22.5.77

דמותו של דוד המלך ועלילותיו העסיקו את דמיונם של אמנים רבים באותן תקופות שבהן תפסה “האמנות הדתית” מקום נכבד ביצירתם של ציירים ופסלים. אלה תקופות המשתרעות על פני שמונה מאות שנה בערך, וההפסקות ביניהן מסמנות את שינויי העידנים ההיסטוריים, ויחד אתם – את חילופי הזרמים והסגנונות האמנותיים כגון, המעבר מן האמנות הביזנטית – וההשפעה של ביזנטיון עליה – אל העידן המוקדם של הציור והפיסול האיטלקי מן המאות ה־13 וה־14. או המעבר מתקופה זו לאמנות הרנסאנס על השפעותיה וקרינותיה לעבר אמני ארצות השפלה, פלנדריה והולנד.

תמורות אלה הן פועל־יוצא של התהוות מרכזים פוליטיים ותרבותיים חדשים, שתפסו את מקומם של הקודמים – מביזנטיון לונציה, משם לשלטון האפיפיורים, בעקבותיו הרפורמציה, ובעקבותיה – הנגד־רפורמציה. לפי התורות והאמונות של כל אחד כזה עוצבו הסגנונות ונוצרו התפיסות, לא בלי זיקה לרעיונות ששלטו בלב השליטים.

סידרה שלמה של מיניאטורות על דוד ועלילותיו נוצרה כבר במאה ה־10, והיא מעשה ידי אמן ביזנטיני אלמוני. היום היא מצויה, בחלקה, באוסף הספריה הלאומית הצרפתית, ואחדות מן היצירות שבה הגיעו לארצות הברית. בסידרה זו נראה דוד כרועה צאן אביו בשדות בית לחם, או בתמונה אחרת, כשהוא נמשח למלך בידי שמואל הנביא – מעמד שעוצב הרבה פעמים בידי אמנים קדומים שהמוקדם בהם הוא של אותו אלמוני שהעלה מעמד זה של משיחתו בריקוע כסף שנעשה כבר במאה ה־7 בקפריסין. מי שביקר בפירנצה, וראה את תבליטי הנחושת על דלתות הכנסיה בטבורה של העיר, יזכור ודאי שבאחת מדלתות אלה מונצחת נצחונו של דוד על גלית – והרי כל הדלתות הללו מרשימות מאד ואי אפשר לשכחן.

דוד הקלע, כהתגלמות הגיבור התנ"כי שאמנים נושאים אליו את לבם, חוזר ומופיע בעיצוביהם במשך דורות. ואולי המפורסם שבהם הוא פסלו של מיכלאנג’לו המוצב בבנין האקדמיה של פירנצה והעתק ממנו מוצב על גבעה המשקיפה אל העיר. כל תייר המבקר בפירנצה עולה לגבעה זו, כדי להשקיף ממנה על העיר.

גם יחסיו של דוד עם המלך שאול היפרו שוב ושוב את דמיונם של ציירים ופסלים. עם התחריטים המרשימים שהוציא מתחת ידיו האמן ההולנדי מהמאה ה־16, לוקאס ון־לאידן, נמנה התחריט הקרוי “דוד מנגן לפני שאול”. וזה הוא הנושא שהעלה רמבראנדט, מאה שנה ויותר אחריו, באחד מציוריו המפורסמים, שלא יוכל להיעלם מעיני המבקר במוזיאון באוריטסהויז בעיר האג – ציור שבו באה לידי ביטוי כל גדולתו של האמן, כששתי הדמויות מוארות על פני הרקע הכהה המבליט אותן. ואין כאן רק משחק באור־וצל, עליו מתבססת תורת הציור של רמבראנדט, אלא גם חתירה לגילוי המהות של הדמויות ביחסים שביניהן, בקנאתו של שאול לדוד ובמשחקו של הנער לפני המלך. ציור אחר של רמבראנדט על דוד המלך נמצא ב“ארמיטאז'” שבלנינגראד, בו נראה אבשלום הנופל על צווארי אביו – ופני דוד כפי רמבראנדט עצמו…

דיוקנו של דוד המלך משתנה כמובן לפי התקופה שבה צוייר או פוסל. במיניאטורה של הצרפתי פוקה מן המאה ה־15 – בה הוא נראה כשהוא קורע את בגדיו על מות שאול ויונתן – הוא ניצב כשהנזר על ראשו, בתוך מחנה של נושאי חניתות ולובשי שריון הצלבנים. אצל רמבראנדט הוא הופך לאציל מאצילי אמשטרדאם מן המאה ה־17. בציורו של האמן האיטלקי מתקופת הרנסאנס, קאראוואג’יו – שצייר את דוד כשהוא מחזיק בידו את ראשו הכרות של גלית – נושאת הדמות את כל סימני ההיכר של תקופתו של הצייר. גם גוסטב דורה הצרפתי, מאייר התנ“ך הפורה ביותר של המאה ה־19 מעלה על גיבורי התנ”ך את מחלצות העידן הרומנטי בציור של ראשית המאה בה הוא חי.

את המבדיל בין רמבראנדט ובין רובנס בן־דורו ניתן לגלולת גם בהתיחסותם לדוד המלך. רובנס צייר את חמדת הבשרים של בת־שבע, שהפכה אצלו לבת פלנדריה שעורה מאיר בלובן ובסומק. מובן, גם רמבראנדט לא יכול היה להתעלם מפרשת האהבים של דוד עם בת־שבע והנציח אותה באחת מתמונותיו הנהדרות, כששוב בוהק לובן־האור על הרקע הכהה.

סוף המאה ה־17 שסימנה את הקץ למלחמת הדתות וירידת קרנה של חצר וורסאי, בה היה עשוי הכל בממדים גדולים ומלא הוד והדר, בישר גם עידן חדש באמנות היוצרת. את מקום הרוקוקו תפסה הפנמה של האמן, הלכי־הנפש הפנימיים שלו ויחסיו הרגשיים עם הסובב אותו, נוף ואנשים. התנ"ך, או המיתוס היווני, ירדו מעל כני ובדי הציור, וכן גם העלילות ההיסטוריות, שבמדה שאמנים עסקו בהן, הם ביקשו בהן יותר ביטוי לאישיותם. “הציור הדתי” ירד מן הפרק.

משך כל מאות השנים הללו אין אנו מוצאים ידו של אמן יהודי בכל המפעל האמנותי הענקי הזה (אם כי יש סברה, הנראית כסברת־כרס, שאל־גרקו מזרע יהודים היה) – מלבד בעיטורים צבעוניים לכתבי קודש, להגדות של פסח, למשנה־תורה בכתב יד של הרמב"ם, למגילות, שרבם גנוזים בספריות – מלנינגראד ועד מאדריד.

תולדות הציור התנ"כי־היהודי חופפות את תולדות הציור היהודי בכלל – במידה שבשם ציור יהודי ייקרא כל מה שנעשה בידי יהודים. זהו מוצר של המאה ה־20. חביביו הבולטים הם האבות, וקורותיהם היפרו את דמיונם של אמנים לא־יהודים רבים בדורות קודמים. מי יכול שלא לזכור בהתרגשות את תמונתו של ריברה, “חלומו של יעקב” (הנמצאת במוזיאון־פראדו במדריד) שהוא אחד הציורים היפים ביותר על נושא זה שראינו אי פעם. בין החביבים על הציור היהודי נמצא, כמובן, גם דוד. והגדיל לעצב את דמותו מארק שאגאל, בגירסותיו השונות של דוד, כפי שראינון במוזיאון־שאגאל בעיר ניס הצרפתית. מוכן לנו דוד ממרבד־הקיר שבבנין הכנסת, דמות מרשימה, צבעונית, מחזיקה נבל בידה. “כניסה לירושלים”, הוא שמו של מרבד שלישי בסידרה זו, ומעניין גם ראובן רובין מעצב את דמותו של דוד המלך לפי אותו מימד ובאותו סגנון כשאגאל – וכמעט באותה צבעוניות. שניהם מושפעים מן הסביבה החסידית שבה נולדו וגדלו, זה באוקראינה וזה ברומניה, ושואבים מאותו מעיין עצמו, דוד – דמות חסידית מכרכרת, רוקדת ויחד עם זה מלכותית, שולטת על סביבתה ברוחניותה וגשמיותה.

את דוד אנו מוצאים גם אצל ליליאן, שעיצב אותו בסממנים של “האמנות החדשה” ה“סצסיון”, כפי שהיא נקראה במרכז אירופה) מראשית מאה זו. הדמות היא פלאסטית, כפי שזו יכולה להיות בהתאם ליכולת הוירטואוזית של רישום בשחור־לבן שליליאן היה אמון עליו. מובן שלבם של אמנים יהודים רבים נמשך יותר לצד הטראגי מאשר לצד ההירואי בתנ"ך – ועל דוד אי אפשר לומר שהוא דמות טראגית. הם ציירו ופיסלו את עקידת יצחק, את הפיוטי בדמותו של יעקב המתאבל על בנו יוסף, את ירמיהו המקונן על החורבן, את איוב בעל היסורים – ועיצובם חפף את המציאות בגלות המרה. אפשר לגלות את דמותו של דוד המלך באחד מעיטוריו של הצייר בן־שאן האמריקני (יליד פולין), גם אצל איזראלס כדמות צדדית באחד מציוריו.

הציור הישראלי – מלבד רובין – כמעט שאינו עוסק בדוד. גם אצל פנחס שער הוא דמות צדדית בלבד. הציירים הישראלים ניתקו עצמם ממקור אדיר זה שאילו שאבו ממנו, יכול היה להפרות את דמיונם, לרענן את הפאלטה שלהם – אבל הם נסחפו עם הזרמים שהגיעו אלינו מן החוץ והפכו לחקיינים ולא למחדשים. כאחרון־אחרון חביב נזכיר את אבל פן, שכל מעייניו היו לחדש ימינו כקדם, ביצירת תנ"ך מצוייר לפי התפיסה, האמונה והגישה היהודית לספר־הספרים. גם הוא לא הגיע הרחק מעבר לתקופת האבות וספר “בראשית”.