12.5.63

בקונסוליה הישראלית במארסיי, נמצא עתה ארכיון קטן, ארוז בארגז ובו, בין השאר, טיוטה לחוקה של מדינה יהודית, אותה קיוותה להקים חבורה של אסירי עוני וברזל במחנה־הריכוז בקומפיין אשר בצרפת. היה זה לפני עשרים ושתיים שנה ובקומפיין קיים אז הגיסטאפו “מחנה ריכוז לאסירים פוליטיים” – כפי שהמקום הוגדר כלפי חוץ – שרוב שבוייו היה יהודים. ומתוך מצוקתם, על סף שילוח “מזרחה”, הם רקמו חלום, שכאשר ואם ישובו עוד להיות אי־פעם בני חורין, הם יקימו מדינה יהודית ולא עוד יהיה נתון עמם לחרפה ולבז.

אך שבויי קומפיין ידעו כנראה בדיוק, היכן הם עומדים ומה צפוי להם. כי אותה חבורה שרקמה את החלום, קראה לעצמה בשם “מסדה” – שם שלקחה לעצמה מההיסטוריה הרחוקה ושיש בו מן הסמליות לאמונה איתנה בחירות, כשם שיש בו גם מן היאוש.

אבל למה ראה תוכנו של ארכיון זה אור רק עתה, אחרי שהיה טמון למעלה משתי עשרות שנים – לכך יש סיפור משלו. אחד בשם צוקרמן, בעל דרכון ישראלי שהוא אחד מפקידיו הבכירים של אונסק"ו מזה שנים רבות, סיפר לפני כמה חדשים לנספח התרבותי של שגרירותנו בפאריס, מר הרפז, כי בכפר קטן בדרומה של צרפת, נמצא בתוך מחסן השייך לבלגי בשם טרסר, ארגז עם מיסמכים העשויים לעניין את השגרירות ושטרסר רוצה להעמיד לרשות מדינת ישראל.

צוקרמן בא במגע עם טרסר בקשר לרכישת מגרש. בעלת אחוזה בכפר לנפול שעל חוף הים, ליד קאן, ציוותה את ארמונה לפני מותה, להקמת מרכז תרבותי־אמנותי, וביקשה לכסות את הוצאות הקמת מרכז זה ממכירת מגרשים מאדמות האחוזה. חלקה כזאת קנה גם צוקרמן מאת טרסר – שנתמנה למוציא לפועל של הצוואה – ובאופן זה הם עשו היכרות וכך הגיע טרסר לספר על הארגז ומיסמכיו לצוקרמן.

הרפז מסר על הדבר מפי צוקרמן לשגריר, ד“ר איתן. כאשר השגריר ביקר לפני חודשיים בקאן, הופיעה אצלו במלון, לפי הזמנתו, הגב' טרסר וסיפרה לו סיפור מבולבל על תולדות ארגז המיסמכים, שלדבריה היה שייך ליהודי בשם יהושע ג’ורג' בלומברג – שהיגר אחרי המלחמה לארה”ב ומאז הם לא שמעו עליו. ואמרה, שבעלה יודע על העניין יותר ממנה, אבל הוא אינו פנוי אותה שעה להיפגש עם השגריר. ואז נדברו שכאשר השגריר יבקר פעם שניה בסביבה, יינתן לו לראות את המיסמכים.

ואמנם השגריר ביקר שוב בקאן בחופשת־הפסח ועשה סידורים מראש לפגישה עם טרסר, שהבטיח להראות הפעם גם את המיסמכים אשר בארגז. ד"ר איתן ניגש לכפר לנפול ונפגש עם טרסר בביתו. טרסר סיפר בהזדמנות זו מה שהוא יודע על תולדות מיסמכים אלה. לפני מלחמת העולם השניה היה חי במארסיי יהודי שמוצאו מן הלבאנט בשם יושע או יהושע, בעל עסקים ענפים ועשיר מאד. אחרי שהנאצים כבשו גם את דרום־צרפת, הם החרימו את ביתו על כל אשר בו, אולם בעל־הבית עצמו הצליח לברוח ולהסתתר.

כעבור זמן־מה הוא קיווה, כנראה, להציל משהו מן הרכוש שנשאר בבית והוא ניסה להתגנב לביתו, אולם הוא נתפס ונלקח כנראה למחנה ריכוז ואין איש יודע מאז, מה עלה בגורלו.

כאשר יהושע נעצר על ידי הגיסטאפו, היה ארכיון קטן זה עם המיסמכים שבתוכו, כבר בביתו. כי הלא דרומה של צרפת הפכה לארץ כיבוש רק בראשית 1943 – אחרי שחרור אפריקה הצפונית על ידי בעלות הברית – ועל קיומם של הניירות ידע ידידו של יהושע, אותו בלומברג שהזכרנו. בלומברג זה הוא יהודי ממוצא רומני, שחי בדרום־צרפת וגם בימי הכיבוש הנאצי הצליח להסתתר וחי חיי מחתרת. בלומברג הצליח מה שיהושע לא הצליח: הוא הוציא מביתו של יהושע את הניירות והחזיקם אצלו. אולם כאמור, אחרי המלחמה היגר בלומברג לארה"ב ואת הארכיון לא לקח עמו, אלא הפקידהו בידי ידידים לא־יהודיים, שטרסר לא גילה את זהותם לשגריר.

מידי ידידו של בלומברג קיבל טרסר את הארגז כפקדון, מבלי שיגלו לו מה יש בתוכו. כי זמן לא רב אחרי שבלומברג היגר, עזבו גם ידידיו את צרפת והיגרו לברזיל והשאירו את מטלטליהם וגם את הארגז בידי טרסר. מאז ובמשך למעלה מחמש־עשרה שנה איש לא הציץ למחסן ולא נגע במטלטלים וגם לא בארגז. אולם בעלי המטלטלים חזרו אשתקד מברזיל לצרפת וכאשר מצאו בין שאר חפציהם גם את הארגז עם הניירות, הם אמרו לטרסר, כי ארגז זה עם הניירות שבתוכו שייכים, למעשה, למדינת ישראל – כך אמר להם בלומברג לפני צאתו לארה"ב.

ואז נזכר טרסר שהוא מכר מגרש לישראלי צוקרמן. ואמנם ניצל היכרות זו, כדי להודיע לשגרירות בפאריס על קיומו של הארגז.

במשך כל הזמן שטרסר גולל את סיפורו המוזר, עמד הארגז הקטן ליד השגריר על הארץ. ורק מובן שסיפור זה, כולו מיסתורין, הגדיל סקרנותו לגבי תוכן הארגז. וכאן בא סיפורו של ד"ר איתן ממה שגילה בין הניירות שהעלה מתהום הנשיה.

“הארגז הוא מעין תיקיה שבה מסודרים כעשרים תיקים בסדר מדוקדק להפליא. וכאשר אתה מדפדף בניירות ומעיין בהם, מתעוררת בך תחושה מוזרה, כי אתה נכנס לעולמו של איש שדעתו אינה מיושבת עליו, האם נוכל לדעת אי־פעם מי היה יהושע זה?”

שלושה סוגי מיסמכים נמצאים בארגז. לחלק האחד שייכים כתבי־יד מעטו של יהושע עצמו. והקריאה בהם מוכיחה, כי עד בוא האסון הנאצי הוא לא הקדיש תשומת־לב רבה לענינים יהודיים, אלא היה טרוד בעסקיו. המאסרים, הגירושים, יציאת רכבות עם יהודים, זקנים, נשים וטף, מהחלק הכבוש של צרפת לעבר מחנות־המוות – זעזעוהו במידה כזאת, שבלהות רדפוהו יומם ולילה. וכי יתכן שיעשו כדבר הזה לעם היהודי? – זו השאלה המבצבצת כל פעם מחדש מבין השטין.

הלא היהודים עם קדום הם ולא גזע נחות דרגה. והאיש כותב מחקר על השפה העברית כשפת תרבות קדומה, בעלת קירבה משפחתית ללשונות עתיקות אחרות. והוא כותב מין מחקר אתימולוגי על מקור שמה של העיר מארסיי ורוצה להוכיח, שזהו למעשה שם עברי: מר־סלע"… ובכתב יד אחר הוא תוהה על גורלו של העם היהודי, מפוזר ומפורד בין כל העמים, קרבן משטמה וביזה בכל הדורות – איך בכל זאת לפתור את בעיית עם ישראל, מול ולמרות השנאה התהומית בה הוא מוקף מכל עבר?

כמובן, ניירות אלה דורשים עיון יותר יסודי ומעמיק, אם אמנם הם כדאים לעיון כזה.

חלק שני של התיקיה כולל חליפת מכתבים בין יהושע ובין אדם בשם גור – רק לשמו יש צורה עברית, אבל נושאו איננו יהודי – המתגורר בניו יורק. יש שם העתקי המכתבים שיהושע שלח לגור והתשובות שקיבל מגור, הכל מסודר בסדר מופתי. חליפת מכתבים זו היא מהתקופה טרם שארה"ב נכנסה למלחמה. אשר לתוכן? השגריר סבור, כי רק אם גור עודנו חי ואפשר יהיה לשאול את פיו, אפשר יהיה לדעת, אם היו אלה מכתבים של טירוף־דעת מצד יהושע, או שהמכתבים נכתבו בכתב־סתר שרק יהושע מזה וגור מזה הבינוהו. מתוך קריאה בלבד אי אפשר להבין תוכנם וכוונתם.

את ההנחה שהמדובר בכתב־סתר, מחזקת העובדה, כי גור משיב באותה לשון כפי שיהושע כותב לו.

החלק השלישי של התיקים הוא, למעשה, הארכיון של ארגון “מסדה” שהוקם על ידי עצורי מחנה הריכוז קומפיין. נראה שהאיש יהושע, שהתהלך כאמור חופשי בעיר מארסיי עד ראשית 1943, עמד בקשר עם עצורי קומפיין והם ששלחו לו את ארכיונם למען יהיה “במקום בטוח”.

ממיסמכים שד"ר איתן קרא רק ברפרוף, יוצא, כי חבורת “מסדה” היתה כולה יהודים מתבוללים שלא היה להם מעולם קשר עם ציונות. כאן, בקומפיין, מול לועי תת־המקלעים של שומריהם הנאצים, הם עמדו מול מציאות יהודית שמעבר ליאוש. תהום של שנאה מפרידה ביניהם ובין העולם הלא־יהודי. וגם אם יש שביב של תקוה, גם אם מישהו מהם יזכה להישאר בחיים אחרי התבערה הגדולה, האם אפשר יהיה לחיות בין הגויים, בין גויים מכל העמים שעמדו מנגד להשתוללות ההיטלריזם?

התשובה לשאלות נוקבות אלו היתה כנראה שלילית. היה בוודאי מישהו ביניהם שידע על מצדה והוא שנתן שם זה לארגון שהוקם בקומפיין. כי היה זה ממש ארגון, עם יושב־ראש, עם חברי ועד ועם פרוגראמה – להקים אחרי המלחמה מדינה יהודית! החבורה דנה על תכנית זו לפרטיה. על הדרכים איך להגיע למדינה יהודית. הם נכנסו לפני ולפנים של השאלה, שקלו והתדיינו ושרטטו טיוטה של חוקה למדינה עליה חלמו, אותה ראו מתגשמת בדמיון יאושם.

בניירות המתייחסים לחבורת “מסדה” מופיעים גם שמות, שאם נשאר מישהו בחיים מבין נושאיהם, בוודאי יוכל לספר יותר פרטים מאלה הרשומים בתוך התיקים.

מר טרסר הסכים למסור את הארכיון הקטן לידי השגריר והוא נמצא עתה שמור במשרדי הקונסוליה הישראלית במארסיי. עתה מצפה ד"ר איתן להודעה מהנהלת “יד ושם”, אם להעביר את הארכיון למוסד זה בירושלים, ששם מקומו.