רקע
דוד גלעדי
רקוויאם ליידיש

25.8.76


בירושלים מתנהל עתה כנס של שוחרי שפת יידיש ותרבותה שמאות ציריו באו מכל העולם (וגם העולם הקומוניסטי מיוצג בשלוחיו מרומניה, עורך דו־שבועון מרכז הקהלות ויקטור רוסו והסופר וואלף טמבור שהיה קולונל פוליטי בצבא) – ומי שראה אותם באולם התיאטרון הירושלמי, יעיד, כי האינטרנציונל הזה הוא כמשפחה אחת, כל אחד מכיר כל אחד והשמחה היתה במעונם, להיפגש שוב.

גם אם ה’ניגון' הפנטסטי של יידיש שמענו בהזדמנות זו מפי ד"ר הרצברג, נשיא הקונגרס היהודי האמריקני, שהרהיב את שומעיו בווירטואוזיות של השימוש בלשון בניבה הגליצאי, אף כי הוא עצמו “כמעט” יליד אמריקה, שכילד הובא לשם על ידי הוריו. אמנות זו של השימוש בלשון בגוניה הדקים היה בה משום גילוי עפר מעיניו של גדול בלשני יידיש יודל מארק שהיה בא מפעם לפעם לירושלים כדי לשאוב דווקא בה כוח להשלמת מפעלו – שאקדמיות היו צריכות לעסוק בו – להוצאת המילון השלם של יידיש וערב מותו היו כבר באמתחתו כרבע מיליון מונחים על צורותיהם וניביהם. ואנו מספרים כאן על כך כדי להצביע על גודל האבידה, אם אוצר זה של שפת יידיש ותרבותה יתוייק בגנזי האומה כחומר לבלשנים וחוקרים ולא יהיה עוד מעיין מקור חיים למשתמשים בו וליוצרים באמצעותו.

אבל נראה שאת התאונה הקטלנית שקרתה ליידיש אין עוד להשיב ולעשותה כלא היתה. והרי גם דבריו של ד“ר הרצברג היו מעין רקוויאם ליידיש, שאת התפקיד שהוא רואה לפני אומתנו הפזורה בעולם והמכונסת בישראל הוא “מצמצם” ומגדיר ביהודיות – ב”יידישקייט" כ’דבריו – שהעדרה הוא הסכנה היותר גדולה, הוא העלול לגרום לאסון יותר גדול מזה שנגרם מירידת היידיש מעל במת ההיסטוריה היהודית. מחשש סכנה זו נאמר על ידו ונאמר גם על ידי נואמים אחרים בערב פתיחת הכנס (בין השאר גם על ידי שר החינוך והתרבות מר ידלין), כי המקום המתאים ביותר כיום לערוך כנס כזה לעניני שפת יידיש ותרבותה הוא ירושלים, בירת המדינה העברית. כיום אין עוד יריבות בין עברית ויידיש, אין הראשונה צרתה של השניה אלא שותפתה במערכה שהיא נואשת, על “יידישקייט”, דהיינו, נגד ההתבוללות העושה שמות בקהלות באירופה ובאמריקות.

איננו מסכימים עם אמירתו של ד“ר הרצברג, ש”אפשר להיות גוי גמור גם ביידיש וגם בעברית“. כי אלה שחיו וחיים בשתי שפות אלה ואלה שיצרו ויוצרים בהן בכל ענפי הרוח, נשארו תמיד בגדר יהודים ובתחום הלאומיות היהודית. גם אנשי ה”בונד" כך ואפילו אלה המסתופפים וחוסים אצל ה“סאוויעטיש היימלאנד” שבגדר יהודים נשארו ויש מהם תקוה. והדבר אמור גם לגבי ה“כנענים” שלנו שכבר ראינו כי מבתי אחדים מהם חזרו בנים בתשובה.

כוחה של יידיש כשפת המוני העם היה גם בהיותה חומה בצורה נגד נשירה והליכה לרעות בשדות זרים. אינסטינקט בריא ולא אידיאולוגיה ציווה על הורינו לאסור עלינו להשתמש בשפה אחרת מלבד שפת העם, שבה גדרו גדירות וסתמו פרצות. אצל המוני בני העם היהודי בפזורה וביחוד הדור הצעיר למיליוניו, אין האמצעי הזה של גדירת פרצות עוד קיים. אנגלית, צרפתית, ספרדית או רוסית לא הפכו לשפת יצירה יהודית שתעניק את רגש ההשתייכות ואת עליונות האינטלקט היהודי בתוך סביבתו הלא־יהודית. העדר שפה יהודית בקרב מיליונים אלה, שפה שתאפשר המשך ורציפות לתרבות היהודית בקרבם – הוא מקור האסון, כהמשך לכליון הפיסי בכליון רוחני.

כבר היה תקדים בהיסטוריה כאשר לא שפת אבותינו היתה שפת העם ויצירתו. ארמית למשל היתה במשך מאות בשנים שפה מדוברת וכאלף־וחמש־מאות שנה ובמידה מסויימת עד היום, שפת היצירה (בספרות הרבנית עוד נזקקים לה גם היום). לא קרו לה תאונות כה קטלניות כפי שקרו ליידיש והיא גוועה לאט־לאט. אינני זוכר היכן קראתי על שיחה שהיתה בין שני ראשי הקהלה הפורטוגזית באמשטרדם במאה ה־17 שאחד מהם הציע לשים מחסום להתפשטות ה“אשכנזים” שהתחילו משתלטים על חיי הקהלה. והשני אמר שרק אשליה היא שאפשר לעצור תהליך באמצעים שרירותיים, כי בהיסטוריה יש מחזורים – ומחזורה של היהדות הספרדית־פורטוגזית הולך ודועך. באותה מאה הופיע באמשטרדם העתון הראשון ביידיש־דייטש שהיה הסנונית הראשונה שבישרה את אביב היידיש ועלייתה של היהדות האשכנזית כנותנת הטון. מחזור זה נמשך כשלוש מאות שנה והגיע לקצו לא בדרך הטבע, אלא בעשן הכבשנים בו עלו לשמים מיליוני דוברי יידיש ואילו צאצאי היהדות האשכנזית – המהווים גם היום כשמונים אחוז ממניינו של העם היהודי – נעשו יתומים, עירום ועריה, בלי מקור החיים שיהודי מזרח אירופה היוו ובלי שפת־עם חדשה ומיוחדת משלהם שבה יזינו את ההמשכיות הטבעית של תרבותם הלאומית.

בנקודה זו טמונה בעייתנו הלאומית כיום. עוד נתכנס בירושלים לכנסי נוסטלגיה על ילדותנו האידישאית ונהנה מיצירת איציק מאנגר, בשביס־זינגר וחיים גראדה ושל סופרים ומשוררים חשובים אחרים הכותבים בשפת יידיש, נתמוגג מזכרונותיו של מלך ראוויטש המביא לפנינו את הפרדס המלבלב של חיים יהודיים מפכים ומטעימנו מטעמה הדשן וממוגג של שפת עמנו האבודים (גם של השפה וגם של העם). אך איך נבטיח שלאוצרות אלה כנכסים משמרי העם בחיותו הלאומית, יהיה המשך – זאת היא השאלה בה"א־הידיעה. ובמציאת התשובה לשאלה זו יש חובה להשקיע את כל כשרונו וגאונו של האינטלקט היהודי.

יש עוד מאות אלפי יהודים מהדור הקשיש דוברי יידיש המתרפקים על כל מלה כתובה בשפה זו, גם על דז’יגאן ודומיו האמונים עלי הפולקלור היהודי. אך דור הולך הוא זה – והמחזור מגיע לסיומו. אנו מבכים מאד את האבידה ואומרים עליו בתיאטרון ירושלים שיר־מיספד, רקוויאם ליידיש.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49227 יצירות מאת 2721 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!