4.9.70

כיוון שפרנסוא מוריאק, הסופר הצרפתי בעל פרס נובל שנפטר עכשיו, קתולי אדוק היה והתיחסותו אל גיבוריו ואל מעשיהם ואל כל המתרחש עלי חלד גם בחברה וגם בפוליטיקה וגם בחיי אנוש כפרט או ככלל, היתה בפריזמה של פילוסופיית־חיים דתית ושל אמונה תמימה ועמוקה – הרי את יצירתו הספרותית ואת כל חייו ניתן להגדיר לפי שני כללים לקוחים מספרי הקודש, הכלל האחד הוא: לפתח חטאת רובץ – וכלל זה עובר כחוט השני על כל מעשי ועלילות עלובי הנפש המאכלסים את הרומנים שלו, ומכלל זה אין מוריאק רואה דרך להשתחררות האדם, הוא טבוע בו מאותו רגע קדמון של החטא הראשון עלי אדמה. והכלל השני שגם הוא עובר כחוט השני ביצירתו של מוריאק, הוא: על כל פשעים תכסה האהבה – וזהו כללו של הקתולי האדוק, הרואה בישו את המושיע לאדם והתגלמות כל יסוריו ואהבתו של האיש הנוצרי אותו והשיבה אליו בתשובה שלמה שתגאלהו ותתן לו את הכפרה על הפשעים והזימות המחפירים ביותר ועל הכוונות המרושעות ביותר שגיבורי מוריאק עושים ונושאים בקרבם בסיפוריו.

חטא וחוטאים הם הנושא והנשוא שמוריאק הולך אליהם אל ערי השדה הצרפתיות כמעט בכל סיפוריו. אך העונש הארצי, של בתי דין של מטה כמעט ואינו קיים אצלו. והרי יצר לב גיבוריו הפעילים והסבילים הוא כים שחור ועמוק שאין לו סוף ואין לו קץ בתהומיותו הפלילית. ומזימות לבם מיוחדות הן ל“מלאכים השחורים” – לפי השם שהוא נתן לאחד הרומנים המוקדמים שלו – שהוא מעביר אל דפי ספריו מפרובינציה צרפתית זו שהוא משוררה והפרוזאיקון שלה. דרך יצירתו של מוריאק ניתן להגיע אל הבנת הגורליות של הוויה צרפתית זו שהוא מתאר ושהיא כמו אות שאופיו ויצריו וארחו־ורבעו הטביעו במשך הדורות הרבים של ההיסטוריה הייחודית בבני עם זה ובנותיו. אתה מוצא כאן את השוני במערכות הנפשיות, במניעי התגובות, באהבות והשנאות, ביחסי אנוש, בערכים מוסריים ובסטיות מערכים אלה – שמיוחדים הם לצרפתי, כפי שרק מוריאק מבין ויכול להבין אותו וכפי שרק הוא היה מסוגל להציגו לפני קוראיו.

המשפחה ונכסיה הארציים הן המסגרות בהן ממלאים גיבורי מוריאק את השליחות הפיוטית שהסופר מטיל עליהם. לאמיתו של דבר, הנכסים והשגתם והחזקתם, הם במקום הראשון והמשפחה היא במקום השני. מכאן המיסכנות והאפלה האופפת גיבורים אלה ומכאן סטיותיהם אל דרכי החטא ביחסיהם זה עם זה ולרוב העדר מעצורי המוסר במעשיהם. ברומן שהזכרנו (“מלאכים שחורים”) ושמצויה בו תבנית־האב לאורח גישתו הסיפורית של מוריאק, כל הנפשות הפועלות בלי יוצא מן הכלל וגם הכומר אלן הנותן את הכפרה והסליחה, בתוכן, כולן רק שלילה הן. ואם יש ביניהן מי שעושה את הטוב והישר, רק מתוך מניעים אנוכיים הוא עושה. ואם אלן הוא בבחינת שליחו והתגלמותו של הגואל המכפר ביסוריו ובאהבתו שלו פשעי זולתו, הרי גם גואל זה עצמו מוצג כנפש עלובה, עלובה מאד.

*

מוריאק היה יצור פוליטי כל ימי חייו והוא המשיך בפרסום “רישומי הפנקס” הפרטי שלו מדי שבוע (בגליון סוף־שבוע של עתון יומי) כמעט עד יומו האחרון, כאשר התיחסותו למעשים ומחדלים בחיי חברה ומדינה היה לה משקל גדול בעיני שכבה מסויימת של אינטלקטואלים צרפתיים שיחסם אליו ולדבריו היה מתוך יראת כבוד.

דבריו נשמעו למרות קתוליותו האדוקה שיכלה להביאו לכלל טעויות בשיקוליו ובשיפוטו ושאמנם גרמה לכמה מטעויותיו. אך האמינו בכנות כוונותיו, כי ידעו שהוא מאמין גדול ולא היפוקריט ומתחסד. והראיה, שכאשר הכיר בטעות כלשהי, הוא חזר בו בפומבי והתוודה וביקש כפרה.

התרשמותו של כותב השורות האלה מגדולתו האנושית של מוריאק נזדמנה לו, כאשר במסגרת של סידרת הקרנות בטלוויזיה הצרפתית בסוף 1962 מחיי אישי רוח גדולים, סיפר מוריאק עצמו את תולדות חייו, את נפתוליו הרבים עם עצמו ועם התמורות שהתרחשו סביבו בשנות חייו הארוכות ועם הנסיונות המוסריים שבפניהם הועמד עם תמורות אלה. מומנט אחד מסיפור־חיים זה כפי שמוריאק השמיעו אז, יעמידנו על גדולתו המוסרית של האיש. הוא הזכיר את ימי משפט דרייפוס כשהוא היה בן 15 בלבד ולמד אז לקח ראשוני ביותר, שלא לקבל דברים כפשוטם, אלא לבדוק אותם היטב לאור האמת לאמיתה. הוא חי אז בבית אמו האלמנה שהיתה קתולית אדוקה, והם ניזונו מהעיתונות הקתולית שהציגה את דרייפוס כבוגד, כיהוד איש־קריות; ולא היה על כך ערעור. בחוג המשפחה והידידים לא היה מקום לדעות אחרות, וכמובן, גם הוא האמין בדעות הקדומות נגד יהודים שעתונות זו והכנסיה החדירו לביתם. אבל היה מישהו במשפחה, אחד ויחיד, דוד מצד אביו ששופט היה והוא חלק על כולם, הוא חלק על הדעות הקדומות, על הכנסיה ועתונותה ובאומץ לב וללא רתיעה נוכח השנאה, הכריז מדי יום ביומו, כי דרייפוס הוא חף מפשע. איש לא שם אז לב לדוד זה, עד כדי כך היו העינים עיוורות.

“התנהגות הכנסיה היתה איומה, בושה לחשוב על כך” – אמר מוריאק במסגרת סיפור חייו.

היתה זו הכרזה של חוזר בתשובה. היו כמה הזדמנויות אחרות, כאשר מוריאק היה צריך לחזור בתשובה. היו ימים של חולשה, כאשר תמך במארשאל פטן. אבל אחר כך נעשה פעיל ברזיסטאנס. היו שנים של חולשה, כאשר אדיקותו הכתיבה לו לסלוח לפושעים משתפי פעולה ובייחוד לסופרים שבהם. והוא הלך שולל בעינים עוורות אחרי דה־גול ורק לאחרונה גילה הרהורי חרטה לפחות לגבי חלק מהשקפותיו של דה־גול על ישראל.

מוריאק חי ויצר לפי הקביעה הקדמונית, כי יצר לב האדם רע מנעוריו וכמו שרבות מזימותיו כך גם רבות חרטותיו. לא על כל מזימות לבו הספיק מוריאק להתחרט – אבל כפרה יש לו, לפחות מבחינתו שלו ולפי השקפת עולמו שלו, ביצירתו הגדולה בה הוא מכפר.