8.11.63

באמצע אפריל 1960 הגעתי מבאנגקוק לסייגון בדרך האוויר, אחרי שקיבלתי “הדרכה פוליטית” בקונסוליה של דרום־וייטנאם בבירת תאילנד. הדרכה זו היתה שונה ממה שצפיתי. הקונסול שהטביע את הוויזה בדרכוני, לא היה כנראה בדעה אחת עם ממשלתו שבשירותה עמד ובשליחותה פעל.

הוא דיבר בלחש כאשר גילה כי חוגים אינטלקטואליים בארצו אינם תמימי דעים עם השלטון, היודע היטב, כי אם צפויה סכנה לקיומו, הרי היא צפויה מן האינטליגנציה. המשטר מדכא לכן כל ביטוי חפשי של שאר־רוח ומחשבה עצמאית, בין פוליטית ובין חברתית, גם אם זו אנטי־קומוניסטית, ובמחנות הריכוז נמקים יותר אנטי־קומוניסטים מאשר אנשי הוייטקונג. הקונסול פרש בשמו של ידידו, שאמצאהו בסייגון, שאם ארצה לשמוע יותר פרטים על תנועת ההתנגדות של האינטלקטואלים למשטרו של דיאם, אוכל לשמוע מפיו.

היה זה מקרה מוזר ביותר, כאשר קונסול של מדינה מסוימת מכניס בסוד של קשר נגד המשטר שהוא מייצג, עתונאי זר שלא ידע את טיבו. העדפתי לכן לנהוג לפי ההדרכה שקיבלתי ממר שמעוני במשרד החוץ בירושלים – ולא התקשרתי עם האיש בסייגון, עליו הצביע הקונסול. חששתי מפרובוקציה, אחרי שראיתי טיבו של המשטר שמצאתי בסייגון. הגעתי לשם ערב הבחירות לנשיאות המדינה בהן נבחר מחדש נגו־דין־דיאם ב־90 אחוז של הקולות. ומה שהפתיעני, היה, שהאיש אליו שלח אותי הקונסול הוייטנאמי בבאנגקוק, שיגלה עיני במציאותה האמיתית של וייטנאם הדרומית, היה מראשי הפעילים בקרב התועמלנים למען חידוש נשיאותו של דיאם. היתה זו שוב תופעה מוזרה שלא תהיתי עליה הרבה, כי מאז קראתי בנעורי את פרץ הירשביין ואת פרל בוק על מיסתוריה של אסיה, ידעתי, שאין למוד תופעותיו של חלק־עולם זה לפי קנה המידה שבני המערב רגילים בו.

אותו חלק של סייגון בו עברו עלי תשעת הימים אותם ביליתי בעיר זו, עשוי במתכונת ערי הפרובינציה הצרפתית. הוא נבדל מהן רק בכך, שהוא יותר מתוכנן, רחובותיו יותר רחבים ויותר נקיים ובנייניו מטופחים יותר. מהקומה החמישית של מלון “מאז’סטיק” – שמנהלו יהודי – מתגלה לך מראה נפלא, כאשר מעבר לנהר סייגון רחב הידיים העובר בטבורה של העיר, משתרעת השפלה האין־סופית עשירת המטעים ושדות האורז. והעין צופה ומגיעה עד למרחק של שמונים קילומטר, עד חומת האדים העולים מן הים אשר בקצה האופק.

מבניין האופירה אשר בככר הראשית – שמאז 1953, כאשר ב“ועידת־ז’נווה” הוחלט על חלוקת וייטנאם, הפך לבניין הפרלמנט – ועד מלון “מאז’סטיק” שטף מדי ערב זרם גדול של תושבי סייגון, שיצאו משפחות־משפחות לטייל ולשאוף אוויר צח. ובאותם ערבים, ימים אחדים בלבד לפני הבחירות, היתה אטרקציה מיוחדת שמשכה אותם. בחוף הנהר, ממש מעבר לרחוב מול המלון, עגן צי שלם של אניות־מלחמה אמריקניות, שבאו כנראה להפגין את התמיכה האמריקנית במועמדותו של דיאם. הן הגיעו שעה שתעמולת הבחירות כבר התנהלה במלוא הקצב, עגנו כמה ימים ויצאו כשלושה ימים לפני הבחירות – למען שלא יפגעו בטעם הטוב ולמען שכוונת נוכחותן לא תדקור את העין.

מאז זרמו מים רבים בנהר סייגון. ומאז היו הרהורים אחרים בלב מכווני המדיניות האמריקנית בוויטנאם.

כבר בערב הראשון לבואי לסייגון היתה לי הזדמנות להתראות עם הנשיא דיאם פנים אל פנים. הוא ערך אספת בחירות בבנין העיריה. לפנות ערב נחסם בחבלים חלק מהככר הגדולה, ששוטרים לבושי לובן הופקדו עליה. לקהל הרבבות ניתן לעמוד רק מעבר למחסום. על הבנינים ועל פנסי הרחוב מסביב לככר הותקנו רמקולים וכל הככר טבלה בים של דגלים. הנשיא ערך “אספתו” באולם הגדול של מועצת העיריה, שם ישב על במה ולפניו המיקרופונים. בתוך האולם פנימה היו כמאתיים איש שניתן להם להיכנס רק לפי ההזמנות האישיות אשר בידיהם.

הזהירות היתה במקומה, כי רק חדשיים לפני כן, בפברואר 1960, נערך ניסיון ההתנקשות הראשון בחייו של דיאם, כאשר כמה קציני צבא ויחידת צנחנים ובתוכם גם סגן צעיר מקרוביו של הנשיא, ניסו לחדור לארמון. אותו סגן מקרובי הנשיא נהרג מיריות אנשי משמר הארמון. הנשיא ואחיו נגו־דין־נו, הסתתרו אז במרתף המשוריין של הארמון ומשם הזעיקו דרך הטלפון יחידות צבא נאמנות שדיכאו מהר את ההתקוממות.

דיאם נשא באותה אספת בחירות נאום של חמש דקות בלבד ואחר כך הוא ענה לשאלות שהוצגו לו. הכל היה מאורגן יפה ושום במאי לא יכול היה לביים את המחזה בצורה יותר מוצלחת. אחד־אחד ניגשו השואלים למיקרופון וקראו מן הנייר את השאלות שהוכנו מראש – אם על ידם ואם על יד ה“במאי” שביים את ההצגה. לדיאם לא היה צורך לקבל את השאלות הכתובות מידי השואלים. הן היו רשומות אצלו בניירות שהיו מונחים לפניו ושמהם קרא בשטף גם את התשובות. ואז ראינו כחו של ארגון במשטר, שלו השלטון גם על השאלות ושאינו מפקיד שום דבר בידי המקרה העיוור.

הזהירונו אז הרבה על סכנות הטרור הויאטקונגי גם בתוך העיר עצמה וביחוד אחרי שקיעת השמש. בצאתנו בערבים העירה, ראינו שוטרים יותר מאשר בכל עיר אחרת בעולם אליה נקלענו אי־פעם ונוספו עליהם משמרות צבא על גבי משאיות פתוחות. וכאשר באחד הלילות חזרנו למלון במונית מן הרובע הסיני (הנקרא “חולון” ובפי הצרפתים “שולון”) הסיע הנהג מכוניתו בדהרת טירוף על פני הרחובות האפלים והריקים מאדם – ורק הפחד הדהיר אותו כך. ולא נדע לעולם, אם זה היה חלק מה“ביום” בלבד כאשר עתוני סייגון פירסמו יומיים לאחר הבחירות, כי לילה קודם לכן נערך ניסיון להחדרה המונית של אנשי וייקונג וביחוד של נשים, לסייגון, במטרה להרתיע בוחרים לגשת לקלפיות ע“י מעשי טרור וע”י תעמולה ומסע של איומים ופיתוי. היו בכל אופן מאסרים המוניים, כי הובלנו לאחר מכן לראות את העצורים במקום מעצרם.

פגישתנו השניה פנים אל פנים עם הנשיא דיאם היתה בארמונו. ארמון זה משקיף על שדרה רחבה, נטועה עצים גבוהים ורחבי בדים. הבנין הלבן רחב החזית העומד על גבעה, נמצא בתוך פארק מוקף חומה, כמאתיים מטר מן השער עליו מופקד משמר צבאי. באולם הכניסה המעוגל – ממנו נפתחות דלתות לכמה כיוונים וממנו עולות מדרגות גם לקומה העליונה, שם התגוררו הנשיא ואחיו עם אשתו המפורסמת הגב' נו וילדיהם – הובלנו לאולם, בו עמדו כסאות שורות־שורות, עם מעבר באמצע שהוביל לשולחן שהיה מכוסה מפה ירוקה. התכנסו שם עתונאים שבאו מכל העולם, כדי “לכסות” את הבחירות לנשיאות. כאשר דיאם נכנס, קמנו כולנו. הנשיא היה לבוש חליפה צחורה כשלג. היה זה איש קטן־קומה ורך־מבט, שסומק של יוביאליות כיסה את פניו. היתה זו תופעה אנושית שכולה חיוב ושממבט שטחי איש לא היה מייחס לה נטיות דיקטטוריות.

באותה מסיבת־עתונאים נוכחנו לדעת, כי “יש משהו” באדם הזה ולא לחנם הגיע לכהונה הרמה ביותר בארצו. חברי לא חסו עליו ונעצו בו מדקרות שאלותיהם ללא רחם. והוא נחלץ באלגנטיות מן הצבתים.

היו שם גם העתונאים המקומיים ולכן נראה לו הצורך להפגין לאומיות ולדבר וייטנאמית בלבד ערב הבחירות. ישבו לכן לידו מתורגמנים יודעי אנגלית וצרפתית. אך הוא לא שבע נחת מתרגומיהם ולכן נטל הוא עצמו מלאכת התרגום לידו. ודיבורו האנגלי או הצרפתי קלח באותה חלקות ושטף ובאותו דיוק וניקיון־לשון כמו דיבורו הווייטנאמי. היתה זו בכל אופן הוכחה, כי זהו איש בעל אינטלקט בלתי רגיל ומדינאי בעל רמה, שידע לעמוד מול “נמרי” העתונות המערבית החפשית שהסתערו עליו.

הפגישה השלישית, שהיתה אף פחות פורמלית מאשר קודמותיה, היתה בשעת קבלת פנים על כוס שמפניה, שערך הנשיא לעתונאים למחרת “נצחונו” בבחירות. שוב באותו ארמון שעל הגבעה. אז הוא לחץ ידי כל אחד מאתנו וראה צורך גם להחליף כמה משפטים של נימוס עם כל אחד מאורחיו. בהזדמנות זו שאלנוהו, למה אין ארצו מקיימת יחסים דיפלומטים עם ישראל.

“כאשר באנו לסייגון – אמרנו לו – קיווינו למצוא בה נציגות ישראלית, או לפחות קונסול משלנו, כי אמרו לנו שממשלת וייטנאם ונשיאה מגלים יחס ידידותי לארצנו…”

דיאם אמר, כי אמנם היחסים הם ידידותיים. לכך תשמש העובדה, שמומחים ישראלים באו לייעץ לממשלת וייטנאם בעניני חקלאות וניצול יעיל יותר של מקורות המים. אבל עלינו להבין שארצו נתונה במצב מיוחד וקשירת יחסים עם ישראל היתה גוררת אחריה הכרת המדינות הערביות בממשלת האנוי (צפון־וייטנאם).

כל זה התרחש לפני שלש שנים בלבד. אחרי ניסיון ההתנקשות הראשון בדיאם, בא שני, שאף הוא נכשל. ואיש לא פיקפק בסייגון שבוא־תבוא גם התנקשות שלישית – שתסלק את משפחת דיאם מבמת ההיסטוריה.