26.8.77

הסופר היהודי־הונגרי טיבור דרי, שמיחסים לו את התפקיד ההיסטורי של מתן האות לחיסול המשטר הסטאליניסטי בהונגריה עם המרד של שנת 1956, מת לפני שבוע בבודפשט בגיל 82.

דמותו השברירית כפי שהכרתי בהיותי בשליחות בהונגריה בשנות ה־60, הפכה בתקופה שלאחר המרד למעין סמל בעיני האינטלקטואלים באירופה, לתוקפו ועוצם ידו של איש־כוח בודד מול המכונה אדירת הכוח של משטר רודני. כאשר חרב של הרוג־מלכות התנופפה מעליו בעת משפטו ב־1957, התארגן חוג בינלאומי בראשות סארטר, לורד ראסל ואגנציו סילונה, כדי להצילו וחוג זה לא התפרק עד שהשיג לו חנינה ושחרורו המוקדם מבית הכלא אחרי ארבע מתוך תשע שנות המאסר שהוטלו עליו.

המרד פרץ ב־23 באוקטובר 1956, אך התסיסה שקדמה לו נמשכה כמה חודשים ולתסיסה זו היה זה דרי שנתן את האות הראשון, הפומבי, עוד ביוני של אותה שנה כאשר כראש ומארגן של “חוג פטפי” – חוג על שם המשורר הלאומי, משורר מהפכת 1848, נגד ההאבסבורגים – הוא נשא את משאו נגד המשטר הרודני של ראקושי בפני קהל של 8000 איש ואשה. ראקושי קרא אותו אליו ותבע ממנו שיחזור בו מדבריו, אך דרי הוסיף חטא על פשט ופירסם את המשא גם בדפוס בשם “תשובה”. הוא נשא את עונשו בהרחקה מן המפלגה הקומוניסטית.

דרי לא היה סופר פוליטי, הוא מתוודה בזכרונותיו כי לא קנה לו מעולם ידעה ומהלכים בפוליטיקה, למרות היותו קומוניסט מנעוריו. ודומה שרק הרגישות היתירה של אינטלקטואל מעודן – שמוצאו היהודי תרם לה בלי ספק את תרומתו – סחפתהו לתוך המערבולת שהיתה פועל־יוצא של הצטברות המרירות נגד משטר דיכוי, גם תוך סיכון של איבוד כרטיס־החבר ואיבוד הראש. רקעו החברתי של דרי דומה לזה של שאר אינטלקטואלים יהודים ילידי הונגריה שקנו להם שם בעולם – כמו ארתור קסטלר, גיאורג לוקאץ' – שנולדו במשפחות בורגניות, כולן בעלות תרבות גרמנית. והרי דרי כמו קסטלר מספר בתולדותיו, כי שפת הדיבור בבית הוריו היתה גרמנית ועם אמו דיבר בשפה זו עד זיקנתו ועד מותה של האם. עוד צד שווה אצל כולם: רוח המרדנות שפעמה בהם, כל אחד בכיוון שלו.

בכתיבתו של דרי ארוגה ורקומה הנימה המרדנית מהתחלה ועד סוף. הז’אנר שלו הוא מה שהיה קרוי ומצוי עד מחצית המאה הזאת, “הרומן החברתי”, כאשר בסיפוריו עובר כמוטיב עיקרי העימות בין המעמד הבינוני העליון – עליו נמנו גם משפחות של בנקאים ותעשיינים יהודים שמקומם לא נעדר מרומנים אלה – ובין מעמד העובדים. ולאו דווקא הפרולטריון מפועלי החרושת, אלא זה של הצווארון הלבן, אותו הכיר יותר כמי שעבד בנעוריו כפקיד אצל דודו החרשתן שראה בו יורשו לרכושו וגם להנהלת מפעלו. הוא בגד במעמדו וגם בדודו, כי נשא לבו לשירה שהיא “כידוע ערך שאי אפשר למדוד בשווה כסף” ולכן לא היתה שווה פרוטה שחוקה בעיני מעמד זה. דרכו כסופר עלתה כמה פעמים על שרטון ורק לעת זיקנה היא התישרה לו. משום היותו תת־קומיסר לעניני תרבות במשטרו הקומוניסטי קצר הימים של בלה קון ב־1919, הוא נאלץ ליטול מקל הנדודים לידו בברחו מחמת “הטרור הלבן” שהוציא את השלטון בהונגריה מידי קון. וכתב רק ל“מגרה” גם בשובו לבודפשט האהובה עליו כעבור שמונה שנים, כי כתביו בעלי המגמה השמאלנית לא יכלו להידפס בהונגריה של האדמירל הורטי. בעשר שנים, עד 1938, הוציא לחמו מתרגום להונגרית מכל שפות־הספרות האירופיות שידיעתן רכש תוך נדודי רעב מארץ לארץ – מאיטלקית, צרפתית, אנגלית, נורווגית וכמובן, גרמנית. ארבעים כרכי תרגום הוציא בעשר שנים אלה מתחת ידו, כשתוך כדי כך גדשו מגרותיו בחיבוריו שלו. בין כתבי יד אלה היה הרומן הגדול בהיקפו (שלושה כרכים עבים), “המשפט הבלתי גמור”, הנושא בחובו יסודות אוטוביוגראפיים, אעפ“י שהלביש את העלילה על גיבורים לא־יהודיים משני הצדדים, מצד הבורגנות המתנוונת ומצד אנשי המהפכה הפרולטרים שלא לכולם נתן איצטלה של צדיקים. אתה מוצא כאן את האב – כמו אביו של דרי – המתאבד, את הבן החולני כמחבר עצמו שסבל בילדותו משחפת העצמות שאת סימניה נשא עמו כל חייו. ומריו של הבן לכל אורך העלילה, לאורך כל מסלול החיים נגד תועבות החברה הסובבת אותו. כתיבתו של דרי היא כמו נהר הדאנובה עצמו, אפית, רחבה, עם סממנים סוריאליסטיים שהיו למכשול לפרסומו של רומן זה גם במשטר הקומוניסטי. המו”ל הממלכתי התקשה להשלים עם סממנים אלה ביחוד בתקופה שהיהודי ריוואי, הקומיסר לתרבות ההונגרית, שלט בכיפה והעתיק לתחום שליטתו עקרונות הריאליזם הסוציאליסטי, ממוסקווה לבודפשט. שחוק הגורל, שרומן זה יצא לראשונה לאור ב־1957, כאשר דרי ישב בבית הסוהר, וחיכה לגזר דינו.

כיהודי בתוך חברה עוינת, כבעל רגישות קפיצית ואינטלקט מחודד עצבים, חי דרי בחברה. כי לחברה האנושית בין שזו בורגנית ובין שזו סוציאליסטית, אין תקנה – ולא אחת חוזרת אצלו מעין סיסמת חיים ואם גם בניסוח אחר: כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ומה תפקידו של האמן נוכח הדילמה שמצב־דברים זה מציג לפניו? תפקידו להיות תמיד ספקן ולא רק מול המוסכמות ומול ההתגלויות האנושיות המתחדשות לבקרים ומול משטרי חברה ומול נושאי המשרה. כי אש זרה לוחשת גם מתחת לנר התמיד. אך האם הספקנות אינה מרפה ידים? איך אפשר בכלל ליצור כשהספקנות מכרסמת את הלב פנימה?

בזכרונותיו שפרסם לפני עשר שנים הוא כולל מעין מספד למשורר־הצייר קושאק – מראשי האסכולה הקונסטרוקטיוויסטית בציור – שהיה מחלוצי המהפכנות הסוציאליסטית בהונגריה. והוא מצטט מכתב ספק ממנו ספק מעצמו בו נאמר בין השאר על שאלה זו של ספקנות:

מה עושה את המהפכן למהפכן – אתה שואל במכתבך ומניה וביה גם משיב: אי שביעות הרצון. אני מקבל הגדרה זו כחלק מהותי של התשובה לשאלה זו, אך היא לא התשובה כולה… אי־שביעות הרצון עשויה לגרום לאי־מעורבות של האמן, לאורח חיים שטחי, לאי־רצון להיות גורם בחברה, לשיעמום. אין לתאר אמן בלתי ספקנות, אף שהאמן הוא מרדן שאינו משלים לעולם, אלא שהוא גם יצור דיקטאטורי. לא זעם ההרס, אלא התשוקה לבנות ממריצתתו בפעילותו. הוא אינו שבע־רצון משום דבר ולאן שלא יפנה ובכל הרגשות שבלבו ובכל כושר־המחשבה שבמוחו יתאמץ להכיר את החיים בעומקם ויעשה הכל כדי לשנות פרצופו של עולם מסביב…"

כך רתחו בקרבו הספקות והמרדנות, גם לעת שקם “עולם חדש”, עולם קומוניסטי, שהיה חלום נעוריו. הרתיחה הזאת הולידה בקרבו את העימות עם החלום הזה בהתגשמותו המעוותת. “איזו מדינה ואיזה משטר יכול להיות זה – הוא שואל כביכול בשם קושאק המת במכתב שכפי שהוא מתיימר, לא הגיע לידיו לעולם – בו ממלאים מרגלים ושכירי מעצמות עויינות תפקידי ההנהגה (המכתב נכתב כאילו בשנות ה־50 בעת משפטי הראווה של ראיק וחבריו) ואיך זה יתכן שפושעים אלה נחשפו רק אחרי שנים רבות, על ידי אלה שהיו אתם יחד בשלטון? משטר חברתי כזה איננו בשבילי משטר חברתי, מנהיגים בעלי יצר שטני כזה לא יסכנו לנהל עניני עם של תמימי לב…”

דברים כדרבנות היוצאים מלבו הרותח של מרדן. ואולי מלבו הרותח של בן הגזע שהוא השאור שבעיסה בכל משטר, בכל עת, בכל מקום. דרי עצמו מודה, כי עת המנוחה והיצירה הגיעה לו רק לעת זיקנה. בראשית שנות ה־50 – כשהתקרב כבר לעשור הששי של חייו – יצא לאור סיפורו על הכלב “ניקי” שהוציא לו פירסום ברחבי עולם בהיתרגמו לשפות רבות. רק טבעית היתה ההתענינות בארצות חוץ בסיפורו הגדול בשם “האדון ג.א. באיקס” המגולל התנסותו בבתי הסוהר אחרי שנשפט כמורד.

לא אחטא בהגזמה אם אומר, שבלבו של טיבור דרי היו רחשי כבוד כלפי בני עמו היהודי. כמה סימנים לכך בכתביו. בכרך זכרונותיו בולט דבר זה בנימה השונה בה הוא כותב על רעיו הסופרים שהם יהודים, כמו למשל על המשורר והסופר אנדרי גאשפאר שמתארו כצדיק, התגלמות טוב הלב וההקרבה העצמית למען חבריו. הוא מזכיר שני מקרים מעת שישב בבית הסוהר: ב־1938 כשנשפט לשלשה חדשי מאסר בעוון תרגום ופירסום של אחד מכתביו המהפכניים של קרופוטקין וב־1957 כשנשפט על חלקו במרד אוקטובר ההונגרי – ובעת שבתו בבתי כלא פגש אסירים יהודים שכה הבדיל אותם לחיוב מעל סביבתם שבהכרח מתעורר “חשד” של משפט קדום לטובה כלפיהם. הוא מעלה על נס דמויותיהם הרוחניות של יהודים בעלי זקנים ופיאות ובעלי קפוטות, הוא מתארם כדגמים יפים של המין האנושי שתוקפם המוסרי הוליד כבוד ודרך־ארץ כלפיהם, והם היו סך הכל מבריחי גבול או מבריחי מטבע־זר…

על משקל ההפנינג של וודסטוק פירסם דרי בראשית עשור זה רומן דמיוני, כולו כתוב לפי כללי הסוריאליזם ־ הוא לא נכנע! – כשבמרכזה של הקלחת הוודסטוקית העמיד שני גיבורים: יוסף ואסתר, שהם יהודים. הוא קרא ליצירה זו בשם “פסטיבל של פופ”. איך נקלע זוג יהודי הונגרי צעיר זה לתוך קלחת הטירוף הוודסטוקית, לתוך האורגיה של סמים ואלימות? – אין לכך הסבר אצל דרי. העלילה היא באשר לשני הגיבורים לאורך כל הסיפור: אסתר מחפשת את יוסף ויוסף מחפש את אסתר ושניהם מחפשים את דרכם בתוך ההפנינג המטורף, דרך ללא מוצא. כראשיתו של הסיפור גם סופו: כפי שאיננו יודעים, מנין בא הזוג ואיך נקלע לכאן, כך איננו יודעים, לאן הגיעו ואיך יצאו מהקלחת.

את הפתרון חיפשתי אצל הסופר עצמו ששאלתיו על כך במכתב, והוא השיב לי: מולדתם של אסתר ויוסף היא כמובן הונגריה… גם מאז אני מסופק אם היתה זו תשובת אמת, כי הלא בסיפור שלו הוא השאירם בחיפושי דרך ללא מוצא.

דרי השתוקק מאד שכתביו יתורגמו לעברית. כאשר תירגמתי ופירסמתי סיפור קצר שלו וכן פרק מ“פסטיבל של פופ” ב“מעריב”, הוא כתב שהיה מעדיף תרגומן של יצירות שלימות ולא פרקים, שכשהם מנותקים מהקשרם, הם מקבלים משמעות שונה מאשר במקורם. הוא המליץ על אחד מסיפוריו “היהודיים” בשם “הקרקס”, סיפור מעציב ורב־רוגז, על חבורה של ילדים המשחקים קרקס ומכניסים ילד יהודי לתוך כלוב כשהועד לו תפקיד הקוף. מסע הקרקס הופך למעין מסע לאושוויץ לילד היהודי, ברעב ובצמא ובהשפלה והתאכזרות – “משחק” של קטנים כדוגמת משחק הגדולים. סיפור זה נדפס בתוך קובץ סיפוריו בעל שני הכרכים בשם “תיאוקריטוס באויפשט” (אויפשט היא פרבר של בודפשט).

לבסוף אפיזודה בנוסח “הוא יעשן בשבת אבל יאמר את האמת”. שאלתיו על השמועה ששמעתי מפי רכלני בודפשט, כי הוא התנצר, ואכן הודה שכן הדבר, במצאו לנכון להתנצל: הוא התכוון להגר מהונגריה יחד עם אמו הזקנה (שמתה בגיל 96 בעת שדרי ישב בבית הסוהר), אך לא יכול היה לקבל דרכון אלא אם יתנצר. “אבל מה זה חשוב? הלא אני בין כך אתאיסט”… באחד מביקורי בביתו הוציאה אשתו סידור־תפילה עם האותיות המרובעות וקראה ממנו למען להוכיח שגירסא דינקותא לא נשתכחה ממנה. ודרי העיר בעצב על דל ידיעותיו ביהדות: אילו הכיר לפחות את אותיות הקודש שהביבליה נכתבה בהן…