רקע
דוד גלעדי
היסטוריה מזווית אישית

2.1.76


לא רק מדברי ההקדמה של גולדה מאיר לספרה אנו יודעים, כי היא התלבטה קשה איך לכתבו, שהרי מימיה לא ניהלה יומן ולא הקימה לעצמה ארכיון אישי שתוכל להיזקק לו בבואה לעשות את חשבון ימיה. לפני שנה ורבע כשהזדמנו לביתה לפי יזמתו של חתנה זכריה – עליו היא כותבת וחוזרת וכותבת באהבה כה רבה – שמענו מפיה שהתחייבה להכין זכרונותיה לדפוס והתחייבות זו מכבידה עליה, כי אין לה דברים בכתובים להסתמך עליהם. היא סברה שאולי יעזרו לה לריענון כוח־זכרונה לוחות השנה בהם נרשמו סדר־יומה ומיפגשיה, מן השנים בהן שימשה בתפקידיה הציבוריים. זכריה חרד אז בגלל ההכפשה שהכפישו את שמה של גולדה בגין היותה ראש ממשלת ה“מחדל” ורצה שאקבל מידיה מאות מכתבי העידוד שנשלחו אליה דוקא באותה עת, עם גילויי אהבה והערצה כלפיה –מהם נצטיירה דמותה בעיני גברים ונשים מכל שכבות הציבור, דמות שונה לגמרי מזו שציירו כלי־התקשורת בתוך האווירה הדחוס והמדוכדכת מימי מלחמת יום־הכיפורים ואחריה. גולדה מאיר לא ניאותה לתת ידה ליזמת חתנה ואת סירובה תירצה בנימוק אלגנטי, שטרם העבירה את ניירותיה מירושלים לביתה בתל־אביב.

אפיזודה זו כהקדמה לתיאור ספרה של גולדה מאיר מובאת כאן מצד מי שכאב את רדת אשה גדולה זו מעל הבמה הציבורית כפי שירדה. איננו אומרים “מעל במת ההיסטוריה”, כי שם תשאר נישאת ומורמה כאנדרטה היסטורית נצחית. והרי לא מזמן שמענו בחוג סגור מפי מוסמך לעדות מאין כמוהו, ישראל טל – שנלקח מן המילואים כעוזר לרמטכ"ל במלחמת יום־הכיפורים – שבחים ללא סייג להנהגת מלחמה זו בראשותה של גולדה מאיר (ושותפיה בה, שר הבטחון, הרמטכ"ל ועוד). ואין צורך לתאר כאן באילו תנאים נוהלה המלחמה ואילו הכרעות היו כרוכות בה, מהן שעצם קיומנו היה תלוי בהן.

ספרה של גולדה מאיר כשמו כן הוא, “חיי”, כתוב מתוך אספקלריה אישית, המאירה פרקים דרמטיים בתולדות העם, הישוב, המדינה, בהם היה לה חלק פעיל. יש כאן צירוף והקבלה מוצלחים של קורות חיים ושל השתלשלות מאורעות המקבילים להן, כי הלא היא כבעלת דברי־הימים מילאה בהן תפקיד חשוב ולפעמים עיקרי. כרונולוגיה זו היא הקובעת שבפרק האחרון, זה העוסק במלחמת יום־הכיפורים, מגיעה הדרמה, הן האישית והן הציבורית, לשיא המסיים. אף על פי כן, קרוב מדי שיא מסיים זה מבחינת הזמן משתוכל המחברת להרשות לעצמה לגלות טפחים רבים הגנוזים להיסטוריונים. המסופר בפרק המסיים ובזה שלפניו, ידוע פחות או יותר בפרטיו העובדתיים, לא כן הסדר שסידרה היא את דבריה ובו העדות המרתקת של בעל־הדברים, המגולל את הפרק – ולמעשה, את כל הפרקים שלפניו – בהתאם לתכונות־היסוד של אישיותו הרוויה רגש רב ותוקף של אמונה ואמת. שני תווי אופי אלה יוצרים למעשה את המתח הסיפורי של החיבור כולו והם גם המצמיחים אמינות בלב הקורא היודע היטב על מה הגב' מאיר מתאוננת באומרה, שהיא עייפה לשמוע על “תסביכיה המדומים”, על רגישותה, כלומר רגשנותה ועקשנותה, משמע תקיפותה, או להיפך. ואם יש בפרקי סיום אלה מן האפולוגטיקה האישית, מעין כתב הגנה של נאשמת כביכול שהושבה על ספסל ה“מחדל”, הרי בעיני הקורא הבלתי־משוחד שלא נסחף עם הפסיכוזה ההמונית שנוצרה בנסיבות מסוימות ושגם חכמים לאחר מעשה רתמו עצמם בראש מרכבתה, מקבל סיפורה של גולדה מלוא התוקף של אמת שעליה בוודאי אין להצטדק.

היא מדברת על אזהרות לבה, שצריכה היתה להאזין להן ועל פיהן להחליט. היא מגיעה לשיאים פיוטיים בגוללה קורות הלילה שעבר עליה, ליל יום־כיפור חם ודמום שבמשמרתו השלישית קיבלה טלפונית ממזכירה הצבאי את הידיעה, שאימתה, כי המצרים והסורים עומדים לתקוף בו ביום. בבוקר הלכה ללשכתה. “בדרך לשם הבחנתי בזקן אחד ההולך לבית הכנסת, טליתו על שכמו והוא מחזיק בידו של ילד קטן. הם נראו כמו סמלי היהדות עצמה, ואני זוכרת איך חשבתי בעצם שבכל רחבי הארץ אנשים צעירים צמים היום בבתי כנסת ובקרוב יקראו להם מתפילותיהם אל הנשק”.

ספרה של גולדה מאיר כולו הוא תעודה העומדת בסימנו של משפט זה. נראה לנו, שברדתה מן הבמה יש משום חילופי משמרות מן הבחינות המבדילות בחריפות בין דור המנהיגות שלה ובין דור המנהיגות החדש שקם לנו עתה. חוט עז־צבע המשוך לאורך כל סיפורה הוא האהבה לכל שבשם יהודי ייקרא לפי מה שהיא ובני דורה הכירו את האדם היהודי ואת היהדות. היא מתרפקת על אותו זקן שטליתו על שכמו ההולך לבית הכנסת בבוקרו של יום־כיפור כשכף ידו של ילד קטן נתונה בכף ידו.

אך בדבריה נמצא בחינות נוספות המבדילות את משמרתה מזו שבאה בעקבותיה. למשל, הביטוי החוזר לגודל האמונה שגם הוא טווי כחוט השני לאורך דבריה. אין זו אמונה של מצוות פוליטיקאית מלומדה מתוך כוונה ולשם מטרה פרגמטית, אלא מעיין מתגבר ושופע שכיוון שמימיו טהורים, הרי כל צמא הולך אל המים האלה. סגולה אנושית זו מהווה נכס פוליטי כלפי חוץ והיא טעונה עוצמה שהזינה את נשמותינו ורוממה בנו את הרוח הנופלת – היא והאסכולה שלה, “הציונית”, כפי שהדביקו לה את המרכאות הכפולות.

ועוד מוטיב אחד העובר לאורך דבריה ראוי לאזכור, כי גם הוא היווה נכס פוליטי לא יסולא בפז כלפי חוץ וערך מחזק ומחנך כלפי פנים וגם הוא נעלם עמה ועם דורה. אין היא חדלה לדבר על השלום המקווה, על התעקשות ואי־וויתור על נכסים שבידי ישראל בלי השלום כתמורה. איננו דנים כאן על סבך המרכיבים של הסוגיה הפוליטית הכרוכה בשאלה היכן הגבול המדויק בין ההתעקשות והשלום. כוונותינו לצורך לדבר על שלום, תמיד לדבר על שלום, כי הוא משמעות גורלה של ישראל. עם היעלמה של ה“מוהיקנית” האחרונה מן הבמה הפוליטית חדלנו לעשות זאת. ומחדל זה היזקו גדול כלפי חוץ וכלפי פנים כאחד.


*


למעשה, רק הפרקים הראשונים של הספר על הילדות בפינסק ובמילווקי, על הצעדים הראשונים בפעילות ציבורית ועל ההתחלות הקשות בארץ־ישראל, נושאים אופי של מה שקרוי ספרות־ממוארית (זכרונות), כאשר המחברת מגלה חיבתה לתקופה ההיא, דולה ממנה את האפיזודות הקטנות המתבלות דבריה בכל מיני תבלינים הטעימים לחיך הקורא, ומעלה את הנפשות הפועלות בשרטוט ציורי לכדי דמויות פלסטיות עם מרכיבי האופי שלהן. מפרקים אלה למדים אנו מהיכן צמחה אשה זו, אלו מלחמות ניהלה בילדותה ונעוריה עם הוריה והסובבים אותה על “עמדה” כאישיות בפני עצמה, ואיך היתה לאותו יהלום שהיתה. כבר בכתה ד' של בית הספר היסודי גילתה נטיה עסקנית ורגישות סוציאלית, כאשר התייצבה בראש פעולה לאסוף כספים כדי לקנות ספרי־לימוד לילדים חסרי אמצעים. היה זה בית הספר היסודי שלה גם בעיסוקי מגביות. ונראה שהיתה מנהיגה בבית ספרה, אם הוטל עליה, בשנתה הארבע־עשרה, לשאת את נאום הפרידה בשם כתתה בטכס הסיום.

מחזאי יכול ליטול דברי גולדה מאיר על משפחתה, על אבא־אמא ועל האחיות, על סדרי ואווירת הבית, על המלחמות והמריבות בו על הבית שנרקמות בו מסכות פוליטיות־ציוניות ועל בני הבית שכל אחד מתעקש ומושך לכוון שכל האחרים אינם מסכימים לו, על הקשרים שקושרים שתי האחיות הגדולות נגד ההורים, הבריחות מן הבית, ההתפייסויות – ולהקים מסכת דרמטית המלמדת לא רק על משפחתה ועליה עצמה, כי אם גם על התקופה. העליה לארץ־ישראל ב־1921, ההווי בה אז, שנתיים בקיבוץ מרחביה, ו“ארבע השנים המרות ביותר שידעתי מעודי” בירושלים, יהוו סיום ההולם את הפתיחה. יש כאן כל מרכיביה של דרמה אנושית, גם דמע וגם צחוק, אהבה שנתקיימה – זו של שיינה אחותה; ושלא נתקיימה, זו שלה עם מוריס מאירסון – שתי אהבות בניגוד לרצון ההורים.

לוא בידנו הדבר, היינו כורכים את חמשת פרקיו הראשונים של הספר בנפרד ונותנים אותם בידי כולנו, נערינו וזקנינו, כדי ללמוד איך מאשפתות ירים איביון, איך הצמיחה בת עניים מרודים כנפיים, בכוחות עצמה ממש, ועלתה משפל המדרגה למרום סולם המעלות. ורק משום שנשאה בלבה אמונה ולא הירפתה ממנה.

זה עשוי להיות הספר החדש של האמונה ושל חובת הלבבות הנאמנים. האמת של כל אחד מאתנו אינה בהכרח האמת של כולנו יחד – שהרי לא מעטים היו העוררים על אמיתה של גולדה מאיר בנקיטת עמדותיה הפוליטיות. אבל אמיתה היתה נוקבת בגין אמונתה החזקה בה. דרכה בחיים סוגה כולה באמיתה ובגילוי־לבה, החל באותו ארגז שהעמידה ליד בית הכנסת במילווקי בעצם יום הכיפורים כדי להטיף ליהודים שיצביעו בעד פועלי־ציון כדי להשפיע על הקונגרס היהודי האמריקני שהתכונן אז, מקץ מלחמת העולם הראשונה, שילך בדרכי הציונות ולא בדרכי ה’בונד', הסוציאליסטים היהודיים מתנגדי הציונות.

עוד בנערותה הכירה אותה גלריה מפוארת של אישים ציוניים שאחר כך נהפכה לאחת מהם. היא מספרת איך לא פגשה את בן־גוריון שבא למילווקי לגייס צעירי הקהלה לגדוד העברי. במקום ללכת לאספה לשמוע את נאומו, היא הלכה עם מוריס מאירסון, העתיד להיות בעלה, לקונצרט. ואיך העניש אותה בן־גוריון, שבגלל היעדרה מן האספה לא מצא לראוי לבוא לבית הוריה לארוחת הצהרים שזומנה למחרת היום. היא פגשה אז גם את בן־צבי, נשיא המדינה לעתיד, והם סיפרו על ארץ־ישראל משאת נפשה. ושנה אחת בלבד אחרי עלייתה היתה כבר צירה בוועידה של התנועה הקיבוצית שנערכה ב־1922 בדגניה ושם באה בקשרי היכרות וידידות ראשונים עם בן־גוריון ובן־צבי, הרצפלד וטבנקין, ברל כצנלסון ואשכול, שז“ר (אז רובשוב) ורמז – שאת דמויותיהם, ארחם־ורבעם, חולשותיהם ותוקפם היא משרטטת פה ושם שרטוט נוקב פה ושם שרטוט שטחי, לפי הערך האנושי או הרגשי שהיא מעריכה אותם. בתיאורה על בן־גוריון היא מעמידה אותו כאנטי־טיפוס של שאר חבריה. “לא היה זה אדם שאפשר להיות קרוב אליו. לא רק שהוא היה אדם שאני מעולם לא הייתי קרובה אליו באמת, אלא שאינני סבורה כי מישהו היה באמת קרוב אליו אי – פעם… אנו האחרים – ברל, שז”ר, רמז, אשכול – היינו לא רק חברים־לנשק אלא גם אהבנו להימצא זה בחברת זה, והיינו באים לבקר זה את זה ומדברים על כל מיני דברים – לא רק על השאלות המדיניות או הכלכליות הגדולות אלא גם על בני אדם, על עצמנו ועל משפחותינו… הוא לא היה זקוק לבני אדם כמו שכולנו זקוקים להם. הוא היה הרבה יותר שלם לעצמו מאתנו, אך מובן גם שלא ידע הרבה על בני אדם, אף כי רגז עלי מאד כל פעם שאמרתי לו זאת.”

אף על פי כן, כאשר נודע לבן־גוריון על מות ברל כצנלסון, “הוא רק שכב על מיטתו כל הלילה, רועד ובוכה. אבד לו האיש שאת דעתו העריך פעם באמת, אולי הידיד האמיתי היחיד שלו”. כמובן שלא רק מדבריה של גולדה מאיר נלמד על העולם הרגשי־אנושי של בן־גוריון. כפי שלא רק מדבריה נלמד על העולם הזה שלה, על רגעי האושר והצער, הסיפוק והכעס, לכל אורך מסלול דרכה על תחנותיו הגלויות והנסתרות ועל פרקיו המגוללים כאן בספר – שכמנהלת משא־ומתן סודי עם המלך עבדאללה על הרפתקאותיו וסיכוניו, סיכוני חייה, המתאימים לספר מתח, או אף לסרט מסוג זה: כשותפה באחריות להכרעות גורליות עם הקמת המדינה; כצירה במוסקווה; כשרת העבודה בעת שהיה צריך להפוך אבק־אדם מהמעברות ליהודים חופשיים במדינתם בעלי כבוד אנושי; כשרת החוץ ולבסוף כראש הממשלה – היא חושפת לפנינו סולם רגשותיה, מטה־מעלה, מעלה־מטה. מן המינורי כמו אושרה בדירת הגג בת חדר אחד בירושלים בהיותה שרת העבודה (“ברגע שסגרתי את הדלת של אותה דירת־גג, הכינותי לי כוס תה והתישבתי סוף־סוף כשאורות העיר זרועים לפני, הייתי מאושרת במידה שלא ידעתי כמוה מימי… פשוט, הזנתי את עיני ביופיה של ירושלים”) וכמו הפתק שתחבה בין חגווי הכותל המערבי וכתבה עליו רק מלה אחת, “שלום” – ועד המאז’ורי, כשהיא מספרת על ביקורה ברומניה ועל פגישתה עם יהודיה ב־1970 – שגם כותב טורים אלה היה עד לה – “הם קיבלו את פני בנחשול כזה של אהבה לישראל עד שהיתה לי הרגשה שאני נישאת ממש על גבי הנחשול ואינני סבורה ששמעתי פעם שירים עבריים מושרים יפה יותר או ביתר עדנה מאשר באותו ערב שבת.” זה הזכיר לה אותו “נחשול” עצמו, אך דומם ושותק וזועק בדממתו, מפגישתה עם יהודי מוסקווה.

יחד עם זה, הפרקים הפוליטיים של ספר חייה של גולדה מאיר הם יותר מסוג הריפורטאז‘, כדיווח מרתק כשלעצמו, ולא מסוג הספרות הממוארית, שבה מוקדשת יתר תשומת־לב לנפשות הפועלות ולרקען האנושי על כל מירקמו הפסיכולוגי, לתיאור מדוקדק יותר של ההתרחשויות, גם על האפיזודי שבהן, להשקפתו ושיפוטו של בעל המסה על המשא ומעש. הריפורטאז’ נושא אופי חפוז מחמת לחץ הזמן. ונקווה ונאחל שבעלת “חיי” תחזור לגולל פרקים אלה של מלחמה (ושלום) ביריעתם הרחבה על כל השתי־וערב הטווי בהן.


*


כעתונאי ליווינו את ראש הממשלה גולדה מאיר, גם לוינה, בקיץ 1973, חודשיים בלבד לפני מלחמת יום־כיפורים. גם בבירה האוסטרית, כמו בבוקרשט, הקדישה חלק מזמנה לפגישה עם יהודי המקום. אלפים מהם באו לאולם הגדול של ה“בורג”, הארמון הקיסרי, לשמוע אותה, לשמוע את היידיש שלה, שפת הקסמים שלה שציירה על פניהם התרגשותם ואולי גם נכונותם ללכת אחריה כסומים לאן שתוליך אותם.

היא באה אז לוינה לכנוס האינטרנציונל הסוציאליסטי, ועל היחס אליה מצד מנהיגי האינטרנציונל יכולת לעמוד בקבלת הפנים שערך להם הקנצלר קרייסקי בארמונו. ראש ממשלת בריטניה דאז, וילסון, חיבק ונישק אותה על שתי לחייה. ואילו וילי ברנדט ירד לפניה על ברכיו וכך ביטא לה את הערצתו.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49287 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!