19.5.63

למארסל רופי מלאו כבר שמונים וארבע שנים והוא עודנו מתהלך עם חידה הקשורה באישיות דגולה הנמצאת מזה ששים שנה בעולם הנצח – ופותר אין לו. אותה אישיות היא תיאודור הרצל, כפי שהוא קורא לו. והחידה – אולי החוקרים ההרצליאנים אשר בירושלים יודעים את פתרונה.

מר רופי הוא יליד פאריס, מבני אותה תקופה, כאשר בירת האורות היתה בירת החושך, כשהעיר הגדולה געשה מסערת פרשת־דרייפוס. הוא מעיד על עצמו, כי מעולם לא היה לו מגע עם יהודים ובסוגיה של יהדות לא ידע בין ימינו לשמאלו. היה סטודנט צעיר שרק זה עתה גמר את לימודיו התיכוניים והתחיל מבקר בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה. אולם משפחתו לא יכלה כנראה לסייע בידיו ולכן יצא לקצוות אירופה, לחפש את מזלו במקום אחר.

הוא הגיע לבירה האוסטרית ושם התחיל נותן שעורים בצרפתית. לומדי צרפתית בווינה של אותה תקופה – השנים האחרונות של המאה הקודמת – היו בנים ובנות טובים שהודות להם חדר לחברה הגבוהה ושמו של המורה לצרפתית שהגיע מפאריס, נפוץ ברבים. שמו שהלך לפניו, זימן לו כנראה את האפיזודה שאת פשרה אינו יודע עד היום הזה.

“יום אחד שאלוני, ואינני יודע מי, אינני זוכר באלו נסיבות, אם אוכל לקבל על עצמי לערוך עתון יומי בצרפתית העומד לצאת בווינה. ההצעה היתה לי כמובן לכבוד גדול ולא היססתי להסכים לה. אחרי ששמעו ממני את התשובה, הציגוני לאיש שעשה עלי רושם גדול. היה זה גבר יפה־תואר, גבוה ואלגנטי, בעל זקן שחור ובעל עינים שחורות, יוקדות”.

לא קשה לנחש שזה היה הרצל. ורופי נכנס לעולם שכולו חידה בשבילו. הרצל גולל בפניו את תכנית העתון היומי הצרפתי לכל פרטיה. למעשה, היה זה עלון בתבנית קטנה, בעל ארבעה עמודים שהעורך עצמו יחליט, מה לפרסם בו. ורק שני תנאים הוצגו לו – האחד הוא, שבעלון זה לא יתפרסם לעולם דבר על יהודים ויהדות; והשני, כי עליו לפרסם כל יום “מכתב מקושטא” ככתבו וכלשונו, לפי כתב־יד שיימסר לו, בלי שינוי כלשהו.

רופי הסכים, כמובן, לתנאים שהוצגו לו, שלא קשה היה לקיימם ולמלא אחריהם. אבל הוא לא מבין עד היום הזה, למה אסור היה לכתוב באותו עתון על יהודים ולמה צריך היה לפרסם כל יום “מכתב מקושטא”, שהכיל אך ורק תהלות ותשבחות על השולטן, על משטרו, על כל המתרחש בקיסרות העותומנית הרקובה, המושחתת, האכזרית.

העלון, בשם “לה פטי ז’ורנל” (“העתון הקטן”), התחיל להופיע ביוני 1898 והיו קשיים לא מעטים עם פועלי הדפוס הווינאים, שלא ידעו מלה צרפתית. רופי מוציא מתיק־העור שלו כרך המכיל את כל גליונות “העתון הקטן”, שהופיע בסך־הכל ששה חדשים, מיוני עד דצמבר אותה שנה – שארבעה חודשים מהם הוא שמילא בו את תפקיד העורך.

אנו מדפדפים בגליונות שהצהיבו מיושן, מחפשים עקבות כלשהם לכוונותיו של הרצל. למה מצא לנחוץ להשקיע ממון רב בהוצאת עתון יומי דל למדי בשפה הצרפתית, בבירתו של קיר"ה? מספר רופי, כי הרצל לא חס על כסף ושילם את שכרו ביד רחבה והעמיד לרשותו כרכרה אלגנטית רתומה לשני סוסים, עם רכב במדים נוסח אותה תקופה, שעמד לשרתו בכל שעות היממה.

לוא רצה היסטוריון לקבל את תדריכו לפי החומר שנתפרסם בעלון זה, ספק אם יכול היה להסתפק במקור זה. החומר העתונאי שממנו אפשר היה ללמוד על הווי אותה תקופה ומאורעותיה, היה כולו מקוטע. ידיעות קטנות מהחיים הפוליטיים, מן הפרלמנט, שתיים שלש שורות על תקציב הממשלה הקיסרית, מדור על תיאטרון שכולו חצאי משפטים על ההצגות העומדות להתקיים, ידיעות מחיי החצר ועל האישים שהקיסר או העומדים ראשונה במלכות קיבלו לראיון. אמנם פה ושם אנו מוצאים גם כתבה גדולה המשתרעת על עמוד שלם, כגון זו על רציחתה של הקיסרית אליזבת. ובולטת מכל ההתמדה בה פורסם “המכתב מקושטא” ובו פרטים וידיעות מכל המתרחש בקיסרות העותומנית. כאשר השולטן חגג למשל את יום עלייתו לשלטון, מסופר על השורה הארוכה של צירים ושגרירים ומושלים וראשי העדות הדתיות ופחות, וזירים ונסיכים שבאו להניח לרגלי השולטן את אות הערכתם ולהביע לו את איחוליהם.

לפי תוכנו של “המכתב מקושטא” ועל סמך התדריך שרופי קיבל, אפשר להגיע רק למסקנה אחת לגבי כוונות הרצל בהוצאת עלון זה, והיא, שבמאמציו למען השגת הצ’ארטר על ארץ־ישראל מהשולטן, הוא עשה לו “שרות קטן” זה. למען לתקן במקצת את הרושם הרע שהמתרחש בקיסרות העותומנית הרקובה עשה על העולם החיצוני. כמובן, רק ההרצליאנים בעלי המקצוע יוכלו לומר, אם השערה זו נכונה ורק הם יוכלו לדעת, אם העלון נדפס לפי הסכם בין הרצל ובין אנשי החצר בקושטא.

*

רופי הוא כולו הערצה עד היום הזה לאיש הרצל.

“הייתי אז בן תשע־עשרה. צעיר וקל־דעת ולא נתתי לעצמי דין וחשבון, כי במחיצתו של אישיות היסטורית אני עובד. ידעתי רק זאת, שהרצל הוא אדם בלתי־רגיל. כבר אז היתה טבועה בו מחלתו ולמרות כן לא ידע מנוחה מה היא. הוא היה פעיל יומם ולילה ודמותו הקרינה על סביבתה ממש השפעה מאגית”.

וחידה בתוך חידה בעיניו הם האנשים שהסתובבו במחיצתו של הרצל. מה הקשר שהיה להרצל עם הנסיכה מבית פוטוצקי? – הוא שואל כשעודנו תוהה ותמה גם כיום, ששים וחמש שנה אחרי “האפיזודה המופלאה”. עם הנסיכה היו עוד אחדים מן האצולה הפולנית, שהיו מבאי־ביתו של הרצל, מן הדמויות שאיכלסו את עולם חלומותיו על המדינה היהודית. אחד בשם סטניסלב דה־קושמיאן ואחד בשם דה־נבליסקי – זה האחרון הוא שהיה עורך העלון בחדשיים האחרונים לקיומו. מציין רופי בתמיהה מהולה בהערצה, כי בין אלה שנמנו על “חצרו” של “נסיך היהודים” בווינה, היו הנשים היפות ביותר של החברה הגבוהה בווינה של אותה תקופה. “ואיזו דמות נהדרת היתה הגברת הרצל עצמה!..”

שמו של רופי עצמו לא נדפס בעתון, כי כלפי חוץ, העורך היה אחד בשם לואי ברס (ואחר כך דה־נבליסקי), ששמו התנוסס ליד ראש העתון. ארבעה חדשים אלה היו לו ימים טובים וכאשר הגיעו לסיומם, נפסק גם מגעו עם הרצל. האפיזודה הפלאית הגיעה לסיומה עם סכום כסף שהרצל תחב לכיסו. רק כאשר התחיל להתבגר וקלט יותר ידיעות על הציונות, רק כאשר חלפה קלות־הדעת של ימי הנעורים, הוא הבין, היכן בילה ארבעה חדשים אלה. ב־1903 פירסם רופי חוברת המסבירה לקוראיו הצרפתיים, ציונות מה היא.

בחוברת זו הוא נתקל שוב, עשרים שנה אחרי פירסומה. רופי נכנס לעבוד בשירות הקולוניאלי הצרפתי ואחרי מלחמת־העולם הראשונה הוא נתמנה לתפקיד רם מעלה בשלטון הצרפתי בלבנט, כשמושבו בביירות. כגזבר ראשי של השלטון, היה זה תפקיד מעין מיניסטריאלי. והנה, אך בא לביירות ועשה היכרות עם אנשי המקום, התייצב אצלו מזכיר לשכת המסחר המקומית שביקש ראיון. האיש, יהודי, דיבר אליו כאל ידיד ותיק והזכיר לו, כי הוא פירסם עשרים שנה קודם לכן חוברת המדברת נכבדות בתנועה הלאומית היהודית.

אורחו של רופי סיפר לו, כי בהיותו בניו יורק, הוא ראה את החוברת באחד הארכיונים. וכיוון שלא נשאר אף טופס אחד תחת ידיו, ביקש ממנו רופי להשיג את החוברת או לפחות העתק ממנה. ואמנם, כעבור זמן־מה הגיע העתק מודפס במכונת־כתיבה מניו יורק. את שמו של יהודי זה, מזכיר לשכת המסחר הביירותית בראשית שנות העשרים, אין רופי זוכר.

הגליונות המכורכים של “לה פטי ז’ורנל” היו שמורים אצל מר רופי במשך ששים וחמש שנה ולא נפרד מהם. עתה הוא חלה זו הפעם הראשונה בחייו ושכב במשך כמה שבועות ומצפונו החל נוקפו – הכרך הזה של הגליונות הצהובים צריך להגיע לאותו מקום לו הם שייכים, לארכיון הלאומי של המדינה היהודית שנולדה תחילה בחלומותיו של הרצל. רק הבריא, הוא הביא את הכרך לשגרירות ישראל בפאריס ומסר אותו לידי הגב' יעל ורד, אותה פגש פעם בבית ידידו.