17.12.71

להוגו וולף יש אמנם מען ביפו, ברחוב אשדוד. ואת ביתו הקטן שם הוא עשה באחרונה למעין מעון ספרדי עם חצר שהוא כמו פאטיו, עם קירות גבוהים, ריצוף צבעוני וגגון מעל חלל ריק. אבל נדמה, כי הוא לא חי שם, על הקרקע, אלא בעולם של הזיות, בעולמות העליונים. ואולי אין הוא בכלל הוגו וולף, הן יש לו גם הרבה שמות אחרים, בהם הוא משתמש כאשר הוא מצייר ‘תמונות מסחריות’ למען מעט הלחם שהוא זקוק לו. וגם למען מעט הבשר בשביל כלבו, הרובץ לרגליו.

בסביבה השוממת שבה הוא חי ושנראית כמו הגבול בין מגורי אנוש ובין המדבר, מכירים את וולף בשם ‘מכוון הפסנתרים’. פסנתר הוא כלי של ממש בעל קיבולת וצורה וכאשר מביאים אליו כלי כזה, עושה הדבר רושם על השכנים. לפי הרושם הזה נתנו לו את הכינוי. הדלות שבה הוא חי אינה מעידה על עיסוק המפרנס את בעליו. אין להסיק מכך שהוגו וולף אינו אדם מאושר. איך שלא יהיה מאושר, כשיש באמתחתו מכתבים ומברקים של אשת השאח, הקיסרית פארה דיבה, המודה לו על איחולי יום הולדת ששלח לה ולבנה, יורש העצר, שיעלה על כסאו של כורש וכן על תווי הלחנים שחיבר לכבודה? ויש לו מכתבים גם ממשה דיין שוולף כתב לכבודו ‘מארש דיין’ לחן שחיבר אחרי יוני 1967. גם נשיא המדינה לא חסך ממנו תודה על ששלח לו את ה’מארש' הנ"ל. והוא מתכתב עם אריך ברגל, שקאראיאן הגדול רואה בו את יורש שרביטו. וגם עם אורמאנדי שביקש ממנו לשלוח לו את תווי ‘הרפסודיה היהודית מספר אחת’ שוולף חיבר ושעליה יש לו עשרות קטעי עתונים עוד מימי היותו ברומניה, שם ניגנו תזמורות את הרפסודיה הזאת.

בביתו, עם שברי־כלי של ריהוט, עומד פסנתר רעוע שקרביו נשפכו חוצה. על פסנתר זה הוא ‘עובד’ עכשיו. יש שם גם כן של תווים עם דפים פתוחים ועל הכן תלוי כנור, כנורו של הוגו וולף.

כאשר נפשו עטופה עגמימות, הוא שופך מררו בשלושה מיתריו, כי מי זה אומר, שלכנור חייבים להית ארבעה מיתרים?

קל להבין, כי הוגו וולף הוא בעל הרבה מלאכות. תאמרו גם של מעט ברכות? והרי כל פתגם ופתגמו שכנגד. וכבר אמרו חכמינו, איזהו עשיר, השמח בחלקו. ואכן מר וולף שמח באת בחלקו, כי העולם שבו הוא חי, עושה אותו שמח.

איש לא יחלוק על כך שיש לו ידי זהב תן בידו כל כלי מסובך שהוא בעיניך, בשר־ודם פשוט, חידה שהיא נעלה מבינתך, והוא לא זו בלבד שיחדור לסודו, אלא גם יוסיף עליו סודות משלו. יספר לך הוגו וולף – והוא שולח אותנו לבדוק את הדבר בארכיונים של הצבא הרומני – כי הוא־הוא זה שהמציא את מה שאנו קוראים ווקי־טוקי (משדר־מקלט נייד אישי). ורק בגלל קצינים לא־יוצלחים שהסגירו את סוד ההמצאה לאמריקנים, נשמטה ממנו זכות ההמצאה. והוא היה הראשון בעולם, ראשון לפני כל הראשונים, שהקרין תמונות למרחוק, מעין טלוויזיה במעגל סגור. הטלוויזיה היא ההמצאה שלו! ובנדון זה הוא מוכן רק לקונצסיה אחת: יתכן שזורקין האמריקני או וואלנזי הצרפתי עשו את הניסויים שלהם בעת ובעונה אחת אתו. כי תוצאות ניסוייו בהקרנות לרחוק הגיעו לצרפת – ואולי וואלנזי השתמש בהן לצרכיו..?

אין הוא מדבר סתם כך באוויר. יש כמה יהודים בארץ היכולים להעיד עליו. בימי מלחמת העולם השניה הוא גויס על ידי ההונגרים לגדודי עבודת כפיה היהודיים אבל כמי שאמן הוא כטכנאי חשמל וביחוד של אווירונים, הוא לא נשלח לשדות המוקשים של אוקראינה, כדי ליהרג שם כפי שרוב חבריו נהרגו, אלא הוצב לשדה תעופה בקרבת העיירה הגליצאית נדוורנה. הגרמנים העמידו רכב אישי לרשותו ונהנה מיחס מיוחד, כי הם היו זקוקים לו. הוא עבד כחשמלאי של אווירונים עד סוף המלחמה.

ויש בארץ כמה מיוצאי נדוורנה שבוודאי זוכרים את היהודי בעל המדים ההונגריים שסיפק להם מזון לבונקרים שבהם הסתתרו והיה להם לסעד והציל אותם ממוות ברעב. כאשר בא אל הבונקרים שלהם, הם לא האמינו שאמנם יהודי הוא. הם לא האמינו גם כאשר דיבר אליהם יידיש. ורק כאשר חזר על כמה משניות שזכר בעל־פה ממסכת ברכות או בבא־מציעא, התוודו לו שיהודים הם. והוא ראה אותם אחר כך בגאולתם והלך אתם כאשר שרכו דרכם דרך הגבול לרומניה, כשאחד מהם התנדב ברוב טובו לעזור לו בסחיבת מזוודה גדולה מלאה כל טוב ובייחוד סיגריות וטבק. ואכן אות המזוודה ‘נסחבה’ ונעלמה יחד עם המתנדב האדיב.

הוגו וולף מדבר על כך כמספר סיפור משכבר הימים, בלי נימת תרעומת. הוא בכלל מאותו סוג של יצורים שאין להם תרעומת לעולם.

וולף אומר על עצמו שהוא בעצם צייר. לא מלחין אך גם מלחין. לא ממציא אך גם ממציא. אבל צייר בוודאי, בלי שום לא. מלבד כלב ופסנתר בעל קרביים שפוכים וכנור התלוי על הכן כמו על ערבות בבל שם ישבנו וגם בכינו, וכמה פריטי ריהוט רעועים, יש לו בביתו הרבה בדים ענקיים שהוא ציירם.

הוא צייר בעל פאתוס שגלות וגאולה משמשות בו בערבוביה. יש לו, למשל, ציור ענקי של הכותל המערבי עליו מתרפקת אשה לבושת שחורים עם מטפחת שחורה על ראשה, שעל ריסי עינה רסיס של דמעה נוצצת, עומדת ואינה נושרת. אשה זו היא אמו של הצייר כפי שהוא זוכר אותה מילדותו. והלא היא נספתה שם, בכבשנים. והיא קמה לתחיה ליד הכותל שאת אבניו היא מחוננת.

ולבד הענקי הזה יש בנים ובני־בנים, עם נשים מגילים שונים החובקות את הכותל, שהצד השווה בכולן הוא אותה דמעה יהלומית הנוצצת בשולי העין. אך אין זה אלא שהצייר שלנו נקרע בין הקצוות. ופה ושם הוא מגיע עד למופשט במכחולו הדקדקני הנטרד גם על הפרטים והקווים הדקיקים ביותר.

והוא מצייר גם עירום של נשים, אם יש לו הכסף לשלם למודל. הוא עומד ליד תמונה כזאת ומבארה לכל פרטיה הארוטיים שיש בהם לפעמים מן הגודש. גם זה בעצם פאתוס, כי צורת דיבורו השקט רק מסתירה את אש הלהבה הבוערת בקרבו לכל מעשי ידיו שהוא עוסק בהם.

עתה, למשל, ממלא את כל עולמו הציור של משה דיין שהוא צייר. גם זה בד ענקי המציג את דיין כלוחם בעת קרב שרימון מוכן לזריקה בידו והוא כולו הסתערות. את הדיין הזה הוא צייר לפי מודל חי של צעיר בעל שרירים שכולו און ואומץ. והוא חסך לחם מפיו כדי לשלם למודל שהציבו בפוזיטורה של תנופה וכך “עמד” לו שעות על גבי שעות, ימים על גבי ימים. יש בתמונה גודש של אבזרי מלחמה, טאנק, כלי נשק שונים ומשונים, הריסות, אויבים מובסים וכמובן, גם דגל של מנצחים – כפי שהיה נהוג בציורי המלחמה של ימי וילהלם השני.

ולהוגו וולף מופיעים עתה חלומות בימים וגם בלילות. שבציורו זה של דיין הוא יכבוש את מקומו בציור העולמי. את התמונה הזאת הוא לא ימכור כאן בארץ, אלא שלח־ישלחנה למרכזי האמנות הגדולים, כדי שתוציא את שמו לתהלה. המאסטרו עבד על ציור זה חדשים רבים, הוא השקיע הגות בכל פרט, התבונן היטב בכל שריר מנחת זרועו של דיין ולא נעלם מעינו שום שקע או בליטה אנטומי. כל אבזר וכלי שם על מקומו, כל תנוחה ותנופה חישב לפי פרופורציה, כל צבע התאים לפי הצורך לבטא את עצמיותו הציורית של דיין כלוחם.

והרי לפניך שיא יצירתו של הוגו וולף!

בינתיים, עד שיסתייע דבר ותינתן לו האפשרות להביא בשורה זו לרחבי עולם, מתכנן הוגו וולף עריכת תערוכה של ציוריו בביתו אשר ברחוב אשדוד א/14 ביפו. אין כביש מוביל לשם, אבל בעלי מכוניות בוודאי יקחו את הסיכון ויירדו לדרך העפר המוליכה לשם. כי גמול יקבלו לא רק בציוריו של וולף, אלא גם בהווי המדברי השרוי כאן תחת חלונם הלוקסוריוזי אשר בצפון תל־אביב.

ואולי בכל זאת יוכל מישהו להשפיע על הוגו וולף, שלא ישלח את ציורו של משה דיין לפאריס או לניו יורק. כי הוא זקוק מאד לסעד כספי ואם ישלמו לו את המחיר הראוי בעד תמונה זו, הוא יוכל ליצור יצירות כאלה עוד כהנה וכהנה.

הוגו וולף חי ומצייר ביפו מזה כעשרים שנה, אבל רק עתה הוא עורך את תערוכתו הראשונה בארץ, באולם של־מרמורוש אשר ברחוב עמק־יזרעאל בתל־אביב. הקהל שבא לפתיחת התערוכה, העיד על אורח חייו של הצייר המתגורר בפינתו הנידחת באזור נידח של יפו מוקף שכנים שהם אנשי פשוטים וטובים שבאו מקטון ועד גדול להשתתף בחגו של האמן בו הם רואים אחד משלהם.

היה משהו מן הפאתטי במעמד זה, כמו שתמונותיו של וולף גם הן פאתטיות, עם הנשים העומדות ליד הכותל המערבי כאשר דמעה אחת כפנינה על לחיין, עם משה דיין כלוחם חשוף חזה בסערת המלחמה, עם נערה ופרחיה, קבוצות של עולים חדשים שהם על סף הבלתי־ידוע הצפוי להם, עם דיוקנאות של שייכים, של ערביות, של צועניות ו… של האם היהודיה הנצחית בעלת הסבר של יסורים ודאגה. האמן חי בעבר בארץ מוצאו וילדותו באירופה המזרחית, כפי שהוא חי בהווה, ברחוב אשדוד אשר ביפו – ולשתי הוויות אלה הוא נותן ביטוי ושתיהן הן האמת שלו; אין כאן שום זיוף או התחסדות, כי זו אמת פנימית של איש תמים שבנידחותו אין לו קשר עם קריות של אמנים וכל הנעשה בהן, עם “זרמים” וויכוחים סביב להם. העולם שלו שלם, והוא מוקף כולו חומת עצמו.

וכפי שהוא חי בבדידותו ואין השפעות מגיעות אליו, עושה הוגו וולף ציור המעיד על מיומנות בעליו. הוא פורטרטיסט בעל כשרון כשבשטח זה צבעיו בהירים בעוד שלפתאטיקה שלו הוא נותן ביטוי בצבעים כהים. כאשר הוא “מספר”, הוא מדייק בפרטים התיאוריים בעוד כאשר הוא הוגה “מחשבות”, הוא מגיע לסף המופשט.

יש מן התמהונות באיש ובעבודתו. וציירים שהיו רואים תמונותיו, כך היו בוודאי מתיחסים אליהן ואל ציירן. אך היו בוודאי מגלים את האמת שבהן – וזה “מרכיב” בלתי שכיח היום בציור.

*

עוד אוסיף לסיפורו של הוגו וולף, כי גם שנים רבות אחרי מותו אני נזכר בו לא בלי עקיצת מצפון. כי אולי לא עזרתי לו די להוריד בינינו שורשים, למצוא פה את מקומו. חייל המילואים הגרמני בשדה התעופה הצבאי של נדוורנה עזר לו יותר… לפי מה שסיפר, יום גשום אחד כאשר מכל הפרסונל של שדה התעופה היה רק חייל מבוגר זה בקירבתו, קרא לו החייל ואמר לו: עכשיו תלך מכאן, תסתלק ולא כמו אשת לוט, אל תביט אחורה… אתה רואה שם את ההרים הגבוהים, הקרפטים, לך לשם, שם אין כבר גרמנים, לא חיילים, לא גסטאפו. אבל בשדה הסתובבו כלבים אימתניים שפחד מהם, פחד להתקרב אליהם. אל תפחד מהכלבים, אמר החייל, הם מתנפלים רק כשמשסים אותם. לך בטוח, לאט־לאט, אל פחד.

אני זכרתיו מגדוד הרגלים של הצבא הרומני בו הוא שירת במחזור אחרי. והוא הפליא קצינים ומש"קים בפעלוליו עם קלפים ומטבעות וממחטות ועם המקלע שפירק והרכיב יותר מהר מכולם. והגם שלא מאותה קהלה היינו, הוא נכנס גם לפולקלור של מקומנו עם ביקוריו וזה הוסיף לקירבה בינינו. בעלותו ארצה בראשית שנות ה-50 עוד נותר מהרכוש הנטוש ביפו חציו של מיבנה רעוע, כמקלט לבדידותו, שם תלה את כנורו על עמוד העץ שתמך את הגג – גג שבינו ובין הקירות תחתיו היה חלל מסביב. וזה לא הפריע להוגו ואדרבה, אמר, מה טוב ומה נעים, בקיץ באה רוח מרעננת מן הים ובחורף חום שמש מלטף המגרש את הצינה.

כן, כן, כל השכנים מסביב, עגלונים, שכירי יום, נשים שכרסן בין שיניהן, זאטוטים זבי חוטם, כולם הלכו לחגוג עם הוגו וולף, בפתיחת תערוכת ציוריו בבית מרמורוש, ציורים שלאחדים מהם שימשו כמודלים.

והם הריחו את הבאשה שעלתה כבר יום ויומיים מבין הגרוטאות שביתו היה מלא בהן – הריחו והלכו וראו את העזובה בה היתה מוטלת גופתו המתה של שכנם שניגן להם על כנורו של דוד ופרט להם על פסנתרו של בטהובן ודמיין להם על גבורתו ועוצם ידו של משה דיין.

לי נודע על מותו של הוגו וולף רק אחרי שבועות רבים כשהלכתי לחפש אחריו ברחוב אשדוד. ועד היום אינני יודע מקום קבורתו.