על האיחוד / דוד בן-גוריון
© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.
(מהוויכוח במועצת “אחדות העבודה” בת"א, כ-כג תשרי תרפט)
מועצת אחדות-העבודה שהתקיימה בת“א בכג-כה חשוון תרפ”ח דנה בשאלת האיחוד והחליטה לקדם בברכה את החלטתו החיובית של “הפועל הצעיר” בשאלה זו. המועצה בחרה בוועדה להנהלת משא ומתן ולבירור דרכי הגשמת האיחוד על יסוד הציונות הסוציאליסטית.
הדחיות בהגשמת האיחוד החלישו בלי ספק את הרצון לאיחוד שגבר לפני שנה, לא רק בתוך שתי המפלגות, כי אם גם בתוך החלק המכריע והעיקרי של הציבור הבלתי מפלגתי. בעקב הדחייה נתרופפה עכשיו בציבור האמונה באיחוד, ולא עוד אלא הוטל בספק הכשרון – אם לא עצם הרצון – של המפלגות למעשה רב זה. מעכשיו אין האיחוד יכול לשמש עניין למשא ומתן ארוך וממושך. הוא יבוצע במהרה או ירד עד עת-מצוא מעל הפרק, כי אין לשאת את שם האיחוד לשוא. ועל מועצתנו לגלות בכל עוזו ורעננותו את רצונה השלם והמזומן של אחדות העבודה להקים את האיחוד מיד.
מלבד שתי המפלגות הראשיות נתבע עכשיו לאיחוד גם הקיבוץ הארצי של השומר-הצעיר, ההולך ומתגבש כיחידה פוליטית ומתייצב בשתי רגליו על בסיס הציונות הסוציאליסטית. את ערכו של השוה“צ אין למוֹד רק במספר חבריו ובמשקלם בארץ כי אם גם בחשיבות ויקר הנוער המתרכז סביבו בגולה, בעיקר בפולין ובגליציה. להצטרפות השוה”צ לאיחוד יש ערך כפול. האיחוד יפרה את הכוחות הרעננים והיקרים הגנוזים בתנועת נוער זו ועל ידי כך יבריא ויעשיר את כל תנועתנו בגולה. האיחוד גם יגן וישמור מפני סכנות התלישות, ההתפוררות והדילדול האורבות לנוער זה, כל זמן שהוא מבודד ומצומצם בפינתו הצרה, ומורחק מדרך המלך הרחבה של התנועה האחראית לגורל המפעל בארץ. פרישתו של השוה“צ מהאיחוד עלולה לגרום הפסד רב למפלגה המאוחדת ולשומר-הצעיר עצמו. מפעל האיחוד בשעה זו יהיה שלם אם ייתאחדו שלושה הגופים, אבל אם השוה”צ לא הוכשר עדיין לאיחוד – אין בזאת למנוע או לעכב את האיחוד של שתי המפלגות. חוסר השלימות של האיחוד אינו נוטל את חשיבותו וברכתו; כאשר ראינו בכל האיחודים אשר הגשמנו עד היום הזה (בפתח-תקווה, בחיפה ובווינה).
א"ה אֲמונה על רעיון האיחוד, ואיני רואה צורך להוכיח ולבסס מחדש את הצורך באיחוד. אולם הרגע שבו אנו מתכוננים להגשים את האיחוד, המצב הקשה שבו אנו נמצאים לפני האיחוד, עלולים להמעיט את דמותו של רעיון-האיחוד ולסלף את תכנו. במועצה זו דובר הרבה על המשבר הפנימי בתנועת הפועלים ועל המצוקה הגדולה שבה נתונה ההסתדרות, והאיחוד צויין כאחד הדרכים לתיקון המצב. דברים אלה עלולים ליצור רושם כאילו הרצון לאיחוד נובע מתוך עקת הרגע ומגמתו לתת פתרון לקשיים הפנימיים בהסתדרות ובתנועה. אין זה אלא סילוף רעיון האיחוד, ואני רואה חובה גדולה לעצמי לשלול בהחלט את העמדת שאלת האיחוד בצורה זו.
רעיון האיחוד של א"ה אינו נובע מתוך הרגשת המצב הקשה שבו אנו נתונים בשעה זו, ואין לראות באיחוד מוצא ופתרון למשבר הפנימי העובר אל תנועתנו. בקשיים הפנימיים עלינו להלחם באמצעים מתאימים, מכוונים לגופם. את המצב הרע – עלינו לתקן מתוכו.
אם נתהווה קרע בין הציבור ובין שליחיו – לא נאחה אותו ע“י איחוד, כי אם על ידי פעולה תרבותית מצד אחד ובקורת מתמדת מצד שני, ע”י הבראת המוסדות ושכלולם, ע"י אימוץ הקשרים בין הציבור ובין באי-כוחו.
אם נשתרר בציבור או בחלק מהציבור הלך-רוח ירוד, אם נתרופף בקיבוץ זה או אחר הביטחון בכוחות העצמיים, אם נתערערה פה ושם האמונה בייעוד הגדול של התנועה – לא נרפא את השבר באמצעים פוליטיים או אירגוניים. כי אם עלינו לחתור ולהגיע עד שרשי המחלה ולמצוא דרך נאמנה להחלמת הגוף וחיזוקו, המתנה גם את הבראת הנפש, ועלינו קודם כל לעקור את המיקרובים מפיצי-המחלה השורצים בכל סדק ופרץ הנבעה בעבודתנו.
לא האיחוד יושיענו מחולשותינו ולקויינו הפנימיים, אם יקום האיחוד ואם יכָזב – עלינו לאמץ את כל כוחותינו למען ביצורה של ההסתדרות, הבראת מוסדותיה, הגדלת האחריות והכשרון של עובדיה; למען שיתוף כל הציבור בנשיאת העול, בהבחנת הקשיים ובכיוון הפעולה, ובהגברת ערותו ומשמעתו ההסתדרותית; למען ביסוס משקינו בכפר ובעיר והגדלת הדאגה לקבוץ וליחיד; למען הרמת מצב העובד, הבטחת קיומו ועתידו, האחזתו והשרשתו הקבועה בעבודה ובמשק; למען חיזוק הקשרים הפנימיים, העזרה והאחריות ההדדית של הציבור והעמקת הכרתו המעמדית והלאומית.
הרצון לאיחוד אינו פרי המצב הקשה והירוד שנתגלה עכשיו בתוך ציבור הפועלים בעקב המשבר; רצוננו אנו לאיחוד הוא פרי התעודה הקשה והגדולה, התעודה ההיסטורית רבת-האחריות, אשר לפי הכרתנו הציונית-הסוציאליסטית הוטלה על ציבור הפועלים בארץ, ומחייבת אותו בכל שעה ובכל זמן למאמצים גדולים מתוך ליכוד כל כוחותיו. שולטת בנו ההכרה כי הפועל בארץ אחראי לגורל המפעל הציוני וחייב בהדרכת התנועה הציונית. אנו מאמינים שההגמוניה של תנועת הפועלים ומפעלה בציונות המתגשמת היא הכרח ציוני פנימי, הטבוע במהות ההגשמה הציונית. בהגמוניה זו תלוי כשרון-הפעולה וכיוון-דרכה של התנועה הציונית.
האמונה בתעודה ובהגמוניה של מעמד הפועלים – כי הגמוניה אינה זכות אלא חובה – עוררה ברגע מכריע את תסיסת האיחוד הגדולה שיצרה את אחה"ע, והיא גם אשר הקימה את ההסתדרות הכללית, ושני האיחודים האלה הכשירו את ציבור הפועלים להתייצב בראש המפעל הציוני בארץ ולכוון את דרכה של התנועה הציונית בכל כיבוש חדש ויצירה חדשה. המשבר לא הכזיב ולא מוטט את האמונה הזאת, אלא להיפך אישר וחיזק אותה.
אין זאת אומרת שלציבור הפועלים אין חלק בכשלונות שגרמו למשבר ושנתגלו בתוך המשבר. האמונה בתעודה הגדולה ובעליונוּת ההיסטורית של ציבור הפועלים אינה נשענת על התעלמות ממגרעות ופגימות ורפיונות שמתגלים בציבור זה. אין דבר מתנגד להכרת הייעוד של מעמד הפועלים כדעה הנפסדת והמזיקה על דבר אפיפיוריותו של הפועל, שחונן כביכול בסגולות מיוחדות השומרות עליו מכל פגע ומשגה. הפועל הוא עצם מעצמיו ובשר מבשרו של העם, וכל התכונות הרעות והנטיות השליליות שיש בעם יש גם בו. היסוד לעליונות של הפועל הוא לא כשרונו העדיף ויתרונו האישי – אלא התפקיד שהוא ממלא במשק, בחברה, בארץ. תפקיד-העבודה המכריע בקיום האומה ובהתחדשות חייה התפקיד העליון של העבודה הוא הוא שמשוה לציבור הפועלים ערך מיוחד, מטיל עליו אחריות יתרה וקובע לו עמדה מכרעת במפעל ההגשמה הציונית בארץ. לא באשר עולה הפועל על אחרים תופס הוא עמדה אחראית, אלא באשר הוא תופס עמדה אחראית, באשר הוא ממלא תפקיד מכריע, שומה עליו לעלות על אחרים בכשרון פעולתו, באירגונו, באחריותו ובנאמנותו. אחרת לא תסכון עבודתנו. עקב מילוי תפקידו הוטל על הפועל לרכוש לעצמו יתרון-הכשר ויכולת עדיפה, אחרת – יחטיא את תעודתו. תולדות תנועת הפועלים בארץ הן תולדות התאבקותו של הפועל, לא רק בתנאים הקשים שבהם ניתנה עבודתו, אלא גם בהעדר-יכולת וחוסר הכשרה מוקדמת לעשות את העבודה אשר הוטל עלינו לעשות בארץ.
בתוך העבודה גופא, בתוך כור הנסיון והמעשה, מקנה הפועל לעצמו את הכשרון הדרוש למפעל-חייו: את הכשרון לעבוד, לבנות, ליצור, להתארגן, להילחם, לחנך, להדריך, לנהל, לכבוש. וכשם שלא יבצע ביום אחד את מלאכתו כך גם לא יסגל לעצמו בבת אחת את כל התכונות והסגולות הדרושות למלאכתו. ואם גם שבע יפול ויכשל בעבודתו – לא תפול רוחו, אם רק ידע לראות בעינים פקוחות ובלי אונאה עצמית את כשלונו ויעמוד בלי מורך על רפיונו ושגיאותיו – למען התגבר עליהם.
ואחד הכשרונות שעל הפועל לסגל לעצמו, למען ימלא בהצלחה ובאמונה את תפקידו, הוא כשרון האיחוד, כשרון הפעולה הקיבוצית וההתלכדות המעמדית, התלכדות אירגונית, רעיונית, נפשית ומעשית.
קשה וגדול תפקידו של הפועל בכל ארץ ובכל אומה, קשה שבעתיים תפקידו של הפועל העברי בארץ. ובמידה הרבה יותר גדולה מאשר בכל מקום מתייצבת כאן שאלת האיחוד כשאלת-הגורל בחיי הפועל ובמפעלו.
שאלת האיחוד בתנועת הפועלים אינה ניתנת להיפתר במפעל מסויים של התאחדות “חד-פעמית”. כל מפעל של איחוד בארץ הוא על פי טבע הדברים רק חלקי וזמני. מעמד הפועלים בארץ אינו יכול להתאחד בבת אחת אחדות שלמה וגמורה, מטעם פשוט, שאין המעמד עצמו שלם וגמור, אלא עומד עדיין בתחילת התהוותו. קביעת עמדה בשאלת האיחוד אינה מסתיימת בהחלטה ע"ד האיחוד עם הפועל-הצעיר והשומר-הצעיר. את האיחוד יש לקבל כשיטת-פעולה מתמדת, כמגמה הקובעת את גורל תנועת הפועלים בארץ.
יש טוענים שהאיחוד המכסימלי הושג בשעה שנוסדה ההסתדרות הכללית, המאחדת במסגרת אירגונית אחת את כל מעמד הפועלים בלי הבדל דעה וזרם. למען הגברת כוח פעולתה של ההסתדרות וחיזוקה של תנועת הפועלים בישוב ובציוניות אין צורך באיחוד חדש, אלא יש לבצר את אחדות-העבודה ולטפח יחסים חבריים את שאר המפלגות והגופים המאורגנים בהסתדרות.
ביצור המפלגה ורדיפת שלום בהסתדרות הם בלי ספק דברים טובים כשהם לעצמם, אבל מי שמעמיד אותם במקום איחוד מתכחש למגמה היסודית שהתוותה עד היום את דרכה של אחדות-העבודה בתנועת הפועלים בארץ, ואשר רק בתוקף המגמה הזאת הוקמה ההסתדרות, ורק בזכותה היא מתקיימת. מה היא מגמת האיחוד? זוהי האמונה בשלמות ובאחדות הפנימית של מעמד הפועלים, למרות חילוקי הדעות המפרידים בינוֹ, זוהי ההכרה שכל הפועלים הם שותפים אחראים למפעל ההיסטורי שאנו עושים בארץ, זוהי ההרגשה שגורל-החיים והעבודה קשר אותנו והכניסנו בברית עולם אחת.
רק בכוח אמונה והרגשה זו עלה בידינו להתגבר על כל המחיצות האידיאולוגיות והפסיחולוגיות, ולהתאחד בהסתדרות כללית אחת. קשה למצוא בארץ אחרת חומר מפורר ומפוצץ בתוך ציבור הפועלים כמו אצלנו. לציבור הפועלים בארץ אין המסורת המלכדת של חיי עבודה מדורות, ואין דבק התרבות המשותפת והלשון המאחדת, אין הקשרים האורגניים את הטבע והסביבה ואין הקביעות המתמדת בעבודה ובמקצוע. מארצות הגולה העלינו אתנו הבדלי חינוך ומסורת, ניגודי מוצא ויחס, קרעי רוח ובלבול שפה, התרוצצות דעות והשקפות, הרגלי התפוררות ואנרכיה, זרות ונכר הדדי; וגם פה בארץ נוספו ניגודים חדשים: הפועל השכיר והעובד במשקו, הכפר והעיר, עבודת גוף ועבודת רוח, פועל קבוע וארעי, ההבדלים העצומים בשכר בבתי חרושת שונים; ואם התגברנו על כל אלה והתאחדנו בהסתדרות מתוך מאוויי-איחוד כבירים, מתוך הכרת התעודה והאחריות המשותפת – אין לנו כל בטחון שההסתדרות תוסיף להתקיים, ברגע שירפה הרצון לאיחוד, ותמעט החרדה והדאגה לשלימות המעמד ותחדל המפלגה לראות את עצמה אחראית בפני כל הציבור. זוהי טעות מסוכנה לחשוב שקיום ההסתדרות נתון ומובטח בכל התנאים. קיום ההסתדרות הוא צורך הכרחי ותנאי מוקדם למילוי תפקידה של תנועת הפועלים בארץ, אבל אין כל ערובה אובייקטיבית לקיום המוכרח של ההסתדרות. ישנה גם אפשרות של הריסת ההסתדרות וביטולה, ומרובים הגורמים הפנימיים בתוך ציבור הפועלים והתנאים החיצוניים בחיי העבודה בארץ המחזקים אפשרות זו. קיומה של ההסתדרות הובטח עד עכשיו על-ידי ההשפעה המכרעת של אחדות-העבודה, ז"א של מגמת האיחוד של תנועת הפועלים בארץ. אולם תחדל אחדות-העבודה להיות מה שהיתה עד עכשיו וקיום ההסתדרות יעמוד בסכנה. ואחדות-העבודה יכולה לחדול גם אם תישאר רוב. די שתיפסק בתוכה האמונה באחדות האורגנית ושיתוף הגורל ודרכו ומטרתו האחת של ציבור הפועלים, ותשלים את הקרעים והפירודים הקיימים בתנועת הפועלים, ובמקום איחוד תדאג לביצור המפלגה או לקואליציה של מפלגות.
בלי מגמת האיחוד אין אחדות-העבודה, ואין ציבור פועלים בארץ. ומגמת-האיחוד אינה נאמנה לעצמה אלא כשהיא שוקדת לקיים את מצוות האיחוד בכל שעה שהיא מזדמנת לה.
כב תשרי תרפט [קונטרס שנב]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.