19.11.76

באולם הגדול של בית העם בגבעתיים הוצגה לא מכבר תערוכת ציורים, שכולה עצים ופרחים – ובדרך כלל, פרחים בעלי גבעולים ארוכים ועצים בעלי גזעים גבוהים ותמירים, שבראשיהם נישאים בדים מלבלבים. ציורי העצים והפרחים של סאלי לינקר אינם ניתנים לדיון לפי קני המידה של ביקורת אמנותית, גם אילו היתה הציירת חניכת אקאדמיה. היא לא למדה ציור מעולם, אך יש יופי מסויים באמיתות הנאיווית של הצבעים ושל התיאור האותנטי בצורתם, ויש משהו אישי בגבעולים ובגזעים המוארכים הנישאים אל על.

סאלי לינקר עומדת בזמן האחרון במרכז התעניינותם של בעלי טורים בעתונות, התוהים על חידתה של אשה זו, העומדת על סף שנתה ה־80, ומקיימת קשר עם כוחות טמירים שלסתם בשר־ודם אין גישה אליהם. הסופר אהרן מגד פירסם לא מזמן מסה עליה בעתון “דבר”, שהיתה בה יותר משום הצגת החידה מאשר מתן פשרה.

גם בציורים שלה יש רק משום רמיזה, ללא פתרון. נעדרים מהם הצבעים החריפים, האדומים, הירוקים והכחולים החדים. הלילך הכהה הוא ה“קיצוני” ביותר, ולפעמים הוא מכסה את כל המישטח. ויש כאן ציורים של מימוזה ושל אתרים למיניהם, וברקנים ושאר גידולי פרא בלתי מזוהים, בני כלאיים של מיני צמחים שונים יחד, כל אחד בהבלטת “אישיותו” הנפרדת. הגב' לינקר בוודאי רואה אותם בטיוליה על פני גבעות גבעתיים או דרך חלון ביתה הנמצא בראש אחת הגבעות; בחזית הבניין שבו היא גרה יש גן־ציבורי קטן ומטופח, עם פרחים ועם עצים בשוליו. השראתה מתעוררת לעתות לילה, ואז היא מציירת פרחיה ועציה.

הצבעים הכהים מעידים גם הם על חוסר חדות חד־משמעית במהותה של אשה זו, שרבים קמים לפתחה ומבקשים ממנה גם עצה וגם ישועה. היא דהויה, יצור סתרים, אשת מיסתורין שהדורכים על סף ביתה מאמינים בכוחותיה הטמירים ונשבעים בה. בערב שבו ביקרנו בתערוכתה, מצאנוה בתוך “חצר”: אנשים ונשים באו ויצאו. הם סבבו את האולם כדי לראות את התמונות, אך למעשה באו כדי להידחק אליה, כמו חסידים הנדחקים אל הצדיק כדי לנגוע בקצה אצבעותיו או למשש את בגדו. הגב' לינקר היתה לבושה חולצת תחרה לבנה וחצאית ארוכה שבחגורתה היה תקוע פרח לבן, גבוהה ותמירה, עם חיוך טוב על פניה. היו שם שופט ידוע, קבלן מצליח ואשתו, שהיא הנהגת המתנדבת של סאלי, זוג תיירים מאנגליה שפרש אתה לשיחה, סופר ועתונאי, וקהל ללא קלסתר, נכנס ויוצא.

עשרות הציורים שהוצגו הם חלק אפסי משלושת אלפים הציורים שציירה סאלי לינקר בכשלושים שנות שהותה בארץ. את רובם היא שומרת בביתה. את תערוכתה הקודמת ראינו לפני כחמש שנים, באולם אחר בגבעתיים, גם אז התרכזה בעצים ופרחים. אין היא משנה מהנושא או מהסגנון שבהם היא מבטאת את עצמה, כבעלת נטיה רומנטית ותמימה. כששורה עליה הרוח היא אינה מרפה ממנה עד שגמרה לצייר את התמונה. ולפעמים היא מציירת כל הלילה, עד אור הבוקר, והעייפות אינה כובשת אותה – היא מספרת.

מישהו נכנס לדבריה ומספר על מישהו, ללא ציון שם וזהות, שאינו מוכר לסאלי, ואשר גם לו דרושה רק מעט שינה. ודי לה בכך כדי לתת תיאור אופי, תכונות וסגולות, פיסיות ורוחניות, בדייקנות כחוט השערה, של הממעט־בשינה הזה, שלא ראתהו מעולם ולא קיבלה עליו שום פרטים אישיים מעולם. זוהי אחת מסגולותיה הטמירות של אשת מיסתורין זו, שהביאוה לביתו של בן־גוריון ז“ל בתקופת המשבר המכריע בחייו ב־1963, ואז הזהירה אותו לא לפרוש מראשות הממשלה, כי זה יגרום ל”בילבול" גורלי… ובין אלה שתהו עליה היו גם מרטין בובר ז“ל ויבל”ח גרשם שלום ואחרים וטובים, שרצו לפענח גם את הנסתר הזה ששמו סאלי לינקר. אין עתון, רדיו או טלוויזיה בביתה, ואם אמרה דעה לבן־גוריון, היא עיצבה דעה זו על סמך ה“קומוניקציה” המיוחדת שלה, שצריך לקבל אותה כפי שהיא, בלי פשר והסבר – כי גם לה אין הסבר.

היא אומרת שהיא “אינסטרומנט” של כוח שמצביעה על מקורו – כלפי מעלה. היא ממלאת סך הכל את הפונקציה של כלי־קשר ובלי טקסים, בלי “סיאנס” מיסתורי. האנטנה שלה הן ידיה, כשהיא ישובה שפופה ומחזיקה כף ידה האחת מעל ברכה וכף ידה השניה מעל ראשונה, והיא מעבירה אותן אחת על השניה, והיא אומרת ש“עובדים”; לא היא עובדת, אלא “עובדים” הכוחות שלהם היא משמשת מכשיר. “עבודה” זו מתנהלת בשני מישורים בלבד, של יחסי אנוש ושל חלאים וסיכוייהם. לא היא אומרת את הדברים, אלא היא משמשת לפה לאלה ה“עובדים”. לעצמה אין היא מייחסת דבר, לא היא הכוח הטמיר, אין היא ידעונית או בעלת אוב או בעלת קשרים מודעים שהיא מפעילה אותם. היא זו שמפעילים אותה באמצעות תנועות כפות ידיה. ואלה הקמים לפתחה רק חושבים על מישהו שהם מודעים היטב לאופיו, לצורתו הפיסית ותכניו הרוחניים, או אומרים עליו חצאי משפטים או משפט שלם אחד – ואז “מתחילים לעבוד”. האנטנה קולטת ופיה של סאלי לינקר מדבר, ונותן תיאור מלא, מפורט ומדוייק להפליא של הבלתי מוכר לה או של מחלתו וצרותיו המציקות וסיכוייו – על חוסר־סיכוי לעולם לא. את זה היא משאירה לכוחות האופל שאין לה קשר עמם, כי היא מקרינה את האור בלבד, לא את החושך. היא האמצעי הרגיש שבאמצעותו קובעים “העובדים” את הדיאגנוזה הנכונה ואת דרכי הטיפול – שלא היא, אלא הרופאים צריכים לנהוג לפיהן.

האור שבאישיותה בא לידי ביטוי ויישום גם בציוריה. לאור זה שייכת גם העובדה, ש“המכשיר” אינו פועל בעד בצע כסף. וגם את הכסף שהיא מקבלת בעד ציוריה, היא תורמת ל“מטרות טובות” שהקונים נוקבים בהן. גם הכנסות תערוכתה זו, כמו של הקודמת, הן קודש לבית החולים ע“ש שיבא – כי ד”ר שיבא ז"ל היה גם הוא מבאי ביתה. הגב' לינקר מוכרת תמונות וגם כרטיסי־הגרלה כדי להגריל מתמונותיה לטובת המטרה. והיא זורחת תוך כדי העשיה הזאת.