רקע
דוד גלעדי
מגיטו לובלין לפרס גונקור

23.11.62


כאשר צלצלנו להוצאת “גאלימאר” שעה אחרי שנודע, כי הסופרת היהודיה ילידת לובלין, אנה לנגפוס זכתה בפרס־גונקור – וביקשנו לאתר אותה, כדי להיפגש אתה פנים אל פנים, נאמר לנו, כי חפצנו “ביום הגדול הזה לסופרת” אינו ניתן למימוש ושנחכה עד למחרת היום. גם את ספרה לא יוכלו להעמיד לרשותנו, כי כל המלאי נחטף ונצטרך לחכות יום־יומיים – הכורכים עובדים עתה בקדחתנות. אבל עצה ניתנה לנו – לבוא “בכל הכבוד” לקבלת הפנים שהוצאת הספרים עורכת אותו ערב לכבוד בעלת הפרס ו“על כוסית” אפשר יהיה לקבוע מועד לראיון.

קבלת הפנים היתה מאוכלסת כחבית מלאה דג מלוח. חברי חבר השופטים ונשותיהם, כמה סופרים, המון עתונאים, מצלמות הבזיקו, כוסות הקישו. ובתוך המהומה הזאת מצאנו אשה צעירה לבושה בפשטות אפורה, בלי עדיים ורק טבעת נשואין על אצבעה, יושבת על כסא. וכששפופרת הקלטה מוגשת לפיה, ניצב מולה פרוז’קטור מאיים להסרטת המימיקה של ראיונה לצורך הטלביזיה.

היא קמה יגעה מאותו כסא. שוב ושוב לחיצות יד ואיחולים וברכות. וגם תורנו הגיע לגשת. לחשנו על אזניה, מי אנו ולשם מה באנו. והסופרת שמחה כנראה לברוח מן המהומה. היא אחזה את ידנו ואמר שנלך ונחפש איזו פינה שקטה, נתחבא, כדי שנוכל לשוחח בלי הפרעה.

מצאנו את הפינה השקטה במסתור חדר המלתחה, מאחורי המעילים והפרוות שהיו תלויים שם בסך. גיבורת המאורע הספרותי החשוב ביותר של השנה – כלת פרס־גונקור – נתגלתה לנו כבעלת הסגולה המיוחדת של שליטה עצמית, שהכבוד הגדול שנפל פתאום בחלקה, לא הוציא אותה מן הכלים. היא ידעה אמנם מזה יומיים שאחרי ניפוי חוזר במשך שבועות רבים היא נשארה בין חמשת האחרונים שנותרו לבחירה מתוך חמש מאות שהציגו השנה את מועמדותם. אבל על עצם בחירתה נודע לה רק בשעות המוקדמות של אחר הצהרים. והנה, עתה שעה שש… כן! היתה זאת הפתעה גדולה, היתה זאת הפתעה משמחת.

במקרים כאלה הולכים כמובן בדרך כל הראיונות. והרי מקבל פרס כמו פרס־גונקור ראוי הוא לכל השאלות. וגם אם אשה היא, חייה שייכים לפומביות. מדובר בילידת לובלין שהגיעה לצרפת שלש שנים אחרי מלחמת העולם השניה ולכן מותר היה לשאול, אם היא כותבת את ספריה בצרפתית, או שהלבוש הצרפתי הוא תרגום.

התשובה שלשון כתיבתה היא צרפתית אינה מתיהרת. כאשר הגיעה לפאריס, היא לא ידעה את שפת הארץ וגם אין לה “חינוך צרפתי” מן הבית. היא נישאה צעירה מאד, רק בת שבע עשרה היתה. ואת ירח הדבש ערכה עם בעלה בבלגיה, אצל קרובים. השנה היתה אז – 1939. ומבריסל חזר הזוג הצעיר ישר אל מוראות המלחמה שמצאום בלובלין. בעלה נלקח ממנה רק הגיעו הנאצים לעיר מולדתה והיא לא ראתה אותו שוב. ולא נותרה לה נפש חיה אחת ממשפחתה מן השריפה הגדולה, לא קרוב ולא גואל. מן הגיטו לגירוש, ממחנה המוות למחתרת, לחיי חיה נרדפת, אחר כך ליער אל בין פרטיזנים.

אכן, פרס־גונקור אינו גורם לה התרגשות. היא נתחשלה בסבלות אין סוף. רק ההתרגשות של זכר אותם סבלות היא המצטיירת על פניה וכח הזכרונות המרים חזק מכח חוויה גדולה, חדשה זו.

כאשר באה לצרפת ב־1947, היא עבדה תחילה בבית יתומים. אך זמן קצר אחר כך נישאה שוב ונולדה לה בת, שהיא כיום בת ארבע־עשרה. אין זה אלא שלבת הזאת היא מקדישה יתר תשומת־לב ואהבה מאשר לעבודתה הספרותית. כאשר אנו שואלים על אורח כתיבתה ואם היא מקדישה לה ימיה־לילותיה, היא עונה שהיא מקדישה לכתיבה חלק קטן מזמנה.


*


“הנהלת משק הבית דורשת ממני יותר זמן מאשר הכתיבה. כן, יש לי הרבה עיסוקים, מחוץ לכתיבה. הילדה חלושה ועלי לטפל בה. העיקר הוא אצלי המשפחה (ואנו חושבים בלבנו, הנה, ה’יידישע מאמע', בעלת פרס־גונקור). את הספר הזה ‘מטעני החול’, שקיבל את הפרס, כתבתי במשך שנה”.

זהו ספרה השני. הראשון שפירסמה לפני שנתיים בשם “המלח והגפרית”, הוא כולו אוטוביוגרפי ובו סיפור תולדות יסורי גופה ונפשה של המחברת עצמה. ולא רק שלה, אלא אימי שואת כל יהדות פולין שנרצחה.

אך לפי יסודות שונים שבספרה השני חשבנו לראות גם בו מגמה אוטוביוגרפית. כי הנה מדובר בו על יוצאת פולין בשם מאריה שמשפחתה הושמדה על ידי הנאצים. היא מגיעה לפאריס, היא זרה בכרך הגדול, לילותיה מאוכלסים בבדידות חדרה בנשמות היקרות לה העולות מגיא היסורים והמוות. ומאריה אובדת דרך, אובדת עצה.

המשך העלילה הוא־הוא בעצם הרומן, עם כל הסממנים של מירקם סיפורי. מאריה מנסה “לחיות”, להיות אשה, לאהוב ואם גם עם גבר קשיש בהרבה ממנה, גבר נשוי. אך אצל אנה לנגפוס אין הפי־אנד. הגיבורה היא טראגית. היא הועדה לעמוד בודדה מול מציאותו של עולמנו.

יש כמובן בספר הזה סממנים של החוויה העצמית, כפי שמצוי הדבר אצל כל סופר – אומרת הסופרת המתגוננת בכך שגם ביצירה זו יראו סיפור של עצמה, של קורותיה.

כאשר אנו מפנים את השיחה לישראל, ניצת בה זיק. לא בנימה של תלונה, אך על כל פנים בגון של אכזבה בקולה, היא חוזרת ומזכירה את ספרה הראשון שקיוותה, כי יתורגם לעברית – כמי שאומרת: למי שייך אותו ספר אם לא לאותו העם היושב בישראל?

והיא מעלה גם תלונה של ממש. לפני כשנה היא רואיינה בטלביזיה הצרפתית וכאשר שאלוה על מוצאה, אמרה שהיא מפולין. לאחר מכן פירסמו עליה בעתון ישראלי ובעקבותיו גם בעתוני פאריס היהודיים, שהיא מתכחשת למוצאה היהודי. “רק הטמטום יכול היה להדביק בי עלילה כזאת. מי שקרא את ספרי הראשון בו היה מדובר באותו ראיון, יכול היה לדעת איזו יהודיה אני…”

היא תשמח מאד, אם וכאשר ספריה יופיעו גם בעברית. חלום ישן־נושן שלה הוא לבקר בישראל, שאולי יש לה בה מכרים כלשהם, אולי ידידים עוד מלובלין. בתל־אביב חיה גיסתה, אחות בעלה, הגב' הייסדורף. מהזכרת גיסתה זו היא נותנת הוכחה, עד כמה מתן הפרס היה לה כהפתעה.

“בתה של גיסתי הגיעה עכשיו לפאריס. היא רוצה להשתלם כאן בנגינה על צ’ימבאלו והלכתי אתה היום לפני הצהרים אל המורה שילמד אותה. לא ידעתי שהיום מצפה לי מאורע חשוב כזה…”


*


נראה שאנה לנגפוס תולה גם את תקוות ביקורה בישראל בספר שהודות לו קיבלה את הפרס. “רציתי כמה וכמה פעמים לבקר שם, אבל לא היתה לנו היכולת” – היא אומרת בגילוי לב.

זו הפעם השניה תוך שלש שנים ניתן פרס־גונקור ליצירה שנושאה הוא שואת העם היהודי או לפחות גיבורה הוא אוד מוצל מהשואה. היצירה הקודמת היתה “אחרון הצדיקים” של שוורצבארט. כאשר אנו מנסים לשאול את הגב' לנגפוס על כך, היא נוקטת שוב אותו קו של התגוננות הדוחה את הסברה, כי “מטעני חול” הוא ספר אוטוביוגרפי.

בכל אופן לא היא שצריכה להשיב לשאלה זו. השיחה עוברת לנושאים של מה בכך, של שיגרה. היא אינה יודעת עדיין, מתי תכתוב את ספרה השלישי. אין לה תכניות – לא קל לפרוק את עול ביתה. היא משתחררת לכתיבה רק בערבים ומקדישה לה את חופשות הקיץ שלה, כשבעלה משתף עצמו בטיפול בבתם.

“ואולי מכאן ואילך ישתנו הדברים…” כי מכאן ואילך יופיע ספרה של אנה לנגפוס בחלונות הראווה עם סרט הנייר הצבעוני, עליו מודפס: “פרס גונקור 1962”. עיקרו של פרס זה הוא המלצתו לרבבות לרכוש ולקרוא את הספר. זוהי גם המלצה לתרגום לשפות אחרות. וזהו כרטיס־ביקור לבת הגיטו הלובליני לשעבר, להיכנס לטרקלין של גדולי הספרות בעולם.

אנה לנגפוס היתה ב־1962 בת 40 כשזכתה בפרס־גונקור, הפרס הצרפתי היוקרתי ביותר לספרות. עם פרס כזה הולכות יחד הילה ותהילה במשך שנים. אלא שהסופרת שנחלצה ממלתעות החיה הנאצית בהותירה אחריה רק חללים מסביב, לא זכתה ליהנות הרבה מעטרת תפארת המהולל בפרסים הצרפתיים. היא נקטפה בידי המוות כעבור ארבע שנים, ב־1966, בגיל 44 בלבד.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48497 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!