15.4.75

היה ביקור בלתי־צפוי בביתנו של איש שראינוהו לאחרונה לפני 26 שנה בתנאי מחתרת, בבירה הרומנית. האיש הוא שלמה רבינזון, אחיה של אנה פאוקר שהיתה שרת החוץ של רומניה בעת ההיא.

היה זה כבר מקץ ירח הדבש של הקמת הקשר הדיפלומטי בין שתי המדינות בו תלו הצדדים תקוות כה גדולות, לאור היחסים המיוחדים גם של סחר מקיף שהיו קיימים מאז ומתמיד בין הישוב היהודי בארץ עוד טרם המדינה ובין רומניה, ששימשה מאז ומתמיד גם ארץ־מעבר לעליה מפולין, רוסיה והונגריה, ועל כן נרקמו אתה הרבה חוטים גלויים וגם סמויים. הצירות שלנו היתה קיימת בבוקרשט פחות מחמשה חדשים כשעמדנו לחגוג את יום העצמאות. אך איתרע מזלה שפתיחתה וחדשיה הראשונים נקלעו לתוך סבך בלתי־ניתן להתרה של סטאליניזם חשוך וציד מכשפות כאשר כל אחד היה חשוד בעיני כל אחד והמישגה הקטן ביותר היה גורר מעצר ושילוח ל’חפירת התעלה', תעלת הדאנובה. הכרזות שהיו מודבקות על לוחות המודעות עם טיטו כשהוא מתואר ככלב שוטה נוטף ריר, היו לכל היותר משעשעות בעינינו, הגם שלימדו על התקופה וגם על מקור הקשיים שלנו.

הקושי ה“דיפלומטי” העיקרי היה איך לא לגרום צרות ליהודים המקומיים בגלל יום העצמאות, מי מהם להזמין לחגיגה שהזמנתו תהיה סבירה ולא תגרור אחריה הלשנה מצד ‘הוועד היהודי הדמוקרטי’ שבראשו עמד ברקו פלדמן הידוע לשימצה כשונא ציון. לבסוף הוחלט להשאיר לשיפוטם של המוזמנים עצמם, אם לבוא לבנין הצירות ביום העצמאות, אם לאו.

*

היתה זו לכאורה קבלת־פנים רגילה מן הסוג שנציגויות דיפלומטיות עורכות בימי חג לאומי כלשהו. אבל על הבנין ברחוב בורגיליאה 5 הבנוי בסגנון טירת־אבירים גרמנית – בו נמצאת שגרירותנו עד היום הזה – התנוסס דגל ישראל עם המגן־דוד זו הפעם הראשונה ביום העצמאות. והלב פעם ורחב בריגשת החויה הראשונית הזאת.

מידת הצלחתה של חגיגה כזו נמדדת בראש וראשונה בהיענות אנשי הממשל של המדינה המארחת להזמנה. וסביב למידת היענות זו היו ניחושינו אותו יום. יבואו או לא יבואו ומי יבוא? והרי עתון הוועד המרכזי ‘סקנטיה’ תקף את הציונות כמעט מדי יום – והיו לכך גם סיבות רומניות מיוחדות ולא רק יציאתו ידי חובת האופנה הסטאליניסטית, כי אלפי יהודים הצטופפו כל יום להשגת דרכון לעליה. השגריר ראובן אמר, כי אנה פאוקר הבטיחה לו לבוא והיא תבוא וזו תהיה הערובה להצלחה ביחוד בעיני הסגל הדיפלומטי וביחוד־ביחוד בעיני הדיפלומטים המערביים שהם ונציגויותיהם היו נתונים בבידוד ונידוי, ומגע חברתי לא רשמי עם מיניסטר רומני היה כבל יראה וכבל ימצא.

מבחינה זו היתה הצלחה למעלה מכל הצפוי. כי אנה פאוקר באה בחברת שני חברי קאבינט חשובים, ראשונים במעלה בממשלה הרומנית. אתה היו טאוהארי ג’ורג’סקו, שר הפנים וכן וסילה לוקה, שר הכספים. תשומת־הלב של הנוכחים היתה מרוכזת בעיקר בדמותה של האשה היהודיה, בתו של השו"ב, שנחשבה כעמוד התווך של השלטון בימים ההם. על סמך היכרות מנעורים אתה נשלח ראובן להיות נציגה הראשון של ישראל בבוקרשט. היא תוארה כקשוחה, דוקטרינרית, קנאית באמונותיה ששנות הסבל בבתי סוהר חיסנוה כלפי חולשות “יהודיות”. קשוחה כזאת היא הביטה עלינו מעל צילומיה המוגדלים שהיו תלויים במשרדים.

ואילו פנים אל פנים אתה באותו ערב של יום העצמאות גילינו בה את הניגוד לכל מה שסופר עליה. כל ישותה קרנה אישיותה המיוחדת, עם תנועותיה המדודות שלא היה בהן ניד מיותר של היד או הראש. היא היתה לבושה בשמלה כהה, אולי שחורה, שתאמה את הראש האפור הנוטה לכהה כששערותיה גזוזות ויורדות על צווארה סביב. בפנים המאורכים קמעה מהם הביטו עליך עינים בהירות, שאותו ערב התגנב אליהן גם חיוך, היה לא רק היופי האנושי של יצור בלתי רגיל, אלא גם יופי נשי.

עלה בדעת מישהו מסגל הצירות לתהות איך־שהוא על קנקנה היהודי של אנה פאוקר אותו ערב. ועל כן הוחלט על מיבצע ‘דיפלומטי’ זעיר. והרי סיפרו אגדות מאגדות שונות, בין השאר גם על לימודיה היהודיים והעבריים בבית אבא. צריך לנסותה אם לא שכחה גירסא דינקותא. לכן אמרו לאחת הילדות שכאשר הגב' פאוקר תגיע, היא תיגש אליה ותברך אותה בעברית. ואם תענה ואפילו מלה אחת בעברית, יהיה זה סימן שהבינה.

הילדה עשתה את המוטל עליה, אבל תגובתה של פאוקר היתה של מבוכה. ‘פופטים’

(בבקשה?), אמרה ברומנית. וכיוון שגם למקרה זה היה ה’מיבצע' מאורגן היטב, היה ליד הילדה אחד מאנשינו דובר רומנית שתירגם לה את דברי הברכה, והיא חייכה והחליקה בידה על ראש הילדה.

שאר שני המיניסטרים היו משך שהותם בבנין הצירות צמודים לחברתה של הגב' פאוקר. איש השיחה הקלה היה וסילה לוקה, קומוניסט ‘מימי שלום’ שלא סבל כבלי קשיחות גם בימי כיבוי המאורות. ועל טאוהארי ג’ורג’סקו ידענו, למרות שהוא שר הפנים וכסמכות שלטונית הוא חולש על מנגנון החושך (שלאמיתו של דבר נוהל על ידי מומחים שליחי מוסקווה), הוא נטה להקל על עליית יהודים לארץ־ישראל ולהוציא להם דרכונים, דבר שהיה בסמכותו.

אילו חזינו עתידות, היה נראה לנו אותו ערב כהוכחה ‘משפטית’ לאשמה שהועלתה כעבור כמה שנים נגד אנה פאוקר ושניים מחבריה אלה שהם הקימו סיעה אופוזיציונית בצמרת המפלגה הקומוניסטית במטרה לחתור תחת ההנהגה ולהפילה ולתפוס את מקומה. לא במקרה באו לצירותנו שלשה אלה יחד שהיתה כבר אז ברית הבנה ביניהם – היו יכולים לטעון נגדם. ואולי גם טענו? ומשום כך שילם וסילה לוקה בחייו, בעוד שג’ורג’סקו ופאוקר הודחו ונודו וחייהם ירדו בנידוי שאולה.

בחגיגה היו גם כמה יהודים מקומיים. היה ד"ר רוזן – שכיהן כבר אז כרב הכולל. ובא מי שהיה הנשיא האחרון של ההסתדרות הציונית, מישו בנבנישתי. וגם המהנדס יאנקו – אחיו של הצייר – ועוד אחדים שהתגנבו לבנין בדלת האחורית.

יהודי בוקרשט שהיוו אז קהילה גדולה שבין 120 ל־150 אלף נפש, מצאו דרך משלהם לחוג את יום העצמאות הראשון של מדינת ישראל. בשבת היינו בבית הכנסת הגדול הקרוי ‘טמפל קוראל’ ששם נתנו לנו את הכבוד המגיע לנציגי מדינה ‘זרה’ עם ‘מי שברך’ לנשיאנו ולנציגיו. והיו בעיר עוד עשרות בתי כנסת גדולים וקטנים ונאמרו באותה שבת עשרות ‘מי שברך’ ואיחולי ‘לחיים’ למדינה היהודית בעת ה’קידוש'.

*

כאן עלי לחזור למה שהתחלתי בו, כי ביקורו של מר שלמה רבינזון, אחיה של אנה פאוקר, בביתנו לפני כמה שבועות, היה בו כדי להזכיר את יום העצמאות במחיצת אחותו. בקיץ 1949 גונבה אלינו השמועה, כי מר רבינזון שהיה מורה במקווה־ישראל, הגיע לבוקרשט כדי לנסות להשפיע על אחותו להתיר שוב את העליה ובראש וראשונה של העסקנים והפעילים הציוניים שהיתה צפויה להם סכנת מאסר ושאחדים מהם כבר היו חבושים בבתי סוהר ומחכים למשפטיהם. ב’שליחותו המקבילה' לא בא מר רבינזון במגע עם הצירות שעקף אותה מרחוק. הוא היה בחינת רואה ואינו נראה, שמענו עליו ולא ידענו על מעשיו.

ואולי משום שהייתי היחידי מבין אנשי הצירות שהיה רגיל לבוא לביתו של הרבי מבוהוש – אדמו“ר מגזע רוז’ין שהייתי מוקסם ממנו, מן האווירה בביתו ומגודל האצילות של אשתו הרבנית – נפלה עלי בחירתו של מר רבינזון להיפגש אתי, כי גם הוא היה מבאי ביתו של האדמו”ר וכיהודי אדוק במצוות, בבית הזה מצא מיסתור למתן פורקן לצרכי נפשו. פגישתנו אורגנה באורח חשאי.

הוא רצה להביא לידיעתנו את נוכחותו בבוקרשט ואת המטרה שלשמה הוא בא. כנצר מגזע עקשנים, לא נענה להפצרות להוסיף פרטים, לספר אם כבר דיבר עם אחותו על הנושא, והוסיף להיות גם אחרי כן, במשך כל שהותנו בבוקרשט, בבחינת טמיר ונעלם. ורק עוד פעם אחת פגשתיו שוב בביתו של הרבי מבוהוש, כאשר הבהילוני לשם במוצאי שבת בין פורים לפסח תש"י – אם זכרוני אינו מטעני באשר למועד – ומר רבינזון השביעני על דבר שהיה בו סימן כי הוא עומד בקשר הדוק עם אחותו שרת החוץ.

התחוללה אז דרמה שאילו פורסמו פרטיה באמצעי התקשורת, היתה מוציאה שם רע לרומניה בדעת הקהל הבינלאומית. באניה שעמדה להפליג מנמל קונסטנצה, עמדו לשלוח גם את ארון־עצמותיו של הרבי הזקן מוויז’ניץ ר' ישראל האגר ז"ל לקבורה באדמת הקודש. חסידי וויז’ניץ מקצה העולם ועד קצהו טרחו על ענין חשוב זה ונציגם מר ארנסטר הוציא את המצווה לפועל. אך כיוון שארנסטר היה ידוע כסוחר חרוץ ובעל נכסים לשעבר, הלשינו עליו, כי הוא הטמין בארון גם דולרים ומטבעות זהב, הון רב. ושלטונות המכס הורידו את הארון מן האניה והכניסוהו למחסני בית המכס. והדבר נעשה לא בעדינות יתירה כשנפוצה שמועה, כי בין עצמותיו של הצדיק רצו חסידיו להבריח את כספם.

חסידי וויז’ניץ שליוו את הארון, לא יכלו לדעת אם זו הלשנה או כוונת פרובוקציה. הם התקשרו עם הרב הראשי רוזן והרב התקשר מיד עם אותה ערכאה עליונה בשלטון שיכלה לדעת אל נכון מי זה הרבי מוויז’ניץ ומה החילול שמחללים כך את זכרו – הלא היא אנה פאוקר. הארון הורד מהאניה ביום ה' בערב ולמחרת היום לעת צהרים הוא כבר ניצב בפלוש של בית הכנסת המקומי, שם עמד מנין יהודים אומרי תהלים ותחנונים כל אותם ימים עד שהארון יכול היה לצאת לדרך באניה אחרת.

המקרה נשאר בגדר סוד כמוס במשך שנים. אולי גם הודות למר רבינזון שחזר גם באוזני על משאלתו לשמור את הסוד.