13.4.73

הבחירה נעשתה, ואין להרהר אחרי החלטת הכנסת. אדרבה, נתברך בנשיא המדינה החדש אפרים קציר, שבאישיותו יש משום הבטחה, כי יביא לנו רק כבוד. הכותרת שבה הכתרתי דברי אלה באה להתייחס לדברים שנכתבו על ידי פרופסור משה זילברג, שצידד בבחירתו של פרופסור אפרים אורבך.

נימוקיו של מי שהיה שופט בית הדין העליון הם, כי לו נבחר אורבך לנשיא, היה יכול לתרום לפתרון “אחת השאלות הקשות העומדות לפנינו, בעצם השאלה הקשה ביותר… שאלת קיום ההלכה, ואם נוכל עכשיו, בסוף המאה העשרים, לשמור כאן על המשכת היהדות… ועם הפסקה גמורה של שימוש ההלכה (התורה שבעל־פה) אצלנו, נאבד פרצופנו הלאומי, ועלולים נהיה בעיני רבים להפסיד את זכויותינו בארץ הזאת”.

פרופסור משה זילברג מציג את השאלה על חודה החריף ביותר. קיום ההלכה מבטיח לדידו המשכת יהדותנו, ולהיפך, הפסקת השימוש בהלכה תגרום לאיבוד פרצופנו הלאומי ובעיני רבים גם להפסד זכויותינו בארץ הזאת. יחד עם זה, יש בדברי פרופסור זילברג משום פקפוק שמקורו בזמן הנתון של סוף המאה העשרים, אם נוכל כעת הזאת לשמור על המשכת יהדותנו.

להבהרה בלבד אזכיר, כי פרופסור זילברג כופר באפשרות שהרבנות הראשית והמפלגות הדתיות יצליחו לפתור את השאלה והוא מפקפק אם הממשלה “רואה בכלל את הדבר הזה”. את התקווה הוא תולה בנשיא, שהוא גדול בתורה, ובעל מוניטין כאיש מדע שיענה אם יישאל כיצד ואיך אנו יכולים לחייבים לשמור על “צורת ישראל כמדינה יהודית”.

עלי לקבוע קודם כל, כי בצורת הצגת השאלה עצמה ישנה שלילה של אפשרות פתרון. והלא הוא עצמו מפקפק אם בסוף המאה העשרים נוכל לשמור על המשכת יהדותנו ברוח ההלכה ותוך כדי קיומה. הוא עצמו מצביע על המכשולים שאם חושבים עליהם היטב נעשה ברור, כי הם מכשולים שאין כוח בעולם שיוכל להתגבר עליהם.

המכשול הראשון הוא הממשלה ש“אינה רואה את הדבר” ולדעתי, לא רק אינה רואה, היא גם אינה מסוגלת לראות. ולא רק משום שהיא אינה קרואה להיות “חבורת גדולי המדינה”, כביטויו של פרופסור זילברג, מבחינה רוחנית, העשויה להתמודד עם בעיות פילוסופיות, עם בעיות של אמונות ודעות שהשלכת פתרונן היא לעתיד, למעבה הזמן הרחוק בהיסטוריה של עמנו, אלא גם משום שבעיות הקיום הפיסי כה לוחצות עד שאין היא יכולה להתפנות אפילו לרגע לחשוב על בעיות הקיום הרוחני – שפתרונן בקונצפציה היסטורית שווה בחשיבותו לפתרון הקיום הפיסי וזה תלוי בזה.

והמכשול השני הוא הרבנות הראשית החולשת על כל הסבך הקשור בהלכה, שלזולתה אין מלה לומר לגביה. ולמען הדיוק, הרבנות כרשות דתית בתוספת חוגים רבניים העומדים ימינה ממנה. אשר למפלגות הדתיות, מעשיהן הם מעשי לוליינות בין הרשות הרבנית מזה והחוגים הרבניים מזה ובין הצרכים המפלגתיים־אנוכיים מזה. ואף שהן אומרות כי פניהן לנצח, הן חיות למעשה חיי שעה ולא חיי עולם.

פרק זה בסוגיה אפשר לסיים בהתאם להנחתו של פרופסור זילברג, כי לא מגורמים אלה תבוא הישועה ויבואו הפתרונות. הוא אמנם לא נכנס לביסוס הנחתו זו, אבל די לי במרומז שבמרומז אשר בהנחתו, כי הוא תופש את ההלכה ואת קיומה בחיינו – במהותה ובצורתה באופן שונה מתפישתם של החוגים הרבניים והמפלגות הדתיות.

שכן בהם הוא אינו תולה תקוות. מהם הוא נואש. אלמלא כן, לא היתה כאן שאלה כלל ולא היה מחפש נשיא “שהינו למדן וגם איש מדע”, שיראה לנו את הדרך הנכונה, כדבריו. אלמלא כן, היה משאיר את המשימה ההיסטורית בידי הרבנים והמפלגות הדתיות.

*

הצורה שבה הציג פרופסור זילברג את שאלותיו נראית לי ריטורית בלבד. כי הוא סתם הרבה ולא פירש דבר. הוא אומר, שישנה שאלה של קיום ההלכה, אבל אינו אומר הלכה מהי בעיניו כתורת חיים לעם כולו, למדינה מודרנית הנתונה בתוך מציאותה של סוף המאה העשרים. הוא שואל אם נוכל לשמור בעת הזאת על יהדותנו, אך גם אם נניח שיהדות והלכה הן היינו הך, חוזרת השאלה לקדמותה, הלכה בזמן הזה מהי.

אמנם, זו שאלה קשה, שייתכן שאין עליה תשובה, כי לא היתה עליה תשובה גם בימי חכמי התלמוד, שעל אחדים מהם מסופר, כי הם “חידשו הלכות” למאות וכל חז"ל יחד חידשו הלכות לאלפים. ובאו אחריהם חכמים בכל דור ודור והוסיפו “סייגים לתורה”. ואם “ראשונים” כך, “אחרונים” בוודאי. שכן, מצוקות העתים גרמו לגדור פרצות כל פעם מחדש וכל תקופה והפרצות שלה, שיותר משהקלו מסייגיהן, החמירו בהן.

אך אני עוסק כאן לא בחידות, אלא בהנחתו של פרופסור זילברג, שאילו היה לנו נשיא משכמו ומעלה בענייני יהדות כמו אפרים אורבך, היה יכול להשיא עצה ל“חבורת גדולי המדינה”, משמע, למנהיגים הפוליטיים שתפקידם לדאוג לעתיד העם וגורלו, איך להבטיח את יהדותם של העם והמדינה.

הוא יוצר כאן “מישור” שונה מן המקובל, בעיסוק במיכלול זה, כי הלא שלל א־פריורי את מסוגלותם של רבנים ומפלגות דתיות לתרום משלהם למציאת פתרונות, ומכאן ראיה, שהלכה ויהדות בעיניו הן לא אותו ים שאין לו סוף של “סייגי תורה”.

יש כמובן משום תמימות להניח, שגם אילו היה אפרים אורבך נשיא, יכול היה לגרום לכך שיוציאו מידי הרבנים את הסמכות לגרוס את ההלכה, לפרשה ולהחילה. מי שמכיר אך במקצת את המציאות בארץ ובתוך העולם היהודי, יודע, שיש בהנחה זו רק משום אשליה.

הרבנות על כל סולם ההיררכיה שלה רואה את עצמה בתחום זה כסמכות בלעדית, בין שמדובר בהלכה בצמצומה, כפסיקה בענייני אישות וכשמירה על כשרות, ובין שמדובר ברווחתה כמלוא היקום. זו כולה אחוזת הרבנים מן האורתודוקסיה. סמכות זו נשללה מן הזרמים האחרים ביהדות בכוח המציאות הפוליטית־מפלגתית השוררת בארץ ובה במידה היא נשללה גם מפרופסורים שהם מורים באוניברסיטאות או שופטים בבית־הדין־העליון, שגם ביניהם אינם חסרים תלמידי־חכמים בני סמכא בהלכה.

אך אולי זו תופעה חולפת, שלמרות שהיא נמשכת עוד מלפני קיום המדינה, יש עוד סיכוי – טנטאטיווי כמובן – שהיא תעבור מן העולם אם ישתנו יחסי הכוחות בחיינו הפוליטיים. ואילו תופעה אחרת, העמוקה כעומק ההיסטוריה היהודית, ספק אם היתה חולפת גם עם שינוי יחסי הכוחות הפוליטיים במדינה וגם לו היה לנו נשיא שהיה נותן לנו הנהגה רוחנית חדשה. תופעה זו שאתייחס אליה להלן בחרדת־מה משום קוצר בינתי, ראויה להיות נידונה על ידי מוסמכים יותר ואני מעלה אותה רק כשאלת־חכם.

נדמה לי, כי הקונפליקט הקיים בין ההלכה ומייצגיה ובין ממלכתיותנו החדשה הוא ישן כיהדות עצמה. הוא לא התחולל עם שלילת הציונות על ידי חוגים רחבים של רבני האורתודוקסיה ועם המחלוקת החריפה והמרה שהיתה ביניהם. אין בו חידוש כאשר מועצת גדולי התורה אינה משתפת פעולה עם מדינת ישראל, או כאשר “אגודת ישראל” למשל, הסרה למשמעתה של מועצה זו, אינה משתפת את עצמה בוויכוח הנוקב עד היסוד על עתיד השטחים, או כאשר בני הישיבות מסרבים להתגייס לצה“ל גם תוך כדי התמשכות מלחמת מצווה שאליה מוציאים גם חתן מחופתו, או כאשר חוגי קנאים בירושלים נמנעים מלכת לכותל המערבי מאז שחרורו בידי צה”ל ב־1967, או כאשר הישיבות מסרבות להניף את הדגל הלאומי ולומר “הלל” ביום העצמאות.

מי שמכיר את הווי הרבנים, הישיבות והלומדים בבני ברק ובירושלים, יודע שזו שלילה עמוקה, היא כולה הוויה של שלילת ממלכתיות יהודית בארץ־ישראל. וככל שעובר הזמן, ככל שעוברות השנים, ככל שקיומה של ממלכתיות זו מתמשך, נעשית שלילתם עקשנית יותר. ומן הדין להזכיר בהקשר זה סירובו של הרבי מלובביץ' לדרוך על אדמת מדינתנו ויחס ההסתייגות שנוהג הרב סולובייצ’יק כלפיה והלוחמה שהרבי מסטמר מנהל נגדה – והרי שלושה אלה, אין גדולים מהם בעיני השוללים.

אנשי המפד"ל אמנם משתעשעים בהגדרת עצמאותנו החדשה כ’אתחלתא דגאולה' והגדרה זו נכנסה גם לתפילה לשלום המדינה (‘ראשית צמיחת גאולתנו’). אבל כל אותם חוגים רבניים שהזכרנו לעיל לא קיבלו הגדרה זו.

וילמדנו רבנו, האם אין זה דבר המתמשך לאורך כל הדורות – שלילת ממלכתיות יהודית, לפחות עד ביאת גואל כעני רוכב על חמור – על ידי ההלכה ומייצגיה, מפרשיה ומחיליה? ובנדון זה אפשר היה לחזור עד שמואל הנביא ששלל את המלוכה, עד הנביאים שהיו בריב מתמיד עם מלכי יהודה וישראל ש“עשו את הרע בעיני אלהים” ואכזבתם מהם עוברת כחוט השני לאורך כל נבואתם. וישעיהו הנביא אף השמיע דברי תוכחה מול בית המקדש וזבחיו וקרבנותיו (מי ביקש זאת מיֶדכֶם רמוס חצרי).

ואם היו תנאים ששיתפו פעולה עם המלוכה – כמו שמעיה ואבטליון והלל ושמאי – הם שיתפו פעולה עם האדומי ולא עם בית החשמונאים שנישל הורדוס. את הצדוקים שייצגו את הממלכתיות פלטה היהדות מתוכה ונתנה את הבכורה לפרושים שהיו אנטי־ממלכתיים – כך ר' שמעון בן שטח שניהל מאבק מר נגד ינאי, הכובש והמשחרר הגדול ביותר שקם לנו אי פעם, וכך חבריו של ר' עקיבא שהיו נגד בר־כוכבא וכינוהו רק בשם בר־כוזיבא וציפו למשיח (הם אמרו לר' עקיבא, ש“יצמחו עשבים בלחייך” ובן דוד עוד לא בא).

קונפליקט זה עתיק כמו חילוקי הדעות התהומיים שקמו בין ריב"ז ובין הקנאים הלוחמים “עד הסוף המר” בירושלים. עתיק הוא כמו החידה, למה כללו עורכי התלמוד וחותמיו בגמרא אך מעט על חורבן בית שני, הרס עצמאותנו הקדומה, וכמעט שום דבר על מלחמות החשמונאים. וכמו החידה למה נשמטו ספרי החשמונאים וספר יהודית מכתבי הקודש.

מעגל זה מקיף גם את התקופות החדשות בהיסטוריה שלנו, כאשר יהדות ההלכה התגוננה וניהלה מלחמות נגד כל ניסיון לקוממיות בידי אדם ולא בידי שמים. יש לזכור כי לא רק האינקוויזיציה רדפה את דוד ראובני ואת שלמה מולכו, אלא גם החוגים הרבניים, שסיוטם הגדול והנורא ביותר היה דחיקת הקץ.

ואלמלא חוגים אלה, היתה השבתאות נהפכת לתנועה לאומית רחבה לחידוש ממלכתיותנו, אך במקום זה היא נדחקה ליאוש ולבוגדנות. וכאשר רמח"ל נתפס להזיות משיחיות הוא נרדף עד צוואר וכתביו נשרפו, ואלמלא חזר בו היה צפוי לחרם מצד רבני דורו.

לכאורה, שוללי ממלכתיותנו החדשים הם־הם ממשיכי היסטוריה זו. ואם ממלכתיות זו קמה למרות רצונם והתנגדותם, הרי היא קמה בניגוד לתפישה ההלכתית שהם מייצגים. ממשיכי “היהדות ההיסטורית” הם לכאורה הרבי מסטמר, הרבי מלובביץ', הקנאים השוללים אותנו, את צה“ל, גיוס בנות ובני ישיבה והנלחמים בחירוף נפש נגד הפירוש שאנו נותנים ל”מיהו יהודי" – מלחמה שהיא תמצית ביטויו של קונפליקט זה בינינו לבינם.

האם היוצא לנו מזה איננו, שיש כאן תהום שאין לגשר עליה? יתכן שרעיונו של פרופסור זילברג נכון שהרשות השלטונית בישראל עם נשיא תלמיד־חכם בראשה, צריכה ליטול לידיה את מלוא הסמכות ההלכתית, כדי לתרגם את ההלכה לתורת חיים מציאותית ולפרשה ולהחילה בהתאם לזה. אך האם יתכן בכלל הדבר הזה?

היו לממשלה ולכנסת לא מעט מלחמות בשטח הזה ובכולן, או הפסידו את המערכה או הגיעו לפשרות שהיו בבחינת כניעה. “היהדות ההיסטורית” גדול כוחה עד היום הזה מממשלת ישראל, מרצון רוב מניינו של יישובנו. וכמובן, קבעו בפרט הצרכים הקואליציוניים…

*

פרופסור זילברג מדבר על “יהדותנו”, שהיא בבחינת ערובה לקיומנו. ואפשר להסכים עמו. הוא רואה, כמובן, את היהדות בצורה שונה מאשר החוגים האורתודוקסיים, כי אלמלא כן לא היה תולה תקוותו ברשות חילונית כביכול, בנשיא מדינה שהוא תלמיד־חכם, שיפתור לנו בעיות יהדותנו, בעיות ההלכה.

הוא בוודאי מתכוון לביטויי היהדות בחיי יום־יום של העם והמדינה, לשבת שהיא יהודית, לכללי מוסר שהם יהודיים, לכשרות השולחן היהודי, לדיני אישות לפי ההלכה – שאינם גרועים. להבדיל, מדיני האישות הדרקוניים של הקתולים – ולליברליזם ולמתינות ולהרבה פנים לקולא שאפשר לגלות ביהדות ושלפיהם תוכל מדינה מודרנית להתנהל ולהתקיים בסוף המאה העשרים גם לפי ההלכה. הוא שואף בוודאי לסינתיזה ולחיי שיתוף בין ההלכה והמדינה, שתוך זיקה הדדית ביניהן תבטחנה קיום שתיהן לאורך ימים.

אך “יהדותנו” גם היא מושג רחב מאוד, הטעון ליבון והבהרה חדשים לאור המציאות השוררת כיום בתוך העם, וביחוד העם היושב בציון – שבו מדובר בעצם ובעיקר.