רקע
דוד גלעדי
"הייסורים הקלים" של קלרה מאלרו

8.6.63


ההיכרות עם הסופרת קלרה מאלרו מן הדין היה שתעורר בנו סקרנות, הנובעת קודם־כל מאותה חולשה אנושית המוצאת עניין באשה שהיתה קרוב לשתי עשרות שנים בת־לווייתו של סופר גאוני, שהוא כיום שר בממשלת צרפת. והלא היא עצמה נותנת היתר לחולשה הזאת שלנו, בכתבה אי־שם בין זכרונותיה:

“עד שנתי העשרים הייתי בתוך עולם הכתבים שלי, שרתי את השירים הקטנים שלי. אחר כך בא האיש שבחרתי בו – והוא בחר בי – וקנה שביתה בתוך חיי ובמשך שנים רבות נשמע רק קולו שלו. השלמתי עם כך מתוך יסורים, אבל בקלות”.

מדברים כמובן על מאלרו, אבל לא קל לדובב אותה על תקופת חייהם המשותפים, שהיא גם תקופת יצירתו הספרותית, כאשר “נשמע רק קולו שלו”. ולמעשה מאז נפרדו, כאילו ניטלה ממנו ההשראה. אבל הסופרת מסבירה את הדבר בדרך משלה, כשהיא מצטטת אותו.

“אנדרה אמר לי: ‘היזהרי מצרפתים, כי כאשר הם מגיעים לגיל ארבעים, הם מתחילים להיות כולם דומים לאבותיהם’… הכוונה היא, שהם כולם הופכים לזעיר־בורגנים, למיושבים ומפנים עורף לשטויות של ימי הנעורים”.

והיא כאילו משלימה עם כך, שהיתה מעין “הרפתקה של ימי נעורים” לאישה הגאוני. באותו קטע של זכרונות שקראנו מפרי עטה, גילינו גם את קלרה מאלרו היהודיה. היא מדברת שם על העלמה פרנקל, “ממוצא רוסי, בעלת השערות האדומות והעיניים הירוקות”, שמצאה חן בעיני אביה. העלמה פרנקל שנאה את המשטר הצאריסטי והיתה רגילה לדבר על סבלותיהם של היהודים מנגישות הצאר… כל הקטע הזה מוקדש לאבא, למחלתו, למותו, כאשר נדמה היה לה שגם לה אין יותר חיים. וכאשר מוטל היה מת על ערשו, שאלה האחות הרחמניה, מה הלבוש שיש להלביש את הנפטר. “ואמי השיבה שיש להלבישו בכתונת הלילה הלבנה, הארוכה”. אך אמה לא נהגה כמנהג נשים יהודיות מקדם, שכאשר בעלן נפטר, הן היו תופרות גם לעצמן את התכריכים…

“שמעתי בתוך החשכה, שאנשים עולים במדרגות ומביאים את הארון. מעבר הדלת הנעולה דיברו גרמנית, פתחו וסגרו משהו. בצעדים כבדים מן המשא שנשאו, האנשים עזבו וירדו. אחי הבכור ודודי יצאו ברכבת לפאריס, שם עמדו להביא את אבי לקבורה. ואילו אנו, אמא, ז’אן, ג’ורג' ואנכי עם סבתא, נשארנו מחכים במגדבורג. הייתי שסועה בין כאבי ובין הלא־נודע שעוד מצפה לי”. זוהי תערובת של זכרונות ופיוט.

שמה מבית אביה: גולדשמידט. אביה היה סוחר עורות בלתי־מעובדים, שפעולותיו הקיפו כמה יבשות. הוא נולד בברונשווייג; היא, בפאריס. אנו מעירים, שמי שהיה ראש ממשלת צרפת, אנטואן פיניי, גם הוא בעצם סוחר־עורות ובעל בורסקאות. עיני קלרה מאלרו מתנוצצות:

“פיניי הוא ידיד נאמן של משפחתנו ובמשך מלחמת העולם השניה הוא שהציל את חיי אחי ומשפחתו. הוא הסתיר אותם ושלח את בתו להשיג ניירות מזוייפים בשביל אחי אצל המחתרת”. אותם ימי מלחמה עברו עליה בכפר קטן ליד טולוז, כשהיא מסתתרת יחד עם אשתו של סופר אחר, אף היא יהודיה, אצל איכרים. משפחת האיכרים לא ידעה שיהודיות הן והגב' מאלרו לא יכלה לשאת את המחשבה, כי הן עלולות להמיט סכנה על משפחה זו. דיברה לכן על לבה של חברתה, שילכו ויגלו לה, כי יהודיות הן. וכאשר לא יכלה לשכנע את השניה, הלכה היא על דעת עצמה וגילתה יהדותה לאשת האיכר. על תגובתה של הצרפתיה הפשוטה הזאת מדברת הסופרת גם כיום בהתרגשות.

“היא אמרה לי: בך הייתי חושדת, אבל בשניה לא… את הגונה מאד שאמרת לי את הדבר. במזווה יש לנו עוד מעט קמח וחמאה וגם שתי ביצים נותרו לפליטה. אלך ואכין ‘בריוש’ (עוגת חלה) יפה ונחוג בו הערב את חג הגינותכן”.

קלרה מאלרו היא כולה התפעלות מגודל גאונו של העם היהודי ויש בה אהבת ישראל עצומה, אם כי לא מבית אביה הביאה עמה את זיקתה ליהדות, שם לא היתה מסורת, שם לא הלכו לבית־הכנסת אף ביום הכיפורים. האפיזודות “היהודיות” המעטות שנותרו לה לזכרון מימי הילדות, לא נחקקו בה עמוק, פרט לאחת, מצחיקה במקצת. משפחת גולדשמידט התגוררה בפאריס, באותו בית בו התגוררו ז’אן ז’ורס ומשפחתו.

והנה, יום אחד באה הגב' ז’ורס אל אמה של קלרה בתלונה על אחיה הבכור מוריס, שהפליא את מכותיו של בנה. מוריס גולדשמידט היה אז בן עשר ואילו בנו של ז’ורס היה כבן ארבע־עשרה. “אבל מוריס היה כבר אז גברתן, מגודל כענק”. והגב' ז’ורס חשבה שמוריס גדול בשנים מבנה ואמרה, ש“לא נאה שבחור גדול כזה ירביץ לילד קטן”.

קראה הגב' גולדשמידט לבנה מוריס, כדי להוכיחו וזה סיפר, כי בנו של השכן, הסוציאליסט וההומניסט המהולל, העליבהו ואמר לו “יהודי מסריח”. הגב' ז’ורס נדהמה ואמרה, לא כי, אלא שבנה אמר למוריס ‘ישועי מסריח’ ולא ‘יהודי מסריח’…

מלבד שהיא נתנסתה ביסורי יהדותה בימי הכיבוש הנאצי – כשהיתה גם פעילה בתנועת המרי והיתה “אחראית לאיזור” – הרי כל מה שהיא יודעת על יהדות, בא לה מידידותה עם הצייר אטלן, יהודי יליד אלז’יריה (שנפטר צעיר לימים והוא הפך מאז לשם־דבר בציור המופשט הצרפתי), עמו ועם הוריו. והיא היתה הולכת אתם לבית הכנסת של יהודי אלז’יריה בפאריס, היתה מסבה לשולחנם בליל־הסדר וספגה אצלם את בושם מסורתה של משפחה זו מדורי דורות, “אותו דבר נפלא שראיתי רק אצל בני שבט יהודי ספרד”.

ונראה שהתפעלותה מיהדות ניטעה גם בבתה, במאית הסרטים פלורנס מאלרו, שבלידתה אמנם הוטבלה לקאתוליות, אבל היא אומרת לאמה גם היום, כי היא מרגישה כיהודיה. “אך הלא אביה סופר קאתולי הוא והיא נולדה קאתולית”. למרות כן אומרת לה פלורנס: “הייתי אתך ארבע שנים כיהודיה (בימי היותן מסתתרות מפחד הנאצים), אז אני יהודיה…” ופלורנס יודעת מיהדות אף יותר מאמה.

שלושה מספריה הקדישה קלרה מאלרו לאותן ארבע שנים האפלות והמרות של הכיבוש הנאצי. ב“קרב בין לא שווים” היא מספרת את סיפורן של שתי נשים יהודיות החיות במחתרת במשך ארבע שנים, הן ופחדן, הן וכל הסובב אותן, הגיבורים הקטנים, האלמונים, ההקרבה והבגידה, כוחה של חולשה מול חולשתו של כוח. ספר שני עם סיפורים מימי הכיבוש וספר שלישי מאותה תקופה, הנקרא “אין מוכרים באשראי”.

פעילותה כסופרת וכמבקרת ספרותית התחילה למעשה, אחרי שניתק הקשר בינה ובין אנדרה מאלרו. היא צברה בימי חייהם המשותפים אוצר גדול של חוויות, של הרפתקאות, של ניסיון־חיים. מן האוצר הזה יש לה הרומן הראשון, בשם “פורטרט של גריזלידיס”, זאת האשה מופת הצניעות, הצומחת אצל קלרה מאלרו בקרקעה של הודו־סין ומועתק משם לצרפת. והרומן השני שלה, בשם “הדרך היותר ארוכה”, שמקום עלילתו הוא פרס. כי היא חיה למעלה משנתיים יחד עם אנדרה מאלרו בהודו־סין, שם הוציאו עתון ושם נסתבכה באחת מהרפתקאות החיים הגדולות, כאשר חדרה לג’ונגל של קמבודיה, בסביבות עיר־המקדשים המופלאה אנגקור־ווט ונתפסה ב…גניבת פסלים. היא הובאה אז בפני בית־דין ונשפטה למאסר שממנו ניצלה רק הודות לעשרים ימי שביתת־רעב. במסעה זה לדרום־מזרח אסיה, ביקרה גם בהודו ובפרס, באינדונזיה ועד לסין הגיעה.

“אם יש עם שאפשר להשוותו בחריפות שכלו, בדקות תחושתו, במהירות תפיסתו ובבהירות מחשבתו לשל היהודים, הרי זה העם הסיני” – סבורה קלרה מאלרו, הרושמת “נקודה” אחת, בה היהודים עדיפים בעיניה והיא, שהם קומוניקאטיבים יותר מהסינים. אמנם אחרי שעשתה קביעה זו, היא חוזרת בה במקצת. כל אותן סגולות שבהן מצאה דמיון בין השניים, הן אולי מנת חלקם של הסינים החיים מחוץ לסין, כשם שהן מנת חלקם של היהודים החיים מחוץ לישראל…

היא ביקרה כבר פעמיים גם אצלנו. פעם ב־1934, ב“פלשתינה” ופעם שניה לפני שש שנים בישראל, כשהיתה במשך כחודש אורחתו של קיבוץ עין־החורש שכמה ממייסדיו הם יוצאי בלגיה, אתם היתה לה שפה משותפת. ואין זו אמירה של יציאת ידי חובה ומחמאה, כשהיא אומרת, שהיא משתוקקת בכל מאודה לבוא שוב לביקור. עכשיו היא מכינה לדפוס אלבום על איי הודו־סין, מאתיים עמוד טקסט ו־150 עמוד אילוסטרציות, בשביל בית־הוצאה שווייצרי. ספר זה ייצא באפריל. ואילו במאי, כך היא מקווה, ייצא הכרך הראשון של זכרונותיה, המסיים את התקופה שלפני היותר הגב' מאלרו – זכרונות מימי אבא, מנעוריה של משוררת יהודיה צעירה בשנות העשרים של המאה הזאת בפאריס.

“אחר כך אלך לביקור בישראל, אולי לחודש, אולי לחדשיים”.

נראה שלפחות לגבי ישראל קיימת הבנה ואם גם מרחוק, בינה ובין אנדרה מאלרו. רק עתה שמענו מפי מקורביו, כי אחד השירים האהובים ביותר עליו, הוא “מגש הכסף” של אלתרמן, אותו הוא מדקלם בעל־פה – כמובן, בצרפתית – ובגין שיר זה למד בעל־פה עוד כמה שירים של אלתרמן, שממנו הוא “מחזיק” מאד.

אנו נפרדים מעל קלרה מאלרו – אשה שפשטותה היא גדולתה – כשאנו נדברים להיפגש שוב בתערוכת תמונותיו של אטלן, המוצגת עתה במוזיאון לאמנות מודרנית של פאריס. כשהיא אומרת “תערוכת אטלן”, כאילו אמרה “מיקדש”. אטלן היה בשבילה לא בלבד צייר גדול, אלא גם האיש שנתן לה לטעום טעמה של יהדות.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48647 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!