם לביתי הכפרי ופייסתי אותה. אבל תמונה לא נתתי. אתם תצטרכו לחיות במדינה שלכם בלי התמונות של אבריש…”

השלמנו עם גזר־הדין שאבריש הוציא. אך נראה שלא ויתר על כך שנתפעל מיצירתו האמנותית. ערב גשום אחד, בשעה מאוחרת למדי, צילצל והבהילנו למהר ולבוא אליו. חשבנו, מי יודע מה קרה ומיהרנו לביתו אשר ליד הפנתיאון, ברובע הלאטיני של פאריס. מצאנו את אבריש יושב רגוע באטלייה שלו וכל כולו אומר שלווה סטואית, מחוייכת. ישבנו אצלו כמעט כל אותו לילה, ובאותה הזדמנות הכרנו גם את אשתו, גברת אצילית, עדינת־הליכות, בת למשפחה יהודית מאלז’יריה.

הנושא לו הקדיש אבריש את הלילה ההוא, היה – אשתו, בני משפחתה ראו בנשואיהם חיתון למטה מכבודם ולכן ניתקו אתה את כל הקשרים. מי יכול לזכור את כל הפרטים שלפיהם הסביר הצייר מחודד הזקן, שמשפחת אשתו קשורה בעצם בקשרי חיתון עם צאצאיו של פראנסוא הראשון, מלך הצרפתים? ואחיה של אשתו, מהנדס חשוב ובעל שם בצרפת, משמש כיום יועץ ראשון במעלה ליד הנשיא בורגיבה הטוניסי. וכי פלא הוא, שהוא אינו שולח אפילו כרטיס־ברכה לחגים לאחותו שנישאה לאמן־אמיגרנט ומזה שנים לא ראו זה את זו.

עוד אבריש מדבר ואנו מתבוננים בתמונות הרבות התלויות על הקירות מסביב. לא ראיתי מימי סוסים וחמורים כה נהדרים כפי שראיתי על בדיו של אבריש! הם מצויירים על רקע של נופים אין־סופיים, שבהם פה ושם עץ בודד עם ענפים ערומים, נעדרי בדים, אולם עיקר ציורו הוא מקדיש לנושאים מימות המשיח, שנתן להם את השם הכולל “בעוד מאתיים שנה”. הרבה חיות ועופות, הרבה עצים גבוהים, שדה האלהים מאוכלס יצירי כפו השוכנים יחד בשלום ואין טורף ואין נטרף. ובגן האלהים הזה שבו שוררות אהבה ואחווה וריעות, חייבת האהבה להגיע לביטויה המשכנע ביותר ואין לה ביטוי משכנע יותר בעיני אבריש מאשר בזיווגם של גבר כושי עם אשה לבנה.

אנו מעירים על הנמר השומר על התינוק בעריסה:

“זה כמו בנבואתו של ישעיהו…” – ומצטטים ומתרגמים לו את הנבואה לאחרית הימים. בעיני אבריש ניצת אור אדום של כעס:

“זה לא שום שעיה, זה אני ורק אני! מאז ברחתי מה’חדר', אני לא קורא את הביבליה הקדושה…”

כפי שניצת זיק הכעס, כך גם כבה מהר. הסיפור על פראנסוא הראשון, מלך הצרפתים, הגיע לסופו. הוא הראה לנו את שלושת הספרים שפירסם עד עכשיו. דפדפנו בהם, קראנו באחד מהם קטע אובסצני מאד במיטב הסגנון הספרותי וכאשר מארחנו אמר שלא כדאי שנטרח, כי בין כך לא נבין מה שכתוב שם, הנחנו את הספרים מבויישים, אחרי שדנו כה לשלילה את יכולתנו האינטלקטואלית.

וכי אמרנו שאבריש אינו יהודי טוב? יש כמה הוכחות שאמנם יהודי טוב הוא, למרות שאת ה“חדר” אינו אוהב עד היום הזה. הוכחה אחת היא, למשל, אפה העקום של בעלת גאלריה פאריסאית בפובור־סן הונורה שהציגה לפני כמה שנים תערוכה מתמונותיו של אבריש. וכאשר בעלת הגאלריה העירה הערה אנטישמית באוזני אבריש, הוא הנחית סטירה כזאת על פרצופה, שכל עתוני פאריס “צלצלו” ממנה, סטירה שעל עוצמתה מעיד אפה עד היום הזה.

אבל מלבד זה יש גם הוכחות חיוביות. למשל, מקבצי הנדבות ל“דבר טוב”, ממאה־שערים אשר בירושלים, יודעים כולם את כתובתו של אבריש בפאריס. והם אינם יוצאים מלפניו בידיים ריקות, ומדי שנה הולך אבריש להשתתף באספת־הזכרון לחללי השואה היהודיים ומשלם דמי החבר שלו לארגון עצירי הנאצים לשעבר.

זה שהוא כועס על ה“חדר” ועל ישעיהו הנביא ועל מוזיאון תל־אביב, אינו מוכיח ח"ו שאינו אוהב יהודים. והראיה, שכאשר היינו אצלו בביתו הכפרי, היתה שם חבורה גדולה, כולה יהודים וביניהם שני זוגות שרק יום קודם לכן חזרו מישראל. ריחה הטוב של ישראל שהביאו אתם, לא הפריע כלל לאבריש ואפילו שאל וחזר ושאל כל מיני דברים על ישראל ואז נוכחנו לדעת, כי בסתר לבו הוא מקנא בהם על שהם היו שם ולא הוא.

את הבית הכפרי, במרחק כחמישים קילומטר מפאריס, על הנהר מארן, הוא עצמו בנה ועל דלת־הכניסה צייר שני לוחות־הברית והוסיף עליהם גם מגן־דוד, למען שבאי־ביתו לא יטעו ויידעו היטב, היכן הם נמצאים. עמדה שם חורבה ומן החורבה עשה אבריש בית של אמן לתפארת, עם ציורי קיר משלו, עם אביזרי פולקלור, עם תמונות ופסלים עתיקים מהאוסף הפרטי שלו. וליד הבית גן־פירות גדול ובקצה הגן התקין לעצמו בריכת־שחיה.

ואותו יום אכלנו מתבשיליו של אבריש עצמו, שהוכיח, כי לא לשוא יצא שמו כאמן הקולינריה. כן נתן לנו הזדמנות להכיר את כל הצדדים של דמות־דיוקנו הרבגונית. ולמען למנוע טעות, אנו רואים צורך להודיע כאן, כי נפרדנו מעל אבריש בשלום וידידות. ידידות זו הצלחנו להציל אחרי שחדלנו להתווכח עמו ולטעון שאינו צודק פה, או שאינו צודק שם. אמן גדול כאבריש תמיד צודק…


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50055 יצירות מאת 2765 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!