20.8.63

לעת ערב הגענו לעיר בזאנסון שהיתה יעדנו ללינת לילה. עם קומנו בבוקר הלכנו לבקר את הבית בו נולד ויקטור הוגו ובית שני בו נולדו האחים לומייר, ממציאי הראינוע. עלינו גם להר שמעל לעיר עליו נמצא מבצרה המפורסם של בזאנסון. דרכנו אצה לנו, ולכן, רק בהיותנו הרחק מן העיר גילינו במדריך המודפס, כי יש במבואות העיר ארמון הנקרא “הארמון של היהודיה”.

מהו אותו ארמון, לא ידענו, כי יותר מן הציון שזהו “מקום חמד”, לא נאמר במדריך, לכן אמרנו לעצמנו, שכאשר נעבור שוב דרך העיר בדרכנו חזרה, נערוך ביקור ב“ארמון של היהודיה”.

אין לתאר במלים, מה יפים הם הנופים באזור זה של צרפת. אזור הז’ורה שבשלוחות האלפים שאת דרכיו סלל עוד לואי פיליפ בשולי הסלעים הרמים. וזול, שומון ובזאנסון, כולן ערים כמו מוזיאונים, בנויות על ראשי גבעות רמות וכולן היו אי־פעם מוקפות חומה. לרגלי הדרך, בגיאיות העמוקות, שם שוטפים נחלי הרים מהירים היורדים מן ההרים, נמצאים מפוזרים ישובים קטנים, כפרים עתיקים בנויים אבן המתמזגים עם הנוף, חוות בוקרים ומגדלי צאן ומעונות קיץ עם רעפים אדומים ומגדלים מזדקרים.

ארץ זו נבראה ברגע של חדווה גדולה שנתחלפה מהר והפכה לזעם. חומות סלעים מפילי אימה ונחלים משקשקים וכמו שוחקים.

*

אבל על ארמון היהודיה רצינו, בעצם, לספר. בשובנו, היתה לנו רק מטרה אחת בבזאנסון – לבקר בארמון הזה. הוא נמצא במרחק כמה קילומטרים מן העיר וכל פעם היינו צריכים לשאול על כיוון נסיעתנו.

“איפה הארמון?” – שאלנו. וכל פעם החזירו לנו שאלה: “ארמון היהודיה?” והיה חיוך טוב בשולי השפתיים, בין שהשואל־הנשאל היה ילד ובין שהיה מבוגר. לתושבי האיזור יש כנראה “יחס” ליהודיה הזאת שלהם. אבל הדריכונו בדרכנו גם שלטים שהצביעו על הכיוון איך להגיע ל“מסעדת הארמון של היהודיה” המבטיחה מעדנים לבאי שעריה.

בתוך פארק ששערו פתוח לרווחה קידם את פנינו מגרש־חנייה למכוניות, עם שלט האוסר את השימוש בו לאלה שאינם מזדקקים לשירותיה הטובים של המסעדה. לא הרחק משם עומד מיבנה נחמד לעין בן שלש קומות, בנוי בסגנון “ביתני הציד” של אצילי אירופה, עם כניסה מקומרת, עם גג־רעפים מזדקר, עם מרפסות־עץ חטובות. גם פסל קטן של מריה, אם ישו, ניצב בתוך שקע בקיר החיצוני. ומעל לכניסה – שלט העושה פירסומת למסעדה האכסקלוסיבית שהבניין מאכסן כיום.

מאחורי הבית גדר של אבנים המשקיפה על גיא עמוק ומעבר לו על היערות המשתרעים הרחק־הרחק. בתוך הגן המטופח נמצא גם מגרש לגולף מיניאטורי השייך למועדון של בני טובים מבזאנסון. אנו שואלים את האשה הממונה על הגשת משקאות לחברי המועדון, מה ארמון זה ומי היתה אותה יהודיה ששמה נקרא עליו.

היא אשה פשוטה מנשות העם ואינה בקיאה בהיסטוריה. כל מה שהיא יודעת הוא, כי היתה זו יהודיה טובת־לב שעשתה מעשים טובים וכל אחד רק בירך אותה. היא יעצה לנו לשתות ספל קפה במסעדה ובתמורה יספרו על היהודיה בעלת הארמון.

המלצר היה מוכן לשרת גם אותנו ולא רק את אורחיו האכלסקוביים. בפנים מצאנו כל האביזרים של מסעדה מהודרת, קישוטי פליז מבריקים, מראות גדולות סגנון האמפיר, קירות מצופי עץ, כלים ממיטב החרסינה. כאשר גילינו על הקיר דף גדול של קלף ועליו כתובות בקליגרפיה מסוגננת תולדות הארמון, עמדנו לקרא את הכתוב. ואז ניגש אלינו המלצר ואמר, שאין צורך להתייגע – הוא עצמו יספר לנו בעל־פה מה שהוא יודע והוא יודע יותר ממה שכתוב.

אולם־המסעדה נתמלא אט־אט אורחים שהמלצר היה טרוד אתם, ומשלא היה סיפק בידו לשבת אתנו ולספר לנו סיפורו של הארמון, הוא תחב בידנו חוברת קטנה עם סיפורו המודפס של “ארמון של היהודיה”

כפי שקראנו שם, היה זה ביתן הציד של הנסיכים מבית בופרמון, מיפגש לאצילי פראנשקונטה שבו ערכו חינגותיהם עד ימי המהפכה. במאה הקודמת קנה את הביתן ואת האדמות השייכות לו בנקאי יהודי מפאריס. אלגרי. הוא ששיפץ את הבניין והחזיר עטרת הדרה ליושנה ונתן אותו אחר כך כמתנת כלולות לבתו, כאשר זו נישאה לבנו של בנקאי יהודי אחר מפאריס, ממשפחת ברנהיים, הידועה עד היום הזה בפעילותה בשטח הכספים וה…אמנות.

“יופיה וטוב לבה יצרו אהדה גדולה כלפיה ו’ביתן קלמנטיני‘, כפי שנקרא המקום קודם לכן, הפך עד מהרה ל’ארמון של היהודיה’. אנשי האצולה פקדו שוב את הבית וביניהם היה גם הנסיך דה ולוא, בנו של לואי פיליפ. אלא שהמקום הפך במרוצת זמן קצר למקור של יסורים וסבל ל”יהודיה" בעלת הארמון. בעלה, הבנקאי ברנהיים, מת עליה צעיר לימים. ואציל צרפתי מהמשפחות ההיסטוריות של צרפת, הרוזן לבית טורן, התחיל לחזר אחריה, בתקווה לזכות ברכוש הגדול אשר ברשותה – כך נאמר במפורש בסיפור.

היא נישאה לרוזן והסכימה גם להמיר את דתה וליהפך לקאתולית. אולם מאותו רגע ואילך היא חיה במצוקה מוסרית קשה. “אחרי שנולדו להם שלוש בנות, פנה הרוזן עורף לאשתו והעדיף עליה גם את המשרתות אשר במטבח”.

האהדה הגדולה כלפיה עולה מכל מלה ומכל אות של המשך הסיפור.

“מאדאם דה טורן נשאה באומץ מר גורלה וגידלה בכבוד ראוי להערצה שלוש בנותיה… מי יודע, אולי נשמתה של היהודיה שנשאה בשקט יסוריה המרים בבית הזה, מרחפת עדיין בין החומות העתיקות של הביתן הזה”.

ירדנו במדרגות לתוך הגן כשאנו מחזיקים בידינו את החוברת הקטנה, הצבעונית, ששניים משמונת עמודיה מחזיקים סיפורה של היהודיה, בעוד שהיתר מספר תהילת תבשילי המסעדה הנמצאת עתה בארמונה. הלילה ירד על עמק הנהר דוב ועם אוושת עצי היער הגיע אלינו רחש פסיעותיה של בעלת הארמון, בתו של הבנקאי היהודי אלגרי, כלתו של הבנקאי היהודי ברנהיים.

“מקום של התפרקות ושל נופש, עם מראה נפלא על הנהר דוב, הארמון של היהודיה הוא מיפגש של המבקשים לאכול מטובי המאכלים” – הזדקרה הפירסומת באותיות גדולות. היינו יותר מדי נתונים להשפעת תולדותיה של יהודיה האומללה, משנוכל להתפתות לריחות התבשילים שעלו מן המטבח.

ואגב, יש גם רומן צרפתי בשם “הארמון של היהודיה”, רומן עם רמיזות אנטישמיות, שאין לו קשר עם הארמון אשר בבזאנסון.