מכתב בשם משרד הברית של פועלי ציון, יז כסלו תרפא (קונטרס סב)

בשם הברית העולמית של פועלי-ציון אנו מקדמים בברכה את וועידת הפועלים בארץ-ישראל. אנו מברכים את הנסיון החדש מלא-התקווה לאחד את כל הכוחות הנפרדים והנפלגים של המעמד העובד בארצנו.

הצרכים הפנימיים של העבודה העברית בא"י מחייבים את האיחוד, ומתוך הכרה עמוקה אנו מוסיפים, שכל תנועת העבודה, לא רק בארץ, אלא גם בחוץ-לארץ, תובעת ברגע הזה את התאחדותם הסידורית ופעולתם המשותפת של כל קיבוצי-הפועלים העברים בארץ ובחוץ-לארץ, השואפים לגאולה שלימה, לאומית וסוציאלית של עמנו בארצו.

על הפועל העברי בארץ – החלוץ הנאמן של העבודה העברית בעולם – הוטלה עכשיו אחריות כבדה וקשה. העלייה הגדולה, שאליה ציפינו וייחלנו בערגת-צער שנים רבות, החלה. אלפי פועלים מבקשי-עבודה נוהרים מכל ארצות פיזורינו והריסותינו לארץ, וההסתדרות הציונית, במקום לגבר חיילים ולרכז כל מרצה ואונה בהרחבת העבודה היישובית והאדרת כוח-הקליטה של ארצנו, מנסה מתוך חדלון-אונים לחסום את דרך העלייה ומפחיתה את שטח פעולתה היישובית בארץ. כל חלקי היישוב הבלתי-עמלים הם נעדרי-הכשרון ומשוללי-הרצון לפגוש את העליה, וכל נטל העבודה נופל על הסתדרויות הפועלים, העומדות כדרכן תמיד על משמרתן וממלאות במסירות והתמכרות בלי גבול את חובתן לעולים החדשים. כמעט בלי כל עזר וסעד מצד ההסתדרות הציונית ומוסדותיה הרשמיים מרחיבות הסתדרויות הפועלים את מרכזי העבודה הכבושים וכמו יוצרות יש מאין מקומות-עבודה חדשים, מסדרות ומחנכות את מאות העולים במקצעות-עבודה, שעד הנה לא עסקה בהם אף יד יהודית אחת, וכך הם מרחיבים ומבצרים את יישובנו העובד בארץ.

אך גם פעולה זו נתקלת במכשלה הממארת של פירודים מפלגתיים וקרעים סידוריים, המוציאים כוחות עבודה לבטלה וזורעים קנאה ושנאה בתוך מחנה הפועלים. והעולים החדשים, ואתם יחד כל המסתכלים לנעשה בארץ, משתאים במבוכה וצער להתחרות המעליבה השוררת בקרב מוסדות העובדים והסתדרויותיהם בכר-פעולה משותף, והם תוהים ושואלים: קרעים ופלגות אלו לשם מה ועל שום מה? מחנה החלוץ העובד אך דרך אחת לו, אך מטרה אחת נגד עיניו ומגמה אחת בעבודתו בארץ: ליצור יישוב עברי עובד, יישוב שאין בו עושקים ונעשקים, עמלים שמקפחים פרי עמלם ובטלנים החיים על יגיע זרים, אלא חברת עובדים שווי-זכויות ובני-חורין, המבקשים לעמנו גאולה שלמה וגמורה בתוך גאולת העבודה וחיי-העבודה. תנועת הפועלים היהודים בגולה נפלגה ונקרעה לאסוננו לגזרים, כי מתנכרים לעם וכופרים בעתידנו הלאומי פרשו זמן רב את רשתם, רשת הטמיעה, על המוני העובדים. האינטליגנציה היהודית היתה קרועה בנפשה ונקלעת בכף הקלע של החיים הזרים והתרבות הנכרית והאדם והיהודי שבתוכה היו מתרוצצים ומתאבקים בלי חשך. השאיפות הסוציאליות היו יונקות ממקורות זרים והתנועה הלאומית היתה ריקה מתוכן חברתי ועקרת רצון-יצירה וכשנולדה תנועת פועלי-ציון, שאיחדה ומיזגה את הסוציאליות והלאומיות והטיפה לציונות סוציאליסטית, עמדה לפני מלחמה קשה מבפנים ומבחוץ. הלאומיות הבורגנית ראתה בציונות הסוציאליסטית את המפלצת האדומה, והסוציאליות המתבוללת – את הסכנה השוביניסטית.

ציונות סוציאליסטית זו, שהיתה נתקלת בגלות בלאומיות העקרה של בעל-הבית הציוני ובסוציאליות המתנכרת של האינטליגנט המתבולל, היתה לרעיון השליט והמפרה של חלוצי העבודה העברית בארץ-ישראל. בחיי העובדים בארץ חדלה הציונית הסוציאליסטית מהיות תורה מפשטת וערטילאית הנדרשת לכמה פנים. היא נתגלמה ונתגבשה במפעל חייהם, בעבודתם היישובית וביצירתם התרבותית של העובדים. היא היתה למגמה היסודית המדריכה את פעולתם וחייהם יום יום, ואיחדה מדעת ושלא-מדעת את כל החלוצים שעלו לבנות בעבודתם את הארץ, בין אלה שבאו במחשבה סוציאלית תחילה ובין אלה שעמדו על הסוציאליות מתוך הגיון חיי העבודה ונסיון היישוב. בחיי הפועל העברי בארץ באה הציונות הסוציאליסטית לביטויה היותר עמוק ונאמן, לביטוי החי במעשים ובמפעלים. חלוצי העבודה בארץ-ישראל הטביעו ביצירותיהם את חותם הגאולה הסוציאלית של מפעל תחייתנו הלאומית, ובדוגמאות מופתיות של יישובי עבודה, שערכם הסוציאלי אינו פחות מחשיבותם הלאומית, הוכיחו שלא רק שאין הציונות והסוציאליות סותרות זו את זו – אלא להיפך, אחוזות זו בזו כצורה בחומר.

ההתמזגות הפנימית, האורגנית, של שתי המגמות הראשיות בחיי העם העברי בימינו, שהתחילה בתנועת פועלי-ציון בחו"ל והגיעה לידי שלמותה בחיי העבודה העברית בארץ-ישראל, הכשירה את הבסיס הטבעי להתאחדות הסידורית של נושאיה, להתאחדות העובדים בארץ-ישראל. הכשרה זו, כשם שהיא מאפשרת – כך היא מחייבת ותובעת את האיחוד הזה.

הציונות עומדת עכשיו על פרשת דרכים: איך תיבנה הארץ ועל ידי מי תיבנה, – זוהי השאלה הגדולה המחכה עכשיו לפתרונה. התשליך התנועה הציונית את כל יהבה על הרכוש הפרטי שיבוא לגאול את הארץ, בזכות העבודה הזולה הבלתי-עברית, ויסתום את הגולל על מיטב תקוותינו, או תקרא את העם להתנדבות לאומית בנפש וברכוש לגאול את הארץ ברשות האומה ובעבודתה? התוסיף הציונות לחסום את דרך העלייה ותכזיב את תוחלת הניחומין האחת שנותרה להמונינו ההרוסים, או תחגור את כל אונה ומרצה להגביר העלייה ולהאדיר העבודה בארץ? היצמח בארצנו יישוב של פקידים ומשגיחים על יגיע-נכרים, או תקום חברת עובדים? התתגבר הציונות של רוכלים וסרסורים או תנצח הציונות הסוציאליסטית – ציונות העבודה?

באיחוד הפועלים בארץ והתקשרותם את חבריהם הפועלים בעולם, השואפים כמוהם להגשמת הציונות הסוציאליסטית, – תלוי הפתרון לשאלות אלו.

תנועת הפועלים היהודים בארצות הגולה הנה כבר עכשיו הכוח הציבורי והמדיני הכי משפיע בעמנו. האגודות המקצועיות של פועלינו בארצות אחדות, כגון באנגליה ובאמריקה, יש להם גם כוח כלכלי עצום. ארץ-ישראל עברית עובדת לא תצויר מבלי השתתפותם של המוני הפועלים באונם, בהונם ובהשפעתם החברתית לטובת הארץ ובתוך הארץ. התאחדות המעמד העובד בארץ-ישראל והתקשרותו עם הברית העולמית של פועלי-ציון לפעולה משותפת בתוך התנועה הציונית ומחוץ לה, לפעולה ציונית-סוציאליסטית בתוך ארץ-ישראל ובשביל א"י, בתוך תנועת הפועלים היהודית ובין-הלאומית, בפעולה חינוכית וסידורית בקרב ההמונים העובדים, להדריכם ולהכשירם לתפקיד ההיסטורי הגדול המוטל עליהם בבנין ארץ-ישראל עובדת, לסידור עליית-עבודה ולהגברת ההתנדבות החלוצית, ליצירת מוסדות כספיים משותפים באמצעי הפועלים וברשותם, להאדרת המפעלים הקואופרטיביים של העובדים בארץ-ישראל, למשיכת המוני הפועלים לתוך ההסתדרות הציונית לעמוד על משמרת העבודה והתוכן הסוציאלי העממי של התנועה, – זה הוא לדעתנו הציווי המוחלט, גזירת השעה שהציונות הסוציאליסטית גוזרת עכשיו על כל הנאמנים לה.

בתנועת הפועלים החלוצית בא"י צפון הכוח המוסרי הרב שיש בו כדי הפחת רוח חיים חדשה, רוח העבודה היוצרת והגואלת, בתנועת הפועלים היהודית בעולם כולו. והקריאה שתצא מתוך העובדים המאוחדים בארץ לכל פועלי ישראל להחלץ לבנין ארצנו – תמצא הד כביר ותלַבֶּה את הניצוצות היוקדים בלב ההמון העברי שלא ניתק מעולם את קשריו הלאומיים ולא התכחש לתקוות העם.

אנו עומדים לפני גיוס כוחות לעבודת הארץ, ואין ראוי ומסוגל לעמוד בראש הגיוס מחלוצי העבודה בארץ. בוועידה הכללית של פועלי ארץ-ישראל אנו רואים התחלה מעודדת של גיוס אנשי העבודה ואיחודם, ואנו מקווים שבוועידה זו תיברא החזית המאוחדת של הפועלים העברים בארץ ובחוץ-לארץ, השואפים להקמת כנסת העבודה העברית בארץ-ישראל.

לונדון, יז כסלו תרפא [קונטרס סב]

אחדות המעמד העובד – זו היתה הסיסמה שחרתה על דגלה אחדות העבודה. במרכז התנועה והמלחמה שנתחוללה סביב יצירתה של א“ה לפני שלוש שנים עמדה שאלת האיחוד. במלחמתם נגד הפירודים הסידוריים והמפלגתיים, שפוררו את ציבור הפועלים והרפו את כוחם והמעיטו את דמותם, הבליטו והדגישו “המאחדים” את הצורך וההכרח של איחוד הכוחות ואיחוד הפעילות עד שנראה היה לרבים שאחדות-העבודה עומדת אך ורק על שאיפת האיחוד. ומשנוסדה ההסתדרות הכללית שבה קיבלה שאיפת האיחוד את תיקונה המלא וכל פועלי א”י נתאחדו בהסתדרות אחת ונוצר האורגן המשותף והכללי של כל המעמד העובד בארץ – נדמה להרבה חברים שבזה תם תפקידה של א“ה. “אותם החברים אשר הבינו את “אחדות העבודה” בפשטות ותמימות: איחוד כל הפעולה של הפועלים בא”י, ומשנוצרה ההסתדרות נוכחו לדעת כי למעשה ושלא על פי החוקה, אין כל פעולה אשר ההסתדרות לא תכיל אותה – חברים אלה רואים בהסתדרות כבר כיום את אחדות העבודה, בלי מרכאות” (ז. דויד: לועידת “אחדות העבודה”, קונטרס קט"ו).

הבנה זו של א“ה, המצטיינת אמנם בפשטות ותמימות יתרה, לא עמדה על עצם מהותה ותוך תוכה של א”ה. ודאי היה זה עיקר גדול ויסודי בא"ה – איחוד כל הפעולה של הפועלים, – אולם לשם מה?

איחוד הפועלים לשם סידור עניניהם יום יום – בארץ אחרת היתה מטרה זו מספיקה לעצמה, גם כשאין איזה “לשם מה” מיוחד כרוך אחריה. אולם כלום באמת היתה פה, בארץ, מטרתה האחת והיחידה של א“ה לאחד את כל הפועלים בא”י? כלום היתה זו משאת הנפש כולה של א"ה – לאגד בהסתדרות אחת את אלפי הפועלים העברים הנמצאים פה – ותו לא? כלום לא היתה שאיפה אחרת, נעלה וכבירה, רבת תוכן וענין, עומדת מאחורי רצון האיחוד – שאיפה שראתה באיחוד רק אחד האמצעים והתנאים להתגשמותה?

איחוד המעמד העובד לא היתה המטרה, התכלית בפני עצמה, אלא כתנאי מוקדם למילוי שאיפתה ומגמת קיומה של אחדות העבודה: הגשמת הציונות הסוציאליסטית. אחדות העבודה לא היתה רק נושאת הרעיון של הציונות הסוציאליסטית; היא שאפה להיות נושאת ההגשמה של רעיון זה. זה היה תכנה ומהותה וטעם קיומה של אחדות העבודה. א"ה הכירה, שהגשמת הציונות הסוציאליסטית מחייבת קיום מעמד עובד מאוחד, רב-אונים ואדיר-רצון, חדור הכרת שליחותו ואחריותו המעמדית בשינוי-גורלו ההיסטורי ותיקון-חייו של עמו. ומתוך הכרה זו עשתה אחדות העבודה גדולות במשך זמן קיומה הקצר. מפירורים חדלי-אונים ונעדרי-השפעה יצרה בבת אחת נוף-פועלים מוצק רב-פעלים ותושיה, שנעשה לכוח המכריע בחיי היישוב, סידרה פעולה תרבותית רחבה בקרב העובדים, הצעידה קדימה את התיישבות-העובדים, איגדה תנועה מקצועית והפיחה רוח-חיים חדשה בקרב הפועלים העירוניים, שקיומם ורישומים לא היה ניכר כלל לפני כך, הניחה את היסוד לעבודות ציבוריות גדולות ברשות העובדים ונתנה על ידי כך פתרון לשאלת העלייה, ואחרון אחרון חשוב, יצרה את הסתדרות העובדים הכללית והיתה לכוח המניע והפעיל הראשי בתוך ההסתדרות.

בהסתדרות זו הצליחה אחדות העבודה להגשים את איחוד המעמד העובד, אולם ההסתדרות איננה עדיין אחדות-העבודה; עולה היא על א“ה בהיקפה ומסגרתה הסידורית, אולם א”ה לא היתה מסגרת בלבד. א“ה היתה נושאת רעיון ומפעל היסטורי, וכל עוד ההסתדרות כולה לא קיבלה ממנה גם את המורשה הזאת, כל עוד כל חלקי ההסתדרות ואבריה, בלי שיור ניכר, לא ספגו לתוכם את תכנה המגמתי של א”ה בכל עמקו והיקפו – את תכנה רב-הצדדים של הציונות הסוציאליסטית המתגשמת – לא נמלאה תעודה של א“ה. רק מי שראה בא”ה ברית מעמדית של אגודות והסתדרויות מקצועיות בלבד – אינו מוצא, לאחר ייסוד ההסתדרות הכללית, טעם וזכות לקיומה של א“ה. ואכן, כל אותם החברים שנתנו ידם לא”ה רק בגלל צורתה הסידורית המשוכללה, אינם מוצאים בה עוד חפץ ומסתפקים בהסתדרות הכללית בלבד. אולם לכל אותם החברים שבשבילם היתה א“ה נושאת הציונות הסוציאליסטית המתגשמת – לאלה ברור שבתוך ההסתדרות הכללית המקיפה את כל הזרמים והמגמות והכיוונים של ציבור הפועלים וגם אותם מחלקיו שאין להם כל מגמה וכיוון – שבתוך הסתדרות זו צריכה להתקיים א”ה מאוגדת, מבוצרת, שלמת הרצון והמחשבה, משפעת ואקטיבית – למען הדרֵך את ציבור הפועלים כולו ברוחה ולמען השלֵט את הציונות הסוציאליסטית בכל פעולותיה של ההסתדרות.

“הרואים בהסתדרות כבר כיום את אחדות העבודה, בלי מרכאות” – אינם רואים אלא מהרהורי לבם. לדאבוננו עוד רחוקה ההסתדרות מרחק רב מהיות אחדות העבודה. ולא מפני החוקה הרעה של וועידת חיפה, אלא בתוקף המציאות. אין ספק שמבחינה אובייקטיבית ציבור הפועלים כולו הוא חטיבה אחת, מיוחדת ומאוחדת, ודרכו בארץ היא רק דרך הציונות הסוציאליסטית; אבל אמונה זו עצמה היא לעת עתה רק נחלתה של אחדות עבודה והנוטים אליה, ועדיין יש חלקים וזרמים בקרב ציבור הפועלים המתנכרים לגמרי או למחצה ושליש ורביע לתפקידים ולצרכים המעמדיים של הפועלים או מתכחשים לתעודתו ואחריותו הלאומית, אלה ואלה אינם תופסים ומשיגים את האחדות הפנימית והאורגנית של המומנט הסוציאלי והמומנט הלאומי בתנועת הפועלים בארץ. מקצתם אינם מבינים שצרכי המעמד העובד, יצירתו ומלחמתו המעמדית, הם הם עצם צרכי התנועה הלאומית, יצירתה ומלחמתה, ומקצתם אינם מכירים שעצם תכליתה של השאיפה הסוציאליסטית ומובנה העליון של מלחמת המעמד העובד היא גאולת האומה ותיקון חייה מתוך גאולת העבודה ושלטונה. אולם אלה ואלה אינם פסולים לגבי ההסתדרות הכללית, שאינה בודקת את הציציות של העובד ואינה שואלת וחוקרת ל“אני מאמין” שלו. די לה שהוא עובד החי על יגיעו. יש מקום בהסתדרות לכל הדעות וכל הזרמים וגם לכל נטולי-זרם. ההסתדרות הכללית היא הסתדרותו של המעמד העובד כמו שהוא, ועליה להקיף את כל העובדים, בלי כל הגבלה בדעה ובהשקפה, וגם את בעלי הדעות הפגומות מבחינה מעמדית או לאומית.

אולם אחדות-העבודה עמדה על ההכרה המעמדית המטילה על המעמד העובד את האחריות ההיסטורית של גורל אומתו והדוחפת אותו לעצב וליצור את חיי עמו בדמותו ובצלמו – בדמות חברת-עובדים בת-חורין.

מאמינים אנו, שהכרה זו תחדור לתוך כל ציבור הפועלים ותפעם בלב ההסתדרות כולו, אבל הדבר הזה יקום ויהיה לא מאליו, לא מתוך המהלך הפטלי של צעדי ההיסטוריה, אלא מתוך התערבות בת-הכרה ואדירת-רצון של קיבוץ מאוגד במטרה ובמגמה ברורה, הפועל לא כפרודות פזורות באקראי ולעת מצוא, אלא כגוש מוצק אחד, המשפיע ומדריך בכיוון מסויים ובתכנית קבועה ושיטתית, ז"א של מפלגה סוציאליסטית אקטיבית ובת-משמעת הפועלת ומפעילה בתוך ההסתדרות ומחוץ להסתדרות, מפלגה שמגמתה היא לא לגרוע מחוג פעולתה ויפוי-כוחה של ההסתדרות המעמדית, אלא להוסיף עליה, מפלגה שאדיר חפצה הוא – השלטת ההסתדרות על כל עניני העובדים והשלטת העובדים בחיי האומה והחברה, אולם מפלגה אשר לא תהפוך את ההסתדרות למפלגה ולא תגזור על הציבור כולו לדגול בדעותיה ובשמה, אלא תחנך על ידי פעולה מתמדת ושיטתית בתוך ההסתדרות ומחוץ להסתדרות את כל חלקי המעמד העובד ברוחה.

החברים השוללים את זכות קיומה של אחדות העבודה בתור מפלגה מבססים את שלילתם על הגנת ההסתדרות, שלמותה, ומלוא הקומפטנציה שלה. המגינים האלה על ההסתדרות בפני א“ה מתפרצים לתוך דלתיים פתוחות. אין א”ה מציגה את השאלה: מפלגה או הסתדרות; כך הציגו את השאלה המפלגות שהתנגדו ליסוד ההסתדרות ושלא השלימו עד היום את מגמתה רבת-התקיפות של ההסתדרות להרחבת הגבולין ולהשלטת ההסתדרות על כל עניני הפועלים, היישוביים והכלכליים, התרבותיים והציבוריים. אחדות העבודה לא תתנכר ליציר רוחה ולא תָצר את צעדיו. לא מפלגה המתחרה בהסתדרות ומצמצמת את גבולה רוצה וצריכה להיות אחדות העבודה, אלא להיפך, עוזרת ומסייעת נאמנה ומסורה להסתדרות, שתדאג בלי הרף לבצרונה וחיזוק השפעתה והעשרת תכנה עד שתהא ההסתדרות באמת לאחדות העבודה, לא רק בצורתה הסידורית, כי אם גם במלוא תכנה והכרתה שציונית-הסוציאליסטית.

בלי קיומה של אחדות העבודה, בלי קיומה של מפלגה ציונית-סוציאליסטית, ערה ותקיפה, רבת-פעלים והשפעה, עומדת ההסתדרות ואתה יחד ציבור הפועלים לפני סכנה של התפוררות ודלדול, ירידה והתרוקנות מוסרית, אפס פעולה והשפעה מדינית. סימני שקיעה אלה נראים כבר במחננו, והמבוכה והרפיון של אחדות העבודה מוועידת חיפה ואילך הם הם שגרמו לכך.

––––––––

ההסתדרות מאחדת ומאגדת את חבריה על יסוד של ענינים ופעולות משותפים. לפני הוָסד ההסתדרות עמדה גם א“ה בעיקר על הפעולה המאוחדת. שאלות פרוגרמתיות לא תפסו בה את המקום המרכזי. א”ה זו איננה עוד. לאחר שההסתדרות ירשה את תכני פעולתה וצורת ארגונה של א“ה, נהפכה זו למפלגה המאחדת את חבריה על יסוד תכנית ועמדה משותפת בשאלות העיקריות של חיי העובדים ושאיפותיהם. בירור העמדה והתכנית של א”ה – שלא נעשה עדיין לאחר וועידת חיפה – הוא התפקיד הראשי של הוועידה הקרובה, שתהיה במובן ידוע וועידת היסוד של א"ה החדשה.

השאלה המרכזית שעל א"ה לפתור אותה או לחפש לה פתרון – היא שאלת הדרכים והאופנים של הגשמת הציונות הסוציאליסטית.

יז כסליו תרפג [קונטרס קיח]

עוד בוועידת האיחוד הראשונה בפתח-תקוה¹ (כד-ל אדר א תרעט) נתעוררה ונידונה שאלה זו בכל חריפותה. כלי הפעולה המשותף לכל ציבור הפועלים מה טיבו: מוסד כללי הנבחר על ידי כל הפועלים, הקובע לעצמו את סמכותו ודרכי פעולתו והמכריע ברוב דעות – או מוסד פדרטיבי המורכב באופן פַּריטֶטי ופועל בסמכות מוגבלת מראש ורק מתוך הסכם כללי בזכות וויטו של המועט? וכוח זה בין “המאחדים” ומתנגדיהם נמשך מאז עד הוועידה הראשונה של ההסתדרות הכללית בחיפה.

הדרישה הנועזה – אחרים יגידו האוטוֹפית – שהָכרזה בפתח-תקווה על ביטול המפלגות לא נתמלאה. מסורת העבר גברה על תביעת האחריות בפני העתיד. הרצון של רוב הציבור בימים ההם להקים את אחדות-העבודה המלאה והגמורה, בלי מרכאות כפולות, לא נתקיים בשלמותו. “אחדות-העבודה” שנוצרה בפתח-תקוה לא הקיפה את כל הפועלים. אולם תביעת האיחוד שבקעה פעם בעוז-רצון ובלהט-אמונה לא נשתתקה עוד. באו חלוצי העלייה השלישית – והמלחמה נגד המחיצות הטפֵלות נתחדשה ביתר שאֵת. והמחנה השלישי אשר נוסף על “אחדות-העבודה” ו“הפועל הצעיר” הכריע את הכף. נקראה וועידת חיפה ונוסדה ההסתדרות הכללית (כח כסלו תרפא).

המחיצה הָבקעה – אבל לא נעקרה ביסודה. במקום פיצולי הפועלים ניסו לפצל את הפעולה. פחד-האיחוד מצא לו מקלט חדש. “ההסתדרות הכללית אשר תווצר בוועידה הכללית צריכה להיות בבחינת קואופרציה של המפלגות הקיימות” – כך דרשו לפני וועידת חיפה אלה שפרשו מאחדות-העבודה בפתח-תקווה. והנימוק היה פשוט ופרימיטיבי: בעבודה היישובית של הפועל העברי ישנם שני צדדים: מצד אחד הפעולה לחיי עולם, משאת הנפש בעבודה וביצירה, התפקידים המדיניים והתרבותיים. כאן הזרמים שונים והדרכים מחולקים, ומפני כך שולטת כאן המפלגה. מהצד השני – דאגת העבודה של הפועל באשר הוא פועל, באשר הוא נושא צרכים כלכליים בחיי יום יום. צרכים אלה משותפים במדה שווה לכל הפועלים בלי הבדל דעה והשקפה. ההסתדרות הכללית והוועידה הכללית יכולה וצריכה לטפל רק בצד השני, האחרון. “ההסכם הכללי” זהו היסוד לאיחוד הפעולה, והפעולה המאוחדת צריכה לעמוד על נקודות השיתוף המינימליות, שהן מהוות את השטח אשר עליו עומדים כל הפועלים.

מראשית נתינתם היו רעיון הפדרציה בהסתדרות וצימצום סמכותה שלובים וכרוכים זה בזה, כי אחד מַתנה את השני.

הוועידה הכללית הראשונה בחיפה, כידוע, לא יצרה “קואופרציה של מפלגות” אלא הסתדרות כללית של פועלי א"י, והסייגים של רקין ונמין שנקבעו בחוקת ההסתדרות בוועידה הראשונה לשם ההסכם הכללי הראשון נפרצו מהר בכוח הרצון החי והפעיל של ההסתדרות הקיימת. המגבילים והמצמצמים עצמם לקחו חלק בהרחבת חוג הפעולה והסמכות של ההסתדרות, מבלי להשגיח בחוקה הפורמלית, אולם הרעיון הפדרטיבי שלא מצא בוועידה הכללית אוזן קשבת ואין זכר ואין רמז לו בחוקת ההסתדרות ובמבנה האורגני עודנו קיים ופועל בחוגים שונים, ולאו דווקא בחוגי ממציאיו, ומתעורר מדי פעם בפעם בצורות ודמויות שונות, ומשמש מכשול ומפגע בעבודת ההסתדרות מאז הווסדה עד היום הזה.

וועידת חיפה כוועידת פתח-תקווה לא ביטלה את המפלגות. יתר על כן. וועידת-הייסוד של ההסתדרות הכללית, בניגוד לוועידת-האיחוד הראשונה, אף לא הציגה לעצמה מטרה זו, ולא שאפה לביטול המפלגות. אבל כל הסובר שרעיון פתח-תקווה נתבדה ביסודו אינו אלא טועה. המפלגות לאחר ייסוד ההסתדרות הכללית אינן עוד אותן המפלגות שהיו לפני כך.

נשתנו כוח המפלגה, תעודתה ותנאי קיומה. כוח הפעולה הכלכלית, היישובית והתרבותית שהיה מרוכז בידי המפלגה העבר כולו לרשות ההסתדרות. ההסתדרות קיבלה על עצמה לא רק את הדאגה לצרכי יום יום של מעמד הפועלים, כמו שדימו קצרי הראות, אלא ריכזה בידיה גם את כל המוסדות והמפעלים והמעשים הקובעים את חיי העולם של תנועת הפועלים. ההסתדרות מנצחת על העלייה, ההתיישבות והחינוך של העובדים. היא נעשית לגורם מדיני כביר ביישוב ובארץ. קשריה את חו"ל הולכים ורבים: את תנועת הפועלים היהודית, את תנועת החלוץ, את הפועל בין-הלאומי. לאט לאט נהפכת ההסתדרות למרכז ולמנוף של תנועה עולמית, והיא מאחדת סביבה את כל הכוחות והרצונות והמאוויים בכל תפוצות הגולה המָפנים כלפי המשאת ההיסטורית הגדולה של הפועל העברי בארץ – בנין חברת העובדים בשם הגאולה הלאומית והסוציאלית השלמה של העם העברי.

המפלגה מחוץ להסתדרות כמעט נתרוקנה מכל תכנה. כוח השלטון וההשפעה שהיה מקודם למפלגה הודות למפעלים הכלכליים והיישוביים שעמדו ברשותה, ושבזכותם היתה מאלצת ומכרחת את הציבור להתחשב אתה, בלי קשר את דעותיה והשקפותיה, – כוח זה ניטל מהמפלגה. לא הציבור תלוי עכשיו במפלגה, כי אם להיפך. רק במידה שדעות המפלגה יש להן מהלכים בציבור – רק במידה זו יש למפלגה ערך והשפעה. הרכוש האחד שנשאר למפלגה – זהו רכושה הרוחני. אין המפלגה יכולה עוד לעשות כמעט דבר קטן או גדול על דעת עצמה – היא תלויה בבחירות, בדעת הקהל הרחב שמחוץ לה. אישי המפלגה ומנהיגיה יש להם תוקף רק במידה שהציבור הגדול, שלא מחברי המפלגה, נותן בהם אימון ובוחר בהם.

את שלטון המפלגה התלויה אך ורק בחוג חבריה המצומצם ירשה הדימוקרטיה המעמדית. בהסתדרות הוקמה מעין מדינת-פועלים, הרשות האבטונומית של המעמד העובד. המשתית של אבטונומיה מעמדית זו היא הבחירה הדימוקרטית, הכללית והשווה; ההנהלה הנבחרת על ידי כל הציבור והאחראית על כל מעשיה בפני כל הציבור. לא הסכמי גופים מפלגתיים עומדים ברשות עצמם, לא הרכבות פריטטיות הממונות ע"י המפלגות – אלא בחירה חפשית והכרעה חוקית של רוב הציבור בכל שאלה ולכל ענין שדעת הציבור ובאי כוחו הנבחרים נחלקת בהם. הבסיס המוסרי של ההסתדרות הוא לא שוויון-המפלגות – אלא שוויון החברים.

הדגשתי לעיל "מעין " מדינה, מכיוון שהשוואה זו עלולה להשלות בהפרזתה. ההסתדרות משוללת כוח-הכפייה והשלטון באונס – סימניה המובהקים של המדינה. המשמעת שההסתדרות מטילה על חבריה היא משמעת עצמית קיבוצית, התלויה בהסכמה “החפשית”. מקור כוחה ותקפה הפנימיים של ההסתדרות הם מוסריים בעצם, ונשענים על ההכרה המעמדית והאחריות ההדדית של ציבור הפועלים. החברות להסתדרות אינה כפויה – היא נובעת מהרצון וההסכם “החפשי” של כל חבר וחבר – אם כי רצון והסכם “חפשי” זה מותנה בגורמים וציוויים חברתיים, כלכליים ונפשיים רבי-אונים, כמעט מכריחים. הזיקה להסתדרות יש לה שרשים עמוקים במציאות, בצרכי החיים וביסודות הנפש, ולא קל הדבר להשתחרר מזיקה זו. ואם ליחידים היציאה מן ההסתדרות אינה קשה ומכאיבה ביותר, הרי לגופים ציבוריים – קיבוצים, מפלגות וכדומה – הזיקה להסתדרות היא כמעט כפויה, ועזיבת ההסתדרות או פירוק עוּלה במתכוון ובגלוי – הם כמעט דברים נמנעים.

במה דברים אמורים? בפירוק עול חיובי, בולט, גלוי. לא כן הסרת-עול-ההסתדרות שלילית, חשאית, מכוסה. אין דבר קל ונוח מהשתמטות מאחריות הסתדרותית, מהימנעות משאת בעולה, מהסתלקות מקיום מצוות ההסתדרות ומהיות נאמן לה. דברים אלה יונקים לגמרי מכוח ההכרה הפנימית ורגש האחריות האישי – בין של יחיד, בין של קיבוץ ובין של מפלגה, – ובספירה זו ההסתדרות היא כמעט מחוסרת-ישע ומשוללת כל כוח הכרחה וציווי. ובחולשה זו של ההסתדרות נאחז למעשה הרעיון הפדרטיבי.

במקום התורפה של ההסתדרות יש אפשרות למפלגה להתבצר ולדרוש לעצמה זכויות יתירות וכוח השפעה ושלטון שאינם שאובים ממקור הרצון ההסתדרותי, המתבטא ומתגלה בבחירות ובבחינה הפומבית והציבורית של העמדות והדעות וההשקפות השונות של פלגות ההסתדרות.

הרעיון הפדרטיבי, רעיון הפריטטיות של המפלגות בצורה זו או אחרת, נשען, ביודעים ובלא יודעים, על הרפיון הפנימי הטבוע בהסתדרות ועל ידי כך הוא מגדיל ומרבה את הרפיון הזה. הוא מתנכר לכוחות המוסריים והחברתיים, שעליהם נשענת ההסתדרות, ועל ידי כך הוא מחליש ומפחית את הכוחות האלה. הוא יונק את תקפו הפנימי לא מרצונה ומכשרונה של המפלגה להועיל להסתדרות – אלא מיכלתה להזיק לה.

הפריטט משחרר את המפלגה מהזיקה לדעת הקהל ההסתדרותית ולבחינה ולבקורת הציבורית. בין שרוב הציבור מסכים לעמדת המפלגה ולדרכיה המיוחדים ובין שהוא מתנגד להם – הפריטט מבטיח למפרע את מידת שלטונה והשפעתה של המפלגה.

הרעיון הפדרטיבי שולל באופן זה את האבטונומיה המעמדית וסותר את רצון הדימוקרטיה הפועלית, והוא אינו מסוגל לדור בכפיפה אחת את הפרינציפיון של מוסדות נבחרים ואחריות ציבורית מלאה.

הרעיון הפדרטיבי לא רק מתנקש ביסודות המוסריים של ההסתדרות ומחליש כוחה כלפי-פנים – הוא גם מקטין את כשרון הפעולה המעשי של ההסתדרות וממעיט את דמותה וערכה כלפי חוץ.

אביא שתים שלוש דוגמאות מחיי ההסתדרות המאמתות ומבררות את הנחתי זו. על דוגמאות אלה אפשר להוסיף כהנה וכהנה.

בוועידה השניה של ההסתדרות הוחלט על הוצאת עתון יומי. הדעה שנשמעה בוועידה הראשונה ש“אין להכניס להסתדרות את המושג הסתמי של תרבות”, לא החזיקה מעמד זמן רב בהסתדרות, והוועידה השניה כבר “העזה” לקבל החלטה על הוצאת עתון יומי של ההסתדרות. הדאגות המרובות והקשות האופפות את ההסתדרות בלי חשך עיכבו זמן רב בעד המוסדות המוסמכים של ההסתדרות לגשת להגשמת ההחלטה של הוועידה הכללית השניה. סוף סוף הועמדה השאלה באחת ממועצות ההסתדרות והוחלט לבחור במערכת. הדבר היה במועצה החמישית, ביום כ“ט אייר תרפ”ד. מאז עברו שבעה חדשים והענין לא מש ממקומו – לא מחוסר אמצעים ולא מחוסר אנשים. החלטת המועצה לא נתקיימה מפני שנתקלה במכשולים שהרעיון הפדרטיבי שם על דרך ההסתדרות.

בהרצאתי בחיפה ביום ההסברה – שזכתה ל“פרסום” שלא מדעתי – הזכרתי דוגמה אחרת מהפרקטיקה הפדרטיבית: קנונית-המפלגות בבחירות האחרונות למועצות הפועלים העירוניות. בכל מקום יש ששתי מפלגות עושות ביניהן הסכם על יסוד של עמדה משותפת, זמנית, מינימלית, ויוצרות על בסיס של מצע מסוים קואליציה של מפלגות. דבר כזה ייתכן גם בהסתדרות. פעולה משותפת כזו של גופים שונים בהסתדרות על יסוד של עמדה כללית ומשותפת מסוגלה להיות גם לברכה להסתדרות, כי היא ממעיטה את שטח החיכוכים והניגודים הפנימיים, ומגבירה את כשרון הפעולה של ההסתדרות וכוח השפעתה. אולם כששתי מפלגות הרחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב – עושות ביניהן קנוניה, מהו המצע המשותף לפעולתן בהסתדרות? היחס לשפה העברית? לבנין הארץ? לתפקידי ההסתדרות? ליצירה המשקית של ציבור הפועלים? למלחמת המעמדות? לקונגרס הציוני? לאינטרנציונל? נקודת השיתוף אפשר למצוא בהתנגדותן, למשל, לאחדות-העבודה, וייתכן ששתיהן מאמינות שהתנגדות זו היא מוצדקת ופוריה. אולם המספיקה נקודה זו לפעולה משותפת בהסתדרות? קנוניה כזו משוללת כל יסוד מוסרי ותוכן ציבורי הסתדרותי. הודות לקנוניה זו מקבלות מפלגות שדעותיהן נדחו על ידי הרוב הגדול של הציבור יכולת לשלוט בציבור נגד רצונו ונגד הכרתו. קנוניה זו היא גם חסרת כשרון המעשה, כי מצע שלילי בלבדו אינו מסוגל לשמש יסוד לפעולה. על פי טיבה והגיונה הפנימי מוכרחה קנוניה זו להחליש ולפורר את ההסתדרות גם כשאין כל כוונה לכך. בלי “גזורו”, בלי הפרדה והפקרה של המפעלים והמעשים והרשויות לא תתכן ולא תצויר כל פעולה של קנונית-מפלגות הסותרות ושוללות זו את זו ביסודן ובמהותן.

הרעיון של פדרציה של מפלגות חדר גם לחוגים העומדים מחוץ להסתדרות והביא גם שם נזק רב לציבור הפועלים בארץ.

זה שנתיים שההסתדרות תובעת הקמת שכונות-עובדים בתור תנאי יסודי לקיומו וביסוסו של פועל העירוני. דרישה חיובית זו של ציבור הפועלים, שהכרזה בוועידה הכללית של ההסתדרות, נתקלה מהרגע הראשון בהתנגדות ואי-הבנה מצד הנהלת הקרן הקיימת, שלא הכירה בחובתה להענות לצרכי ההתיישבות של אלפי הפועלים העירוניים. וזמן רב נמנעו מנהלי הקרן הקיימת מרכישת קרקע לבנין שכונות העובדים ליד חיפה ויפו, ודחו את הדרישות הנמרצות והבלתי פוסקות של ההסתדרות. ואחד הנימוקים – או האמתלאות – לדחייה זו היתה הטענה ששכונת העובדים אינה דרישת ההסתדרות, אלא דרישת אחת המפלגות בהסתדרות. פעמים אחדות פניתי בשליחות ההסתדרות לראש הנהלת הקרן הקיימת, הא' מ. מ. אוסישקין, בדבר קרקע לשכונות העובדים, ובכל פעם שמעתי את התשובה ששכונת העובדים אינה אלא דרישת “אחדות-העבודה”, וכי “הפועל-הצעיר” מתנגד לכך שהקרן הקיימת תרכוש קרקע להתיישבות עירונית. לא הועילה אפילו השתתפות חבר “הפועל הצעיר” במשלחת לקרן הקיימת, שאף הוא דרש מה שדרשתי אנוכי, ואף הוא בא מטעם ההסתדרות. ייתכן שטענה זו שימשה רק פתחון-פה – אולם אין כל ספק שהיא היתה זמן רב בעוכרי המפעל של שכונת העובדים, שההסתדרות נלחמה ונלחמת עליו.

וכמה נפוץ ורגיל הדבר בפנים, שכל הרוצה להתעלל באחד ממוסדות ההסתדרות, או לבטל את ערך מעשיה והחלטותיה או למעט את דמותם – תולה הקולר בצוואר המפלגה “השלטת”, כאילו נבחרי ההסתדרות חדלו מהיות נבחרי ההסתדרות רק משום שהם חברים למפלגה זו או אחרת.

למרות ארבע שנות קיום ההסתדרות טרם השתחררה ונתעמקה ונתבצרה ההכרה ההסתדרותית בלבות ובמוחות החברים, וכל גל של עלייה חדשה, אשר “לא ידעו את יוסף”, אשר לא חיו את כל הכאב והסבל והנפתולים אשר כולנו, כולנו על כל זרמינו ומפלגותינו, כאבנו וסבלנו ונפתלנו עד שהגענו לאיחוד ועד שהקמנו בעצב וחרדה, בתקווה ואמונה את הבימה האחת, הכללית הנאמנה – כל גל של עולים חדשים מכניס לארץ מושגים ויחסים שאינם הולמים את טיבה של ההסתדרות, זו המאחדת ומרתקת את כולנו בעבודה ובמפעל, ביצירה ובמלחמה, בחיי יום יום ובדאגות לחיי עולם.

אין כל ספק שהמצב הקשה אשר נתהווה בהסתדרות במחצית השנה האחרונה, הסכסוכים והעיקופים המפלגתיים המכאיבים שריפו את ידי ההסתדרות והפריעו קשה בעד פעולות מוסדותיה האחראיים – מקורם לא רק בנטיות האטוויסטיות המתעוררות פה ושם מזמן לזמן, אלא במידה רבה בהשקפות-חוץ, ביחסי-נכר שהכניסו העולים החדשים אשר נתבצרו במפלגות הקיימות והאצילו עליהן מרוחם.

ועדיין יש צורך, לאחר שמלאו ארבע שנים לקיום ההסתדרות – וצורך זה יחזור מזמן לזמן – להזכיר ולהסביר ולהטעים שבוועידת חיפה נוסדה לא פדרציה של מפלגות השליטות על הציבור מתוך קנוניה והסכם הדדי, אלא הסתדרות כללית אחת ויחידה של מעמד-הפועלים בארץ, העומדת ברשות עצמה ושולטת על גורלה, הבוחרת את שליחיה ומחליטה על כל עניניה וצרכיה כרשות דימוקרטית ואבטונומית: בהסכמה כללית כשאין חילוקי-דעות, ובהכרעת הרוב כשהדעות מחולקות.

---

בזאת לא נאמר שאחרי היווסד ההסתדרות בטלה המפלגה וניטל טעם קיומה. מי שאינו רואה את המפלגה מפני ההסתדרות שוגה לא פחות ממי שאינו רואה את ההסתדרות מפני המפלגה.

יד טבת תרפה [קונטרס רא]

המפלגה וההסתדרות / דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

בתנועת הפועלים בארץ נשמעה עכשיו קריאת האיחוד. הקריאה באה כמעט בבת אחת מחברים שונים מבלי שנדברו איש את אחיו. וקריאה זו אינה חדשה.

לא השנה ולא לפני שש שנים נתחדש דבר האיחוד בתנועתנו. מיום הַכּר הפועל העברי בארץ את גורלו הקשה והגדול ואת אחריותו הרבה והכבדה לא שָלווה נפשו מאין איחוד. ועד אשר דבר האיחוד לא יקום במילואו ובלי שיירים – לא יתן דמי.

וגם זאת עלינו לדעת: לא היום ולא מחר ואף לא מחרתיים יקום הדבר ויכוּלה. מעמד הפועלים בארץ לא יבצע את דבר איחודו כל עוד לא השלים את דבר היבנותו. המעמד העובד בארץ עוד טרם קם ויהי. הוא רק הולך ומתהווה. העלייה מהווה ובונה אותו מתוך חבלי-לידה קשים ובלתי פוסקים. וחבלי-לידה אלה מלווים גם את תנועת האיחוד.

מיום שקמו בארץ שתי מפלגות-הפועלים הראשונות לפני עשרים שנה – לא פסקה פעולת האיחוד בתנועת הפועלים בארץ.

הנסיון הראשון לאיחוד, הידוע לי מתוך השתתפות בו, נעשה בפתח-תקווה בתחילת חורף תרס"ז. תכנית “האיחוד” היתה אז צנועה מאוד: סידור כל פועלי המושבה באגודה כללית אחת אשר תנהל ברשותה את מטבח הפועלים (זה היה אז “משק הפועלים” היחידי בארץ) שנמצא אז ברשות המפלגה, תייסד מכבסה משותפת ותדאג להמצאת עבודה לכל הפועלים.

כמעט כל פועלי המושבה נתנו ידם ל“איחוד” זה: כל חברי פועלי-ציון (הם היו המתחילים בדבר), כל הבלתי-מפלגתיים ורוב חברי “הפועל הצעיר”. ראשי מרכז הפועל הצעיר ביפו (על תל-אביב עוד לא חלם איש בימים ההם) נבהלו משום מה מאיחוד זה וחרדו לפתח-תקווה לדבר על לב חבריהם שלא יתחברו לאגודה. חברי “הפועל הצעיר” המקומיים התאבקו זמן מה נגד מנהיגיהם, אך לבסוף גברה משמעת המרכז המפלגתי – וה“איחוד” לא יצא לפועל.

הנסיון שלא הצליח בפתח-תקווה עלה יפה בגליל. ואולי הודות לריחוק המקום ממרכז המפלגה ביפו. עתונות הפועלים עוד טרם היתה בארץ. הרכבת לגליל לא עלתה אפילו במחשבה, והקשר בין יהודה והגליל היה כמעט אך ורק ברגל. וההליכה לגליל היתה מעין מאורע שלא נתרחש בכל יום, אפילו לא בכל חודש. באותו הזמן שמנהיגי “הפועל הצעיר” נלחמו בפתח-תקווה נגד ייסוד אגודת פועלים כללית בלתי מפלגתית – סודרה בסג’רה הסתדרות “החורש”, שאיחדה את כל פועלי הגליל התחתון (סג’רה, ימה, מסחה ומלחמיה) וניהלה את כל עניני העבודה במושבות הגליל. מספר פועלי הגליל הגיע אז לחמישים-ששים, מספר הנראה בימינו אלה כמעט נלעג, אולם אז היה זה כוח. בועד “החורש” נמצאו חברי שתי המפלגות – ואיני זוכר אף מקרה אחד של חילוקי דעות בעבודה על פי הקו המפלגתי. המחיצות המפלגתיות לא בטלו באופן פורמלי, אבל הניגודים המפלגתיים לא היו מורגשים כלל בפעולת “החורש”.

אחרי ביטול “החורש” באה תקופת וועדי הפועלים במושבות. גם מוסד-פועלים כללי זה, הנראה היום כל כך טבעי ופשוט והכרחי – סודר אז רק אחרי התאמצות והתאבקות שנמשכה שנים אחדות.

בשנת תרע“א, בתחילת הקיץ, נוסדו ההסתדרויות החקלאיות הראשונות – תחילה בגליל, ואחר כך ביהודה. וגם כאן היו חבלי איחוד קשים, וזמן רב לא פסקו החיכוכים והסכסוכים את המפלגה שעינה היתה צרה בפעולת ההסתדרות היישובית. המפלגה דרשה שההסתדרות תהיה רק “פרופסיונלית”. אולם סוף סוף ניצחה ההסתדרות ופרצה את מסגרת ה”פרופיסיונליות" הצרה.

בשנת תרע“ג נעשה נסיון להקים “וועד מאוחד של פועלי א”י”. בוועד זה השתתפו פועלי יהודה החקלאים, פועלי הגליל ו“השומר”. אולם וועד זה לא נתקיים זמן רב. רק בסוף המלחמה הוקמה הסתדרות חקלאית אחת לכל הארץ – בוועידת-האיחוד בפתח-תקווה, שבה נתאספו בפעם הראשונה כל הפועלים החקלאים בארץ לוועידה כללית אחת (כד אדר א תרעט).

שני מפעלי האיחוד הגדולים של הזמן האחרון עודם חיים בזכרונו של חלק גדול מציבור הפועלים בארץ: האיחוד הציוני הסוציאלי ב“אחדות העבודה” בפתח-תקווה (אדר תרעט) והאיחוד הכללי בהסתדרות העובדים בחיפה (כסלו תרפא).

יש להוסיף גם את מעשי האיחוד האחרון שאף הוא יצא לפועל בפתח-תקווה – הצטרפות הפועל המזרחי להסתדרות הכללית (חשוון תרפה).

***

בפתח-תקווה העמדה בפעם הראשונה שאלת האיחוד בכל היקפה ובכל עמקה. תכנית האיחוד של אחדות העבודה מיצתה את כל תכנה של תנועת הפועלים בארץ. תכנית זו נבעה מתוך הכרה ואמונה עמוקה שבארץ קיים ציבור פועלים מגובש ומאוחד בדרך עבודתו ומגמת-חייו. זו היתה ההכרה שמעמד-הפועלים בארץ אין לו מטרות של מעמד בלבד – אלא מטרות של עם: שתעודתו ההיסטורית של המעמד העובד היא – ביטול המעמדות וקביעת כל חיי העם בצורת חברת-עובדים בת-חורין ושוות-זכויות; שהכוח הגדול אשר יבנה את המעמד העובד ויגשים את מטרתו ההיסטורית – היא עלייה עממית גדולה ובראשה עלייה חלוצית אשר תפלס את הדרך למעמד עובד וכובש; ושאחד התנאים להגשמת המטרה של מעמד הפועלים – אחד התנאים להגשמת הציונות הסוציאליסטית, היא איחודה הגמור והשלם של תנועת הפועלים בכל ענפיה וחלקיה.

הציונות הסוציאליסטית שאחדות העבודה קבעה במרכז תכניתה לא היתה התורה המופשטת, הערטילאית של הציונות הסוציאליסטית של בעלי ההלכה התיאוריטית בגולה – אלא תורת החיים והמפעל של הפועל העברי בארץ במשך חמש-עשרה שנות עבודה, יצירה ומלחמה, הציונות הסוציאליסטית אשר נתגלמה ונתגבשה בחיי יום יום, ברצונות ובמאוויים שנשקעו במפעלי העבודה וההתיישבות, התרבות והשמירה.

בלב ציבור הפועלים בשלה ההכרה שאין כל טעם ויסוד וזכות והצדקה לפירודים המפלגתיים ולקרעים הסידוריים ושרק מתוך הרגלי המסורת הטפלה והעקרה קיימות המחיצות המלאכותיות המפוררות והמחלישות והמכשילות. בכוח-איתנים תקפה את כל חלקי הציבור העובד הרגשה בוערת שבשעה זו, בעמדנו על סף העלייה החדשה, הרחבה, עם אפשרויותיה הגדולות ומכשוליה העצומים, הוטלה על תנועת הפועלים בארץ אחריות רבה וכבדה ושליחות נאמנה להכשיר את הדרך לקליטת העלייה בעבודה, בהתיישבות, בתרבות, בשפה; ללקט וללכד בארץ ובחו"ל את כל הכוחות הציוניים הסוציאליסטיים בתנועת הפועלים ובתנועה הציונית לחטיבה אחת רבת-אונים ואדירת-השפעה לשם כיוון כל הפעולה היישובית והמדינית לקראת בנין המשק הלאומי בארץ ברשות העובדים ולקראת השלטת העבודה בארץ ובעם.

כשלהבתיה הוצתה ולהטה שאיפת האיחוד בנשמת ציבור הפועלים על כל סיעותיו ומפלגותיו, השאיפה לאיחוד שלם וגמור שאין אחריו כל שיור. לציבור הפועלים שנמצא בארץ מלפני המלחמה הושיטו יד-חברים גם חלוצי העלייה השלישית הראשונים שבאו לארץ עם הגדודים האמריקנים.

בוועידת האיחוד בפתח-תקווה, שכינסה בפעם הראשונה את כל פועלי ארץ-ישראל, הגיעה תנועת האיחוד לשיא יכלתה ואונה – ולא עצרה כוח להתגבר לגמרי על שעבוד המסורת.

לא בנקל עלה הדבר בידי השוללים המעטים לפגום את האיחוד השלם והגמור. מששים הצירים שנועדו בוועידה החקלאית הכללית – ארבעים ושמונה, חברי מפלגה ובלתי-מפלגתיים, ענו כאחד בחיוב. אף אחד לא הרים ידו נגד, ורק שנים-עשר נמנעו מהצביע באותו מעמד. ורק לאחר איזולציה מלאכותית מאחורי הפרגוד המפלגתי בתוך אטמוספירה מחוממת של יחסים מפלגתיים אינטימיים, הצליחו מתנגדי האיחוד אחרי התאבקות קשה ובסבל רב לקבל משנים-עשר הצירים את תשובתם השלילית. האיחוד השלם לא קם – ואחרי זה, כשהיה צורך להבאיש את האיחוד, להטיל דופי במאחדים, באו המלעיזים והמציאו את ה“פירוש” הידוע בנוסח השגור שכל דבר-האיחוד לא היה למפרע אלא מניבר סטרטגי, השתמשות במרמה בלוזנגים פופולאריים של איחוד לשם עשיית קפיטל מפלגתי וכו' וכו' ככתוב.

תנועת האיחוד הגדולה בפתח-תקווה העשירה והפרתה את תנועת הפועלים בארץ, אם כי לא ניתן לה כל רצונה. נוצרה “אחדות-העבודה” אשר הרימה את קרן הפועל העברי בתור כוח מעמדי-לאומי מכריע ביישוב ואשר סללה את הדרך להקמת ההסתדרות הכללית.

באה העלייה השלישית. מספר העולים החדשים עלה בכמותו על ציבור הפועלים שהיה בימי פתח-תקווה בארץ. בכוחה של העלייה החדשה נתגברה תביעת האיחוד הכללי – והגיעו ימי חיפה. הפעם היה העיקר לא איחוד גמור – אלא איחוד כללי. מצע האיחוד החדש שעיבדה “אחדות העבודה” נתקבל בוועידת חיפה כמעט מלה במלה ונוסדה ההסתדרות הכללית.

נוצר הכלי הגדול המכיל את כל מעמד הפועלים בארץ והמוכשר לדלות בפעולתו את כל תכניה הלאומיים והמעמדיים של תנועת הפועלים בארץ – בתנאי, שתפעל בתוכו המפלגה המכוונת, רבת-היכולת ואדירת-הרצון, אשר תדריך את מעשיו ותשליט בהם את המגמה של הציונות הסוציאליסטית.

עם ייסוד ההסתדרות נשתנו התנאים והיחסים הסידוריים בתנועת הפועלים ודרכי הפעולה וההפעלה נעתקו למסלול חדש. כוח הפעולה והמעשה נתרכז בהסתדרות, ההדרכה והכיוון וההפעלה הוטלו על המפלגה.

ביסוד ההסתדרות לא הונחה כל תכנית ומגמה פרוגרמתית. בה ניתנה רק המסגרת הכללית, המסגרת לכל המעשים והפעולות והענינים של מעמד הפועלים. מתוך מסגרת זו הוצאו בכוונה הדעות וההשקפות, האמונות והמגמות. ההסתדרות אינה שואלת ל“אני מאמין” של חבריה, היא הסתדרותו של המעמד כמו שהוא. כל פועל, אם גם אינו מחייב את כל תכניה של תנועת הפועלים בארץ ומתנכר לתעודתה הלאומית או המעמדית או גם לשתיהם יחד – הוא אזרח בהסתדרות, כל זמן שאינו מפר את משמעתה בפועל. החובה האחת שההסתדרות מטילה על חבריה – זוהי משמעת הפעולה. אולם טיבה של הפעולה, שההסתדרות מחייבת במשמעתה את חבריה – אינו נתון למפרע במסגרת ההסתדרות.

פעולת ההסתדרות, מגמתה, כיוונה ונטייתה תלויים ומותנים ברצונם וביכלתם של הכוחות השונים הפועלים ומכריעים בתנועת הפועלים בארץ, בתוך מסגרת ההסתדרות.

***

בימי פתח תקווה היו הכוחות המצויים בתנועת הפועלים בארץ מאוחדים במגמת עבודתם ובמאוויהם הפנימיים, אם כי באופן סידורי היו נפרדים ונקרעים. חמש-עשרה שנה של עבודה ונסיון משותפים גיבשו את ציבור הפועלים ועשוהו לחטיבה חברתית אחת. אולם מעמד פתח-תקווה היה יחיד בשעתו, ועם בוא העלייה החדשה נשתנה המצב.

העלייה אינה מעבירה רק אלפי עולי העבודה מהגולה לארץ – היא גם משנה והופכת את כל הווייתם החברתית, הכלכלית והתרבותית. תנועת הפועלים בארץ אינה המשך והעתק של תנועת הפועלים בגולה. בתנועת-הפועלים היהודית בגולה אין גידול מתוך עלייה ואין שאלות קליטת העלייה. אין הפועל היהודי בגולה עוסק בהתיישבות, ואין הוא מרגיש עצמו אחראי על גורל הקמת המשק. מלחמתו המעמדית היא דלת-תוכן, מצומצמת ומוגבלת בשאלות המשכורת ותנאי העבודה יום-יום. אין לו המאוויים המעמדיים-לאומיים להשלטת העבודה בחיי העם ואין הוא מכיר את כל סבך השאלות והתפקידים של כיבוש ארצי. עצם מבנהו הכלכלי והחברתי הוא חד-צדדי, הוא סגור בתוך מקצעות עבודה אחרים שאין להם שליטה על משק הארץ.

תנועת הפועלים בארץ היא יצירה חדשה, ילידת מהפכה קשה ועמוקה, והיא מתפתחת לפי החוקים המכוונים את קליטת העלייה ואת צמיחת הכלכלה והתרבות בארץ. מוצאו החברתי, חינוכו המעמדי, אפיו וטיבו הכלכלי, אוצר מחשבתו וערכיו המוסריים של הפועל לפני בואו לארץ לא הכשירו אותו למפרע לתפקידים שהוטלו עליו למלא בארץ בעבודה, בתרבות, ברכישת השפה, בהתיישבות, בהסתדרות. הפועל בארץ נתבע לשינוי ערכין בכל תפיסת החיים, בעבודה, בהווי, בהכרת התפקידים והאחריות המעמדית והלאומית. שינוי ערכין אלה כרוך בקשיים ומכשולים קשים, ולא בין לילה נעשה.

יוצאי המעמד הבעלי-ביתי העוברים לארץ לעבודה מביאים אתם את האידיאולוגיה הלאומית המדומה המתכחשת למעמד הפועלים ומתנכרת למלחמתו המעמדית ולתעודתו בהשלטת העבודה בחיי העם והארץ. וחניכי ההכרה הפרוליטרית שבגולה מכניסים לארץ זרוּת וחוסר הבנה ביחס לתפקידים הלאומיים-המעמדיים של הפועל העברי בעלייה, בהתיישבות ובתרבות, ודרכי מחשבתם ופעולתם אינם הולמים את צרכי העבודה בארץ.

ורק לאחר שעלייה רבת פרצופים וניגודים זו נעקרת בטבוּרה מעברה המדולדל והעקר בגולה ונקלטת בשרשיה בקרקע הארץ, רק לאחר שהיא מהותכת ונצרפת בכור העבודה והנסיון בארץ – רק אז מתגבש הדפוס החדש המוצק והנאמן של תנועת הפועלים הארצישראלית המתרקע ומזדקק על סדן המחשבה והמפעל של העבודה בארץ.

פרוצס זה של היתוך וגיבוש בתוך תנועת הפועלים בארץ אינו פוסק – כל עוד נמשכת העלייה. ובינתיים גדולה ורבה ההתרוצצות של רצונות ומאוויים וזרמים זרים ושונים ומתנגדים.

מצב זה חייב בחיפה את הוויתור של אחדות-העבודה על תכנה הפרוגרמתי באיחוד המלא. ההסתדרות הכללית מחויבת לשמש בית ומקלט לכל מעמד הפועלים, על כל ניגודיו וזרמיו. ומצב זה הוא הוא שחייב את הישארה של “אחדות העבודה” בתור מפלגה המכוונת ומפעלת את ההסתדרות.

“אחדות העבודה” לא יכלה לוותר על תביעתה היסודית של תנועת הפועלים בארץ – תביעת האחדות הפנימית של התנועה לכל ענפיה וחלקיה, שבה היא רואה אחד התנאים המוקדמים להגשמת מטרתה: הגשמת הציונות הסוציאליסטית, השלטת העבודה בארץ ובעם. מעמד הפועלים ותעודתו לא ניתנו להתפרד. הנושא והנשוא של התנועה מהווים חטיבה אחת. זהו רעיון האיחוד. השינוי שחל ברעיון הזה בין פתח-תקווה וחיפה לא היה שינוי בתוכן ובמהות – אלא בצורת הגשמתו. בפתח-תקווה נתבעה התנועה ליצירת הכלי האחד אשר יכיל בתוכו גם את נושא התנועה וגם את נשואה: מסגרת כללית וכלילה בתכנה, בלי כל ריוח בין הדבקים. בחיפה ולאחריה ניתנה האפשרות ליצור רק את המסגרת הכללית. את החלל הריק כביכול שבמסגרת זו צריכה ומחויבת למלא המפלגה, שהיא היא השומרת על האחדות הזאת בתוך ההסתדרות בפועל. ההסתדרות לפי תפיסתה של אחדות-העבודה אינה מטרה לעצמה – היא לא באה רק לשם התועלת שבקיומה לחבריה, אלא בתור מכשיר להגשמת תעודתו ההיסטורית של מעמד הפועלים בארץ.

עמדה זו של המפלגה בהסתדרות הוגדרה במועצת “אחדות העבודה” בירושלים שנועדה לאחר היווסד ההסתדרות (כח-כט כסלו תרפב) בארבעת הסעיפים הבאים:

א) “המועצה של “אחדות העבודה” רואה בהסתדרות הכללית של העובדים את האירגון היחידי של מעמד הפועלים שעליו לסדר ולנהל בארץ ובחו”ל את כל הענינים היישוביים, הכלכליים, התרבותיים והמדיניים של המעמד העובד בארץ וקשריו את החלוץ ותנועת הפועלים העברית והכללית בעולם.

ב) את תעודתה רואה “אחדות העבודה” בפעולה אקטיבית ומאורגנת בתוך ההסתדרות – לשם השלטת הציונות הסוציאליסטית בכל פעולותיה של ההסתדרות.

ג) “אחדות העבודה” ממשיכה את פעולתה להגשמת האיחוד המלא של פועלי ארץ-ישראל.

ד) “אחדות העבודה” מנהלת ברשות עצמה רק אותן הפעולות, שטרם נכנסו לחוג פעולתה של ההסתדרות" (קונטרס ק"ד).

***

מועצת “אחדות העבודה” האחרונה הציגה מחדש את שאלת האיחוד על סדר-יומה של תנועת הפועלים בארץ.

הפעם הוצגה השאלה לא כמו שהעמדה בפתח-תקווה ואף לא כמו שנתעוררה בחיפה. תנועת הפועלים בארץ, ככל תנועה כובשת וריבולוציונית, מתייצבת מדי פעם לפני תפקידים ומצבים חדשים המחייבים אמצעי-פעולה ודרכי-השפעה וריכוזי-כוחות חדשים אשר יהלמו את הצרכים המתחדשים בתנאים שאין דומה להם בעבר התנועה.

תנועת הפועלים אינה יכולה למוֹד את צרכיה בקנה מידה של אתמול ואינה רשאית לקבוע את דרכיה רק מתוך הרגל ומסורת. השיטה שהתאימה אתמול לא תסכון מחר, והסיסמה שהיתה פעם מלאת-תוכן וריבולוציונית נעשית נבוכה ועקרה עם שינוי התנאים.

מעמד פתח-תקווה לא ניתן להישנות. תנועת האיחוד בפתח-תקווה נבעה מתוך האמונה שציבור הפועלים כולו, במאה אחוזיו, הוא בתוך תוכו, בדרך פעולתו ובמגמת-מאווייו, מאוחד והמטרה היתה לאחד את המאוחדים. כיום אין כל הציבור מאוחד ברצונו ובעבודתו. ועל הבלתי מאוחדים אין לכפות את האיחוד בכוח, אפילו בכוח הרוב.

אפשר אמנם לבוא לוועידה הכללית של ההסתדרות במצע פרוגרמתי ציוני-סוציאליסטי מלא, שירכז סביבו רוב בהסתדרות ויהפוך בכוח הרוב את ההסתדרות הכללית להסתדרות ציונית-סוציאליסטית – אולם מעשה זה עלול לגרום ליצירת הסתדרות מתחרה אשר אם גם תהיה קטנה ודלת-תוכן וחסרת-אונים, תהרוס את אחדותה הסידורית של תנועת הפועלים בארץ. ההסתדרות תיהפך אז למפלגה, לאחת המפלגות של הפועלים.

כוחה של ההסתדרות כיום עדיף מכוחה של מפלגה. בוועידת חיפה נעשה מעמד הפועלים בארץ לגוף חי אחד שמחזור-דמו הכללי שוטף מתוך מרכז אחר ואליו הוא חוזר: המרכז הזה הוא ההסתדרות. בהסתדרות נשקעו ונצברו כל אוצרות היצירה והמרץ של ציבור הפועלים, בעבר ובהווה, ובה אחוזים ומעורים כל מפעלינו היישוביים והכלכליים. את המפלגה אפשר לעזוב – להסתדרות דבוקים בכל רמ"ח האיברים. ההסתדרות הכללית והיחידה של כל התנועה עומדת כסלע איתן ולמרות כל רפיונה ולקוייה אין כוח בארץ אשר יפרק את איחודה.

משום כך אין לחזור על האיחוד בפתח-תקווה, ואין לשנות את אפיו ומשתיתו של האיחוד בחיפה.

מועצת “אחדות העבודה” הציגה על סדר היום את שאלת האיחוד המדיני הסוציאליסטי בתוך ההסתדרות; איחוד כל אותם האישים, הקיבוצים, הגופים והמפלגות בתנועת הפועלים בארץ שיש להם עמדה משותפת למעשה בכל השאלות המרכזיות והמכריעות של התנועה הציונית והסוציאליסטית, – לגוף מדיני אחד אשר יפעל בתוך ההסתדרות, ביישוב, בארץ, בתנועה הציונית, בתנועת הפועלים היהודית, באינטרנציונל הסוציאליסטי, ואשר יכוון ויכשיר את תנועת הפועלים בארץ ובחו"ל לקראת מילוי תפקידיה וייעודיה החדשים בתוך התנאים המשתנים, ביישוב, בעלייה ובתנועה הציונית.

יב שבט תרפה [קונטרס רד]

(הרצאה בוועידת אחה"ע)

אחדות העבודה קבעה את מבנה ההסתדרות כאשר הנהו כיום הזה. לאחר שש שנות פעולה נדמה שאין לשנות שום דבר עיקרי במבנה זה. שנים אלה הוכיחו, כי אותה החוקה וצורת האירגון שקבענו בהסתדרות מתאימות בקוויהן הכלליים לצרכים ולתנאים של תנועת הפועלים בארץ. אמנם יש עכשיו קיטרוג נגד “ריכוז”. אבל מי שיבוא לבחון את טענות המקטרגים ימצא, כי הן מכוונות לא נגד הריכוז אלא נגד המרכזים.

נלחמים נגד הריכוז, כביכול, אנשי “השמאל” הקומוניסטים. ואתם יודעים את אהבת הדיצנטרליזציה ואת השאיפה לאבטונומיה של כל תא ותא המצוייה בקומוניזם. אתם יודעים את מבנה התנועה המקצועית ברוסיה. ואני מרשה לעצמי לפקפק גם בכנות הצעקה נגד הריכוז, הבאה מהאגף השני. אם בשעה שמרבים כל כך לערער על הריכוז מתריעים רק על המועצות העירוניות, הרי שזה מעמיד בספק את כנות העירעור. ובעצב מציעים לנו מאגף זה שיטת הנהלה חדשה, שלא תיתכן בלי ריכוז גמור ומוחלט, חמור לאין שיעור מזה הקיים כעת. מציעים לנו בהסתדרות שיטת הנהלה הנקראת “צירוף קואליציוני” – שיתפשט בכל תאי ההסתדרות מן המוסדות המרכזיים ועד כל מועצה עירונית, וכל וועד פועלים במושבה, ואגודה מקצועית – אשר פירושו, עד כמה שעלה בידי לברר משיחות פרטיות, הוא, כי ההנהלה של כל המוסדות הללו לא תהא תלויה בבחירות המקומיות, אלא תהא מורכבת עפ"י מודוס ידוע, לפי אותו הנוסח שיורכב הוועד הפועל של ההסתדרות, מבאי כוח שתי המפלגות המהוות את הקואליציה. זה מחייב מינוי כל וועדי המוסדות וההנהלות מגבוה. אחת – כל ההצעה אינה אלא אבסורד.

אולם אותו הריכוז שהנחנו במבנה ההסתדרות, ואשר לצערנו לא הצלחנו עדיין להגשימו, איננו ריכוז בהנהלת ההסתדרות, אלא השלטת כיוון אחד בכל פעולתה. שאפנו להקים הסתדרות פועלים מאוחדת, העובדת כולה עפ"י מגמה אחת, השלטת בכל ענפי פעולתה והמתאימה את כל חלקיה לצורך הכלל. אם דבר-מה דורש תיקון בהסתדרות, הרי זה לא בכיוון של פירור ההסתדרות, אלא להיפך בכיוון של התלכדות, לשם הגברת כוחנו המעמדי לקליטת העליה ומניעת הקרע העלול להיווצר בין העולים הבאים זה אחר זה.

כי מה היתה ההתנכרות שראינו לפני 20 שנה מצד הפועלים הקודמים אלינו? מה פשר המלחמה שישנה כיום בין ההסתדרות ובין “בעלי המלאכה”? האין זאת שהפועל שבא לארץ והספיק להתאזרח רוצה, בכוח העמדה שכבש לו, לנצל את העולה החדש? מגמה יסודית זו שבתנועתנו, לקלוט את העליה ולמזג אותה עם הכוחות הקיימים בארץ ולהוות מכולם חטיבה חברתית ותרבותית אחת, אי-אפשר שתישאר ערטילאית, אלא היא צריכה להתלבש כהסתדרות אחת, המלכדת את כל צורות העולים ליחידה אחת. ואם יש פגם בהסתדרות, הרי זהו קיום המחיצות בין עולים, בין כפר ועיר, בין הפועל המקצועי וה“שחור”, בין הקיבוץ והבודד, בין העובד במשק והשכיר; זהו חוסר הקירבה והעזרה ההדדית.

ועוד מלחמה אחת עומדת לפנינו – מצד כל אלה, משני האגפים, שאינם רואים עדיין את האחדות והשלמות הפנימית שבתנועתנו, אשר אולי עוד איננה קיימת בפועל, אבל להתגשמותה אנו מחוייבים לשאוף, ומלחמה זו, שנדמה היה כי כבר הוכרעה, מתעוררת שוב מפעם לפעם. זוהי המלחמה על טיבה של ההסתדרות, אם זוהי הסתדרות כללית, מאוחדת ויחידה של המעמד, או אין זה אלא “צירוף”, קנוניה של מפלגות. מלחמה זו הולכת ונמשכת מוועידת האיחוד בפתח-תקווה, דרך וועידת הייסוד בחיפה ועד אחרי הוועידה השניה, והיא הולכת ומתעוררת מחדש בקשר עם שאלת הבחירות היחסיות.

אגב, אני רוצה לציין עובדה, בוועידה השניה של ההסתדרות נדונה שאלה זו והיו שתי הצעות: הצעה הקובעת בחירות יחסיות למוסדות המחוקקים, וכנגדה – הצעה של בחירות יחסיות לכל המוסדות. נתקבלה הראשונה, והנימוק פשוט. יש להבטיח לכל חלק ולכל זרם בהסתדרות ביאת-כוח מתאימה. כל הדעות שבהסתדרות צריכות לבוא לידי ביטוי, להישקל במאזני התנועה ולהכריע לפי משקלן. ומשום זה אי-אפשר שרק הרוב לבדו יופיע במוסדות שבהם מתבררים ונקבעים קווי הפעולה ונחקקת חוקת ההסתדרות הכללית, הארצית והמקומית. לכן שלטת במוסדות אלה שיטת הבחירות היחסיות. אולם קיימים מוסדות אכּסקוטיביים המוציאים לפועל את אשר הוחלט לאחר בירור והכרעה, ואם הבירור וההכרעה מחייבים את השתתפותם של כל הזרמים, הנה ההוצאה לפועל מחייבת רצון אחד. אותה אין לפורר ולא ייתכן שיופיעו כאן באי-כוח צדדים, ואין מקום ליחסיות במוסדות אלה. אלה הם בכל אופן היסודות שנתקבלו בוועידה השניה, ועל פיהם פעלנו עד היום. אין אני אומר ששאלת הבחירות היחסיות היא פרינציפיונית. אולם לא נתברר לי, שיש באמת יסוד וצורך חיוני של התנועה לשנות את ההחלטה הזאת. בכל אופן, אם גם אני מתאר לעצמי שבינינו יכול להיות וויכוח בענין זה, אבל אותה ההנחה שבה מבססים נביאי היחסיות את דרישתם – שההסתדרות אינה חטיבה אחת שלמה, שציבור הפועלים אינו מעמד אחד, גוף קולקטיבי אחד אלא שזהו צירוף של מפלגות, הפועלות אך ורק מתוך הסכם, ובלי הסכם זה אין להסתדרות כשרון פעולה – הנחה זו אנו מחוייבים לדחות בכל תוקף.

כמו כן נדמה לי, שלא נוכל לקבל שום שיטת הנהלה בהסתדרות, שאינה נוסדת על בחירה דימוקרטית, אלא על הסכם של גופים מפלגתיים. לא נוכל להקים ולקיים את מוסדות ההסתדרות על יסוד של צירופים קואליציוניים וקנוניות, אלא על יסוד של בחירה ומצע משותף של עבודה. אני חושב את שותפות הפעולה של כל הזרמים בהסתדרות לאחת המצוות החיוניות של תנועתנו ותנאי מוקדם להגברת כשרון פעולתה. עלינו לסייע להחשת ההתאחדות ולשתף באחריות את כל הכוחות שבהסתדרות הנכונים לשאת בעול. אבל שיתוף לא יבוא כקנוניה, שאינה מבוססת על מצע משותף של פעולה חיובית, אלא שביסודה מונחת שלילה כלפי איזה גוף אחר בהסתדרות. אי-אפשר שבאיזה מוסד משקי מרכזי של ההסתדרות יתאחדו מפלגות או קיבוצים לבחור הנהלה – לא מפני שיש להם דרך אחת והם רוצים לשאת באחריות אחת, אלא מפני שהם משותפים בשנאה למפלגה שלישית, ומלבד השנאה הזאת אין שום דבר משותף ביניהם. ודברים כאלה הלא קרו אצלנו. ל“צירוף קואליציוני” ממין זה לא נסכים. זוהי קנוניה ההורסת את הבסיס המוסרי של תנועתנו, ונגדה נילחם בכל כוחותינו.

תל-אביב, כג חשוון תרפז [הרצאה בוועידת אחדות העבודה. דבר 442]

(הרצאה בוועידת הסתדרות הפקידים)

בהסתדרותנו הכללית לא נתעוררה אף פעם כל שאלה על הסתדרות העובדים ובעלי האומנויות החפשיות, ואיני יודע מה היתה כוונת מסדרי הוועידה בהציגם סעיף זה על סדר היום. בתוכנו לא היתה דעה כזו, שיש כאן שני צדדים ויש צורך לקבוע את היחס ביניהם. ההסתדרות הכללית ראתה את עצמה כמולדת הכללית של כל העובדים בארץ בלי הבדל מקצוע, ואיני יודע אם הוצגה פעם באחת הוועידות או המועצות של ההסתדרות השאלה על היחס לסוג מסויים של העובדים. כמובן, עומדת לפנינו שאלת כל אותם העובדים העומדים מחוץ להסתדרות; וכאלה ישנם בקרב כל המקצועות. ייתכן, שאחוז העומדים מחוץ להסתדרות גדול הוא באומנויות החפשיות מאחוז העובדים האחרים. אבל בבעלי האומנויות החפשיות כבעובדים אחרים אנו רואים שותפים וחברים לעבודה ולאירגון.

לא כן, אמנם, היה הדבר בארצות אחרות. כמעט בכל מקום שיש בו תנועת פועלים היתה קיימת במשך זמן רב, ובהרבה ארצות קיימת עוד כיום, תהום בין אירגון הפועלים ובין האירגונים של בעלי האומנויות החפשיות. שונים ביסודם הם שני האירגונים, כאשר נבדלים היו שני סוגי העובדים האלה באורח חייהם, בתנאי עבודתם ובמקומם בחברה. אירגוני הפועלים הראשונים קמו מתוך מרד הפועל, אשר ראה את עצמו עשוק ומשועבד וגזול זכויות בחברה הקיימת. תעודת האירגון היתה להלחם על זכויות שהמשטר הקיים גזל מהפועל המושפל ומשולל הכל. האירגון של בעלי האומנויות החפשיות היה, להיפך, אירגון של חוג עתירי זכויות, העומדים כמעט על השלב העליון של החברה. תפקיד אירגונם היה להחזיק בזכויות היתרות ולהגן על הפריבילגיות אשר נהנו מהן בחברה. אגודות בעלי האומנויות החפשיות, עורכי דין, מהנדסים, רופאים, מבקרי חשבונות, היו מעין ציכים סגורים של מעמדות מזוכים, השומרים בקנאה רבה על יתרונותיהם וחוסמים את הדרך בפני כל זר לבל יכנס לתוך מחיצתם ויצטרף אליהם. בין אירגוני האומנויות החפשיות ובין אירגוני המוני הפועלים רבצה תהום. מצד אחד – עתרת

זכויות, שפעת-כבוד, משכורת גבוהה ומופלגת; מהצד השני – חוסר כל, שכר עוני, קיום עלוב ומזולזל. כוחם של הראשונים היה במיעוטם, כוחם של האחרונים – בריבויים.

במשך הזמן נשתנה אמנם המצב. מצד אחד הצליח הפועל ע"י אירגונו לעלות בסולם החברה. בכוח מלחמתו המעמדית כבש לעצמו הרבה מן הזכויות אשר עשקו ממנו: זכות ההתארגנות, זכות הבחירה, זכות לקיום אנושי. במשך הזמן קנה הפועל לעצמו הכרה עצמית, הכרת החשיבות של העבודה בחיי החברה. הפועל למד לדעת שהעבודה, אשר שימשה במשך מאות ואלפי שנה סימן של עבדות והיתה בזויה בעיני המעמדות השליטים, היא בעצם הערך האנושי הכי יקר, היא היא שאָר-האדם, אשר אין להתבייש אלא להתגאות בו. עלתה ההכרה העצמית של הפועל, עלתה חשיבות העובדה בעיניו ובעיני החברה, תנאי חייו הוטבו ושופרו, משקלו הציבורי והמדיני גדל. מאידך גיסא הורע מצבם הכלכלי והחברתי של בעלי האומנויות החפשיות. התפתחות החיים הכלכליים והשינויים החברתיים אשר התחוללו בעקבותיה, הביאו לידי כך שהחוג המצומצם של בעלי אומנויות חפשיות נתרחב לאט לאט. בתי הספר הבינונים והעליונים, שהיו פתוחים מקודם רק לבני האצילים והעשירים – נפתחו לכל חוגי העם. המדע והאמנות יצאו מרשות יחידים לרשות הרבים. נוצר פרוליטריון אינטליגנטי רחב אשר תנאי חייו לא שונו בהרבה מתנאי חייהם של הפועלים. שני סוגי הפועלים העובדים נתקרבו זה לזה באירגונם, במלחמתם, בשאיפותיהם, בהכרתם המעמדית. אולם המחיצה אשר הפרידה במשך דורות בין העובד הגופני ובין העובד הרוחני עוד לא נהרסה לגמרי. ובכמה ארצות עוד קיימות הסתדרויות של פועלים לחוד והסתדרויות של בעלי אומנויות חפשיות לחוד, מבלי שיהיה ביניהם קשר חברתי ושיתוף פעולה ורעיון.

שונה היה מסלולה של תנועת הפועלים בארץ. הכוחות והמניעים אשר פעלו בחיי הפועל העברי בארץ, עצם מוצאו, התהוותו וצמיחתו של ציבור העובדים כאן, היו מיוחדים במינם, ושיוו דמות מיוחדת לכל מפעלו ואירגונו.

לא כעלובי גורל אשר מארת-העבודה רובצת עליהם, והם מתאבקים בקשי חייהם ומתקוממים נגד נוגשיהם ומקפחי שכרם, מבלי הבין זמן רב את הייעוד ההיסטורי הגדול של מלחמתם המעמדית – כי אם כשליחי-עם מתנער ומפלל לגאולת-עבודה ותקומת מולדת העפילו ועלו הפועלים העברים לארץ, וחזון הגאולה והתקומה ריחף לפניהם בכל כיבוש גדול וקטן אשר כבשו מתוך רצון חלוצי והכרת שליחותם ההיסטורית. תעודת-החיים אשר הדריכה את הפועל היהודי בכל מאמציו בארץ קבעה גם את דרכי הסתדרותו המיוחדים.

הדבר הראשון המציין את תנועת הפועלים בארץ – זהו בסיסה האירגוני הרחב. הסתדרות העובדים מאגדת יחד את פועלי העיר ופועלי הכפר, את הפועל השכיר עם הפועל העובד ברשות עצמו, את העובד הגופני והעובד הרוחני.

ברוב הארצות רחוק פועל הכפר מפועל העיר כרחוק מזרח ממערב. בעוד שפועלי העיר הם בחלקם הגדול מאורגנים יפה ומהווים את החלוץ של התנועה הסוציאליסטית, הרי פועלי הכפר ברובם זרים לכל תנועת הפועלים ורחוקים מאירגון. אפילו בארצות שהפועל החקלאי נתארגן כבר בהן אין רישומו ניכר בחיי התנועה. אצלנו היה ההיפך. הסתדרות הפועלים החקלאים קדמה לאירגון שאר הפועלים. מתוכה באה הדחיפה לאיגוד כללי של פועלי הכפר והעיר. והיא משמשת עד היום עמוד התווך של הסתדרות העובדים הכללית.

אירגון הפועלים בארץ הרס מחיצה שניה המפרידה בין העובדים כמעט בכל שאר הארצות, את המחיצה שבין הפועל השכיר המוכר את כוח-עבודתו לקבלן, ובין הפועל העובד ברשות עצמו, החי על יגיעו מבלי נצל עבודת זולתו. לא ידוע לי שום אירגון של פועלים במקום אחר, המאחד את שני סוגי העובדים האלה, אם כי המגמה השלטת עכשיו בתנועת הפועלים היא לקרב את הרחוקים ולמזג את שני החלקים האלה של המעמד העובד, אם לא באירגון מקצועי אחד, הרי לכל הפחות באירגון פוליטי אחד. בתנועתנו נתאחדו שני סוגי העובדים מן האירגון הראשון של הפועל בארץ.

גם לא היתה קיימת בתוכנו התבדלות העובד עבודה גופנית מהעובד עבודה רוחנית. תנועת הפועלים בארץ החשיבה את הערך המוסרי, הלאומי והסוציאלי של העבודה הגופנית. העבודה בשדה, במחצבה, בסדנה – הועמדה בשורה הראשונה של מערכת התמורות והכיבושים אשר הוטל עלינו לבצע במילוי שליחותנו בארץ. אולם יחד עם ראיית העבודה הגופנית כעיקר לאומי וסוציאלי מכריע במפעלנו בארץ, הכירה תנועתנו מראשית צעדיה את הערך החיוני של המדע והטכניקה וכיבושי הרוח, וידעה כמה חשוב השימוש במכשירי התרבות בשביל כל פעולתנו בכפר ובעיר. וכל עוד לא הוכשר הזיווג השלם והאורגני של עבודת היד והמוח בנושא אחד, ראינו צורך חיוני בהתמזגותם האירגונית של עובדי היד והמוח, וחתרנו תמיד לאחד את כל העובדים למקצועותיהם בלי יוצא מן הכלל. וברית העבודה הכללית שהוקמה בארץ, הנקראת בשם הסתדרות העובדים, מקפת את כל מקצועות העבודה, הגופנית והרוחנית באין הבדל.

הדבר השני המטביע חותם מיוחד על הסתדרותנו – ומתנה את בסיסה האירגוני – זהו חוג-הפעולה הרחב, המקיף וממצה את כל תכניה ומאווייה של תנועת התחדשותנו ותקומתנו הלאומית והמעמדית כאחת.

אירגון מקצועי, השבחת תנאי העבודה, קבלת עבודה, סידורה והגשמתה, הגברת העלייה וקליטת העולים, הנחלת השפה להמונים וטיפוח התרבות העברית, פיתוח ההכרה המעמדית, חינוך הדור הצעיר והשכלת הגדולים, שקידה על הון לאומי ומעמדי, בנין ישובים חקלאיים ופיתוח משקים בכל ענפי העבודה בכפר ובעיר, סידור הספקה קואופרטיבית והקמת מוסדות אשראי ועזרה הדדית, ביטוח הבריאות והחיים, איגוד קיבוצים משקיים והתיישבותיים, מלחמה לזכויות מדיניות ולאומיות, לחוקת הגנת העובד והעובדת, לאירגון היישוב, לאבטונומיה לאומית, טיפוח הקשרים את העובדים הערבים, הכשרת חלוצים בגולה והעברתם, לחיי העבודה בארץ, ריכוז המוני העם סביב המפעל הציוני וקשרים את תנועת הפועלים בין-הלאומית – כל אלה הם חלקים אורגניים מתכנית הפעולה של ההסתדרות.

היקף הפעולה והאירגון הרב של ההסתדרות טבוע במהותה של תנועה הפועלים בארץ. ציבור העובדים הצומח וגדל בארץ מתוך העלייה רואה את עצמו לא רק כהתחלה של מעמד עובד בריא ונורמלי, אשר לא ניתן כמוהו לעם היהודי בגולה, אלא גם כגרעין וכדיוקן-העתיד של עם עברי חדש. ההסתדרות הכללית משמשת בידי הפועל לא רק מכשיר מעמדי להגנת עניניו ותביעותיו המיוחדים, אלא גם סדן-יצירה לאומי לחשל עליו את עתידות העם העברי המתחדש. הפועל התארגן בהסתדרות לא רק לשם הגנה על תנאי-העבודה – אלא קודם כל לשם העבודה גופה. גורל המפעל ההיסטורי של תנועתנו בארץ כרוך בעבודה שאנו עושים בארץ. וההסתדרות הכללית היא הביטוי האירגוני לאחריות הקיבוצית של ציבור הפועלים לעבודה זו.

בארצות אחרות היתה תנועה הפועלים בראשיתה דואגת אך ורק לתקנת תנאי העבודה הקשים. הפועל ראה את עצמו כלי-שרת עיוור בידי ההון, העובד בעל כרחו ברשות אחרים, ולא היה לו כל ענין לתוצאות עבודתו והצלחתה. זה היה עסקו של נותן העבודה. גם לפועל בארץ יש מלחמה על השבחת תנאי העבודה, בין שהוא עובד במשק פרטי ובין שהוא עובד במשקו הוא. אולם תנועתנו מעוניינת בעצם העבודה, לא פחות מאשר בתנאיה. העבודה אינה רק אמצעי של קיום אלא תעודת הקיום. תנועתנו אחראית וחרדה לעבודה גופה, לכשרונה, פריונה, טיבה והתאמתה לתכליתה.

מתוך יחס זה לעבודה אשר אנחנו עושים בארץ אין אנחנו יכולים להפלות בשום אופן בין סוג אחד של עובדים למשנהו, ולהניח את מישהו מחוץ לאירגון הכללי, זאת אומרת מחוץ לאחריות הכללית. ברגע שאנו מרגישים עצמנו אחראים לעבודה הנעשית בארץ, אחראים למפעל המתגשם על-ידי קיבוצי עובדים בני מקצועות שונים, בעבודה גופנית ורוחנית, – אין אנו יכולים לוותר על הקשר האיגוני ועל האחריות הקיבוצית של כל המקצועות למיניהם. העובד המכיר באחריותו כלפי המפעל בשלמותו רואה את עצמו מאוחד עם כל אלה המשתתפים בהקמת המפעל. כל המעמד העובד למקצועותיו מופיע כחטיבה אחת, יחידה ושלמה לא רק מתוך היותו נתון בתנאי עבודה המקרבים את כל חלקיו זה לזה, לא רק מתוך עמדו יחד במלחמת הקיום, אלא מתוך האחריות הכללית, הבלתי נפרדת, כלפי המפעל המשותף אשר לא יבוצע בלי ההשתתפות המלאה והמתאימה של כל המקצועות השונים.

האחריות הכללית, המשותפת, הקיבוצית למפעל – היתה אולי הכוח המוסרי המכריע אשר ליכד ואיחד את ציבור העובדים בארץ לחטיבה אירגונית יצוקה אחת.

ברוב הארצות היו תנאים מוקדמים, הטבועים בהווי החברתי של הפועלים, אשר הכשירו את מעמד הפועלים להתלכדות והתמזגות אירגונית: מוצא חברתי משותף, הווי ציבורי ותרבותי כלכלי. על-פי רוב – הפועלים היו בני פועלים ובני בניהם של פועלים. המקצוע גופא יש שהוא עבר בירושה מדור לדור. רוב העובדים היו בני ארץ אחת ושפה אחת. מדרגת תרבותם היא לרוב שווה. ועוד בטרם קנו לעצמם הכרה מעמדית אשר ליכדה אותם להיות קיבוץ מאוחד ביודעים, היו כבר מהווים בכוח המסורת המשותפת וההווי המשותף – חטיבה אחת.

לציבור העובדים בארץ לא היו כל התנאים המוקדמים האלה. להיפך, מוצאנו, חינוכנו, עברנו, הרגלינו ותכונותינו הנפשיות שהבאנו מהגולה הכשירו אותנו פחות מכל לחיים קיבוציים ואירגוניים. ביסוד ההווי הקודם שלנו היה מונח הפירוד. לפי מוצאנו החברתי אנו שייכים לחוגים סוציאליים נפרדים. נתקבצנו הנה מארצות שונות בתרבותן, בהלך רוחן החברתי ובמזגן הפוליטי. שפתנו היתה מעורבבת, בחינוכנו היינו נבדלים ונחלקים, המסורת הציבורית שעזבנו מאחרינו בגולה נטעה בנו הרגלים ונטיות אזרחיים, ודור הפלגה זה שעלה לארץ הקים במשך שנים אחדות אירגון מקיף, כולל ומוצק, שמעטים כמותו בתנועת הפועלים העולמית. מה הפך את אבק-האנשים הפורח והמפוזר ליחידה אורגנית אחת? במה גבר על נטיות הפירוד וההתפוררות ששלטו בעברו? במה ניפלה מכל שאר חוגי הישוב העברי בארץ אשר עד היום הזה לא עלה בידם להתלכד ולהתארגן, אם כי הם הקדימו לבוא לארץ בדור שלם? האין זאת ההכרה וההרגשה העמוקה של האחריות הקולקטיבית לגורל המפעל, מפעל-חייו, אשר לשמו עלה הפועל העברי לארץ? האחריות המשותפת למפעל-העבודה בארץ היא אשר ציותה לכל העובדים את האיחוד ויצרה את ההסתדרות הכללית.

האחריות הזאת משתפת לא רק את הפועלים, העושים בעבודה פיסית, אלא את כל העובדים למקצועותיהם השונים, לרבות את עובדי המדע, הספרות, האמנות, החינוך, הטכניקה והמשרד.

הפועל העושה בעבודה שאינה שלו, העוסק במלאכתו על אחריות בעליו, ממלא את חוק עבודתו כראוי מבלי שיתן לבו על עבודת המהנדס, המפקח, המתַכן, מנהל החשבונות. אם החישובים של המהנדס מדוייקים, אם תכניותיו נכונות, אם הפנקסים והחשבונות מתנהלים בסדר, אם כל חלקי העבודה נעשים בהתאמה הדדית ומכוונים לתכליתם – זוהי דאגת בעל הבית. עליו האחריות לקיבולת בשלמותה. אולם הפועל הרואה את העבודה שהוא עושה כעבודתו הוא, ואינו מרגיש עצמו פטור מהאחריות השלמה למפעל שבו הוא משקיע את אונו וכשרון יצירתו, מכיר בערבות ההדדית של כל השותפים בהקמת המפעל. באירגון הכללי מתגשמת הערבות והאחריות ההדדית של כל המשתתפים במפעל הכללי. המפקיע את עצמו מהאירגון הכללי מפקיע את עצמו להלכה ולמעשה מהאחריות הכללית לגורל המפעל.

בכל מקום שאנו מוצאים בארץ יחידים וציבורים של עובדים עומדים מחוץ להסתדרות הכללית – אנו מוצאים בהם חוסר דאגה וחוסר אחריות לגורל מפעלנו בארץ.

תביעת ההסתדרות הכללית מכל עובדי הרוח להתייצב בתוך שורותיה, אינה נובעת אך ורק מתוך הצורך והרצון לההגביר את כוחה האירגוני של תנועת הפועלים ולשמור על שלמותה ואחדותה הגמורה. תביעה זו היא קודם כל מוסרית בתכנה ובמהותה. הצטרפותו של המורה, הסופר, המהנדס, הרופא לציבור העובדים והסתדרותו הכללית היא צו מוסרי של העבודה לכל הנושאים באחריותה. זוהי הצטרפות לשליחות, ליצירה, לאחריות, למפעל.

ירושלים, טז אייר תרפח [דבר 899]

על האיחוד / דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

(מהוויכוח במועצת “אחדות העבודה” בת"א, כ-כג תשרי תרפט)

מועצת אחדות-העבודה שהתקיימה בת“א בכג-כה חשוון תרפ”ח דנה בשאלת האיחוד והחליטה לקדם בברכה את החלטתו החיובית של “הפועל הצעיר” בשאלה זו. המועצה בחרה בוועדה להנהלת משא ומתן ולבירור דרכי הגשמת האיחוד על יסוד הציונות הסוציאליסטית.

הדחיות בהגשמת האיחוד החלישו בלי ספק את הרצון לאיחוד שגבר לפני שנה, לא רק בתוך שתי המפלגות, כי אם גם בתוך החלק המכריע והעיקרי של הציבור הבלתי מפלגתי. בעקב הדחייה נתרופפה עכשיו בציבור האמונה באיחוד, ולא עוד אלא הוטל בספק הכשרון – אם לא עצם הרצון – של המפלגות למעשה רב זה. מעכשיו אין האיחוד יכול לשמש עניין למשא ומתן ארוך וממושך. הוא יבוצע במהרה או ירד עד עת-מצוא מעל הפרק, כי אין לשאת את שם האיחוד לשוא. ועל מועצתנו לגלות בכל עוזו ורעננותו את רצונה השלם והמזומן של אחדות העבודה להקים את האיחוד מיד.

מלבד שתי המפלגות הראשיות נתבע עכשיו לאיחוד גם הקיבוץ הארצי של השומר-הצעיר, ההולך ומתגבש כיחידה פוליטית ומתייצב בשתי רגליו על בסיס הציונות הסוציאליסטית. את ערכו של השוה“צ אין למוֹד רק במספר חבריו ובמשקלם בארץ כי אם גם בחשיבות ויקר הנוער המתרכז סביבו בגולה, בעיקר בפולין ובגליציה. להצטרפות השוה”צ לאיחוד יש ערך כפול. האיחוד יפרה את הכוחות הרעננים והיקרים הגנוזים בתנועת נוער זו ועל ידי כך יבריא ויעשיר את כל תנועתנו בגולה. האיחוד גם יגן וישמור מפני סכנות התלישות, ההתפוררות והדילדול האורבות לנוער זה, כל זמן שהוא מבודד ומצומצם בפינתו הצרה, ומורחק מדרך המלך הרחבה של התנועה האחראית לגורל המפעל בארץ. פרישתו של השוה“צ מהאיחוד עלולה לגרום הפסד רב למפלגה המאוחדת ולשומר-הצעיר עצמו. מפעל האיחוד בשעה זו יהיה שלם אם ייתאחדו שלושה הגופים, אבל אם השוה”צ לא הוכשר עדיין לאיחוד – אין בזאת למנוע או לעכב את האיחוד של שתי המפלגות. חוסר השלימות של האיחוד אינו נוטל את חשיבותו וברכתו; כאשר ראינו בכל האיחודים אשר הגשמנו עד היום הזה (בפתח-תקווה, בחיפה ובווינה).

א"ה אֲמונה על רעיון האיחוד, ואיני רואה צורך להוכיח ולבסס מחדש את הצורך באיחוד. אולם הרגע שבו אנו מתכוננים להגשים את האיחוד, המצב הקשה שבו אנו נמצאים לפני האיחוד, עלולים להמעיט את דמותו של רעיון-האיחוד ולסלף את תכנו. במועצה זו דובר הרבה על המשבר הפנימי בתנועת הפועלים ועל המצוקה הגדולה שבה נתונה ההסתדרות, והאיחוד צויין כאחד הדרכים לתיקון המצב. דברים אלה עלולים ליצור רושם כאילו הרצון לאיחוד נובע מתוך עקת הרגע ומגמתו לתת פתרון לקשיים הפנימיים בהסתדרות ובתנועה. אין זה אלא סילוף רעיון האיחוד, ואני רואה חובה גדולה לעצמי לשלול בהחלט את העמדת שאלת האיחוד בצורה זו.

רעיון האיחוד של א"ה אינו נובע מתוך הרגשת המצב הקשה שבו אנו נתונים בשעה זו, ואין לראות באיחוד מוצא ופתרון למשבר הפנימי העובר אל תנועתנו. בקשיים הפנימיים עלינו להלחם באמצעים מתאימים, מכוונים לגופם. את המצב הרע – עלינו לתקן מתוכו.

אם נתהווה קרע בין הציבור ובין שליחיו – לא נאחה אותו ע“י איחוד, כי אם על ידי פעולה תרבותית מצד אחד ובקורת מתמדת מצד שני, ע”י הבראת המוסדות ושכלולם, ע"י אימוץ הקשרים בין הציבור ובין באי-כוחו.

אם נשתרר בציבור או בחלק מהציבור הלך-רוח ירוד, אם נתרופף בקיבוץ זה או אחר הביטחון בכוחות העצמיים, אם נתערערה פה ושם האמונה בייעוד הגדול של התנועה – לא נרפא את השבר באמצעים פוליטיים או אירגוניים. כי אם עלינו לחתור ולהגיע עד שרשי המחלה ולמצוא דרך נאמנה להחלמת הגוף וחיזוקו, המתנה גם את הבראת הנפש, ועלינו קודם כל לעקור את המיקרובים מפיצי-המחלה השורצים בכל סדק ופרץ הנבעה בעבודתנו.

לא האיחוד יושיענו מחולשותינו ולקויינו הפנימיים, אם יקום האיחוד ואם יכָזב – עלינו לאמץ את כל כוחותינו למען ביצורה של ההסתדרות, הבראת מוסדותיה, הגדלת האחריות והכשרון של עובדיה; למען שיתוף כל הציבור בנשיאת העול, בהבחנת הקשיים ובכיוון הפעולה, ובהגברת ערותו ומשמעתו ההסתדרותית; למען ביסוס משקינו בכפר ובעיר והגדלת הדאגה לקבוץ וליחיד; למען הרמת מצב העובד, הבטחת קיומו ועתידו, האחזתו והשרשתו הקבועה בעבודה ובמשק; למען חיזוק הקשרים הפנימיים, העזרה והאחריות ההדדית של הציבור והעמקת הכרתו המעמדית והלאומית.

הרצון לאיחוד אינו פרי המצב הקשה והירוד שנתגלה עכשיו בתוך ציבור הפועלים בעקב המשבר; רצוננו אנו לאיחוד הוא פרי התעודה הקשה והגדולה, התעודה ההיסטורית רבת-האחריות, אשר לפי הכרתנו הציונית-הסוציאליסטית הוטלה על ציבור הפועלים בארץ, ומחייבת אותו בכל שעה ובכל זמן למאמצים גדולים מתוך ליכוד כל כוחותיו. שולטת בנו ההכרה כי הפועל בארץ אחראי לגורל המפעל הציוני וחייב בהדרכת התנועה הציונית. אנו מאמינים שההגמוניה של תנועת הפועלים ומפעלה בציונות המתגשמת היא הכרח ציוני פנימי, הטבוע במהות ההגשמה הציונית. בהגמוניה זו תלוי כשרון-הפעולה וכיוון-דרכה של התנועה הציונית.

האמונה בתעודה ובהגמוניה של מעמד הפועלים – כי הגמוניה אינה זכות אלא חובה – עוררה ברגע מכריע את תסיסת האיחוד הגדולה שיצרה את אחה"ע, והיא גם אשר הקימה את ההסתדרות הכללית, ושני האיחודים האלה הכשירו את ציבור הפועלים להתייצב בראש המפעל הציוני בארץ ולכוון את דרכה של התנועה הציונית בכל כיבוש חדש ויצירה חדשה. המשבר לא הכזיב ולא מוטט את האמונה הזאת, אלא להיפך אישר וחיזק אותה.

אין זאת אומרת שלציבור הפועלים אין חלק בכשלונות שגרמו למשבר ושנתגלו בתוך המשבר. האמונה בתעודה הגדולה ובעליונוּת ההיסטורית של ציבור הפועלים אינה נשענת על התעלמות ממגרעות ופגימות ורפיונות שמתגלים בציבור זה. אין דבר מתנגד להכרת הייעוד של מעמד הפועלים כדעה הנפסדת והמזיקה על דבר אפיפיוריותו של הפועל, שחונן כביכול בסגולות מיוחדות השומרות עליו מכל פגע ומשגה. הפועל הוא עצם מעצמיו ובשר מבשרו של העם, וכל התכונות הרעות והנטיות השליליות שיש בעם יש גם בו. היסוד לעליונות של הפועל הוא לא כשרונו העדיף ויתרונו האישי – אלא התפקיד שהוא ממלא במשק, בחברה, בארץ. תפקיד-העבודה המכריע בקיום האומה ובהתחדשות חייה התפקיד העליון של העבודה הוא הוא שמשוה לציבור הפועלים ערך מיוחד, מטיל עליו אחריות יתרה וקובע לו עמדה מכרעת במפעל ההגשמה הציונית בארץ. לא באשר עולה הפועל על אחרים תופס הוא עמדה אחראית, אלא באשר הוא תופס עמדה אחראית, באשר הוא ממלא תפקיד מכריע, שומה עליו לעלות על אחרים בכשרון פעולתו, באירגונו, באחריותו ובנאמנותו. אחרת לא תסכון עבודתנו. עקב מילוי תפקידו הוטל על הפועל לרכוש לעצמו יתרון-הכשר ויכולת עדיפה, אחרת – יחטיא את תעודתו. תולדות תנועת הפועלים בארץ הן תולדות התאבקותו של הפועל, לא רק בתנאים הקשים שבהם ניתנה עבודתו, אלא גם בהעדר-יכולת וחוסר הכשרה מוקדמת לעשות את העבודה אשר הוטל עלינו לעשות בארץ.

בתוך העבודה גופא, בתוך כור הנסיון והמעשה, מקנה הפועל לעצמו את הכשרון הדרוש למפעל-חייו: את הכשרון לעבוד, לבנות, ליצור, להתארגן, להילחם, לחנך, להדריך, לנהל, לכבוש. וכשם שלא יבצע ביום אחד את מלאכתו כך גם לא יסגל לעצמו בבת אחת את כל התכונות והסגולות הדרושות למלאכתו. ואם גם שבע יפול ויכשל בעבודתו – לא תפול רוחו, אם רק ידע לראות בעינים פקוחות ובלי אונאה עצמית את כשלונו ויעמוד בלי מורך על רפיונו ושגיאותיו – למען התגבר עליהם.

ואחד הכשרונות שעל הפועל לסגל לעצמו, למען ימלא בהצלחה ובאמונה את תפקידו, הוא כשרון האיחוד, כשרון הפעולה הקיבוצית וההתלכדות המעמדית, התלכדות אירגונית, רעיונית, נפשית ומעשית.

קשה וגדול תפקידו של הפועל בכל ארץ ובכל אומה, קשה שבעתיים תפקידו של הפועל העברי בארץ. ובמידה הרבה יותר גדולה מאשר בכל מקום מתייצבת כאן שאלת האיחוד כשאלת-הגורל בחיי הפועל ובמפעלו.

שאלת האיחוד בתנועת הפועלים אינה ניתנת להיפתר במפעל מסויים של התאחדות “חד-פעמית”. כל מפעל של איחוד בארץ הוא על פי טבע הדברים רק חלקי וזמני. מעמד הפועלים בארץ אינו יכול להתאחד בבת אחת אחדות שלמה וגמורה, מטעם פשוט, שאין המעמד עצמו שלם וגמור, אלא עומד עדיין בתחילת התהוותו. קביעת עמדה בשאלת האיחוד אינה מסתיימת בהחלטה ע"ד האיחוד עם הפועל-הצעיר והשומר-הצעיר. את האיחוד יש לקבל כשיטת-פעולה מתמדת, כמגמה הקובעת את גורל תנועת הפועלים בארץ.

יש טוענים שהאיחוד המכסימלי הושג בשעה שנוסדה ההסתדרות הכללית, המאחדת במסגרת אירגונית אחת את כל מעמד הפועלים בלי הבדל דעה וזרם. למען הגברת כוח פעולתה של ההסתדרות וחיזוקה של תנועת הפועלים בישוב ובציוניות אין צורך באיחוד חדש, אלא יש לבצר את אחדות-העבודה ולטפח יחסים חבריים את שאר המפלגות והגופים המאורגנים בהסתדרות.

ביצור המפלגה ורדיפת שלום בהסתדרות הם בלי ספק דברים טובים כשהם לעצמם, אבל מי שמעמיד אותם במקום איחוד מתכחש למגמה היסודית שהתוותה עד היום את דרכה של אחדות-העבודה בתנועת הפועלים בארץ, ואשר רק בתוקף המגמה הזאת הוקמה ההסתדרות, ורק בזכותה היא מתקיימת. מה היא מגמת האיחוד? זוהי האמונה בשלמות ובאחדות הפנימית של מעמד הפועלים, למרות חילוקי הדעות המפרידים בינוֹ, זוהי ההכרה שכל הפועלים הם שותפים אחראים למפעל ההיסטורי שאנו עושים בארץ, זוהי ההרגשה שגורל-החיים והעבודה קשר אותנו והכניסנו בברית עולם אחת.

רק בכוח אמונה והרגשה זו עלה בידינו להתגבר על כל המחיצות האידיאולוגיות והפסיחולוגיות, ולהתאחד בהסתדרות כללית אחת. קשה למצוא בארץ אחרת חומר מפורר ומפוצץ בתוך ציבור הפועלים כמו אצלנו. לציבור הפועלים בארץ אין המסורת המלכדת של חיי עבודה מדורות, ואין דבק התרבות המשותפת והלשון המאחדת, אין הקשרים האורגניים את הטבע והסביבה ואין הקביעות המתמדת בעבודה ובמקצוע. מארצות הגולה העלינו אתנו הבדלי חינוך ומסורת, ניגודי מוצא ויחס, קרעי רוח ובלבול שפה, התרוצצות דעות והשקפות, הרגלי התפוררות ואנרכיה, זרות ונכר הדדי; וגם פה בארץ נוספו ניגודים חדשים: הפועל השכיר והעובד במשקו, הכפר והעיר, עבודת גוף ועבודת רוח, פועל קבוע וארעי, ההבדלים העצומים בשכר בבתי חרושת שונים; ואם התגברנו על כל אלה והתאחדנו בהסתדרות מתוך מאוויי-איחוד כבירים, מתוך הכרת התעודה והאחריות המשותפת – אין לנו כל בטחון שההסתדרות תוסיף להתקיים, ברגע שירפה הרצון לאיחוד, ותמעט החרדה והדאגה לשלימות המעמד ותחדל המפלגה לראות את עצמה אחראית בפני כל הציבור. זוהי טעות מסוכנה לחשוב שקיום ההסתדרות נתון ומובטח בכל התנאים. קיום ההסתדרות הוא צורך הכרחי ותנאי מוקדם למילוי תפקידה של תנועת הפועלים בארץ, אבל אין כל ערובה אובייקטיבית לקיום המוכרח של ההסתדרות. ישנה גם אפשרות של הריסת ההסתדרות וביטולה, ומרובים הגורמים הפנימיים בתוך ציבור הפועלים והתנאים החיצוניים בחיי העבודה בארץ המחזקים אפשרות זו. קיומה של ההסתדרות הובטח עד עכשיו על-ידי ההשפעה המכרעת של אחדות-העבודה, ז"א של מגמת האיחוד של תנועת הפועלים בארץ. אולם תחדל אחדות-העבודה להיות מה שהיתה עד עכשיו וקיום ההסתדרות יעמוד בסכנה. ואחדות-העבודה יכולה לחדול גם אם תישאר רוב. די שתיפסק בתוכה האמונה באחדות האורגנית ושיתוף הגורל ודרכו ומטרתו האחת של ציבור הפועלים, ותשלים את הקרעים והפירודים הקיימים בתנועת הפועלים, ובמקום איחוד תדאג לביצור המפלגה או לקואליציה של מפלגות.

בלי מגמת האיחוד אין אחדות-העבודה, ואין ציבור פועלים בארץ. ומגמת-האיחוד אינה נאמנה לעצמה אלא כשהיא שוקדת לקיים את מצוות האיחוד בכל שעה שהיא מזדמנת לה.

כב תשרי תרפט [קונטרס שנב]

א

בתולדות אירגונה של תנועת הפועלים בארץ אפשר לציין חמש תקופות:

תקופה ראשונה – בראשית צמיחת התנועה, עם בוא העלייה השניה (1904). תקופה זו מכירה רק אירגון מפלגתי. לא האירגון הכלכלי והמקצועי – ההסתדרות, כי אם האירגון האידיאולוגי – המפלגה – היה אז שליט בציבוריות הפועלית. המפלגה לא הצטמצמה אז רק בעניינים פוליטיים וחינוכיים אלא טיפלה גם בעניני עבודה ומשק. המפלגה סידרה מטבחים, דאגה להמצאת עבודה, אירגנה קבוצות והניחה את היסוד למפעלים ההתיישבותיים הראשונים של הפועל בארץ.

ההגמוניה של המפלגות בחיי הציבור היתה טבועה באופיו ובטיבו של הפועל הארץ-ישראלי. הפועל בארץ לא בא מהעבודה לתנועה, כדרך הפועלים בכל הארצות, כי אם להיפך, מהתנועה לעבודה. בראשית היה הרעיון. והאירגון הרעיוני קבע את צורת התנועה – ואת פילוגה. ראשוני העלייה השניה אשר הניחו את היסוד לשתי מפלגות הפועלים בארץ לא היו כל כך רחוקים זה מזה בדעותיהם ובשאיפותיהם, כאשר ניתן לחשוב על פי הקרע והניגוד המפלגתי שהתמיד במשך עשרים וחמש שנים. הניגודים אשר נתגלו בין שתי המפלגות במשך קיומן היו יותר פרי הקרע מאשר סיבתו. המניעים הנפשיים והרעיוניים אשר העלו את בני העלייה השניה לארץ, והעבודה והמעשה אשר התמסרו להם בארץ – היו משותפים לרוב הגדול של שתי המפלגות. אולם בתקופה ההיא היו מספיקים גם הבדלי-נוסחאות וניואנסים אידיאולוגיים דקים, או וויכוח-שמות, למען הקים מחיצה מפלגתית בין חברים למפעל-חיים אחד.

בתוך המסגרות הנפרדות התבצרו מהר יחסי התחרות ואיבה בין שני המחנות. והקרע האורגניזציוני נהפך בעצמו לגורם בטיפוח ההבדלים הרעיוניים ובהעמקת התהום בין שתי המפלגות. המשטר הדו-מפלגתי לא היה מסוגל לספק את צרכי הציבור. פועלים רבים עמדו מחוץ לשתי המפלגות. פעולות כלכליות שנדרשו לכל הציבור לא יכלו להסתדר כהוגן מתוך התחרות המפלגות, ולאט לאט החלו להיווצר תאי-אירגון מקצועיים, אשר שאפו להקיף את כל הפועלים המעוניינים, על בסיס בלתי-מפלגתי. בקרב פועלי הגליל הוקמה ההסתדרות המקצועית הראשונה – “החורש”, (תרסז), נוצר “השומר” (תרסח), נוסדו במושבות שונות ועדי פועלים (תרסט), ולבסוף נתארגנו הסתדרויות פועלי המושבות ביהודה, בגליל ובשומרון (תרעא) ונעשה נסיון להקים “ועד מאוחד של פועלי א”י" (תרע"ג). תקופה שניה זו מצטיינת בהתרוצצות המתמדת בין ההסתדרות ובין המפלגות. המפלגות ראו בעין רעה את הפעולה העצמית של ההסתדרויות, וההסתדרויות שנשענו על הציבור הבלתי מפלגתי ומיעוט חברים מפלגתיים, שהיו נאמנים לרעיון האירגון המקיף של הפועלים, לא השלימו עם אפיטרופסות המפלגות בשטח היישובי והתרבותי. כל נסיון של ההסתדרות להרחיב את חוג פעולתה ברשות עצמה נתקל בהתנגדות נמרצה מצד המפלגות.

משטר זה של התחרות כפולה – בין שתי המפלגות לבין עצמן מצד אחד, ובין המפלגות וההסתדרות מצד שני – היה אחד הגורמים לתנועת האיחוד אשר הביאה לידי הקמת “אחדות העבודה” (תרעט).

כשנפגשו בגדודי המתנדבים היהודים בסוף המלחמה חברי שתי המפלגות והבלתי-מפלגתיים שבתוך ההסתדרויות החקלאיות עם חלוצי העלייה השלישית – המתנדבים מאמריקה – גמל הרעיון על איחוד מלא של תנועת הפועלים בארץ בהסתדרות אחת, אשר תאחד בתוכה את כל הפועלים והעובדים וכמו כן בעלי אומנויות חפשיות החיים על יגיעם, מבלי קפֵּח עבודת זולתם, לשם פעולה כלכלית, תרבותית ומדינית.

תנועת האיחוד שאפה אז לא רק לאיחוד המפלגות – אלא גם להריסת המחיצה שבין המפלגה ובין ההסתדרות. המטרה היתה הקמת אירגון כולל ומקיף אחד של מעמד הפועלים, אשר ימלא בבת אחת גם תפקיד של הסתדרות וגם תפקיד של מפלגה.

מטרה זו לא הושגה בשלימותה, כידוע. “הפועל הצעיר” לא נתן ידו לאיחוד. חסר האימון ההדדי ומסורת הפירוד ניצחה. “אחדות העבודה” שהוקמה בפ"ת (אדר תרעט) אמנם איחדה בתוכה גם את הפעולה המדינית וגם את הפעולה הכלכלית והתרבותית, אבל לא הקיפה את כל הפועלים המאורגנים. “הפועל הצעיר” נהפך אף הוא, בתוקף המצב החדש, שנוצר על ידי הקמת אחדות העבודה, למפלגה-הסתדרות, ובניגוד לרצון המאחדים הוקם משטר דו-מפלגתי-הסתדרותי. כל אחד משני האירגונים היה שלם בתוכו ומאחד את כל הפעולות – ועומד בהתחרות את השני לאורך כל החזית: המדינית, הכלכלית והתרבותית. הוקמו שתי לשכות עבודה, שני מרכזי עלייה, שתי קופות חולים, שני מרכזים חקלאיים וכו'. הההתחרות פגעה קשה באופן מיוחד בעלייה החדשה. רוב העולים לא נתנו ידם לא להסתדרות זו ולא לשניה, ושוב צפה שאלת האיחוד.

עם ייסוד ההסתדרות הכללית בחיפה (כסלו תרפ"א) מתחילה תקופה חדשה בתולדות התנועה. בפעם הראשונה בחיי הפועל היהודי, לא רק בארץ, כי אם בעולם כולו, הוקמה המסגרת הכללית המאחדת את כל מעמד הפועלים, בלי הבדל מקצוע ובלי הבדל מפלגה. המפלגות, אשר נתרבו בינתיים, אמנם לא וויתרו על קיומן, סמכות ההסתדרות הוגבלה וצומצמה, ושחור על גבי לבן הוצבו בחוקה תחומין וסייגים לפעולת ההסתדרות. אולם בתוקף העובדה של כינוס כל ציבור הפועלים במסגרת אחת, נהרסו הגדרים המלאכותיים ונפרצו ההגבלות הקונסטיטוציוניות וההסתדרות הרחיבה את חוג פעולתה וסמכותה ללא כל מעצור – והמפלגות נתרוקנו מתכנן הממשי.

להלכה נוצרה הסתדרות כלכלית בלבד, והמפלגות נשארו קיימות כמקודם, מחוץ להסתדרות, לשם תפקידים עצמיים מיוחדים. אולם למעשה ספגה ההסתדרות לתוכה את התוכן החי והממשי של תנועת הפועלים בכל ענפי העבודה, היצירה והמלחמה, והמפלגות נהפכו לפרקציות הסתדרותיות. התפקיד הממשי והעיקרי של המפלגה לאחר הוָסד ההסתדרות הכללית היה מלחמה על השפעה והדרכה בתוך ההסתדרות.

ב

עם איחוד המפלגות אנו עוברים למשטר חדש בתנועה, למשטר דו-אורגני: הסתדרות כללית ומפלגה מאוחדת. מה שעשתה וועידת-חיפה לפני תשע שנים ביחס להסתדרות עשתה עכשיו, במידה רבה, וועידת תל-אביב ביחס למפלגה. לאחר עשרים וחמש שנים נתאחה סוף סוף הקרע. וכל הכוחות, אשר הניחו את היסוד לתנועת הפועלים בארץ, ערכיה המוסריים והרעיוניים, וכיבושיה המשקיים, התרבותיים והמדיניים, ואשר נשאו במשך חצי יובל שנים בעול הפעולה, המלחמה והיצירה של הפועל העברי ביישוב ובציונות, התאחדו במפלגה אחת. הוקמה המפלגה, מפלגת פועלי א"י.

איחוד המפלגות אינו מלא עדיין כאיחוד ההסתדרות (גם זו אינה שלימה עדיין לגמרי – הסתדרות המורים, הפועל המזרחי, התאחדות התימנים עומדים מחוץ להסתדרות), קיבוצים אחדים בהסתדרות, פחות או יותר חשובים, עומדים נגד המפלגה המאוחדת – אולם כבר עכשיו מרכזת המפלגה סביבה את רוב מניינו ורוב בניינו של ציבור הפועלים בארץ, והמפלגה, כהסתדרות, מופיעה כשליחת מעמד הפועלים כולו.

המפלגה המאוחדת, המקפת למצער שמונים אחוזים מחברי ההסתדרות, אינה יכולה ואינה צריכה לשמש רק פרקציה בהסתדרות כאשר היו המפלגות בתקופת הפירוד.

מפלגת המונים, אידנטית כמעט בהרכֵּבה את ההסתדרות, אינה יכולה לראות את זכות קיומה במלחמה עם איזה קומץ מפולג של פוע“צ שמאל או עם אילו עשרות פרקציונרים וקומוניסטים. המפלגה המאוחדת אינה פרקציה בתוך ההסתדרות אלא האירגון הפוליטי של מעמד הפועלים. בתקופת הפרקציות המפלגתיות בהסתדרות היה רוב הציבור בלתי מפלגתי. לא מפני שדעותיהם היו שונות מדעות חברי המפלגה. ציבור זה היה בכל הבחירות מוסר את קולותיו לאחת המפלגות ולא לאירגון “בלתי מפלגתי”. הציבור לא הצטרף למפלגה – מחוסר מפלגה אחת. עצם העובדה של קיום שתי מפלגות היה הגורם לבלתי-מפלגתיות. כשהציבור צריך לבחור בין שני אירגונים הוא בוחר לעמוד מחוץ לאירגון. בשביל רוב הציבור אין שום ענין בהבדלים הדקים והניואנסים השונים המפרידים בין המפלגות. הציבור ברובו מחשיב את היסודות העיקריים של התנועה, ומתייחס באדישות לתגים ולדיוקים, שאינם נתפסים אלא לחרטומי המפלגות. אילו היו קיימות בארץ שתי הסתדרויות היה חלק גדול של הציבור, ואולי רובו הגדול, נשאר עומד גם מחוץ להסתדרויות. הקמת הסתדרות אחת, כללית ומקפת, היה הגורם הראשי באירגון ההמוני של הפועלים בתוך המסגרת של ההסתדרות. הקמת מפלגה אחת, העומדת על העיקרים הרעיוניים היקרים לכל הציבור – רק היא מסוגלת לרכז את רוב הציבור במפלגה. זוהי החשיבות המעשית של האיחוד. המפלגה המאוחדת אינה יכולה להסתפק רק בחברי שתי המפלגות שנתאחדו. אם המפלגה לא תדע לגייס ולהפעיל בתוכה את הציבור הבלתי-מפלגתי – יחטיא האיחוד אחת ממטרותיו העיקריות. מבחינה זו יש לומר שוועידת-האיחוד ביצעה את איחוד שתי המפלגות, אבל לא הקימה עדיין את המפלגה המאוחדת. המפלגה לא תהיה שלימה ולא תהיה ראויה לַשֵׁם הנאה אשר נטלה לעצמה – מפלגת פועלי א”י – אם לא תצליח לבטל במידה ניכרת את הופעת הבלתי-מפלגתיות. הפועל שאינו חבר בהסתדרות אינו בלתי-מפלגתי אלא פועל בלתי מאורגן. והוא הדין ביחס למפלגה. הפועל שאינו במפלגה הוא לא בלתי-מפלגתי – אלא בלתי מאורגן. כשם שההסתדרות נתבעת לארגן בתוכה את כל הפועלים והעובדים במאה אחוזים, כך נדרשת המפלגה לגייס בתוכה את כל חברי ההסתדרות במאה אחוזים.

ג

ומתעוררת השאלה: כפילות זו למה? מהי השליחות המיוחדת של כל אחד משני האירגונים הללו? ומדוע אין אורגן אחד יכול לעשות שתי שליחויות בבת אחת?

האסוציאציה שאנו מקשרים בה את השם מפלגה עלולה להטעות אותנו. המפלגה בארצות האחרות היא מכשיר המלחמה הפוליטית, אחד מהגלגלים הראשיים במכונת השלטון. מפלגת הפועלים בכל הארצות, זהו אירגון ההמונים העובדים לשם הגנה על עניניהם הפוליטיים בַּמוסָדות הנבחרים של הממלכה ואמצעי לכיבוש השלטון. מפלגה כזו לא היתה אף פעם בא“י ולא יכלה להיות. א”י אינה מדינה אבטונומית וענייני האזרחים אינם נחתכים במוסדות נבחרים, והמפלגה הא"י לא שימשה מעולם מכשיר פוליטי לשם שלטון במדינה. במידה שיש עניניים פוליטיים מקומיים – בעיריות – אין שום מניעה שההסתדרות, המרַכזת בתוכה את המכסימום של פועלים מאורגנים, תמלא את השליחות הזאת. למעשה עשתה זאת ההסתדרות עד עכשיו ואין כל סיבה שלא תוסיף לעשות זאת גם להבא.

העובדה של איחוד המפלגות אינה צריכה לשמש יסוד להפחתת חוג פעולתה או לצמצום סמכותה של ההסתדרות. בפעולה כלפי הממשלה כוחה של ההסתדרות ודאי יותר יפה מכוחה של המפלגה. ההסתדרות המנהלת את עניני העבודה והמשק מוסמכת יותר מאורגן אחר להביא לפני הממשלה הצעות ודרישות בדבר עבודה, חוקי הגנה, התיישבות, בריאות, חינוך עלייה וכו'. הוא הדין גם ביחס לממשלה בלונדון ובמקרים ידועים גם ביחס למפלגת העבודה הבריטית. ולא כל שכן ביחס לקונגרס של הטרייד-יוניונים הבריטיים. אין דבר זה גורע מזכותה של המפלגה לעשות כמה פעולות פוליטיות בארץ ובחו"ל לפי ראות עיניה – אבל אין הפעולה הפוליטית במובן הישר והמקובל של המילה מסוגלת להוות את תכנה של המפלגה בארץ. מצב זה לא ישתנה עוד במשך הרבה שנים, במידה שהסטטוס הממלכתי וכוחו של היישוב לא ישתנו שינוי עיקרי. כל השוואה לארץ אחרת מחטיאה את האמת. אירגון הפועלים באנגליה ובאוסטריה הוא הכי קרוב לצורת האירגון בארץ. גם שם הרכב המפלגה – האירגון הפוליטי – הוא כמעט אידנטי את ההרכב של ההסתדרות – האירגון המקצועי. אולם אם נרצה לקבוע לפי שתי דוגמות קלסיות אלה את התפקידים בין המפלגה וההסתדרות שלנו נמצא שחסר לנו בארץ האובייקט הפוליטי בשביל פעולת המפלגה.

באנגליה ובאוסטריה, והוא הדין בארצות אחרות, המפלגה וההסתדרות הן שתיהן ביאת-הכוח המאורגנת של מעמד הפועלים הקיים להגנת אינטרסיו ותביעותיו: המפלגה – כלפיה המכונה הממלכתית, ההסתדרות – כלפי המכונה המשקית. מכשירי הפעולה של המפלגה הם פוליטיים, מכשירי הפעולה של ההסתדרות – אירגוניים-משקיים. גם המפלגה וגם ההסתדרות משמשות לא רק מכשירי הגנה, אלא מכשירי כיבוש. המפלגה – לכיבוש השלטון במדינה, ההסתדרות – לכיבוש ההנהלה במשק. האובייקט של שתיהן היא המדינה הקיימת והמשק הקיים, וכל אחת מהן שואפת בשטח-מלחמתה להתאים את המכונה הקיימת לצרכי מעמד הפועלים ולשאיפותיו ההיסטוריות.

פני המפלגה בארץ לא היו ואינם יכולים להיות מופנים כלפי המכונה הממלכתית. האובייקט של המפלגה במלחמתה ובפעולתה הוא לא המשטר הפוליטי ומוסדות הממלכה, וכל נסיון לחלק את התפקידים בארץ בין שני האורגנים הראשיים של תנועת הפועלים על פי דוגמת הארצות האחרות יעלה בתוהו.

צורת האירגון שלנו כמו דרכי פעולותינו אינה ניתנת להיקבע על-פי שבלונה שאולה מארצות אחרות. המציאות המיוחדת של הארץ, המהות העצמית של תנועתנו, שליחותה היחידה במינה והתנאים ההיסטוריים המלווים אותה – אלה צריכים להתוות את דרכנו בקביעת התוכן והצורה של אירגוננו.

ד

הפועל העברי בא לארץ כשליח. בתוקף שליחותו ובתוקף המציאות הוא נהפך לאינטֶרסָנט והריהו מקבל בארץ שני פנים: פנים של תובע ופנים של נתבע. וכשהוא מופיע בציבור, בהכרח ייעודו וצרכיו, הוא מתארגן בהתאם למהותו הכפולה בשני אירגונים: באירגון של תובעים – בהסתדרות, באירגון של נתבעים – במפלגה.

התובעים והנתבעים אינם מהווים שני מחנות שונים. אין חלק אחד של הציבור רק תובעים, וחלק שני – רק נתבעים. כל אחד ואחד מהפועלים הוא גם תובע וגם נתבע. אירגון התובעים הוא אידנטי – או צריך להיות אידנטי – בהרכֵּבו האישי עם אירגון הנתבעים. החלוקה בין אירגון תובעים ובין אירגון נתבעים בכלל אינה אבסולוטית. התחומים בין התובע ובין הנתבע, בין התביעה ובין ההתָּבעות, יונקים זה מזה ואינם ניתנים להפרדה גמורה. אולם במוטיבים הנפשיים של שני האירגונים הללו, במניעי פעולתם ובשרשי זיקתם יש הבדל עיקרי. זיקת-החבר להסתדרות היא בעיקר זיקת-תועלת, זיקת-צרכים; זיקת החבר למפלגה היא בעיקר זיקת-רעיון, זיקה מוסרית. בתוך ההסתדרות מופיע החבר בעיקר כתובע. הוא דורש עבודה מהלשכה, עזרה רפואית – מקופת-החולים, הגנה על תנאי עבודתו – מהאגודה המקצועית, שעורי ערב וחינוך – מוועדת התרבות, ביטוח חייו – מ“הסנה”, קרדיט – מבנק הפועלים, התיישבות – מהמרכז החקלאי וכו'. במפלגה אין החבר תובע אלא נתבע. לא סיפוק צרכיו, אלא קיום שליחותו ההיסטורית מזקיק אותו למפלגה.

כאן מונח הערך הפרינציפיוני של האיחוד. באיחוד מצאה המפלגה את תיקונה המוסרי. ההפסד של מלחמת המפלגות לא היה רק בבזבוז הכוחות ובהוצאת מרץ לבטלה – אלא בסירוס עצם מהותה ושליחותה של המפלגה. גם לפני האיחוד ראו עצמן מפלגות הפועלים בארץ לא רק כמכשירים פוליטיים, אלא בעיקר כנושאי השליחות ההיסטורית של הפועל בגאולה הלאומית והסוציאלית של העם העברי בארצו. אולם נשיאת שליחות זו נפגמה וסולפה על-ידי ההתחרות שהיתה קיימת בין המפלגות. גורם ההתחרות היה אחד המניעים העיקריים בפעולת המפלגות.

יש אמנם שדורשים את המניע הזה לשבח. בלי התחרות הם חוששים שהמפלגה לא תהיה אקטיבית. נבואות אלה נשמעו גם בימי ייסוד ההסתדרות הכללית. כל זמן שהיו קיימות שתי לשכות עבודה, שתי קופות חולים – טענו – היתה כל אחת מעוניינת לעבור על חברתה באקטיביות ובזריזות. כשתחדל ההתחרות בין המוסדות – תשותק או תתרופף פעולתם. נבואת שקר זו נתבדתה, ועכשיו לא יעלה על דעתו של מי-שהוא להתפלל לקיום שתי הסתדרויות מתחרות. האיחוד לא החליש אלא הגביר את פעולת ההסתדרות והפרה את כשרון-יצירתה.

ההתחרות שבין המפלגות הפסדה היה עוד יותר גדול מהתחרות שבין הסתדרויות מקבילות. מכיוון ששטח הפעולה המפלגתית הוא מוסרי ביסודו, היתה מלחמת המפלגות פוגעת ופוגמת בנפש התנועה. במקום החרדה והדאגה למילוא שליחותו של הפועל נאלצה המפלגה להקדיש את כוחותיה להגדלת השפעתה ושלטונה במוסדות ההסתדרות. במקום המאמצים לביצור עמדותיה של תנועת הפועלים באו המאמצים לביצור עמדות המפלגה בתוך תנועה הפועלים.

האיחוד גאל את המפלגות מסכנת התנוונות וירידה מוסרית. המפלגה המאוחדת אינה צריכה לראות עצמה כפרקציה המתגוששת עם פרקציות אחרות בהסתדרות לשם הגדלת השפעתה על מעמד הפועלים, אלא כשליח של מעמד הפועלים האחראי גם למפעל הקיים וגם למפעל שיש להקים בארץ; ורק הכרת השליחות הזאת, ולא שום מוטיב אחר, תדריך את פעולתה בהסתדרות, ביישוב, בציונות, בתנועת הפועלים היהודית והעולמית.

ה

ועדיין השאלה העיקרית במקומה עומדת: כפילות זו למה? כלום אין ההסתדרות עצמה יכולה למלא את השליחות אשר נטלה על עצמה המפלגה?

ברור הדבר ששום מפלגה בארץ, ואפילו המפלגה המאוחדת, גם לאחר שתקלוט לתוכה את כל אלה שעמדו עד עכשיו מחוץ למפלגות בגלל הפירוד, לא תדמה ולא תשווה להסתדרות בכוח חיוניותה ועושר ענייניה. האיחוד גופו עוד יגביר את כוחה של ההסתדרות ויגדיל את משקלה בחיי הפועלים והיישוב. איחוד המפלגות מחשל קודם כל את אחדותה הפנימית ורצונה של ההסתדרות. התרוצצות המפלגות רופפה לא במעט את ההסתדרות בימים שעברו. הנהלה קואליציונית לא יכלה לתת להסתדרות מה שמסוגלת וצריכה לתת הנהלה מגובשת ויציבה.

בהתגבשות ההסתדרות בעבר מילאה תפקיד גדול וחיובי העובדה, שלמרות הפילוג וריבוי המפלגות התקיימה מפלגת-רוב אשר ראתה את עצמה אחראית להסתדרות. המפלגה המאוחדת וודאי שלא תעשה את המשגה הפטלי להתעשר כביכול על חשבון ההסתדרות. הסכנה של התרוקנות מכל תוכן ממשי וחיוני הצפויה כאילו למפלגה אינה צריכה להעביר אותה על דעתה. חובתה הראשונה של המפלגה המאוחדת היא לשקוד על תיקון ההסתדרות ומוסדותיה, החייאת תאי אירגונה, הגברת כשרון עבודתה, אימוץ מפעליה. לא לדלדל את ההסתדרות, לא לצמצם את סמכותה וחוג פעולתה, אלא להיפך, להעשיר את תכנה ולהאדיר את כוחה – זוהי תעודת האיחוד. כל מוסד הסתדרותי, כל אגודה מקצועית, כל מקום עבודה, כל משק, כל תא אירגוני חייבים לפעול בכוחות עצמם, בהכרה עצמית ובאחריות עצמית. המפלגה תמלא את חובתה באמונה רק אז, אם תדע לנהל את פעולתה בהסתדרות באופן כזה, שההסתדרות תחיה את חייה העצמיים בשלימותם ובמלואם, כאילו לא היתה כלל על ידה שום מפלגה המכוונת אותה.

ובארץ זו שנשמת התנועה היא לא הרעיון המופשט, לא התורה הערטילאית, כי אם המעשה החי, המפעל המגשים – כלום אין ההסתדרות, המאחדת בתוכה את כל הציבור הפועלים והמרכזת את כל מפעלי העבודה, כיבושיה וקניניה, יפה כוחה למלא ולקיים את הייעוד ההיסטורי של מעמד הפועלים – מהמפלגה, המנותקת ממפעל ההגשמה ומייצרי הפעולה והחיים המפעמים בכוח כה רב דווקא בתוך כתלי ההסתדרות? האין זהות התובעים והנתבעים מאפשרת ומחייבת את אירגונם בהסתדרות אחת? האין צרכי הפועל בארץ משולבים בצרכי התנועה, האין תביעת העבודה, ההתיישבות, החינוך וכו' – תביעות התנועה וצורך ההגשמה הציונית והסוציאלית לא פחות משהן תביעות מבקשי העבודה וההתיישבות וצרכי העולים? לשם מה ההפרדה המלאכותית הזאת בין שתי רשויות שאינן בעצם אלא רשות אחת?

יש חברים שנותנים לשאלה זו תשובה פשוטה: האיחוד אינו שלם עדיין. בתוך ההסתדרות קיימות קבוצות שדרכן האידיאולוגית שונה מדרך המפלגה המאוחדת. העניינים החיוניים של ציבור הפועלים מחייבים הסתדרות כללית, אחת ויחידה, וזו אפשרית רק כל זמן שאינה כופה על חבריה דעות והשקפות. ההסתדרות חייבת להיות פתוחה לכל עובד, מבלי לבדוק בציציותיו ובאני-מאמין שלו. כל נסיון להפוך את ההסתדרות גם ליחידה אידיאולוגית עלול להרוס את שלימותה ולחדש את המצב שנוצר מיד לאחר הקמת אחדות-העבודה בצורתה הראשונה. מעמד פתח-תקווה היה יחיד במינו. הציבור שנמצא אז בארץ היה מגובש ומאוחד. הניגודים הרעיוניים הקיימים עכשיו בתוך חלקים אחדים, אם כי קטנים, של ציבור הפועלים הם יותר עמוקים מהניגודים שהתקיימו בימים ההם בין אחה“ע והפוה”צ. ואפילו אז לא הצליח האיחוד המלא. המפלגה המאוחדת מרכזת למעלה משמונים אחוזים של חברי ההסתדרות, אבל אין לזלזל גם בשאר עשרים האחוזים, ביחוד במצב הבלתי יציב של התנועה בארץ, אשר העלייה משנה מדי פעם בפעם את אפייה וצורתה. מחוסר איחוד רעיוני המקיף את כל הפועלים יש הכרח, איפוא, להפריד בין רשות המפלגה ובין רשות ההסתדרות.

תשובה זו נכונה היא כשהיא לעצמה, אבל אינה ממצה את כל האמת, ומחטיאה את העיקר.

התפקיד אשר תנועתנו בארץ מטילה על המפלגה לא ניתן להתמלא על-ידי ההסתדרות, לא בגלל חילוקי-הדעות השוררים עדיין בין חוגי חבריה, אלא מפני שההסתדרות על-פי מהותה הפנימית אינה מסוגלה לכך.

ו

תנועת-הפועלים בארץ אינה ילידת-בית. מקורות התנועה הראשונים נבקעו לא פה, כי אם במרכזי היהדות בגולה. לא רק החומר האנושי – גם הרכוש הרעיוני העיקרי הוכנס עפי"ר מהחוץ. הוויה דוויה ספוגת עוני וסבל של המוני העם היהודי, קיום נקלה ועקר ללא תוחלת ושורש, ללא יצירה וכוח – מצד אחד; הספרות העברית, הרעיון הציוני, תנועת הפועלים הסוציאליסטית, המהפכה הרוסית, געגועי-מולדת וחזון אחרית הימים – מצד שני; אלה המעיינות אשר ינקו מהם צעירי ישראל לפני החלצם לעלות לארץ לעבדה ולשמרה. הרכוש אשר נוסף וגדל בארץ – רכוש מוסרי, רעיוני, אירגוני, חברתי, משקי ופוליטי – הוא פרי ההגשמה העצמית.

בגולה רבצה תהום בין המחשבה ובין המעשה, בין השאיפה ובין החיים, בין החזון ובין המציאות. משתית התנועה עמדה על אידיאולוגיה מופשטת, ערטילאית ותלושה ממפעל ההגשמה. חייו הפרטיים וההווי של נושא הרעיון, דאגות קיומו, צרכיו הכלכליים והחברתיים, ענייני משפחתו, חינוך ילדיו, עתידו וגורלו האישי היוו רשות בפני עצמה, רשות היחיד, שאין לה כמעט כל מגע ואחיזה ברשות התנועה, רשות הרבים. שתי הרשויות חילקו ביניהן את איש התנועה על יסוד של הפרדה גמורה. ההשקפות והמאוויים שטפו באפיקם המשומר ולא נתקלו כלל בטרדות ופגעי-החיים שברשות הפרט. כאן היו שני מסלולים שונים ונבדלים בהחלט.

עם המעבר מהגולה לארץ מתערבבות שתי הרשויות והמסלולים הנפרדים מתאחים. העולים עוברים מתנועה רעיונית, שאינה קובעת אלא דעות והשקפות, לתנועה מגשימה המקפלת בתוכה את כל צרכיהם ועניניהם החיוניים. השאיפה המופשטת מִתַּרגמת מיד לשפת החיים והפעולה; גורל היחיד, מצבו, קיומו, עתידו משתלב בגורל התנועה; שאלות הפרט נכרכות בשאלות הכלל; המציאות והחזון מתמזגים במפעל הגשמה.

חבלי הקליטה ותפקידי הכיבוש הקשים והמרובים מציגים תביעות קשות ורבות לעולה ולפועל ומחייבים אותו למאמצים גופניים, שכליים ומסריים למען הסתגל למקצוע, למסיבה הארצית, לתנאים הטבעיים והחברתיים, למכשירי התרבות החדשים, ולמען הקנות לעצמו את הסגולות והכשרונות הדרושים לפעולתו הכיבושית.

הכל מתחיל פה מבראשית, ועל כל צעד נדרש חישוב ותיכון מחדש, באין עזרת הנסיון המצובר, פרי עמל דורות.

התנועה כולה נעשית פה עמוסה דאגות מרובות, אחריות כבדה ושאלות מסובכות. בפעם הראשונה בתולדות תנועת הפועלים היהודית מתייצבות לפני מעמד-הפועלים בארץ תעודות ממלכתיות, נופלת עליו אחריות לאומית והוא נתבע לכיבוש ארץ, לבנין משק, ליצירת תרבות, להקמת חברה.

משתנים היחסים ההדדיים בין הפרט ובין הכלל, בין התנועה ובין נושאיה. מצד התנועה מוצגות ליחיד תביעות חמורות ומרובות המקיפות את כל שאלות חייו ונוקבות עד תהום קיומו: יחס חדש לעבודה, למשק, לתרבות, לחברה, לעזרת חברים, לאחריות משותפת, למשמעת חברתית, להווי מחודש. התביעה היא לא ל“אני מאמין” אלא ל“אני מקיים”.

תביעות לא פחות קשות ומקיפות מוצגות מצד היחיד לתנועה; לא רק הדרכה רעיונית ופוליטית, אלא סיפוק מתמיד ונאמן של צרכים חיוניים המתנים את קיום האדם העובד:סידור בעבודה, לימוד מקצוע, דאגה לבריאות, שפה, עזרה לחינוך, אפשרות של התיישבות, הגנה של זכויות, הרמת דרגת החיים, שיפור תנאיהם.

צרכים אלה אינם צרכי הפרט בלבד. העבודה וההתיישבות הן ענייני התנועה לא פחות משהן ענייני היחיד. כל פועל מסודר בעבודה, כל נקודת התיישבות, כל מוסד תרבות, כל מפעל של עזרה הדדית, כל כיבוש מקצועי וסוציאלי, כל קניין משקי – הם אבני יסוד בבניין ההגשמה, תכלית התנועה כולה.

ז

הערך הרב והכוח הגדול הנודע להסתדרות הוא פרי הקשר האורגני אשר הוקם בארץ בין הצרכים החיוניים של ציבור העובדים ובין ענייניה ההיסטוריים של תנועת העבודה. ההסתדרות ממלאה בבת אחת שני תפקידים גדולים: כלפי חבריה וכלפי התנועה כולה. האירגונים, המוסדות והמשקים המרוכזים בתוכה משמשים את צרכיהם האישיים של חבריה לא פחות משהם משמשים את צרכי ההגשמה של התנועה. מפני כך לא היתה ההסתדרות מעולם ואינה יכולה להיות רק אירגון מקצועי בלבד. הנסיון של המפלגות הראשונות בארץ לצמצם ולהצר במסגרת “פרופסיונלית” את פעולת ההסתדרויות הראשונות אשר הוקמו בתקופה השניה שמנינו לעיל – לא הצליח, לא מפני חולשת המפלגות וחוסר השפעתן, אלא מפני שנסיון זה עמד בסתירה למהות הפנימית של המפעל ההסתדרותי. מצמצמי ההסתדרות התבססו על הנחה מוטעית ביסודה, כאילו בארץ זו אפשר להבחין בין ענייני חול, בין צרכי יום יום המשותפים לכל הפועלים, כגון ענייני עבודה ואירגון מקצועי, ובין ענייני קודש, בין צרכי עולם, התיישבות ותרבות. קרע זה בין שני סוגי העניינים האלה אינו קיים אלא במוחות אשר טרם השתחררו מדרך המחשבה הגלותית. במקום שקיימים עדיין חילוקי דעות אידיאולוגיים בין פועלי א"י הריהם חלים במידה שווה על שאלות העבודה ויסודות האירגון המקצועי, כמו על הפעולה ההתיישבותית והתרבותית בארץ. אילו היינו באים להעמיד את פעולת ההסתדרות רק על הענינים המוסכמים בין כל חבריה – ספק אם היה נשאר דבר מה למלא את החלל הריק.

הוויכוח בתנועת הפועלים חותך את כל חזית הפעולה של ההסתדרות. ולא על פי קווי הוויכוח הזה נתחלקו התחומין בין ההסתדרות ובין המפלגה. גבולות ההסתדרות נקבעו מתוכה. ההסתדרות מוגדרת בטבעה הפנימי ולא בחוקה אשר הטילה עליה. הפעולה השומה על ההסתדרות, צורת האירגון הטבועה במהותה, תפקידה בסיפוק צרכי חבריה וצרכי כל העובדים, האחריות המוטלת עליה ביחס למפעלים שהיא מקיימת ומקימה – אלה קובעים את היקף עניניה של ההסתדרות ותחומיהם.

כוחה הגדול של ההסתדרות, בתור מסגרת כל המשקים, המוסדות, המפעלים של ציבור העובדים ומרכז עניניו החיוניים – הוא גם מקום התורפה שלה, מקור קשייה וסכנותיה הפנימיים, המצמצם בהכרח את אופקה ושליחותה, ונוטל ממנה את הכשרון לשמש כשהיא לעצמה מכשיר לקיום התעודה ההיסטורית של התנועה.

ח

התמזגות הרעיון והמעשה, השאיפה וההגשמה, החזון והמציאות בתנועת הפועלים בארץ – אינה שלמה ומלאה, כל עוד לא בוצע המפעל ההיסטורי אשר בכוחו ולשמו עלה הפועל לארץ. המפעל שהוקם בארץ אינו אלא חלק, וחלק לא גדול, מהמפעל שיש להקים פה. היישוב היהודי הקיים בארץ אינו אלא התחלה של העם העברי העתיד לשוב לארצו. ציבור הפועלים ההווה הוא רק גרעין של מעמד הפועלים אשר יקום בארץ מתוך התגשמות הציונות. שטחי הקרקע אשר נתיישבו על ידינו הם רק נקודות בודדות באדמת המולדת. שאיפתנו ההיסטורית לא יצאה עדיין מכלל שאיפה. תנועתנו היא תנועת הגשמה, אבל ההגשמה היא פרוצס ממושך, תעודה לדורות. בין הנושא והנשוא של ההגשמה יש פרץ רחב. בשעה שכל אחד מאלה העולים לארץ ומתקשרים את בניינה וגורלה, משקיע את כל חייו ומשלב את כל קיומו במפעל ההגשמה, הרי השאיפה שלו ניתנת לו על ידי כך רק במקצת מן המקצת. כתובע, כאינטרסנט הריהו כולו, בלי כל שיור, מובלע וקשור במפעל הקיים, רק בו הוא יכול למצוא סיפוק צרכיו החיוניים. כנתבע, כשליח – המפעל הקיים אינו אלא חלק זעיר ממאווייו, שלב אחד בסולם ההגשמה, צעד אחד בדרך למטרה הסופית.

כאן מונח ההבדל הפנימי, בין אירגון של תובעים ולבין אירגון של נתבעים. מבחינת הנושא יש אפשרות זהות גמורה בין שני האירגונים. כל חברי ההסתדרות יכולים וצריכים להיות חברי המפלגה, חברי המפלגה וודאי שהם חייבים להיות כולם חברי ההסתדרות; אולם מבחינת הנשוא שני האירגונים האלה שונים. מה שלגבי אירגון תובעים הוא הכל, אינו לגבי אירגון נתבעים אלא חלק. מה שלגבי הראשון הוא מטרה לעצמו אינו לגבי השני אלא אמצעי ומכשיר.

המפעל הקיים נתבע לספק את מילוא צרכיו של נושא התנועה. בגולה היו צרכים אלו נפרדים לגמרי מרשות התנועה, כאן הם נעשים חלק אורגני של המפעל. העבודה, ההתיישבות, החינוך, הבריאות הם צורך ההגשמה כשם שהם צורך פרטי אישי של המגשים. אולם מבחינת הנושא, מבחינה סובייקטיבית, העבודה למחוסר-העבודה, התיישבות למתיישב – היא הכל. מבחינת הנשוא – היא רק פרט וחלק.

למחוסר העבודה, העבודה היא שאלת החיים שלו. בעבודה תלוי כל קיומו. חוסר עבודה אומר כליון, התנוונות או עזיבת המערכה, יציאה ממחנה העובדים או יציאה מן הארץ. האירגון העומד להתיישב רואה בשטח הקרקע להתיישבותו – חזות הכל. גאולת שטח זה או אי גאולתו קובעת את גורלו ועתידו. היא קובעת אולי גם את אמונתו הציונית, את קשרו הפנימי לתנועה, את זיקתו לארץ. זוהי בחינת נושאו. הספקת עבודה למחוסריה, רכישת קרקע למתיישבים היא גם תביעה אורגנית של התנועה כולה, אולם יכלתה או אי יכלתה לפתור ברגע זה את שאלת העבודה של מספר מחוסרי עבודה, לרכוש שטח מסויים בשביל אירגון מתיישבים – אינה קובעת את גורלה. בסידור כל מחוסרי העבודה שבארץ בעבודה אין תעודתה נדלית. ברכישת כמה שטחי קרקע לכל הקנדידטים העומדים להתיישב בארץ – אין פעולתה מסתיימת. פעולות אלו אינן אלא חלק לא גדול מתפקידה. לגבי אירגון המתיישבים האדמה הדרושה לו היא המטרה, ולגבי התנועה מיישבת – המתיישב והאדמה להתיישבותו אינם אלא אמצעי למטרה. זוהי בחינת נשוא. מבחינת המטרה הסופית, מבחינת הרעיון – הפועל אינו אלא אמצעי, מבחינת נושא הרעיון הפועל הוא מטרה לעצמו. האיש החי אינו יכול לראות עצמו רק כאמצעי לדבר מה אחר, ויהי הדבר ההוא גדול ונשגב מבחינה היסטורית. הוא קודם כל מטרה לעצמו. ולא רק האיש החי, כל תא אירגוני, כל מוסד משקי, כל מפעל תרבותי, המשמש מכשיר לתנועה במערכת פעולותיה ותפקידיה, חייב לראות עצמו כמטרה ובלי ראייה זו לא ימלא את תפקידו כראוי. כל משק המוקם בארץ הוא רק לבנה אחת בבנין הארץ. אולם המשק אינו יכול להתקיים רק מתוך החשבון הכללי של בנין הארץ. על המשק שומה להיות חי נושא עצמו, הוא חייב לחיות ולהתקיים בכוחותיו הפנימיים בתחומי אפשרויותיו המוגבלות, בהתאם לחוקים הטבועים במהותו המיוחדת. הוא מחוייב להיכנע לחוקי הטבע והכלכלה כאילו לא היתה כלל שאלת התיישבות לאומית, כאילו לא היתה קיימת כלל תנועת פועלים ושאיפה ציונית בעולם. כל מפעל אשר הוקם במחשבה תחילה לשמש את צרכי התנועה – משהוקם הריהו כפוף למָרות של חוק קיומו, ונשמע לצו של טבעו הפנימי. “המשביר” מוכרח להתנהל על יסודות מסחריים, “יכין” – על פי חוקי הקבלנות, המשקיות החקלאית והטכניקה האדמיניסטרטיבית החלים על מפעל שכזה גם בארץ שאין בה כל שאלה של קליטת עולים והתחרות עבודה זולה. המוסד והמשק אינם צריכים לפרוק מעל עצמם את עול התנועה, אינם רשאים להתנכר למטרה הכללית, אבל אינם יכולים ואינם מוכשרים להעמיס על עצמם את כל עול התנועה, כי אין הם המכשיר להגשמת המטרה כולה. התכונות האורגניות, היכולת המצומצמת, הצרכים החיוניים, הגורמים הסובייקטיביים של כל מפעל, מגבילים ומצמצמים אותו מתוכו, מבפנים. מבלי שהמוסד יראה עצמו כמטרה לעצמה, ומבלי שיפעל בהתאם לחוקי הווייתו וגורמיו הפנימיים, הסובייקטיביים, – לא יצליח להתקיים ולא יסכון גם למלא את שליחותו לתנועה. הנחה זו חלה גם על ההסתדרות כולה, שאינה אלא המסגרת הכללית של מפעל המתגשם בחלקו כשהוא מטרה לעצמו.

ט-כג שבט תרץ [הפה"צ 5,3]

המצב הארגוני והתרבותי בהסתדרות / דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

(הרצאה במועצת ההסתדרות)

א.

בהתחלת 1931 הגיע מספר חברי ההסתדרות ל-30.060 איש. 18.781 חבר בערים, לרבות נהרים, ים-המלח ועתלית, 7.783 חבר במושבות, 3.496 במשקים. מספרים אלה כוללים 6.787 “נשי עובדים” ו-1530 נוער עובד. במשך 1930 נוספו להסתדרות על ידי העלייה ועל ידי אירגוני פועלים שעמדו מקודם מחוץ להסתדרות – 4682 חבר.

מחוץ להסתדרות עדיין עומדים אלפי פועלים, שמספרם בדיוק אינו ידוע. בת"א בערך 1800–1400, בחיפה 300–250, בירושלים כ- 2000–1500, בפתח-תקווה כ-400, בחדרה כ-150, ומספרים יותר קטנים במושבות המעורבות האחרות. במשקי הפועלים וברוב המושבות של עבודה עברית מלאה – 100 אחוזים מאורגנים בהסתדרות.

את הפועלים והעובדים שמחוץ להסתדרות יש לחלק לשנים: 1) העומדים בתוך מסגרת אירגונית אחרת (הפועל המזרחי, התאחדות התימנים, הסתדרות המורים, הרופאים וכדומה), 2) הנמצאים מחוץ לכל מסגרת אירגונית.

הסיבות אשר מנעו עד עכשיו בעד ההסתדרות מהקיף את כל הפועלים והעובדים בארץ הן שונות. יש פועלים ועובדים שאינם נכנסים להסתדרות מסיבות אידיאולוגיות-פוליטיות, כגון הפועלים הריוויזיוניסטים וחברי ה“ברית”, מסיבות דתיות-פוליטיות, כגון הפועל המזרחי, מסיבות מקצועיות-חברתיות, כגון מורים, רופאים, עורכי-דין ושאר המקצועות ה“חפשיים”. הצד השווה שבין כל אלה שהם מקיימים אירגונים עצמיים משלהם. ישנו סוג שני של פועלים העומדים מחוץ לכל אירגון. חלק מתוך סיבות כלכליות – הפועלים המפוזרים בבתי-מלאכה קטנים שמצבם רעוע וירוד – בעיקר בני היישוב הישן, (אך יש כאלה גם בתל-אביב), והפועלים שאין להם מקום-עבודה קבוע ומסויים – כגון תופרות, צבּעים, העוברים בעבודתם מבית לבית, והרוב הגדול של העובדות בשירוּת בית – כאלפיים פועלת. הסיבה העיקרית לחוסר האירגון היא חוסר הכרה ותרבות, בעיקר בקרב פועלי העדות המזרחיות, וגם לא מעטים מבני העדה האשכנזית – ביחוד בקרב יוצאי המעמד הבינוני אשר אחזו בעבודה מתוך הכרח כלכלי, אבל רואים בעבודה רק פרנסה זמנית עד שיצליחו להסתדר באופן אחר.

פרק בפני עצמו מהווה הפועל התימני. אם כי רגילים למנותו בתוך העדות המזרחיות, הרי באמת הוא עולה על שאר הפועלים המזרחיים במדרגת השכלתו והכרתו החברתית, ואינו נופל בהרבה מהפועל האשכנזי.

מקצתו הוא מאורגן בתוך ההסתדרות, אולם ברובו הוא נמנה באופן פורמלי להתאחדות התימנים, שקיומה הממשי והפעיל מפוקפק מאוד.

הסיבה העיקרית להתרחקותו של הפועל התימני מההסתדרות מונחת בהרגשה שיש לרוב התימנים בארץ, שהם מהווים ביישוב שבט מקופח – ולא בלי יסוד. העדה התימנית, המורכבת ברובה הגדול מעובדים, טרם מצאה בארץ, לא רק ביישוב הבעל-ביתי ובמוסדות הכלליים, אלא גם בציבור הפועלים המאורגן, את היחס וההבנה של בני עם אחד ובני מעמד אחד, והרגשת הפליה, מקפחת ומעליבה מפריעה לעובד התימני למצוא את מקומו המתאים בתוך חברת-העובדים שלנו.

הסתדרותנו עומדת איפוא מצד אחד לפני תפקיד לא קל של אירגון פועלים מפגרים, חסרי-הכרה, נחשלים במובן הכלכלי והחברתי, ומצד שני – לפני שאלה חמורה של יחסים את אירגוני פועלים ועובדים העומדים מחוץ למסגרת-המעמדות הכללית. אבל גם בפנים, גם בקרב רבבות החברים והחברות המאורגנים בהסתדרות – שהם רוב בניין ורוב מניין של המעמד העובד בארץ – אין האירגון שלם ומתוקן.

אני אתעלם בסקירתי במתכוון מהכיבושים החשובים של ההסתדרות בשנים האחרונות על שדה האירגון והתרבות ושכלול הפעולה במוסדותינו – הרוצה לדעתם ימצא אותם בדו"ח המפורט והמלא אשר הוגש למועצה זו – כי על מועצה זו הוטל לעמוד דווקא על הליקויים והפרצות. תכלית מועצה זו היא – חיפוש דרך לבדק-הבית שלנו. ומשום כך אדגיש רק את הצד החלש והלקוי שבהסתדרותנו.

יש בהסתדרות “חברוּת אפלטונית”. לסוג זה שייכים למשל אותם חברי הסתדרות המורים, שהם חברים גם להסתדרותנו. העניינים המקצועיים והכלכליים של חברים אלה מסתדרים באירגון פרופסיונלי מחוץ למסגרת ההסתדרות. חברוּתם בהסתדרותנו אינה אלא הבעת סולידריות רעיונית עם ציבור הפועלים, מעין חברוּת במפלגה. לסוג זה שייכים גם רופאים, עורכי-דין, אדריכלים ודומיהם. הזיקה של חברים אלה להסתדרות היא רופפת ומחוסרת כל אחיזה ממשית. במקרים ידועים אין חברים אלה נמנעים אפילו מפעולות ומצעדים, העומדים בסתירה בולטת לעמדת הפועלים וההסתדרות.

דוגמה שניה של חברות אפלטונית – מה שקוראים בתוכנו בשם “נשי עובדים”. ציבור גדול של חברות, למעלה מששת אלפים עובדות, לא בשכר ולא אצל נותן עבודה, אלא עובדות במשק ביתן ובחינוך ילדיהן, וההסתדרות עוד לא יצרה עד עכשיו כל מכשיר אירגוני בשביל סוג חברות אלה שיעזור להן וידריך אותן בעבודתן הקשה ורבת-האחריות. זיקתן ההסתדרותית של חברות אלו תלויה על בלימה.

אך ישנה הופעה קשה יותר בהסתדרות, והיא – של חברוּת פיקטיבית. לכאורה, היא מקיפה את כל ענייני הפועל, אבל רק להלכה. דוגמה בולטת – פועלי בניין בירושלים ובחיפה. פועלי הבניין היו יחד עם הפועלים החקלאים מייסדי ההסתדרות הכללית, ועוד לפני 8–6 שנים שימשו נקודת-המוקד של התנועה בעיר והניחו יסוד לרבים ממפעלינו. עם ירידת המקצוע הזה בכללו, עם הפסקת הפעולה של מכשירנו הקבלני בבנין וסלילה, עם משבר הבנין וחוסר-העבודה שעשה שמות במשך שנים אחדות בקרב פועלי המקצוע – נתגלתה ירידה מבהילה באירגון פועלי הבנין בשתי הערים הנזכרות, וביחוד בירושלים, ואם כי עובדי המקצוע נשארו חברים בהסתדרות – הרי חברוּתם של רבים, דווקא מהמקצועיים והמאורגנים ב“קבוצות” קבלניות – אינה אלא חברוּת פיקטיבית, ובכל עניני העבודה, ביחסים עם המעבידים, ביחסים עם חברים בעבודה, עם מוסדות ההסתדרות, נרמסים עיקרונות ההסתדרות ביודעים ובזדון: “קבוצות” הבנין מתחרות זו בזו, מורידות שכר העבודה, מנצלות פועלים שכירים, מקבלות פועלים לא על ידי הלשכה, עובדות ומעבידות למעלה משמונה שעות ביום וכו'.

הופעות בודדות כאלה יש גם במושבות, בקרב קבלני בנין מתוך חברי ההסתדרות.

ההסתדרות אינה יכולה להשלים את חברוּת אפלטונית ופיקטיבית.

סוג ה“אוהדים” – הקשורים להסתדרות לא מתוך ענייניהם המקצועיים אלא מתוך שיתוף-רעיון והכרה בלבד – מספרם אינו גדול בערך, אולם נודעת להם חשיבות מבחינת האיכות. אי-אפשר לזלזל מצדנו ברצונם של כמה מבעלי המקצועות החפשיים להיות קשורים דווקא באירגון הכללי של מעמד הפועלים, אבל לא תיתכן בהסתדרות חברוּת אידיאולוגית בלבד. חברות זו עלולה להפוך את כל אפייה של הסתדרותנו. אין אנו מעוניינים להכריח את החברים האלה לעזוב את אירגוניהם הפרופסיונליים שמחוץ להסתדרות. אבל לא תיתכן בהסתדרותנו חברוּת הפטורה מכל זיקת-משמעת בעניינים מקצועיים, ונצטרך למצוא דרך של אירגון חטיבות הסתדרותיות של בעלי אומנויות חפשיות על יסודות פדרטיביים, שיפתרו במידה ידועה את שאלת שתי הסמכויות החלות על חברים כאלה.

רצינות יתירה נודעת לשאלת חברותן של “נשי העובדים”. הללו מונות 7–6 אלפים, והשפעתן בחיי ציבור העובדים בתוקף תפקידן המכריע במשפחה היא עצומה. אמנם אין הסתדרויות מקצועיות בעולם נוהגות לכלול גם את אשת העובד, בכל זאת אין אנו צריכים לשנות מהמסורת שלנו. אולם יש להכניס תוכן חי וממשי לחברוּת זו של נשי העובדים. עבודת-הבית של האשה במשפחת הפועל היא קשה וחיונית כאחת. עד עכשיו היתה זו העבודה היחידה כמעט אשר לא קיבלה כל עזרה מאורגנת והדרכה תרבותית מצד ההסתדרות. רק בחיפה נעשה נסיון חשוב של אירגון החברות למטרה זו, ועלינו להרחיב את האירגון הזה ולהכניס בו תוכן חברתי ותרבותי, לחינוך הילדים, לשיתוף בעזרה סוציאלית, לשיפור ההווי של משפחת העובד ולהרמת ערכה ורמתה הרוחנית של אשת העובד. האשה העובדת הרחוקה מציבור הפועלים ומשאלות חייו – עלולה גם להרחיק את בעלה מהתנועה. אשה כזו אינה מסוגלת לתת לילדיה את החינוך המתאים וגם חייה היא דלים ועלובים. אחוז בעלי המשפחה במחננו הולך וגדול, ואסור לנו להחמיץ את פתרון השאלה פן נאחר המועד. מועצת הפועלות יחד עם האורגנים הכלליים של ההסתדרות נתבעים כאן לאינציאטיבה אירגונית ותרבותית, אשר תהפוך את אשת החבר לחברה אקטיבית, ערה ובת-הכרה גם במשפחתה היא וגם במשפחת העובדים כולה.

יותר חמור הוא דבר החברוּת הפיקטיבית. במצב הפרוע של פועלי הבנין צפונה סכנה לעצם קיום המקצוע. כאן אין לרפא בהסברה. פחות מכל שאר סוגי הפועלים זקוק ציבור זה להסברה. בשרשיו החלוציים, ברמת השכלתו ובקשריו המסורתיים את התנועה הוא עולה בלי ספק על רוב הציבור שבענפי עבודה אחרים. הן דווקא האופים ועובדי הבשר בתל-אביב זכו להקים את האירגון הכי משוכלל ומלא מבחינה מקצועית.

סיבות שונות גרמו למצב הפרוע בבנין בירושלים. התחרות העבודה הזולה, לא רק של ערבים כי אם גם של בני העדות המזרחיות, ירידת מחיר האבן והתנוונות מקצוע החציבה והסיתות הכרוכה בעקבותיה, הפסקת הבנייה הלאומית ושיתוק סולל-בונה, פיזור השוק וכדומה – אולם אין אנו יכולים להתנחם במפריעים האובייקטיביים. למען תוכל ההסתדרות להשתלט על הגורמים החיצוניים היא צריכה קודם להשתלט על חבריה היא. יש כוח לציבור הפועלים המאורגן לכוף את רצונו על אותם החלקים העושים מעשים לרעת הציבור ולרעת עצמם, המסכנים את עמדת הפועל העברי בבנין והורסים את כל כיבושיו במקצוע חשוב זה. סיבת החולשה והמצב הפרוע באירגון פועלי הבנין בירושלים וחיפה היא לא בחוסר-כוח אלא בחוסר הרגשת -כוח ובחוסר שלטון מוסדות ההסתדרות. למען עקור את הנגע, יש הכרח במלחמה. ההסתדרות צריכה לגייס עשרות ומאות חברים, אשר בכוחם המאורגן ישליטו משמעת האגודה וימנעו עבודה למעלה משמונה שעות, ניצול חברים, התחרות והורדת שכר העבודה – ואל תהיה הסתדרות הבנין לשימצה בערים אלה.

אחת מסיבותיה של החולשה האירגונית בעיר היא ההתפצלות המקצועית המפוררת את אירגונינו בחטיבות קטנות ומעוטות חברים. לפנים היו לנו בעיקר שני גושי פועלים גדולים: בחקלאות ובבנין, אבל משנה לשנה הולכת ורבה הדיפרנציאציה האומנותית, הפועלים חודרים למקצועות שונים המפרנסים כל אחד רק עשרות או לכל היותר מאות אחדות של פועלים – ולהתפצלות זו יש מסקנות אירגוניות-חברתיות. במקצועות הקטנים חסרים לעתים תכופות כוחות מדריכים וערים המסוגלים לעמוד בראש האירגון ולהדריכו. בהרבה מקומות-עבודה יש קושי במציאת חברים מוכשרים הרוצים להכנס לוועד הפועלים.

ב.

מעורר דאגה וקשה מצב ההסתדרות במושבה. שאלת פועלי המושבה טעונה בירור במסיבה הסתדרותית כללית, כי יש כאן שאלות שלא תיפתרנה, אלא בעזרת כל ההסתדרות ובשורה הראשונה – בעזרת חברינו הוותיקים, בעלי-הנסיון שבמשקים. אפשר להגיד שחוסר השתתפותם של החברים בעלי הרמה התרבותית הגבוהה ועשירי הנסיון הארץ-ישראלי שבתוך משקי שני העמקים, הירדן והיזרעאל, במפעל הכיבוש הגדול של חדירת שמונת אלפים פועלים מהעלייות שלאחר המלחמה לתוך המושבה – היא אחת הסיבות העיקריות לקשיים, לליקויים ולכשלונות שבהם נתקלה פעולתנו ההסתדרותית במושבה. הפועל במושבה הוצג בפני לחץ ההתקפות של העבודה הזולה, בפני הקשחת לבו והתנכרותו של הפרדסן והאיכר הוותיק האמוּן על יחסי עבדות לשכירו, בפני ניגודים מעמדיים חריפים שאין דומיהם בעיר. ההסתגלות לחיי הכפר ולעבודה החקלאית דרשה ממנו מאמצים גדולים יותר משל הפועל העירוני. על מכשולים אובייקטיביים אלה, שלא היה בידינו לשנותם, נוסף קושי פנימי – המעיק באופן מיוחד על הפועל במושבה: הרגשת בדידות ותלישות, הווי דל ונקלה, העדר מסיבה תרבותית וחוסר עזרה מדריכה ומכוונת מצד חברים מנוסים ובעלי יכולת אירגונית ומשקית, הפועל בעיר, ששכר עבודתו בהרבה מקצועות וענפי עבודה אינו עולה על זה של הפועל במושבה, ובמקומות-עבודה לא מועטים גם נופל ממנו, יש לו לכל הפחות סיפוק חברתי ורוחני בהווי האינטנסיבי והעשיר יותר של העיר רבת-האוכלוסין, המרכזת בתוכה את הכוחות הציבוריים והתרבותיים של ציבור הפועלים והיישוב כולו. בעיר אין הניגודים המעמדיים חריפים ומנקרים את העין במידה כזו. הקרע בין “שתי האומות” – אומת השבֵעים ואומת הרעבים – אינו כל כך עמוק וכולל. מציאות שכבת פועלים חשובה העובדת בחרושת ובמקומות עבודה קבועים – מטשטשת ומפיגה את הרושם המדכא של ענפי העבודה הירודים. בעיר יש אספות, קונצרטים, הרצאות, בתי ראינוע וקולנוע, מסיבות ופגישות המנעימים או מעסיקים את שעת הפנאי – וכל זה אינו במושבה; נוסף על המצב החמרי הדחוק, על שכר-העבודה הבלתי-מספיק, על חוסר-העבודה העונתי, על תנאי-הדירה הירודים, על גזילת זכויות-אזרח, על חוסר סיכוי להתבסס ולהתערות, על התנכרות והתנקשות המעביד – רובצת על הפועל במושבה הרגשת יתמות, בדידות ועזובה.

יש במושבה נקודות אורה לא מעטות. למרות כל הקשיים והמפריעים החיצוניים נתרבה מספר פועלי המושבה, נקלטו בעבודה והתמחו בה, הכו שרשים במקום, הרחיבו וביצרו את אירגונם, יצרו התחלות מבטיחות של מוסדות עזר הדדי, הרימו את שכר-העבודה והדפו אחור את ההתקפות שנערכו פה ושם נגד העבודה המאורגנת וגם נגד העבודה העברית גופה. הגדול והחשוב שבכיבושינו במושבה בשנים האחרונות, הוא אולי המפעל הקיבוצי. למעלה מהחלק הרביעי של פועלי המושבה – 1999 איש ואשה לפי המפקד האחרון, מאורגנים בקיבוצים ובקבוצות, מיסודם של הקיבוץ המאוחד, “השומר הצעיר”, ו“גורדוניה” וקבוצות בודדות, כגון קבוצת שילר ברחובות, שחריה בגליל, קבוצה ל“ג בכפר-סבא ועוד. קיבוצים אלה משמשים מרכז עיקרי לקליטת העלייה במושבה. כמעט שאין לתאר כניסת העלייה ה”רביעית" וה“חמישית” לארץ ולמושבה בלי המכשיר של הקיבוץ המאוחד, “השומר הצעיר” ו“גורדוניה”. מלבד היותם מקלטי העלייה הראשיים במושבה, הרי קיבוצים אלה משמשים גורם חשוב בכיבוש עבודה, נקודת אחיזה יחידה כמעט לפועלת, מכשיר ליצירת משקי עובדים, כוח מחנך של העלייה הצעירה, ודוגמה מופתית ומושלמת לעזרה הדדית ואחריות משותפת בקרב חברים וחברות. מי שרוצה לראות ביטוי חי וער והגשמה יום-יומית במגמותיה וייעודיה של תנועתנו – ילך לפלוגות הקיבוץ המאוחד במושבה, אשר סללו במידה ידועה את הדרך לשאר הקיבוצים במושבה.

במה מתבאר סוד כוחו וערכו של המפעל הקיבוצי? לא רק בצורת חייו הקבוצתיים, אם כי צורה זו בלי ספק הוא גורם יסודי ביכולת הקליטה, הכיבוש ויצירה של הקיבוץ. החידוש הרב שיש בקיבוץ במושבה – זהו שילוב הדורות ומחזורי העלייה וגיוס העזרה של חברים מנוסים וותיקים מתוך המשקים, אשר באו לעזרת העלייה הצעירה במושבה וליווּ אותם בכל מאמציהם ונסיונותיהם הקשים והפורים. הקשר האמיץ אשר נתגלה ונתממש בקיבוץ בין חבר המשק הקבוצתי בעמק, עשיר הנסיון ההסתדרותי והארץ-ישראלי, ובין העולה הצעיר אשר רק ירד מהספינה – יותר מזה: עם החלוץ המתחנך ומתכשר בקיבוצי ההכשרה בגולה – קשר זה הוא-הוא ששימש סעד ומשען וכוח מפרה לפלוגות במושבה בכיבושיהן ובמפעליהן המקצועיים, המשקיים והתרבותיים; ומכלל הן אתה שומע לאו. חוסר העזרה של חברים וותיקים מבני העלייה השניה והשלישית למפעל הכיבושי הגדול והקשה של הפועל במושבה, שאינו מאורגן בקיבוץ – הוא-הוא שנתן את אותותיו במועקה הרוחנית והחברתית של המוני הפועלים ה“בודדים”. החלוץ שבא לארץ בשנים האחרונות והתייצב על אף כל המכשולים בחזית העבודה הכי קשה של הפועל בארץ – נעזב ברובו לנפשו ולא מצא לעצמו מלווים נאמנים ובעלי נסיון, כאשר זכו להם חברי הקיבוצים. מוסדות ההסתדרות וּוותיקי התנועה לא מצאו עדיין את הדרך לשיתוף ולעזרת חברים מחוץ למסגרת הקבוצית – ומכאן המועקה הנפשית הגדולה הרובצת על הפועל במושבה.

לפני שבועות אחדים נזדמנתי לכינוס פועלי הגליל – וכבר מזמן רב לא הרגשתי בצער יתמוּת ובדידות של ציבור – כבפגישה זו. נתאספו בכנרת באי-כוח 250 פועלים העובדים במושבות הגליל התחתון והעליון. זהו כיבוש חדש וחשוב של הזמן האחרון. מושבות הגליל שבמשך שנים לא ראו בתוכן פועל עברי – נהפכו בשנתיים האחרונות למקומות עבודה עברית טהורה. מלבד מושבה אחת או שתיים, שעדיין העבודה הזולה שלטת בהן. פועלים אלה הם ברובם מבני העלייה הצעירה, והם עובדים בתנאים קשים – בשכר של לירה וחצי לחודש עם אוכל. סובלים מחוסר עבודה עונתי, שכרם אינו משתלם בזמן, לא רק מרוע לב האיכר, כי אם מפני מצבו הדחוק. לא תמיד מספיק היבול לתשלום שכר העובד, וספק הוא אם יש בכלל קיום למשק זה בעבודה שכירה. בתנאים קשים אלה עובד קומץ פועלים לא גדול, מורחקים ממרכזי הישוב והתנועה, מבודדים, עזובים לנפשם, בתוך מסיבה ענייה ודלה גם בחומר וגם ברוח. היש להתפלא על צרוּת האופק והתפיסות הפרובינציאליות וההבנה הנאיבית המתגלות בציבור זה? – והרי כאן לפנינו חומר אנושי יקר, נאמן וחלוצי, העלול להתנוון בדלות ובבדידות הרוחנית והתרבותית המקיפה אותו. ועל יד ציבור זה, במרחק לא גדול, נמצאים משקי קבוצות המרכזים בתוכם חברים וותיקים, יוצרי הערכים הגדולים של תנועתנו, בעלי רכוש חברתי ותרבותי רב, בעלי נסיון משקי והסתדרותי עצום – ואין לפועל הבודד במושבה כל נקודת מגע ושיתוף אתם, ואין לו האפשרות ליהנות מהרכוש החברתי-התרבותי הכביר אשר נצטבר בקרב חבריו במשקים. וכך חיים זה בצד זה חברים להסתדרות ושותפים למשאת נפש וגורל חיים, אשר למרות קורבת המקום והרעיון קיים ביניהם מרחק עצום בהווי, בהבנת החיים, בתפיסת המציאות, ביכולת חברתית ומשקית, בכשרון המעשה הציבורי – וכמעט לא יאמן שאלה ואלה הם בני מעמד אחד והסתדרות אחת, אשר תעודת חיים משותפת ריתקה אותם יחד במסגרת כללית.

מושג נאמן על מצב-הרוח השורר בקרב חלק גדול מפועלי המושבות יש לקבל מדברי החברים עצמם וטענותיהם, כפי שרשמתי לי במשך הביקורים והשיחות שהיו לי את חברים מה“מוסדות” ומ“השורה” במושבות יהודה, שומרון והגליל – במשך החדשים האחרונים.

חבר של העלייה השלישית במושבה גדולה קובל: "העולה הצעיר בבואו הנה נבוך. יחס הפועל הוותיק מתמיה ומצער אותו. אינו מוצא אטמוספירה חלוצית. הוא רואה עצמו מוזנח ועזוב. הוא סובל מחוסר בית שאפשר להיכנס בו ולשוחח שיחת רעים. בהימצאו שנה או שנתיים בארץ – הוא מתגבר על מבוכתו. אולם אז מתעוררים אצלו חששות וספיקות בנוגע לעתידו ולאפשרות התיישבותו. אין מסיבות תרבותיות. הפועל הקבוע מסתגל לבעליו ומתקרב לטיפוס של משגיח. השפעת הבעל-ביתיות מתגברת בו. אולם תחת האפר המרובה שמורה הגחלת. בשעת בחירות לקונגרס, לאספת הנבחרים ולוועידות היא מתגלה.

הציונות בקרב הציבור לא נתרופפה – אם כי ההתלהבות פחתה. יש מעטים שנואשו, אך הרוב רוצה להישאר בארץ. נכנסים לאירגונים להתיישבות. אם ההתיישבות לא תצא לפועל – יהיה משבר חמרי קשה. מתרופפת הכרת החשיבות של חלוציות עצמית. הפועל שמח על כיבוש ציוני, מצטער על כשלון – אך אינו רואה עצמו כגורם בכשלון ובכיבושים. בשעת התקפה על ההסתדרות מבחוץ – יתלכדו הפועלים סביבה. מבפנים – הוא מעריך את ההסתדרות על פי התועלת הפרטית. בענין הנוגע לנפשו אינו רוצה לוותר להסתדרות".

חבר צעיר מטובי עסקני “החלוץ” בחו“ל וחבר באחד הקיבוצים במושבה מתאונן: “אותי חינכו בחו”ל לראות את ערך הפועל לא בבחירות ובתשלום מס – אלא בהגשמה עצמית. בארץ ראיתי שאין הדבר כך. הפועל בארץ ירד למדרגת הפועל בחו”ל. אין זיקה חלוצית להסתדרות. אין ענייניו הפרטיים שלובים בעניני הכלל. הפועל מסדר את ענייניו לא מתוך התחשבות את התנועה. בסביבה זו אין הנוער במושבה מוצא כוח מושך בתנועת הפועלים והוא נוהה אחרי גבורי הפראזה של המדינה, שבה הוא חולם להיות שר פלך".

במושבה שומרונית קובלים החברים על העדר חיים תרבותיים: “מה עושים בשבת ובשעת הפנאי? משחקים בדומינו, מסתובבים ברחוב ללא מטרה, לפעמים קוראים ספר. מתעניינים בהרצאות, מרבים לבוא להקראת עתון בעל פה, – אבל ההרצאות מעטות, אין כוחות מקומיים, ומת”א באים רק לעתים רחוקות. הציבור שקוע בדאגה להשתרשות בעבודה, לרכישת מגרש של דונם או חצי דונם. רוצים לבנות בית.

מהו האידיאל של הפועל במושבה? התיישבות. התיישבות האלף שאינה מתקיימת מרופפת את האמונה בעתיד ומכניסה מרירות. חלק מהחברים רוצה להסתדר בתור פועלים קבועים, במקומות עבודה טובים ולרכוש מגרש קטן ולהקים עליו בית. "ציבור הפועלים המקומיים, מסיח חבר שני, הוא פרובינציאלי, גבהו האיטלקטואלי אינו למעלה מבינוני. היקף ראייתם צר, שקועים בקטנות. בקיבוצים יש יכולת תרבותית – אבל אלה מתרחקים מציבור הבודדים.

מצב הבודד מבהיל בבדידותו וקשיו החמרי. החבר בקיבוץ, אם כי מצבו החמרי אולי יותר קשה, יש לו קומפנסציה חברתית ורוחנית בחיים הקבוצתיים. חיי הבודד אפורים וחסרי עניין ותוכן, בלי כל קישוט ורעיון מחייה. בלי מסיבה תרבותית הוא הולך ומיטמטם במובן הציבורי. הוא מבקש תכלית. בקשת התכלית כשהיא לעצמה חיובית, אבל מבלי היותה נתונה במסגרת ציבורית – יש בה סכנה מוסרית וחברתית. כל מוסד הסתדרותי נמדד במידת התועלת שהפרט מסוגל להפיק ממנה.

אין דבק.

יש לדאוג לחינוך הבודדים. חושבים שפעולה חינוכית צריכים לעשות רק בחו“ל, כשהחבר מתכונן לעלות. זוהי טעות. צריכים לשלוח משלחת גם לפועלי א"י. אין לציבורנו במושבה אפשרות להתחנך. אין יודעים מה נעשה בתוך העם היהודי, בעולם הגדול. אנשים מרכזיים אינם נפגשים את הציבור. ההרצאות הן מקריות. לא מחנכים אנשים צעירים למלא תפקידים מרכזיים”.

באחת ממושבות הדרום מציין חבר: "אין ירידה בציבור. הפועל כובש ורוכש עמדה אחרי עמדה בעבודה ומתאחז במושבה – אבל אין עזרה שיטתית מצד ההסתדרות. הבודדים מרגישים עצמם כבנים חורגים בהסתדרות. אמנם הקיבוץ הוא מכשיר חשוב לקליטת העלייה – אבל גם אנו הבודדים רוצים לחיות חיי עבודה וצדק. וכשאחד מאתנו פונה לבנק הפועלים – אינו נענה. אין היחיד מרגיש שיש לו משקל, בדברים על ירידה ועלייה אין משום מיצוי דמות הציבור. זה כמה שנים מתריעים מזמן לזמן על ירידה – והציבור מתקדם משנה לשנה. אבל יש פרובלימה של הפרט בתנועתנו. פרוֹבלימה זו ישנה בכל תנועה. הפרט קיים גם לעצמו. הדאגה לקיום המשפחה היא אחת השאלות היסודיות אשר בגללה אין הפועל יכול להיפנות לפרובלימות כלליות.

חלק מהציבור עייף – עייף משאיפות גדולות, מרעיונות גדולים, הוא קשר את חייו – עם חיי התנועה. התנועה תתגבר על קשייה – אולם הפרט הוא חסר עצות. כשהפרט מתייחד את שאלותיו הוא רואה לפעמים ניגוד בין מצבו ובין תביעות התנועה. יש לאדם גם רשות היחיד. ומחנכי הציבור צריכים לדעת זאת".

אחד החברים סיכם את המצב במושבתו, וסיכום זה נכון בכלל לגבי שאר המושבות. “מצב הפועל במושבה רע – אבל יש רצון להכות שורש. אין ההסתדרות מספיקה ללוות את הציבור בכל צעדיו. המוסדות שקועים בעניינים פוליטיים ויישוביים – ואין לגנות אותם על כך – אבל יש לדאוג שהפועל לא יישקע ביוון המציאות הדלה. יש סכנה אם הפועל ייעזב לנפשו. ההסתדרות והמפלגה צריכות להכניס תוכן חברתי לחייו ולהאיר את המצב ופעולתן באור החזון, שלשם הגשמתו בא לארץ. לפועל יש כשרון הסתגלות יותר מדי למציאות הבעל-ביתית. הבעל-בתיות מכה שרשים בתוכנו. אנחנו נתלשים מהכלל, ממאוויי הדור, נשקפת סכנה לצלם אלוהים שבנו. גם אנשים בעלי מטען מוסרי ותרבותי רב מחו”ל אינם מסוגלים לעמוד בנסיון – כשאין סביבם הרגשת הכלל וטיפולו. אין דאגה רצינית בהסתדרות לחיי הפועל ל“קטנות” של חיי העובד – והן מ“קטנות” אלה מורכבים בעיקר חיי הפועל".

ההסתדרות לא האזינה עד עכשיו במידה מספיקה לתביעות אילמות אלה של ציבור פועלים גדול אשר הועמד בחזית הכי קשה וחשובה של עבודתנו בארץ – ודבר זה דורש תיקונו. הנתבעים אינם רק המוסדות העליונים של ההסתדרות – אלא כל חבריה, בעלי היכולת באשר הם.

ג.

בכלל אפשר לקבוע שהפרובלימה האירגונית בהסתדרות, יותר משהיא סידורית הריהי תרבותית. יש למעמד-הפועלים בארץ מערכת-אירגון וכלים סידוריים שאינם נופלים בטיבם ובכשרון פעולתם משל אירגוני הפועלים באיזו ארץ שהיא. מעטות הארצות בעולם שהפועל החקלאי מאורגן בהן במידה כזו כאשר פה, ואף בארץ אחת אין ההסתדרות החקלאית תופסת עמדה כזו בתנועת הפועלים כאשר אצלנו. גם האירגון של הפועל בעיר עולה בכמותו היחסית ובאיכותו המוחלטת על אירגוני הפועלים שברוב הארצות. אך בארץ של עלייה, קיבוץ גלויות ומשק חקלאי ותעשיוני צעיר ורופף – למעלה משבעים וחמשה אחוזים של כל הפועלים הם מאורגנים בהסתדרות כללית אחת – הרי זה כיבוש גדול ויקר שאין דוגמתו בתנועת הפועלים בעולם. בשנים האחרונות, למרות קשי המצב הפוליטי והכלכלי יש גם לציין התקדמות מרובה בכשרון-הפעולה ובהרחבת השטח של האירגון גם בעיר וגם בכפר. וועדת הבקורת המרכזית בהרצאתה למועצה זו (בדו"ח של הועד הפועל עמוד 163) מציינת לשבח, כי “סדרי הפעולה במוסדות האירגוניים הולכים ומשתכללים”. אולם אין אנו יכולים למצוא סיפוק בכיבושים ושכלולים אלו. צרכי תנועתנו מרובים מצרכי תנועת-פועלים אחרת, ציבור הפועלים שלנו אינו סטטי, אלא הולך וגדל בלי הרף, ואינו ניתן להתגבשות והתלכדות סופית ומסתיימת. החזון אשר לשמו עלה ארצה והמשברים החמריים והנפשיים הכרוכים בהגשמתו תובעים ממנו מאמצים בלתי רגילים ומטילים עליו תפקידים כבדים מנשוא. מסכת החיים החדשה שמתחיל בה הפועל-העולה מציגה לפניו קושיות ואבעיות אשר לא ידע ולא שיער – בכל אופן לא הבין ולא העריך – בטרם עלה לארץ. מעטות התנועות שהפרובלימטיקה שלהן היא כה מורכבת ומסובכת כאשר בתנועתנו, ומכל שאלותינו המרובות מעטות הן אלה שיש להן תשובה מוכנה למפרע, ומציבורנו נדרשת רמה תרבותית יותר גבוהה מזו של תנועת-פועלים “נורמלית” וסטטית. לא מספיק שתהא לנו הנהלה היודעת למצות את נסיונה ותורתה של תנועת הפועלים בעולם, לבחנם לאור המציאות והחזון המיוחדים לנו ולכוון על פיהם את דרכנו. מן הצורך שהבנה זו תהא משותפת לכל הציבור – אחרת לא תיכון דרך משותפת. מסגרת אירגונית כללית בלי תפיסה והבנה מאחדת את כל הציבור הנתון במסגרת זו – לא תתקיים לאורך ימים; ועלינו לבדוק את קנקננו האירגוני מצד תכנו ואפיו התרבותי.

אין ציבור הפועלים עכשיו מעור אחד, כאשר היה במידה רבה בימי העלייה השניה ובראשית העלייה השלישית. מלבד העלייה החלוצית, המהווה עדיין רוב בניין ורוב מניין של חברי ההסתדרות, שואב ציבור הפועלים לתוכו שתי שכבות חדשות התופסות מקום ניכר בחיי העבודה ובהסתדרות, ובעתיד ודאי יגדל כוחם הכמותי: בני העדות המזרחיות. אלה הם יוצאי פרס, כורדיסטן, סוריה, קוקז וארצות הבלקנים (מכלל זה יש להוציא את יוצאי תימן ובולגריה, שאינם נופלים בתרבותם וחלוציותם מיוצאי מזרח אירופה) – ועובדים מחוגי בעלי המלאכה ובני המעמד הבינוני מארצות מזרח אירופה שעלו לארץ בלי הכשרה חלוצית ובלי מחשבה תחילה על חיי עבודה, אלא שההכרח הכלכלי דחף אותם בארץ לשורות הפועלים. נטעה אם נניח שציבור הפועלים בארץ עומד על רמה תרבותית וחברתית אחת. מאות ואולי אלפים מחברי ההסתדרות, משני הסוגים שציינתי, עומדים במובן התרבותי על שפל המדרגה. דברים הנראים לנו כמובנים מאליהם וכמושכלות ראשונים – הם לגביהם שפת-חרטומים. עיקרי תנועתנו הם להם כספר חתום. רבים מהם אינם יודעים קרוא וכתוב, רבים מהם עולמם הרוחני נמצא לגמרי מחוץ לציבור הפועלים ולחיי התנועה – סוג זה אפשר למצוא בקרב פועלות בבתי החרושת בתל-אביב. ועדיין לא נתַנו לבנו לצרכים המיוחדים של ציבורים אלה. הם חברים בהסתדרות – אבל חברותם היא סידורית בלבד. אין הם שותפים בהכרה למאמצי הפועל בארץ, למלחמתו המעמדית, ליצירתו החברתית והמשקית, לחזונו ההיסטורי.

הפעולה המוצלחת שנעשתה – באיחור זמן – להוזלת “דבר” והגדלת הפצתו בקרב ציבור הפועלים מוכיחה, שההנחות והטענות השגורות בפה על ירידת הציבור והתנכרותו אינן מבוססות. כל מי שמכיר את העניינים מקרוב יודע שאפשר להרחיב פעולה זו אם המאמץ ימשך לא רק לריבוי הקונים אלא גם לשכלול העתון, ביחוד אם העתון יצליח לשקף במידה יותר גדולה את חיי הפועל ולבטיו. אולם יש אלפי פועלים – מבני העדות המזרחיות – שאינם יכולים ליהנות מ“דבר”, כי אינם יודעים עדיין לקרוא עתון – ודוקא אלה עלולים להיות לטרף לשרלטנים ולאבנטוריסטים הפוליטיים השורצים במפלגה הריביזיוניסטית. יש אלפי פועלים שאינם מסוגלים ליהנות מההרצאות הפומביות והכלליות שנערכות על ידי ההסתדרות – מפני שדעתם קצרה להבין את המדובר באספות אלו. רק הד קלוש ומסולף מכל הנעשה בהסתדרות וביישוב מגיע לאזניהם. במקום הרצאות על נושאים שאינם מובנים להם, יש לסדר בשבילם באופן מיוחד קריאות מסבירות על פי העתונות ממה שנעשה בארץ ובעולם, יש ללמד אותם קרוא וכתוב ויש לתת בלבם את העיקרים האלמנטריים ביותר של תנועתנו.

אולם נרמה את עצמנו אם נחשוב שבקרב ציבור הפועלים ממוצא חלוצי הענינים הם בסדר. הנוער העממי שממנו יונק החלוץ הונמכה רמתו התרבותית בשנים האחרונות, וההכשרה שהוא מקבל בחלוץ ובהסתדרות הנוער אינה מספקת את צרכי תנועתנו בארץ. לא בדקתי את מוסדות ההכשרה בגולה ואין לי רשות לשפוט על פעולת “החלוץ” – אולם נפגשתי עם עולים צעירים בארץ ומתוך השיחות והבירורים שהיו לי אתם הוברר לי שהכשרתם אשר קיבלו בגולה אינה הולמת את צרכינו בארץ, נפגשתי עם חברים צעירים שיודעים את המלה האחרונה בתנועתנו – אבל אינם יודעים דבר מכל המלים שלפני האחרונה. חסרים הם את הידיעות היסודיות והראשוניות של תנועתנו. יש בקיאים בכל תגי ההסתדרות – מבלי שידעו את שרשיה. שמעו הרבה על ההסתדרות של מעלה – אבל אינם יודעים את ההסתדרות של מטה. ומחסרון ידיעה זו מתאכזבים ונבוכים בהתנגשות הראשונה את המציאות הפרוזאית שבארץ.

ולא רק החלוצים הצעירים. חלק גדול מציבור הפועלים בארץ אין לו חינוך שרשי ומקיף בעניני ההסתדרות. עמדתו ב“שאלות הגדולות” נקבעת יותר מתוך חוש בריא ואינטואיציה מאשר מתוך ידיעת הענין. והידיעה לקויה ביחוד בשטח היום-יומי של התנועה. הישגי ההסתדרות, התנאים הכלכליים והפוליטיים שבהם נתונה עבודתנו, יסודות האירגון המקצועי, מצב הפועל בארץ בהשוואה עם מצב הפועל בארצות השכנות ובארצות אירופה, הבסיס העיוני והמעשי של מפעלינו בארץ, הערכה ריאלית של כוח ההסתדרות ומידת יכלתה, היחסים הרצויים והאפשריים את נותני העבודה – כמה חברים בכפר ובעיר יש להם מושג ברור ומלא מכל אלה? העמדה המשובשת של מועצת פועלי מגדיאל בדבר שאלת הסכם והלשכה המשותפת יש לבאר לא רק בחילוקי דעות אידיאולוגיים, כי אם בחוסר ידיעה מספיקה בתנאי העבודה במשק החקלאי בכלל ובחקלאות הארץ-ישראלית בפרט.

חלק גדול מציבורנו אינו מכיר את עברה של תנועתנו, אינו יודע את השתלשלות הרעיונות בתוכה, אינו מכיר את לבטיה והתאבקויותיה, ואינו יודע מפני זה להעריך את כיבושיה והישגיה.

אולם לא רק העבר – גם הנעשה והמתהווה עכשיו בתוכנו לא ידוע ברובו לצבור. הפועל העירוני אין לו ציור נאמן – ולפעמים גם לא מושג קלוש – ממה שנעשה במושבה ובמשק. חבר המשק אינו יודע מהמתחולל בעיר, והוא הדין הפועל במושבה. אין חילופי אינפורמציה, אין פגישות בלתי אמצעיות בין הסוגים והחוגים השונים המהווים את ציבור הפועלים ונשקפת לנו הסכנה של קרע והתפוררות מבפנים.

ועוד סכנה חמורה אחת צפויה להסתדרות – סכנת הביורוקרטיזציה. הסתדרות ענפה ומסועפת כהסתדרותנו, המקפת שליש מהיישוב ומרכזת את כל צרכי חבריה וענייניהם בשטח האירגון המקצועי, החינוך והתרבות, העזרה הרפואית, הקואופרציה המשקית, הביטוח והסיוע ההדדי, ההתיישבות והעלייה, מן ההכרח שיהיה לה אפרט גדול. מתוך השוואה למוסדות המקבילים הקיימים מחוץ להסתדרות הוכח שהאפרט ההסתדרותי הוא קטן יותר וזול ויותר, אפקטיבי, ונאמנה עדות וועדת הבקורת המרכזית על התקדמות המוסדות: “בתיקון הסדרים האדמיניסטרטיביים, בחלוקה יותר רציונלית של התפקידים בין העובדים, בהנהלה יותר אחראית של ענייני הכספים, בדאגה לאיזון התקציבים, בתיקון משק המסים וכו'”. אולם הסתדרותנו אינה יכולה ליהפך לחברת-מניות וקיומה אינו יכול להיות תלוי רק באפרט של עובדים בשכר – ולו גם מסורים ונאמנים.

בלי פעולה מתנדבת, בלי עזרת חברים הנותנת רק באשר הם חברים, בלי התעוררות ציבורית, בלי אטמוספירה חלוצית, בלי הרגשת סולידריות של שותפים לגורל ומשאת-נפש, בלי מגע חי, בלתי אמצעי ומתמיד, לא רק בין הציבור ושליחיו, אלא גם בין חלקי הציבור השונים, בלי הנחלת ערכי ההסתדרות לכל חבריה, בלי מינימום משותף של נכסי הרוח המהווים את יסוד תנועתנו – לא תיכון ולא תקום התלכדות פנימית של הציבור, שרק בה יש הערובה הנאמנה לאירגון בן-קיימא וכשר-פעולה.

יש צורך במפקד תרבותי וגיוס האקטיב ההסתדרותי לפעולת-התנדבות. עלינו לחקור ולבחון את ההווי והמצב התרבותי של ציבור הפועלים לחוגיו, עדותיו, מקצועותיו ומושבותיו – ולגייס צבא מתנדבים אשר ישא את דבר התנועה בכל רחבי ההסתדרות, יפיץ אור על שאלותינו המסובכות, יביא את דבר הפועל העירוני לכפר ודבר הפועל הכפרי לעיר, ינחיל לפועלי העדות המפגרות והנחשלות – את ראשית דעת התנועה ואלף-בית ההשכלה האנושית, יכניס את החברים והחברות, שבאו אלינו מעולם זר וממעמד אחר – לתוך עולם המחשבה, המלחמה והיצירה של הפועל הארצישראלי, ימשיך את החינוך של הנוער החלוצי בתוך המציאות הארצישראלית ומתוכה. פעולה תרבותית זו לא תיעשה רק על ידי עובדים בשכר. לא מפני שאנו נתונים במצוקה כספית אלא מפני שיכלתה התרבותית של ההסתדרות אינה מצטמצמת ואינה ניתנת לאשרנו להצטמצם בתחומים הצרים של המוסדות והמשרדים. במושב ובקבוצה, בשדה ובבית-החרושת, בעיר ובכפר, בעבודה הגופנית ובעבודת הרוח בין וותיקי התנועה וצעיריה – נמצאים לעשרות ולמאות חברים הנושאים בלבם, בנשמתם וברוחם את אשר יצר, הגה, סבל וצבר למעלה מעשרים וחמש שנים ציבור הפועלים בארץ – האוצרות הבלומים האלה משל הכלל הם ולכלל הם צריכים לשוב.

כה תשרי תרצב [דבר 1937–9]

חלוציות והתבססות / דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

(מהוויכוח בוועידת מפלגת פועלי א"י)

המושגים עלייה וחלוציות עלולים ליהפך לפראזה ריקה כשם שעושים פראזה ריקה מהמושגים הסוציאליים: מהפכה, מלחמת מעמדות וכדומה, אם משתמשים בהם בלי יחס וקשר למציאות ממשית, אם נושאים את שמם בהפשטה כסיסמה ערטילאית.

מה זאת עלייה? כשמדברים על עלייה אין לשכוח שיש גם יציאה. האניות מפליגות בשני הכיוונים, ובשניהם הן מעבירות נוסעים, ויש לא רק יציאה מן הארץ. יש יציאה מן העבודה, אעפ"י שנשארים בארץ. יש יציאה מהתנועה, מהאמונה, מהמפלגה ומההסתדרות. אם הדאגה לעלייה אינה כוללת דאגה שיתערו ויישארו העולים בעבודה, באמונתם הפועלית, אין זו דאגה לעלייה אלא פרנסה לחברת אניות.

בעלייה יש שני שלבים: השלב הראשון של דאגת העלייה – הכשרת הנער והנערה העברים לעבודה, לתרבות עברית, לציונות, לסוציאליזם, השגת רשיון עלייה בשבילם, והעלאתם לארץ. כאן מתחיל השלב השני – המכריע: לקיים את העולה בעבודה. לא רק להעסיקו – אלא להאחיזו ולהשרישו בעבודה. לא רק להכניסו להסתדרות, אלא לאזרח אותו בתוכה, להקנות לו לא מושגים קלושים, אלא להחדיר את נפשו בחזון ובהכרה של תנועת העבודה העברית, לקשרו לארץ קשר של קיימא, חמרי ורוחני; לאפשר לו הקמת משפחה מתוך קיום בריא בעבודה. זוהי דאגה לעלייה.

היש ניגוד בין עלייה זו לבין מה שקוראים תכלית והתבססות? האפשרית עלייה בלי מאמצים מתמידים לבסס את העולה בארץ? דאגה שאינה כרוכה בדאגה מתמדת להשריש את העולה בעבודה בתנאים אנושיים – אינה דאגה לעלייה.

איך קולטים עלייה? האם רק בזה שנכריז שהננו חלוצים לכל ימי חיינו? האפשר להקליט עולים בלי פעולת התיישבות חדשה, והרי ההתיישבות היא מאורע של עשייה והתרחשות אובייקטיבית ולא רק יחס נפשי סובייקטיבי, שקוראים לו חלוציות, אם כי היחס הנפשי, הרצון החלוצי, מסוגל לשמש גם הוא גורם חשוב ביצירת ההתיישבות. הכשרת קליטת העלייה היא בהרחבת ההתיישבות. רק זו קולטת עלייה. והתיישבות פירושה לא רק חקלאות, אלא יצירת מקורות פרנסה ועבודה חדשים, גם בכפר וגם בעיר, גם בהון לאומי וגם בהון פרטי, בין-לאומי וממלכתי. אין עלייה נקלטת רק מתוך השראה חלוצית בלבד. ע"י כך שכל חבר שלנו יהיה מוכן להתגולל במטתו יחד עם שנים-שלושה עולים חדשים, כאשר עושים זאת מתוך מסירות חלוצית רבה בכמה קיבוצים, לא תקלט העלייה. דרוש משק בשביל זה. המשק המתרחב בארץ הוא הוא המאפשר עלייה מתרחבת. אבל יש סכנה שהמשק הזה לא ישמש את העלייה – ומשום כך אני רואה את תפקידנו המרכזי לקליטת העלייה במלחמתנו על העבודה. בלי מלחמה מוגברת על עבודה עברית מלאה בכל רחבי המשק היהודי, הקיים והמתרחב, בלי מלחמה ספוגה הכרה, שזוהי שאלת השאלות של קיומנו ועתידנו בארץ, שאלת החיים והמות בשביל כל תקוותנו הלאומית – אין אנחנו ממלאים את חובתנו כלפי העלייה. אדמה להתיישבות פועלים, משקי עזר – הם אמצעים חשובים, חיוניים, אבל במרכז שאלת העליייה – במרכז שאלת הציונות – עומדת שאלת העבודה. עלייה, בנין ארץ ציונית, סוציאליות, מעמד פועלים, עם עובד – כל מה שאנחנו רוצים בארץ זו מתמצה בדבר אחד יסודי ומרכזי: עבודה עברית.

לא יכולתי לרדת לסוף דעתם של הטוענים מבין חברי הקיבוץ נגד הכיוון בהסתדרות – אם כוונתם לא היתה יצירת קומונה כללית של פועלי ארץ-ישראל; אבל הם אינם דורשים קומונה כללית – ויש להם נימוקים מספיקים לכך. מה הם דורשים איפוא? מה הם תובעים מפועלי הבניין, למשל? מהו הסטאטוס המיוחד שהם מציעים למקצוע זה, למען ישמש במיוחד לקליטת העלייה? הם דורשים שמקצוע הבניין יהיה “מפולש”, שלא ככל שאר המקצועות. הם דורשים קיום סקטור אחד במשק הארצי “פתוח” לגמרי, ללא קביעות העובד בו, ללא ריגולציה מאורגנת.

נניח שקיבלנו את דעתם. אין קביעות במקצוע. הנכנס נכנס והיוצא יוצא. זכותו של העובד בבניין לא תהיה כזכותו של העובד ב“נשר”, בעין חרוד. מה יתקבל? נגיד לעובדים במקצוע: ההסתדרות הפקירה את המקצוע הזה. אל תסמכו עליו. תעבדו בו זמנית. אם תרצו להתבסס, להקים משפחה – תחפשו לכם מקצוע אחר.

מה יהיה לאחר זה? נניח שחלק ישמע לנו. אבל מה נעשה לזה שיטען: קניתי לי מקצוע, ומקצוע לא ארעי אלא קבוע ומתרחב. לא בנקל עלה לי הדבר. אני בן 30 או יותר. יש לי משפחה. אני חייב להגן על קיומי. אם אין לי הגנה בתוך כלל הפועלים – אתארגן לשמור על מקצועי מחוץ להסתדרות.

וכאן אני בא עוד לנקודה אחת. הנמצאים אנו במדינת פועלים, שיש בידה להטיל את רצונה על הכלל מתוך כפייה ממלכתית, או הננו רק הסתדרות בתוך מדינה קפיטליסטית שאחרים שולטים בה, שחוקיה לא שלנו ושמשקה לא בידינו?

במדינת פועלים מספיק שהמועצה תחליט כך וכך. מיד תהא ההחלטה לחוק. לנו אין כוח כפייה ממלכתית. במשק קיבוצי, כגון בעין חרוד או בדגניה, הננו יכולים לסדר סידורים ידועים כרצוננו בגבולות המשק הזה עצמו. אבל רוב בניין ורוב מניין של 40 אלף הפועלים העברים בא"י עובדים במשקים שאינם ברשותנו. לא די לקבוע מה רצוי לנו.

הננו עומדים בקשרי מלחמה עם מעבידים. מהם – שאינם רוצים בפועל יהודי לגמרי. מהם – הרוצים בפועל יהודי, אבל בפועל לא מאורגן. מהם – המשלימים עם האירגון אבל בתנאי שהאירגון לא יתערב בסידורי העבודה. תארו לכם שנבוא לבעל “נשר” ונאמר לו, כי אנו רוצים להכניס מאה חלוצים חדשים לביהח"ר במקום הפועלים הקבועים. הוא יצחק לנו. איש גם לא מציע כזאת. הנגיד זאת לבעל הפרדס הגדול המעסיק פועלים קבועים? הנוכל לחייבו להחליף מדי חודש 10 מפועליו הקבועים?

מהי הכוונה בהכנסת שאלת העלייה בשאלת הקביעות בעבודה? מה המחלוקת?

יש מקצוע שעפ"י טבע ברייתו שונה הוא מכל שאר המקצועות. זהו מקצוע הבניין. העבודה מטולטלת וזמנית. המעביד אינו קבוע כבחקלאות או בחרושת, ויש תנאים אובייקטיביים המפלים לרעה את אירגון המקצוע הזה. אבל למה נַפלה גם אנו, במידה שהדברים נתונים לרשותנו, את פועל הבניין מפועל החרושת והחקלאות? הלא פועל בבניין גם הוא פועל. גם הוא חלוץ ועולה. הוא רוצה להישאר בעבודה ולחיות, להיות חבר בהסתדרות, להקים משפחה. מדוע נפלהו לרע מפועלי “נשר” והפרדסים? הוא הנהו כבר מופלה לרע ממילא, מחמת תנודות המקצוע, אך במידה שהדברים תלויים בנו, מדוע תחול עליו הפלייה גם במצדנו? במה גרוע חלקו? לו נתַנו לו את האפשרות היה גם הוא הולך לבית החרושת, להתיישבות.

מה טעם לדבר? טעם חברתי, מקצועי, מדיני?

המקצוע מעסיק אלפי פועלים קבועים. והוא איננו פסול עלינו. מדוע לא נארגן אותו ולא נָגן עליו במידה שווה לשאר המקצועות. אם משתוללים בו ניצול והתחרות והרס הוא מעכב קליטה. אי אפשר להשאיר מקום עבודה חשוב זה פרוץ ופרוע. העלייה לא תזכה מהפרצה אלא תפסיד, כשם שהפועל הנמצא כבר בארץ במקצוע זה נהרס מחוסר האירגון, ואינו נבנה מתוכו.

החלוציות וההתבססות אין סותרות זו את זו – אלא כרוכות זו בזו, ממלאות ומשלימות זו את זו.

תנועתנו קיימת על שני כוחות: על האידיאל ועל האינטרס, על החזון ועל הצרכים. אלה הם שני עמודי התווך שההסתדרות נשענת עליהם.

לא לגבי כל פרט ולא בכל מקרה יש התאמה בין החזון הכללי של התנועה ובין הצורך של היחיד. ויש מנסים למרוד ברעיון ובחזון לטובת עצמם. לפעמים הוא גם מצליח בדאגה לעצמו שלא לפי חשבון הכלל. לא תמיד יש התאמה מוחלטת בין צרכי הפרט והכלל. והפרט יכול במקרה ידוע להיות גם קיבוץ. היה מעשה שפלוגה אחת של גוף קיבוצי ארצי סירבה לתת לקבוצה שני מקומות עבודה לחדשים אחדים, אם כי ההסתדרות דרשה זאת.

אבל אין להסיק ממקרים בודדים אלה שקיים ניגוד בין צרכי הפרט בין צרכי הכלל. עוד פחות מזה אפשר להגיד שיש סתירה בין צרכי הפועלים בארץ ובין צרכי העלייה. אין הנחה כוזבת ומסוכנת מזו.

מהו הרעיון, האידיאל, החזון של תנועתנו? עליית המוני ישראל והתיישבותם בארץ. לא כמלאכים שאינם אוכלים ושותים ואינם פרים ורבים – אלא כבני-אדם. סיפוק צרכיהם האנושיים והבטחת קיומם הבריא והנורמלי, באופן שיוכלו להעמיד משפחות ולפרנס את ילדיהם ולגדלם לתורה ולעבודה – הוא התוכן החיובי והממשי של האידיאה. מבלי כך נהפך האידיאל לפראזה ריקה. האינטרס גלום בתוך האידאה, הוא מזדהה אתה. בקיימנו את האינטרס הממשי אנו מגשימים את האידיאה. בלי סיפוק אינטרסים האידיאה מתרוקנת מתכנה.

אבל יש לזכור שהאינטרסים הקיימים אינם מזדהים עדיין את האידיאה בשלימותה, ולא מתוך חוסר זהות גמורה בין האינטרס ובין האידיאה, אלא מתוך חוסר זהות בין האינטרסנטים המועטים, הנמצאים כבר בארץ ובין האינטרסנטים המרובים שעדיין לא הגיעו הנה. 40 אלף הפועלים הנמצאים בארץ הם רק חלק קטן של האינטרסנט הגדול שבו מטפלת תנועתנו. לא ארבע רבבות, אלא ארבעים וארבע מאות רבבות פועלים אנו צריכים להיות בארץ.

אילו היו כבר כל אלה פה – היתה מתקיימת זהות גמורה ומלאה בין האידיאה ובין האינטרסים; כרגע הזהות היא חלקית – אבל הזהות קיימת, ואין להפוך את יחס החלק לשלם ליחסי סתירה וניגוד.

אנו מחנה אחד. הדאגה להתבססות היא חלק מרעיוננו. ואין כל סתירה בין השאיפה לביסוס ובין השאיפה לעלייה. הסתירה מתחילה רק אם הביסוס נעשה מחוץ למסגרת הכלל, בלי התאמה לרצון הכלל ובלי עזר וסעד, הדרכה ופיקוח מאת הכלל. ואשם בסתירה יכול להיות גם הפרט וגם הכלל. הפרט – כשהוא פורק את עול הכלל, הכלל – כשהוא מזניח את דאגת הפרט. אני רואה סכנה בכל התיאוריה המלאכותית של סתירות וניגודים פנימיים, אימננטיים. במקום וויכוח עקר על סתירה מדומה זו עלינו לחפש דרך ומסגרת וצורה אירגונית להתאמה בין צרכי הפרט והכלל, בין צרכי הביסוס והעלייה; יש צורה אירגונית בתנועתנו המשמשת במידה מכסימלית את צרכי העלייה וצרכי הכלל – זוהי הצורה הקיבוצית והקבוצתית, המקיימת בתוכה מאה אחוזים של שיתוף ועזרה הדדית.

היש בצורה זו כוח חיוני בר קיימא? היש בכוח צורה זו להקיף את כל ציבורנו?

המציאות הכחישה את החכמים שפסלו את הקיבוציות בנימוקים, שהיא נגד הטבע האנושי ונגד חוקי הכלכלה. נתברר, כי נהפוך הוא. חוקי הכלכלה מגבירים את הקיבוץ. המשק הקיבוצי נבנה יותר טוב. כיבושי הקיבוץ והקבוצה גדולים יותר משל המתיישב הבודד. ואין זה נגד הטבע האנושי. אנשים יכולים לחיות בקיבוצים, לקיים משפחות, לחנך ילדים ולחנך יותר טוב מאשר המשפחה הבודדת. אין חולקים כבר על זה. אפילו מלאכים רעים ענו כבר אמן על הקבוצה, ולא משוגעים בודדים הם חברי הקיבוצים. הגופים הקיבוציים מהווים מחנה גדול, שהולך ומתרחב משנה לשנה, והוא כולל עכשיו כבר יותר מאשר מספר כל חברי ההסתדרות בהיווסדה. יש לתנועה זו המשך. הקיבוץ הכה שרשים בארץ ונעשה לכוח מוסרי מחנך רבבות נוער בגולה.

המציאות ענתה בחיוב על שאלת הקבוצה, אך גם ענתה – לאו. לבנות את כל תנועתנו על הקיבוץ ולהכניס במסגרת אחת זו את כל מעמד הפועלים – לא ייתכן. דבר זה ייתכן רק במשטר סוציאליסטי – אבל משטר סוציאליסטי לא יוקם רק מתוך התנדבות אישית. הקמת חברה סוציאליסטית טעונה כפייה ממלכתית.

אין צורה אחת הולמת לצרכי תנועתנו. עד כמה שהקיבוץ מגשים במידה מכסימלית עיקרוני הרעיון – ואני רואה במילואה את ברכת התנועה הקיבוצית – עליו להשלים עם העובדה המוכרחת והטבעית, שיש ציבור גדול שילך ויגדל, כקיבוץ עצמו, אשר לא יקבל על עצמו את הצורה הזאת. על הקיבוץ להשלים עם זה בלב תמים ולא לראות את החברים מחוצה לו כפושעים ונחותי דרגה. ההסתדרות בנויה לא על כוח כפייה, כי אם על רעיון וצרכים. ויש גבולות ליכלתה להטיל את רצונה על ציבור הפועלים.

הוצע שקופת החולים תנכה מהפועל המשתכר מעט תשלום קטן או שלא ישלם כלום ותתן לו יותר עזרה מלזה שמשתכר יותר. במידה ידועה הדבר הזה נעשה בקופת חולים – אם לא באותה מידה שהמציע רוצה בה, והצדק עם קופת החולים. כי אין ממלכה מאחוריה שתחייב את הפועל לשלם בין שהוא רוצה ובין שאינו רוצה בכך. קל להחליט על הטלת כל מיני מסים למטרות חשובות – אבל לא די בהטלת מס – העיקר גביית המס. וההסתדרות לא תגבה את המסים שהציבור אינו רוצה בהם, ואין להשתמש יותר מדי בשוט ההוצאה מן ההסתדרות. יש פועלים שלא אנחנו הוצאנו אותם מההסתדרות – הם הוציאו את עצמם. גדולה מצוות הפרוגרסיביות המדוקדקת של המסים; אך מצוות האירגון המעמדי גדול יותר. ואם מציעים לי ברירה – או פרוגרסיביות מדוקדקת וחוסר אירגון או אירגון ופרוגרסיביות בלתי שלימה – אוותר על הפרוגרסיביות.

עלינו לבחור תמיד דרך המאפשרת את אחדות המעמד, תחמירו בכל תרי"ג מצוות – אבל בתנאי שלא תפַלגו על ידי כך את המעמד.

תנועתנו חייבת לאמץ ולחזק את חלק התנועה שקיבל עליו את כל תרי"ג המצוות, את הקיבוץ. עוד לא עשינו הכל לתמיכת התנועה הקיבוצית והקבוצתית, ויש כאן מקום לתלונות צודקות. אבל בו בזמן חייבת התנועה לקיים את אחדות המעמד. בלי אחדות המעמד לא יתקיימו לא הקיבוץ ולא הקבוצה. אויבינו בנפש מנסים בכל הדרכים לסכסך פועלים בפועלים, ולאחר שלא עלה בידם להרוס את ההסתדרות הכללית הם מקימים פילוגים בין פועלים. הניתן יד למפלגים? גשו בחרדה לענין אחדות המעמד. על אחדות זו נשמור לא בגזירות, כי אם בהכרת המציאות הפועלית. לא תמיד אפשר להשפיע במקל חובלים. לא תמיד נכונה הדרך של הוצאה מן המחנה. אם לא תדע ההסתדרות לקיים את אחדות המעמד ולא תבכר אחדות זו על-פני דברים צדדיים, אם גם חשובים, נכשיל את התנועה.

בבואנו לקבוע דרך שתשמש חובה לכל ההסתדרות, עלינו לבדוק אם דרך זו מתיישבת עם שמירת אחדותו הכללית של המעמד. תנועתנו אינה צריכה ואינה רשאית להסתגל לחלקים הנחשלים והמפגרים שבתוך ציבורנו. אולם החלק החלוצי והמדריך שבתוכנו צריך לפעול לא בכוח הגזירה והכפייה, כי אם כוח הדוגמה החיה וההשפעה המוסרית. התנועה הקיבוצית מוכשרה למלא תפקיד חינוכי גדול בהסתדרות – אם תבין את נפש כל הציבור ואם תחרוד לגורל כל פועל בודד.

עלינו להפסיק את הוויכוח המכניס רעל לתוך שורותינו. בל נשכח שיש לנו לא רק חזית פנימית. אנו עומדים בפני חזית המעבידים – ודרוש לנו אירגון כולל ומקיף. אם נברר ונמצא שהסקציה המקצועית דרושה לחיזוק האירגון הכללי – לא נפסול את הסקציה בגלל אי נחיצותה או אי נוחותה לחברי הקיבוץ. עלינו לדון על שאלת הסקציה, כמו על שאלות אירגוניות אחרות, לגופן. השאלה היא, אם יש ברכה בהקמת הסקציות לחיזוק האירגון המקצועי ולביצור עמדת הפועל במלחמתו על הטבת תנאי עבודתו.

יש לי הכרה, כי אין להקיף את המקצוע במאה אחוזים ולקיים תעריפים מקצועיים הוגנים בלי אירגון התא הראשוני בכל מקצוע. המסגרת הכללית של ההסתדרות עולה על מסגרת כל הסתדרות פועלים בארץ אחרת. אך אין זה מספיק. דבר הימצאו של הפועל בתוך המסגרת הכללית של המעמד אינו מבטיח עדיין את אירגונו המקצועי. בלי ביצור המסגרות הפנימיות של כל ענף עבודה ומשלח יד, בלי פירוט אירגוני בתאי העבודה הראשוניים – יש סכנה שחישוקי אירגוננו יתפקקו ויתפרקו. מטעם זה אני מחייב את אירגון הסקציות. רק הסקציה מוכשרה להקיף במאה אחוזים את כל פועלי הענף שלה, ורק היא מוכשרה להכיר לכל פרטיו את הנעשה בסקציה. אבל יחד עם טיפוח הפירוט האירגוני בתאים הראשוניים עלינו לשמור על פיקוח מרכזי ושלטון הכלל המעמדי על כל חלקיו, כי רק בדרך זו נתאים את צרכי הפרט לצרכי הכלל ונצליח לשמור על האינטרס של כל יחיד מתוך שמירה על האינטרס והייעוד של התנועה.

ב חשוון תרצג [דבר 2276]