22.1.71

אינני מכיר אישית את נתן מארק שהוציא עכשיו את הספר בשם “יידיש ליטעראטור אין רומעניע” והוציאו כנראה על חשבונו הפרטי, דבר המחזק את השמועה ששמעתי עליו לפני הרבה שנים, כי יהודי עקשן הוא וגם גאוותן ואם לא עלה לו בקלות לקבל עזרת מוסדות ומו"לים להוציא ספרו הלכסיקלי, אמר לעצמו, אעשה את העבודה בעצמי, לבדי. מה שהיכה אותי בלב הוא מה שהוסיף לשמו בסוגריים: “אבי אביר־ציון”. הוא התכוון להציב כאן מצבה פרטית משלו של אב לבנו אהובו שאכן אביר ציון היה. סתם קורא המדפדף בספר, מנין יידע, למה המחבר מתכוון ובייחוד שאין הוא מסביר ביאורו של הכינוי שהוא נותן לעצמו. עלינו לכן להוציא כינוי זה מאלמוניותו, לפחות בהיקף של ביאור קצר – שבבוא חרותם של היסטוריונים וגם של סופרים, הם עוד יאריכו לגולל את היריעה ההירואית הזאת.

אביר (זה שמו מלידתו) מארק, בנו של אביו הסופר והסוציאליסט הציוני מנעוריו, היה בסוף שנות ה־40 ראשית שנות ה־50, התקופה הקשה ביותר של הסטאליניזם, הפעיל העיקרי של השומר־הצעיר ברומניה. בין אסירי ציון הרבים שהושלכו אז לבתי סוהר, היה גם הוא, ובין אלה שנשלחו לעבוד בחפירת “תעלת הדאנובה” היה גם הוא, והוא היה עקשן ובעל גאווה יהודית – סגולות שירש כנראה מאביו – דבר שעליו מעידים ניירות רבים וגם אגדות רבות שאתה יכול לשמע מפי שאר אסירי ציון שהיו עמו בצרה. פעם עוד יפענחו ניירות אלה ויכתבו לפיהם היסטוריה ואולי גם אפופיאה. אביר מארק בכל אופן אביר ציון היה, אביר שנשאר באלמוניותו גם במותו – כשהוא צעיר באמצע שנות ה־20 שלו. הוא שוחרר משביו וניתן לו לצאת לצרפת, כאשר מחלה ממארת כבר קירבה את קצו. כאשר היינו מבקרים ליד מיטת חלייו בבית החולים הפאריסאי, חזותו גילתה כמו תמיד רק את עקשנותו, אותה הבעה של מאמינים גדולים שאין להם בעולמם דבר מלבד אמונתם. כל מה שרצה, היה, שיתנו לו דרכון ישראלי ואם גורלו נחרץ עלי אדמות, הרי לגן העדן הוא רוצה להיכנס בכרטיס־הביקור של שלימותו הציונית, כשקצות מעגל חייו הקצרים נפגשים.

*

ספרו של נתן מארק פותח את לוח־הזמנים של הספרות היהודית ברומניה בשנת 1855 כאשר הופיע בעיר יאסי השבועון הראשון בשפת יידיש, ולו שם דווקא עברי: “קורות העתים”. הוא טוען, כי עתון יומי ראשון בעולם בשפה זו הופיע תחילה ברומניה ולא במרכזים הגדולים האחרים של יהודים דוברי יידיש. אותו עתון היה “דער יודישער טעלעגראף” שנדפס בבוקרשט בשנת 1877 ועורכו היה יוסף עזיאלסקו (עזיאל) – שלפי החשד שלנו ממוצא ספרדי היה. “חשד” זה מבוסס על העובדה, שמשפחת עזיאל – ולאמיתו של דבר: עוזיאל) עקרה לבוקרשט מן העיר בראשוב הטרנסילבנית שיהודיה הראשונים מייסדי הקהילה היו ממוצא ספרדי. משפחה זו היתה במרוצת השנים פעילה גם בשדות אחרים של ההוצאה לאור היהודית.

הרבה קוריוזים בספרו של מארק. מספר הוא למשל על יעקב פסנטיר שהיה ממניחי היסוד של ההיסטוריוגראפיה היהודית ברומניה ופירסם בשדה זה כמה ספרים – ש“פרוטוטיפוס של ‘עמך’ היה, כליזמר שהיה נודד ממקום למקום עם להקת מנגנים, “צוענים”… מתעקש הסופר על טיעונו כי יהודי רומניה התארגנו עוד לפני ביל”ו ולפני שאר ההתארגנויות לישוב ארץ־ישראל ומביא לכך ראיות מן הספרות הענפה המוכיחה זאת. ובין השאר הוא מזכיר את ספרו של אחד חיים כהן, בשם “ספר הרעיון הנשגב”, שבלשון עממית מדבר על לב יהודים פשוטים, המוני העם, שיסגלו לעצמם מחשבת השיבה לציון הלכה למעשה, כדי להציל נפשם ונפש צאצאיהם מהאסון המתרחש ובא על העם היהודי בגולה, כאשר גם “שמד” לא יציל וכי מלאכי חבלה נשלחים נגד העם כדי לאלצו לשוב לארץ־ישראל, דברים אלה נכתבים על ידי בעל המחבר בשנת 1882. אותה שנה מופיע קול־קורא גם ביאסי ובו גם חרוזים בנוסח: “יהודים, אל תתמהמהו / נוסו מהר לארץ־ישראל / עשו כדוגמתנו / וקנו מאדמת ארץ אבותינו”… וכו' וכו' ולא עוד אלא שאותה שנה עצמה מפרסם אחד בשם איזאק ניישטיין בעיר באקאו ספרון בעל 40 עמודים ללימוד הלשון “הערבית המעשית” כיוון שרעיון העליה כה פשט ונחוץ לכן לדעת שפת העם של אותה ארץ…

מאותן שנים ואילך קמה ברומניה ספרות פרו־א"יית ענפה שגם על כבודה נלחם פה ושם מחבר הספר שלפנינו.

בין הקוריוזים אנו מוצאים חוברת שנדפסה בעיר בוטושן ב־1890 ושבוודאי תדבר על לבם של כל משתתפי המצעדים בישראל: חוברת זו בשם “אדיו” בשפת יידיש נועדה להיות גליון ראשון של בטאון הולכי הרגל שההליכה היא בשבילם ספורט לחילוץ עצמות. מאותה חוברת יוצא, שבאותה עיר באותה שנה היה כבר ארגון יהודי של עורכי מצעדים והיה להם גם שיר משלהם שהם שרו לפי המנגינה של הזמר “יתומה”.

מר מארק מספר לנו גם על מחבר יהודי שכתב אמנם בשפת יידיש, אבל את האותיות העבריות לא ידע ולכן הוציא יצירותיו ההומוריסטיות באותיות לטיניות.

אנו נתקלים כאן בשמות גדולים של הספרות היהודית, כגון של אליעזר שטיינבארג, איציק מאנגר (שאת קובץ שיריו הראשון הוציא ביאסי), של ד“ר שלמה ביקל ואחרים. ואין זה אולי חידוש גדול, שככל שהירפה המציק מיהודי רומניה וככל שנעשתה חרותם יותר גדולה, ירדה שפת העם יידיש מגדולתה ־ תהליך שדומה לו היה גם בארצות אחרות. בין שתי מלחמות העולם ועד שבאו ימי האימים של הנאציזם, העמיקה היידיש את חרישה אבל היא לא הרחיבתהו. אז היתה “רומניה הגדולה” עם ביסרביה, בוקובינה וטרנסילבניה כנספחותיה. בסרביה עם מולדביה היוו חטיבה כמעט אחת מבחינת שפת העם היידיש ומבטאה המיוחד ובקישינוב הופיע כמעט במשך כל השנים ההן עתון יומי בשם אונזר צייט”. בוקובינה היתה פרובינציה “גרמנית” מבחינת השפה המדוברת לרוב שם ואילו בטרנסילבניה שלטה ההונגרית שלטון כעט בלי מצרים בקרב היהודים.

למרות כן אנו מוצאים אצל מארק, כי במארמורוש־סיגט אשר בטרנסילבניה – מרכזו של אזור מאוכלס יהודים בצפיפות – הוצאו שבועונים ביידיש במשך כל השנים עד 1940 – בידי המשורר יוסף הולדר (משורר דו־לשוני, גם עברי, וגם יידי, שלא ניתנה עוד גאולה ליצירתו) וכן בידי דוד שן, א.א. הירש ואחרים היושבים כיום אתנו בארץ. הירחון הספרות בעל הרמה, היחידי שיצא ברומניה, “אויפגאנג”, יצא בסיגט, בעריכתו של י.ד. איזראל שניספה בשואה. וגם זו פרשה שיש עוד להרחיב עליה פעם את הדיבור, כמו על פרשתו של שותפו לעריכה של הירש הנ“ל, שלמה שוורץ, עליו נספר כאן רק אפיזודה שתעיד על סגולה אחת מיוחדת שלו, היא ליצנותו. פה ושם הטילו עליו ללוות שד”רי קרנות שבאו לערוך מגביות. נסע שוורץ מעיר לעיר עם יהודה וילנסקי ז"ל שהיה שליח של קרן היסוד והיה לוילנסקי רק נאום אחד שהיה דור שעל כל במה. שוורץ שהיה תמיד מקדים דברים כדי להציג את האורח, ושחריף היה מאין כמוהו, עשה מעשה באחת הערים ובהקדמתו אמר את כל נאומו של וילנסקי, ולוילנסקי היתה אך ברירה לוותר על דרשתו אותו ערב בתירוץ של כאב ראש.