רקע
דוד גלעדי
הנשיא והרבי

19.3.71


הייתי צריך בעצם להקדים את הרבי לנשיא, כי גם הנשיא הקדים את הרבי לפניו – הוא הלך אל הרבי ולא הרבי הלך אליו. בעיני הנשיא היינו־הך הוא כנראה, שהוא נשיאם של שלושה מיליון ואילו הרבי הוא רבם של שבעים אלף בלבד ואם בגבורות שמונים אלף. אך לומר את האמת, לדיספרופורציה זו משמעות מסויימת בעיני חלק מאותם שלושה מיליון הנוהה אחרי רביים אחרים שהם לא פחות יקרים בעיני חסידיהם, ואפילו יותר יקרים. כי האדמו“ר של כל אחד יקר בעיניו יותר מאדמו”ר של זולתו, ועל התגרות של חסידים אחד בזולתו על גדולתו של הרבי שלו ועל אפסותו של הרבי של איש־דבבו ישנן לא פחות אנקדוטות מאשר סיפורי שוטי החסידים.

אמנם בין א"ש אין כל פליאה על כך, שחסיד הולך אל הרבי ולא הרבי הולך אל החסיד ואפילו אותו חסיד נשיא־מדינה הוא. כי כך דרכו של עולם שחסידים הולכים אל הרבי ולא להיפך.

ואם אנו רוצים בכל זאת לנהל כאן שקלא־וטריא בסוגיה זו, הרי זה משום ש“מתנגדים” אנחנו מששת ימי בראשית; אוהבים אמנם ניגונים וריקודים חסידיים בתכנית “איש חסיד היה” אבל לא כל כך אוהבים עבודה זרה… מלבד זה, יש לנו סימנים, כי הגיעה השעה ש“ההתנגדות” תקח נקם מהחסידות ששלטה כבר די במשך מאתים שנה בעם היהודי. למה רק החסידות תדבר שמונה וחצי שעות בטלפון מניו יורק לתל אביב? גם ל“התנגדות” מגיעה זכות דיבור!


*


לפי זכות־דיבור זו קודם כל קביעה את: נשיא המדינה הוא נשיאם של כל האזרחים, בלי הבדל דת, גזע והשקפת עולם. משמע, גם נשיא של כל סוגי החסידים. כנשיא הוא אינו רשאי להפלות בין אדמו“ר ובין חסיד לחסיד והעדפת חב”ד יש בה משום אפליית האחרים לרעה, מה שנשיא אינו יכול להרשות לעצמו, לפי השבועה שנשבע על המגילה. חוק המדינה מחייב אותו לכן, שכפי שהוא הולך פעם־פעמים בשנה לכפר חב“ד ומתכתב ומתטלפן עם הרבי אינג' (סורבון) שניאורסון, חייב הוא ללכת גם לרבי מוויז’ניץ או לאדמו”ר מסדיגורה ולדבר גם אתם ודומיהם, חצרות גור, בלז, קופצ’ניק, וורקה, נדוורנה, קרצ’נב, הושיאטין, צ’ורטקוב, שטפאנשטי, בוהוש, צאנז (סליחה מאלה שלא נזכרתי בהם, אבל צריך לערוך רשימה מדוייקת, למען שהטקס לא יפסח על מישהו ח"ו) שכולם יהודים יקרים הם, אוהבי ארץ ישראל ואוהבי ישראל גדולים וחשובים.

אמר לנו חסיד של נדוורנה, כי חסידי שאר החצרות והוא בתוכם מתחילים לחוש מין רגש של נחיתות כאשר הם רואים עין בעין כיצד הופך חב“ד לדת המדינה. הנשיא, מיניסטרים, גנראלים ושאר אדירי ארץ שותים רק וודקה ושאר מיני משקה כבר לא יישרו בעיניהם. והם הולכים רק לחב”ד ואילו בני ברק היא מחוץ לתחום בשבילם. היתכן, היתכן?! ומי עוד רבי כרבי אשר במנהטן שישמיע דעתו בתקיפות על נהר פרת ועל הנהר הגדול ומרחיב גבולות בהבל פיו הקדוש, מי עוד? לחסיד זה חב"ד הוא בשבילו: חסרי בינה ודעת.

(למה אנו מצטטים כאן דווקא חסיד של נדוורנה שהיא מהנמושות שבחצרות? כי בילדותנו ראינו את הרבי מנדוורנה מגיע לעירנו על עגלה עם גג מקומר רתומה לסוסים והוא מסרב ליטול “פדיונות” מעניים ומעשירים כאחד ומחייתו על עמל כפיו, מן הנרות שהוא עצמו יוצק ושהיה מוכר לכל אשה יהודיה כשרה שהתכוונה לברך עליהם בלילות שבת וימי חג. אז כמעט שנשבינו לחסידות מבית שהחזיק בשיטת הגר"א במשך דורות. אוי לאותו פיתוי)…


*


רוצני ללמוד גזירה שווה מנדוורנה לסדיגורה למשל, הן סדיגורה־פשמישל והן סדיגורה־וינה, שהם לא בבחינת 'נובו ריש" בסביבות שלנו כמו חב“ד. צאצאי מלוכה לבית דוד אלה אהבו תמיד לא רק את ציון אלא גם את הציונות ואפילו מקורבים היו לתנועת העבודה שהנשיא והמיניסטרים שלו, שוחרי שולחנות חב”ד, צמחו מתוכה. ותיקי תל־אביב כמונו זוכרים את הפרידמנים הנסיכים האלה, אצילי דמות ותמירי תואר, מטיילים ברחובות העיר כאחד מכולנו. ואם הם אינם מתערבים בנו, הרי זה רק משום שלא דברנים הם; גזע של שתקנים שקשה להם לדבר בטלפון אפילו שבע דקות, על אחת כמה וכמה למכור מצוות בכל פינת רחוב.

נראה שיש כאן התנגשות היסטורית של שתי שיטות. פרידמנים אלה מחזיקים כנראה בשיטה שמשיח יבוא לעת היות כל העולם צדיקים גמורים. ואילו לפי תקיפותה של חצר חב"ד בוודאי בעקבתא דמשיחא אנו נמצאים עתה, בה חוצפא יסגא.

השאלה היא לכן, מנין לו לנשיאנו, כי שיטת חב"ד לקרב את בוא המשיח עדיפה היא?

ועוד אנו צריכים להזכיר כאן את ההאגרים לבית וויז’ניץ, כי דיה להם התכונה המייחדת אותם, כדי לקרב את הגאולה – תכונה ששמה אהבת ישראל ושלום על ישראל. ולמה אין תכונה זו נחשבת בחלונות הגבוהים שלנו?


*


בסופי דברינו עלינו להסביר את ההיפותזה שהעלינו, כי הגיעה השעה ש“ההתנגדות” תקח סוף סוף נקם מן החסידות. אך בקשתנו תחילה לגבי הסבר זה היא, שההסבר לא ייחשב לנו לאפיקורסות אפילו אם אנו עומדים לצטט כאן אפיקורס גדול, מתיוון מפורסם – שגם הוא חסיד של חב"ד היה.

קראתם את סיפורו של זלמן שניאור, “הגאון והרבי?” מתאר המשורר בסיפורו זה את הגאון מוילנה תיאום של סארקאזם חד וחריף כאיזמל, והוא מלגלג על אכילתו, על הנהגתו את עדתו, על הסתגרותו במעין מגדל של שן, על מלחמה לחיים ולמוות שהוא מנהל נגד “הכת”, כת החסידים, אותם הוא רודף עד קיפוח מחייתם ופגיעה בגופם ובממונם.

גם שמו מעיד עליו שזלמן שניאור חסיד חב"ד הוא. והוא מעמיד מול הגאון מוילנה את ר' שניאור זלמן מלאדי, הנרדף, הנתקף, המתגונן, העוסק בתכסיסי ממלחמת הגנה מול תקיפים שולטי הכיפה. ראשי שני מחנות מעמיד הסופר זה מול זה. ר' אליהו הגאון מוילנה הוא המימסד בהתגלמותו, שוע ותקיף בעל המאה והדעה, מסתגף ומתבודד בעליית גג, שגם לבני ביתו אין רשות לבוא בד' אמותיו. ומצד שני פשוטי העם, חלכאים ונדכאים ועמי־הארצים שהחסידות נותנת להם זקיפות קומה, מעין ריהביליטציה בתוך עדת בני ישראל, גם היסטוריון כמו דובנוב נותן צביון זה למהות המלחמה הכבדה שהתנהלה לפני מאתיים שנה בין “מתנגדים” לחסידים. וגירסה זו כה מאוזרחת בתודעתנו שכבר אין ערעור עליה.

אך אם זאת היתה הסיבה ההיסטורית לכיבושי החסידות, הרי היום קיימת אותה סיבה עצמה להניח, כי החסידות גמרה את תפקידה ועליה לפנות את מקומה. כי היום החסידות היא־היא התקיפה, היא השולטת בכיפה, עליה נמנים השועים והאריסטוקרטים, נשיאים ומיניסטרים. איתנות מעמדה של החסידות היא כה יציבה, שהנשיא הולך אל הרבי ולא הרבי הולך אל הנשיא. והרבי מכתיב למדינאים את הקו הפוליטי שלו, כמובן, בס“ד, בס”ד, שהרבי הוא נציגו האקסקלוסיבי. ונראה לנו, כי מעמדם כה רם, שתופסיו אינם רואים עוד את מציאותם של המעמדות הנמוכים, של הדיוטי בני עמך – אפילו אם שליחיו נמצאים תמיד ברחבת הכותל וכורכים תפילין על כל יד וראש בכל תחנת אוטובוסים.

אנו מהינים לומר כמעט בוודאות, כי תקיפי מנהטן אינם רואים עוד מרוב התנשאותם את מציאותו של העם הזה. ולכן נראה לנו כי גלגל ההיסטוריה היהודית השלים סיבוב של מאתיים שנה (ולמעשה כמעט 300 שנה, כי בשנת 2,000 למנינם יהיו 300 שנה להולדתו של הבעש"ט, מבשר החסידות).

ואשר ל־בס“ד (היינו: בסייעתה דשמיא) שאנ”ש, חסידים ומתנגדים כאחד שמים בראש מכתביהם ושאר כתביהם – זהו צמצום האלוהות לשמים בלבד. ונוגד את דעת הרמב"ם, האוסר ופוסל כל הגדרה של האלוהות בכל צורה ובכל מובן. ואם נאמר בתהלים פרק ב' “יושב בשמים” הרי זה פיוט, שירה, חרותו של המשורר שאין לה סייגים.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49287 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!