רקע
דוד גלעדי
מרמורוש והקולונל

14.11.75


מו"ל ממלכתי ברומניה התחיל להדפיס גם ספרם ביידיש, ששניים מהם הוצגו ביריד הספרים הבינלאומי בירושלים. אם מודפס ספר, כמו זה של טאמבור, ב־500 עותקים, יש לשער שרובה של המהדורה נמכר מחוץ לרומניה. שהרי ספק אם יימצא באותה מדינה עצמה מנין קונים לספר יידיש, שהדפסתו גרועה, ומוציאה את העיניים.

והבהרה מוקדמת: מי הוא טאמבור? מה הוא אותה מרמורוש שעל אנשיו הוא כותב?

טאמבור שירת למעלה מעשרים שנה בצבא הקבע של רומניה, פרש לפני שלש שנים בדרגת קולונל ומאז הוא משמש כאחד מעורכי דו־השבועון היהודי היוצא בבוקרשט. לפני שירותו בצבא פירסם ארבעה כרכי סיפורת, בכללם רומן אחד. עוד ב־1937, כאשר יצא קובץ־סיפוריו הראשון בצ’רנוביץ, גמר עליו שלמה ביקל את ההלל. אבל מאז 1948 היה הסופר־הקולונל עסוק יותר בסיפא מאשר בספרא.

ואשר למרמורוש – זהו מחוז בצפונה של רומניה (טרנסילווניה) שהיה מנין ארץ־ישראל קטנה עד השואה. לא לחנם קורא טאמבור לנהר טייס (טיסה) העובר שם בשם “ירדן של מרמורוש”. אנשי מרמורוש הם בעלי יערות וחוטבי־עצים, בעלי מנסרות, עגלונים שהוליכו עצים כרותים, בעלי עדרים ורועי צאן, יצרני גבינות ומוכריהן, מעט סוחרים ויותר מהם רוכלים, מעט בעלי־מקצוע ויותר מהם שכירי־יום, באין להם חיטים, אכלו לחם תירס. באין שמנת, הסתפקו בשמן־חמניות עם בצל. אבל בתוך הדחקות הגדולה היתה אמונה יהודית, היו לומדים ולמדנים.

הכרך שלפנינו מחולק לארבעה חלקים, שהמחבר קורא להם בשם רומאן מיניאטורי. הסופר־הקולונל מעיד כאן על עצמו שחי לפני המלחמה והשואה בקרב בני עמו והוא כותב לא כמסתכל מן החוץ או מלמעלה על גיבוריו שהחיים הרעו להם, כי אם כמי שהוא עצמו נמצא בתוך המעגל מבפנים. ניכר בכתיבתו שהוא “יודע ספר” והוא ומשפחתו נהו אי־פעם אחרי שיטת ויזניץ בחסידות. כל פשט, רמז, דרוש או סוד משיטה זו נהירים לו והוא מביאם לפנינו בצורה טבעית ואותנטית. האותנטיות בתיאור חייהם של יהודי מרמורוש היא המשכנעת את הקורא הבקי בהווי זה.

החלק הראשון, “עם הסרט הצהוב על הזרוע,” המספר על סבלותיהם וענותם של בני מרמורוש שנלקחו לעבודת כפיה, נושא אופי סיפורי רק במדה שהוא יוצר עימות בין מרצה על הבמה על סוגיית ההתנגדות והגבורה של יהודים מעונים ומומתים ובין שומעיו המפקפקים אם אמנם פרק בתהלים יכול להיות צורה של התנגדות־גבורה לנאציזם ותלייניו. כותב את הדברים סופר שנלקח לעבודת כפיה ותשעים אחוז מחבריו הומתו בעינויים נוראים, אחת מצורות העינויים היתה תליה בידים הכפותות מאחור על עץ, כאשר הנתלה עובר יסורי גיהנום והוא מאבד הכרתו תוך זמן קצר. כאשר תלו כך את שמעון גרוס, הוא פתח ב“ויהי נועם” וב“יושב בסתר עליון”. נשאל המרצה האם רוצה הוא לומר שאמירת פרק תהלים היא אקט של התנגדות. והוא עונה שאכן כן, זוהי דעתו.

“כי הוא (שמעון גרוס המעונה) מאמין בכוח, ביש שהוא נעלה מהקיום הפיסי. כל היסורים והעינויים הם כאין מול הנצחיות, האמת העומדת לעולם, שבאה לידי ביטוי בפסוקי התהלים שנתחברו לפני שלושת אלפי שנים ואותם שרים ומזמרים בכל קצווי תבל ובכל הלשונות… הנתלה מגלם את התהלים העתיקים, שקיומם נמשך והולך. הנתלה הוא אות בתהלים אלה! התוכלו להבין גודל האות הזאת? אות של תהלים היא היקום, תבל ומלואה, והיא תעמוד לנצח מעבר ליסורים ועינויים”.


*


הפרק העוסק ב“אחי פייוויש” פותח בהערת המחבר כדלקמן: “מאבי הרוחני הקדוש ר' הרשל גרטנר זצ”ל נותרו בחיים בנו שלום־אריה שעמו יש לי סכסוך של אחים על מורשת החסידות של ויזניץ (הוא לקח לו את ההתנגדות ולי נותרו המעשיות!) ולו אני מקדיש את המעשה דלקמן וכן למלכה שלו כמו תשלום על החשבון…"

בסיפור על פייוויש אנו מקבלים תמונה על העליות והירידות התכופות של הקיום היהודי במרמורוש. הסיפור פותח במשפט: “אצלנו בבית התקיימו וחיו על לא־כלום.” מדי קיץ פורץ ריב בין האב ואחיו על חלקת שדה שהוריש הסב ושלפי הצוואה אינה ניתנת לחלוקה בין היורשים כל עוד אם האחים חיה. והיא חיה אצל דודו של פייוויש ולכן “גונבים” ממנו מדי שנה כמה פיסות קרקע לירקות, לתותים, לתירס. המריבות נמשכות כל הקיץ, עד איסוף היבולים. ומדי שנה, לעת ראש־השנה ובכל אופן עד הושענא־רבא, מתפייסים. ובמשך כל החורף שלום ושלווה בין האחים ומשפחותיהם. ותוך כדי כך עוסק הנער פייוויש עיסוק סודי ביותר על ההמצאה שלו: פרפטואום מובילה – הגלגל המתגלגל לנצח מאליו. הוא כבר מילא כרסו ש"ס ומפרשים והגיעה שעתו לתכלית. אבל הוא חוזה בהמצאתו שתביא בן לילה עושר ורווחה למשפחה.

המציאות של מרמורוש הולידה לא מעט בעלי חלומות כאלה. וכאשר נתגלו כאשליות־שוא, הלכו השוגים אל הגשר שעל הטיסה כדי לעסוק בעיסוק המסוכן של הברחות.

תיאור חריף של ההווי המרמורושי נותן לנו טאמבור בסיפרו “לכל אחד יש למצוא כף־זכות” יש כאן הפולקלור המיוחד של יהודי האיזור, עם בתו של חיים־בר שבגלל אמה החורגת ובגלל העוני בבית אביה היא משכירה עצמה כמשרתת אצל יודל סגל שאשתו משותקת. חיים־בר מרוויח לחמו – לחם תירס מתובל בבצל – בהובלת עצים כרותים מן היער לתחנת הרכבת. על עגלה רתומה לצמד שוורים. ותפילתו הראשונה מדי בוקר היא בקשת סליחה מהריבונו־של־עולם על שהוא לובש טליתו ועונד תפילין עוד טרם שחר. כך הוא יוצא לדרכו אל היער עטף טלית ועטור תפילין ואת יודל סגל אנו רואים יושב בחנותו ומחכה לקונים ובין קונה לקונה הוא לומד דף־גמרא או מעיין בספר אחר. הדרמה מתחוללת בתוך משולש זה שבין יודל ואשתו המשותקת והנערה המשרתת גיטל, בתו של חיים־בר שהגיעה לפרקה. יודל גילה את נשיותה של הנערה וניצל אותה, אך מצוקתו הנפשית מענה אותו. ובעיירה הולכים עם מצוקות נפשיות לא אל הפסיכולוג, אלא אל הרבי. אך גם לרבי אין פתרונות חד־משמעיים.

הדרמה הופכת במרוצת הזמן לטרגדיה, כי גיטל התעברה. יודל סגל חש כאילו כולם מצביעים עליו באצבע. אביה של גיטל, חיים־בר הוא כהן. ולעת חג כאשר יודל הלוי סגל צריך לנסוך מים על ידי הכהנים, הוא נתקל דווקא בחיים־בר. זה תוקע שתי ידיו לתוך דלי המים ומתעלם זועף מיודל, שחיה ענקית ושחורה של בושה רודפת אותו יומם ולילה, רודפת אותו עד העץ ביער עליו הוא תולה את עצמו. וליער זה רצה גם גיטל עם חרפתה.

בסיפור הזה כמו בסיפורה של שרה’ל (“המאבק עם עצמך”) מגיע טאמבור לגבהים פיוטיים ואתה חש שהוא אוהב את הלשון בה הוא כותב אהבה עזה, אוהב את החסידות, את ההווי העממי היהודי, גם את הש"ס וביחוד את מדרשיו שאחד מהם לפחות הוא מביא כלשונו. הסופר־הקולונל שוחה בים הזה כמו ששחה בנעוריו בנהר הטיסה, הירדן של מרמורוש.

בספרו “מאראמארעשאנער” חוזר טמבור מדי פעם לתיאורי הנופים והמציאות הכללית וחיי היהודים בפרט במחוז הולדתו מרמורוש. ונביא כאן תיאור כזה שלו בן הוא מגיע לשיאים פיוטיים:

מרמורוש, ארץ הררית מיוערת על שולי המולדת הרומנית שם היא כזקיפה של הגבול הצפוני, שומר הגבול שהנהר טייס (טיסה) חוגר אותו, הנהר הגדול שלו.

הגם שבאה רוח רעה שהפיצה את בני ישראל ופיזרה וזרעה אותם על שבעה ימים, אצלי נותרה למרות כן התמונה הישנה כפי שהיתה מעולם – אי של יהודים שחיו ונתנסו פה ביסורים, ערכו חתונות ולוויות. וחיים יהודיים בכל השכבות המו ורגשו כאן. יהודים פגשת בכל מקום, הלוך וחזור, זה רץ עם שחר לבית המדרש, פלוני עוסק בסחר של כבשים, אלמוני מתקן שעונים, שלישי חורש את אדמתו, רביעי מגלגל גזעי עצים. והיה מי שעסק באונאת הבריות כקוביוסטוס והשו"ב בקפטן הארוך והשוטר במדים שפלש לעתים לבית הכנסת, שלא להחמיץ תפילת שמונה־עשרה. יהודים, יהודי מרמורוש.

כאלה בערך היו פני העיירה והיא נותרה כך בזכרוני ואין לה שינוי ואין לה תמורה… יהודים היו במרמורוש אצלם בבית, חיו פה מאות בשנים, היו פה מאז ומעולם, בכל הדורות ויעיד להוכחה, כי גם גויים הלכו לערוך “דין תורה” אצל הרבי ושחטו עופות אצל השוחט היהודי ורבים מהם חגגו את חגי היהודים ונוכרים גויים דיברו ביניהם יידיש. הם־הם שהעלו עוד על לשונם את שפת יידיש בשנת האימים והזוועות אלף תשע מאות ארבעים וארבע כאשר אחרי השילוח לאושוויץ לא נותרה נפש חיה מהודי מרמורוש.

בכל הדורות חיו יהודים במרמורוש. הנהר טייס, הירדן של מרמורוש, שגליו המו והתרוננו בשירה – בצד הדוינה הרומנית, שר הנהר גם זמר יהודי ונוסף לכל היה זה זמר בנוסח ויזניץ… במרמורוש היו מנגנים ומזמרים ניגוני ששון של ימי חג וגם ניגוני יגון וגעגועים ולא חדלו לזמר. ועל אף שמרמורוש היתה ארץ קבצנית דלה, למרות כן, על אי – המזל שלה היא לא היתה מסוגלת להעלות גניחה דשנה מגרונה. ואפילו לא חיוך מדומה שיטעה ויבטיח עתיד טוב יותר… במקום שירי אהבה שר הנהר טייס, הירדן היהודי של מרמורוש, שיר הלל לדלות ותמיד רק בנוסח ויזניץ…

הקולונל סופר וולף טמבור הפך לדמות אגדית בקרב בני מחוזו מרמורוש, להם מוקדשים כל ספריו וסיפוריו ואפילו הרומן המאקאברי שלו שנקרא “מתים חיים”. רומן מעולם של נשמות המרחפות לעת לילה בין קברי עצמן ומנהלות קשרי חברה וריעות. זוהי יצירה מופלאה שעודנה מחכה לגאולתה העברית. וולף הסופר הותיר מאחוריו את ולאדימיר הקולונל ועלה ארצה, לירושלים עיר מאווייו, בה עברו עליו שנים מעטות של חיי יסורים ומחלה עד מותו, צעיר למדי; עד קברו, לשם ליווהו הניגון של הנהר טייס, הירדן של מרמורוש.

היו שנים בהן הייתי נוסע למחוז מרמורוש – בעת ביקורַי בטרנסילבניה – שיש לו למחוז זה כח־משיכה מיוחד בשבילי מילדות ונעורים בהם הוא היה כְּארץ של יהודים. שמות של מקומות מצלצלים באזני עד היום כשמו יהודיים: סיגט, ביצ’קב, פטרובה, לאורדינה, רוסקובה, רוזבליה, וישו, בורשה וכו', כולם נקודות בגיאוגרפיה יהודית.

עולים 1500 מטר בפיתולי הכביש של ההר גוטין ויורדים מפיסגתו לתום מרמורוש ומגיעים לסיגט העיר ונספחיה, אותם ואת נשמתם העלה וולף טמבור על כתיו, כששותף לו במלאכה זו הסופר דוד שן בספרו “מבקשי אלהים בהרי הקרפטים”, שעד עכשיו הופיע רק במקורו ההונגרי בכמה מהדורות, אך יש לו גם תרגום עברי שטרם נדפס (ואולי מחסרון־כיס?).

מסיגט נוסעים הלאה בכביש הצמוד לנחל־וישו – המקביל בזרימתו ממהרים למטה לנהר טיסה (“הירדן של מרמורוש,” בכינויו של טמבור), נוסעים ועולים ומטפסים ומגיעים עד בּוֹרְשָׁה שהיתה בשעתו, לפני החורבן, המתיימרת להתחרות בעיר סיגט כצומת היהודי של המחוז. כי ‘יהדותו’ של מרמורוש נולדה על הפסגות שמעל בורשה, בראש ההר פריסלופ בגובה של 2500 מטר. על כך מובא סיפור במבוא של ספר “מרמורוש” (בעריכתם של ח“כ לשעבר שלמה גרוס והביבליוגרף יוסף כהן ז”ל) – על שיטוטיו של הבעש“ט בתוך היערות העבותים של פריסלופ, בתוך הגיאיות ועל הפסגות. ואתו תלמידו ר' חיים מקולומיא (עיירה גליצאית לא־רחוקה מהר זה) והם נשאו מבטם על נופי מרמורוש והתבשמו מהם ואז אמר הרבי לתלמידו: את גן האלהים הזה אני מוסר לידיך… היינו, הבעש”ט לידי רבי חיים. ואמנם רבי מנדל מקוסוב (בנו, אולי נכדו של ר' חיים?) כבש את יהודי מרמורוש לתנועה החסידית ורק אחרי שזו גדלה והתרחבה, באו לשלול ממנה את שללן חצרות טייטלבוים (חסידות סיגט־סטמר) ו־ויזניץ, שלזו האחרונה שר טמבור שירי תהלה וגעגועים.

בנסיעותי מהעיר באיא־מארה (שהיא היום מרכז השלטון של מחוז מרמורוש) דרך ההר גוטין עד סיגט ומשם דרך עמק־וישו עד פיסגת הפריסלופ – כבישים טובים לאורך כל הדרך – היתה לי הרגשה עוקצת וקשה של נסיעה על פני אתרים של חורבן יהודי, עִיֵי ארץ יהודית. גם הדורות של גויים התחלפו ואין עוד קיים בתוכם זכרון העבר הזה, העבר היהודי. ורק פה ושם יש רמז קטן, כמו מעיין הנובע מים חיים וקרים ומרעננים על הר פריסלופ, שגויי הסביבה קוראים לו “מעיין של שרול” (היינו, של ישראל, ישראל בעש"ט), שלפי המסורת, הבעש"ט שתה ממימיו ואולי גם רחץ שם את פניו ורגליו.

להר הגבוה השני, תאומו של הפריסלופ, הנקרא ‘אדם’ (אומול, ברומנית) לא טיפסנו אבל חשבנו בליבנו, שאולי זהו האדם, המורה בשם אדם שהיה רבו של הבעש“ט בנעוריו. גם היסטוריונים לא הצליחו לגלות את זהותו של אדם, אצלו למד הבעש”ט. אבל האם הבעש"ט (שעתה מלאו 300 שנה להולדתו, בשנת ת"ס) לא נטל את כל חכמתו וכל נהיות נשמתו משיטוטיו ונדודיו על פני הרים ועמקים, תוך התייחדותו עם עוצם הבריאה האלוהית ונופיה והחי והצומח בה וקולותיה וזמרותיה וחידותיה? ושאב בוודאי גם מההר אדם המתרומם שם, על גבול מרמורוש, כתאום להר פריסלופ.

צריך להוסיף עוד: ידוע שהבעש“ט חי רוב שנותיו בפודוליה (אוקראינה) ומקום קבורתו הוא במזיבוז'. אבל לפי הספרון “שִׁבְחֵי הבעש”ט” (שיצא כבר בלמעלה ממאה מהדורות) הורי הבעש"ט היו מ’ואלאכיא', היינו מרומניה וזה הניע בוודאי את הבן לחזור מפעם לפעם להרי הקרפטים ברומניה, הגובלים גם עם המרחב הסלאווי הגדול שמעבר להם.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48647 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!