19.8.63

כאשר נוסעים במכונית מפאריס לשווייץ עוברים דרך העיר טרוא, היא בירת ארץ היינות המפורסמים ששמם שאמפאן. בין דורכי הגת ועושי היין בעיר הזאת, לפני תשע־מאות שנה היה אחד בשם ר' שלמה יצחקי ובקיצור: רש"י! בתולדותיו מסופר עליו, כי הוא נולד, וגם נפטר, בעיר הזאת, ובכל אופן בילה בה ארבעים שנה משנות חייו.

כמו על רבים, רש"י היה דמות האהובה גם עלינו בימי נעורינו. וכי אפשר לשכוח את הפירוש שהוא נותן לפסוק “ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה”? ראשית: “יצא צדיק מן העיר, פנה הודה. פנה זיוה. פנה הדרה”. ושנית, כפילות הלשון של “ויצא” ושל “וילך” באה לומר, שנותנים עליו חומרת המקום שיצא משם וחומרת המקום שהלך לשם… ובכלל, כל שאר הפירושים הנחמדים של פרשת “חלום יעקב”!

ואולי היתה כאן התייחסות לחייו שלו עצמו, כאשר נדד בין ורמיזא וטראיש – כפי שהוא כתב את שמות שתי הערים וורמס וטרוא – ובין טראיש לפאריש.

בהתקרבנו לטרוא, נשאנו עינינו על הגבעות הנמוכות של אדמת הסיד, הטובה לגידול גפנים. וכמו ראינוהו יחד עם תלמידיו, כשהם מקצצים בזמורות, קושרים הספיחים, בוצרים האשכולות, מכניסים אל הגת וגם דורכים בה.

ידענו מן הסיפורים שקראנו בילדותנו – מי יגלה עפר מעיניך, הד“ר להמן! – כי הרחוב היהודי בתקופתו של רש”י היה בקירבת הקתידרלה המפורסמת. לכן שמנו את פעמינו בכיוון לצריחים הגוטיים של הכנסייה הגדולה. אך כל מה שמצאנו שם, היתה כיכר גדולה לחניית מכוניות וכמה סימטאות לא כל כך עתיקות ששמות קדושיהם נקראו על כל אחת מהן. רק בדרכנו על חלוקי האבנים שכמה סימטאות מרוצפות בהם עוד מקדמת דנא, חשנו כאילו שמנו כף רגלנו על עקבותיו.

נכנסנו לחנות ספרים, כדי לקנות מורה דרך של העיר, בתקווה שנגלה בו משהו על האזרח הקדום של העיר הזאת שבוודאי מצטעצעים בו עד היום הזה. לא גילינו בו עליו דבר וחצי. אמרנו לבעל החנות הזקן שחכמתו האירה פניו:

“חי בעיר הזאת לפני תשע־מאות שנה חכם יהודי בשם רש”י שבוודאי שמעת עליו. האם יש לכך איזה סימן וזכר בטרוא?"

תקע בי הזקן מבט תמה והשיב: “נולדתי כאן לפני שמונים ושלוש שנה. אבל לא שמעתי על החכם היהודי הזה מעולם… בטרוא היו תמיד רק מעט יהודים ואני עצמי אינני מכיר אף אחד מהם. אבל שמעתי שיש איזה רחוב קטן ליד כנסיית פנטליאון הקדוש, ושם נמצא בית־כנסת עתיק”.

הזקן הדריכנו, איך להגיע לכנסיית פנטליאון הקדוש, אחד משבעת קדושי העיר שתושביה חוסים בצלם, הלכנו מרחק קילומטר ומצאנו את הכנסייה כשהיא ניצבת רמה וגאה בין סימטאות צרות ובתים מטים לנפול מיושן. ממש דבוק לקיר הכנסייה גילינו מעבר צר וקצר ששמו נקרא בטרוא: רי דה לה סינגוג, או “רחוב בית הכנסת”. מלבד הכנסייה עומדת שם חורבה של בית עזוב מיושביו, עם חלונות חסרי שמשות, קירות מקולפי טיח שלוחות העץ הרקובים בולטים מהם כמו עצמות שלד.

השכנים שמעבר לפינה, הנגר והחנווני, לא ידעו לומר, למה נקרא כך “הרחוב” הזה, שהמדריך המודפס לא הזכירהו כלל בין הדברים הראויים לתשומת לבו של הזר המחפש את העבר. אבל יעצו לנו ללכת אל מר בלום, הפרנס של הקהילה היהודית, והוא בוודאי יתן לנו את כל ההסברים. נסענו אל מר בלום בקצה השני של העיר והוא הוציא מלבנו על רגל אחת כל אשלייה. את עקבות רש“י לא נגלה בטרוא – אמר. מאז שרש”י חי בה, נשרפה העיר פעמיים באש, שכילתה גם את העיר ההיסטורית שהשתרעה אל נכון ליד הקתידרלה. נשרפו גם הארכיונים מאותה תקופה ולא נותרה שום הוכחה ושום עדות, כי רש"י נולד כאן, או נפטר כאן, או חי כאן.

זמנו של מר בלום דחקהו ולא יכולנו להאריך בדיבור. אבל לא יכולנו להשלים עם כך, שלא נמצא בטרוא שום זכר לרש"י, שעה שהקתידרלה ניצבת שלמה, שעה שמסופר במדריך כי אטילה מלך ההונים חנה ליד העיר לפני אלף וארבע מאות שנה וטבלת־שיש מנציחה ביקורה של ז’אן הצרפתיה. זו שהכנסייה שרפה אותה באש ואחר־כך העלתה אותה למעלת קדושה.

*

לא יכולנו להשלים והלכנו לכן לבית העירייה אולי יודעים שם יותר על רש“י ממה שיודע הפרנס היהודי. היפנו אותנו ל”ועדת היזמה" – ועדה כזו קיימת בכל עיר צרפתית ותפקידה לדאוג לריבוי אתרים היסטוריים, למען ריבוי תיירים – ושם מצאנו גברת אחת שהיתה בקיאה יותר ברש"י מאשר פרנס הקהילה היהודית.

היא לא התפלאה כלל ששאלנו על רש“י, כי היא רגילה בכך. כל יהודי זר שבא לביקור בטרוא, בא באותה מטרה עצמה, לגלות עקבות המפרש הגדול, גם היא חזרה על מה שאמר לנו מר בלום, כי העיר נשרפה פעמיים בתשע־מאות השנים האחרונות. בארכיוני העיר אין שום דבר מקורי מתקופת רש”י, או כפי שהיא מכנה אותו: רבי סלומון רש"י.

אשר לרחוב בית־הכנסת ליד כנסיית פנטליאון הקדוש, הוא מהתקופה האחרונה. אולי רק ממאה השנים האחרונות. היא עצמה זוכרת שבימי ילדותה היה באותו בית רעוע העומד שם, בית תפילה שיהודים התפללו בו בימי שבת ומועד.

“אולי כדאי שנצא לבית העלמין היהודי” – אמרנו.

גם לשאלה זו היא רגילה ועונה מניה־וביה:

“אין בית קברות יהודי בטרוא”. השומר בבית הקברות העירוני העתיק מצלצל לה מדי פעם בטלפון ומספר, כי הנה באו אנשים המחפשים את קברו של החכם היהודי רש“י ומה יענה להם, הוא שואל. ובכל מקרה היא מורה לו להפנות את האנשים אליה, כדי לתת להם את דברי ההסבר הידועים לה. העירייה מתכננת כבר מזמן להקים ספרייה לזכרו של רש”י, עם הספרים שכתבו עליו, עם הפירושים שכתבו על פירושיו. אבל כל פעם נרתעים מן המשימה, שהיא כבדה מדי – המדובר באלפי ואולי ברבבות ספרים.

אבל פטור בלא כלום אי אפשר. לכן קראו את שמו של רש“י על אחד מרחובות העיר. ההחלטה נתקבלה לפני שנתיים בלבד ואותה שעה עמד לרשות העירייה רחוב קטן באחת השכונות שנבנו רק באחרונה. פקידת “ועדת היזמה” הדריכה אותנו, איך להגיע לרחוב רש”י בטרוא. ומצאנו שם יותר מגרשים ריקים מאשר בתים בנויים ובמגרשים הריקים שיחקו המון ילדים. המקום עשה רושם כמו אחד השיכונים החדשים בגבעתיים או בבני־ברק, מעבר לכביש הראשי.

על שלטי הרחוב הכחולים, עשויים אמאיל, כתוב לאמור: “סלומון רש”י. פרשן כתבי הקודש, תלמודי" ובנוסף לכך שנות לידתו ופטירתו. השלטים כבר בלו קצת, פה ושם צצה בהם החלודה.

שאלנו אחד הילדים, מיהו האיש ששמו נקרא על הרחוב. הוא הצביע לעבר השלט ואמר: “כתוב שם!” והמשיך לשחק. עמדנו עוד רגע דוממים ונפעמים לפני השלטים הניצבים זה מול זה. גלגלי המכונית עקרו אט והתחילו מתגלגלים בדרך המלך מזרחה.