9.6.74

באפריל 1973 סופר מפה לאוזן, כי הצייר בן ה־87 אוסקר קוקושקה בא מן העיירה ווילנף שבקצה הדרומי של אגם ז’נווה לירושלים כדי לצייר דיוקנה של גולדה מאיר.

נאמר כי הדבר נעשה ביזמת גאלריה מארלבורו מלונדון שבעליה עומדים בקשר עם צייר זה עוד מתקופת מלחמת העולם השנייה, כאשר קוקושקה הגיע לבירת אנגליה כפליט. חיזוק לשמועה זו קיבלתי גם באופן אישי, במכתב ששלחה לי אשתקד אשת הצייר, גב' אולדה, ושמעטפתו היתה חתומה בחותמת דאר ירושלים. מכתב זה עורר בי התרגשות. אך כאשר התקשרתי עם מלון ‘המלך דוד’ שהיה אכסנייתו של הזוג, נאמר שבו ביום הוא עזב את הארץ וחזר לשווייץ.

רבה הייתה אכזבתי שלא פגשתי את קוקושקה בירושלים. קוקושקה נחשב לאחד מצייריה של ירושלים. הוא ביקר בה לפני קרוב לחמישים שנה ועשה כמה מיתווים ורישומים מן העיר שעל פיהם הוא צייר אחר כך אחד מציורי השמן היפים של עיר הקדש – כמובן, בסגנון שלו – ציור המפאר היום מוזיאון אמריקני. ועל קוקושקה אפשר גם לומר, כי הוא אחד מחסידי אומות העולם. יליד אוסטריה ממוצא צ’כי, הוא כיהן בשנים שאחרי מלחמת העולם הראשונה כפרופסור באוניברסיטה בברלין. אחרי עליית היטלר לשלטון, הוגדר כאחד מאנשי ‘האמנות המנוונת’, אותם אמנים מן הזרם האכספרסיוניסטי הגרמני שתמונותיהם הוצגו בתערוכה מיוחדת שאורגנה בפקודת היטלר תחילה במינכן ואחר כך ביתר ערי גרמניה, כדי להראות מי הם משחיתי התרבות הטבטונית…

אחדים מאמנים אלה נאבקו על כך שלא יסולקו מחברותם באקדמיות ולא ישללו מהם את הזכות להמשיך להיות מוצג בתערוכות פומביות ובאוספים ממלכתיים גם בימי הנאצים. ואילו קוקושקה – יחד עם קליי, הופר, דיקס, בקמאן ואחרים – עברו להתנגדות גלויה למשטרו של היטלר. כמה חודשים אחרי עלותו של היטלר לשלטון פירסם הצייר באחד מאתוני פראנקפורט מאמר אמיץ להגנתו של מאקס ליברמאן היהודי, בכתבו שהוא הכניס את האור לציור הגרמני החב לו חובה של כבוד הבן לאביו. בעוד שמתנגדי המשטר מקרב האמנים עברו בדרך כלל לפאסיוויות, היה קוקושקה אולי היחידי ביניהם שראה כבוד לעצמו להיות מנודה ונתן גם ביטוי פומבי להתנגדותו להיטלר. דרוש היה לכך אומץ־לב לא מועט.

עתה נמצא לפני פרי ביקורו של קוקושקה בירושלים לפני שנה ומעלה, בצורת קטלוג של הדיוקנאות שצייר – כי הוא צייר לא את דיוקנה של גולדה מאיר בלבד, אלא גם של משה דיין, של נשיא בית־הדין העליון ד“ר שמעון אגרנט, של טדי קולק וכן של הפטריארך בנדיקטוס ושל השייח' אל־אנסרי – ושצורפו לדפדפת הנקראת ‘דיוקנאות ירושלים’. הגם שנמצאים בדפדפת ששה דיוקנאות בלבד, הרי את דיוקנה של גולדה צייר קוקושקה פעמיים. הדיוקנאות הודפסו על אבן, כל אחד בגודל 65 על 50 ס”מ, 150 עותקים מכל אחד והוצעו למכירה לאספנים כשההכנסה היא לטובת ‘קרן ירושלים’. האמן עצמו לא קיבל תשלום בעד עבודתו, אך נשארו ברשותו עשרים עותקים מכל דיוקן מן הסוג הנקרא ‘הגהת האמן’. בקטלוג נאמר, כי מפעל זה הוא תרומת גלריית מארלבורו והמו"ל ויידנפלד את ניקולסון ל’קרן ירושלים'.

אלה הם דיוקנאות מובהקים של קוקושקה, רישומים אכספרסיוניסטיים בשחור־לבן שייחודם בהבלטת הקווים העיקריים והשמטת המישניים. לפי התפיסה המקובלת של ציור דיוקנאות, ספק אם ה’זיהוי' יתקבל על דעת כולם. גולדה תיראה כאן יותר מדי נשית, דיין יתגלה כבעל דמיון לנפוליאון, אצל קולק נגלה רצינות יתירה. רק אצל בנדיקטוס התפתה הצייר להיכנס ליתר פרטים, בגלל קישוטי כיסוי הראש, השערות והזקן הארוכים ותכשיטי הכהונה בהם התעטף.

לאלה שיהיו מאוכזבים מן האיפיון בו נקט הצייר, נציע לעיין בדרך עבודת קוקושקה ובדיוקנאותיו מן העבר הקרוב והרחוק, שהיא בהתאם לתפיסה האכספרסיוניסטית הגרמנית שנטלה לעצמה את החרות להתעלם מ’צורתו המציאותית' של האובייקט כדי להגיע אל הרגשות הלא־מובעים, אל נבכי הנפש של המושא החי. אם נרחיק לכת עד סידרת הרישומים שהוא עשה לנושא ‘הקונצרט’ ב־1920, נגלה קו ישר משם עד סידרה זו שעשה עתה בירושלים, שגם בה ‘הרגשות הלא־מובעים’ הם העיקר, הם התוכן האמיתי של מושאי דיוקנאותיו. בכל אופן דיוקנאות צדקניים. אין כאן.

יש להביע סיפוק על כך שאמן משיעור קומתו של קוקושקה, שהוא מן האורים־ותומים של האמנות במאה הזאת, הוציא לעת היותו בן 88 דפדפת ירושלמית כזאת.

אך על הקטלוג נתאונן, על שמנה את כל המוזיאונים החשובים בעולם שציורי קוקושקה נמצאים באוספיהם, בעוד שהשמיט מן הרשימה את מוזיאון־ישראל וכן מוזיאון תל־אביב – והרי בזה האחרון מצוי אחד מדיוקנאותיו היפים ביותר של האמן, שממנו אפשר ללמוד הרבה גם לגבי סידרה זו שעשה עכשיו.