26.11.74

ישנם מקרים שבהם השמש אינה מאירה. היא הסתתרה מאחורי עננים שחורים. וישנם גם ערבים בלי ירח – בלי חשמל, כי הזרם נפסק בגלל ליקוי במעביר. זהו ליקוי שלושת המאורות גם יחד. ולשוא תיטול את המראה להביט בה ולוודא את קיומך. היא תשקף סך הכל פנים בלי קווי דיוקן. יכול להיות שאתה הוא זה ויכול להיות שמישהו אחר, זר שאינך מכיר, רוח רפאים.

או אולי עיניך הן שאיבדו את מאורן? רדוף חלומות רעים היה הלילה שעבר עליך נים ולא נים. ועפעפיך כבדו בבוקר ולשוא תשפשפם ורק יזלו מים וכלילה ימששו בצהרים, כנאמר בשני פסוקים רחוקים זה מזה.

איבדת דיוקנך בבוקר לא בהיר ולעת ערב סר סהר. אין לך פנים, בן אדם, כמו בציוריו של אהרן גלעדי, שדמויותיו אפופות עצבות הן, וכיוון שזהות אין להן, הרי הן כולנו, אני, אתה, הוא – לפי הסדר של המתחיל לדבר שמלמדים אותו תורה.

*

פרופסור רוטנשטרייך היקר, אתה הצעת לא מזמן מעל טורי העתון הזה נושאים שבעלי הגות ומחשבה יהגו בהם. היו אלה נושאים קונקרטיים, מעשיים. ונתת ביטוי לתקוותך וגם לשמחתך לקראת האפשרות שיושבי מגדלי שן יירדו מראש הסולם אל היסודות החומריים של קיום אנושי.

אשאלך, האם ליקוי המאור וטשטוש הדיוקן איננו גם הוא יסוד גשמי של קיום אנושי?

כי אם אדם נולד בלי מאור עינים, הוא מסוגל ליצור לעצמו עולם יפה משלו בעזרת יתר החושים שיש לו. אבל אם מישהו מאבד פתאום את מאור עיניו ולא יכול שוב לראות פניו במראה וממשש באצבעותיו, שנעשו זרות לו, את הפנים שגם הן נעשו זרות, הוא נקלע כמו לתוהו ורק החושך פעור לפניו. יאושו מוחק מתוכו את כל המראות שהיו מנת חלקו שלא יוכל לראותם שוב וגם לא את פניו, שחוש המישוש לא יוכל להמחישן לו כפי שחוש הראייה המחישן.

פרופסור יקר, אתה בוודאי תשלח את החולה הזה – שרופא העיניים כבר לא יוכל לעזור לו – אל רופא הנפש, למען שזה יעזור לו להתגבר על ההלם ולחלצו מן הדכאון שיש עמו גם ליקוי מאור הנפש.

אך אשאלך, אולי גם אתה ובעלי הגות כמוך היורדים ממגדלי השן יכולים לתת בידו של הסומא את המקל הלבן, כדי להעבירו על פני מעברי החצייה המסוכנים? אני בטוח, כי סיטואציה זו – לא אוכל למצוא מקבילה עברית – שהיא מעולם המופשט כמו מעולם הממש, היא גם מעולמם של בעלי ההגות כמוך, שעמדת תמיד על צמתם של עולמות אלה, צומת שאם אין ההוגה פוסע ממנו ימינה או שמאלה כהוא־זה, הוא יכול שם לשמור על חרותו.

וחשוב מאד המקום שבו אתה עומד והחרות שהוא נותן לך, למען לאשר את הדיאגנוזה – או לסתרה – ולקבוע את דרכי הריפוי.

*

מובן לך בוודאי, כי פתיחתם של דברים כאן היתה סמלית בלבד, מליצית. נותר בנו, ביהודים, משהו מן האוריינטאליזם העתיק שאחד מסימניו החיצוניים הוא נטייתנו לעטוף את הממשי הבלתי נעים במליצות ומשלים. בנייר משי, כמו שאומרים. זהו מנימוסיו של המזרח. אך מתכונותיו של המזרח הוא בו בזמן, כי אין כמוהו יודע, מה מסתתר בתוך האריזה של נייר המשי.

ובוודאי ירדת לסוף כוונתי.

כי השמש שהזכרתי היא שמש גדולה וגם העננים הם עננים גדולים. והם מכסים את עין השמים. והלילה ללא ירח הוא זה שבין סוף החודש לראשיתו, בין העשרים לעשירי, כאשר מברכים עליו ורוקדים כנגדו. ואנו ממששים את פנינו, כולנו ממששים את פנינו שניטשטשו בהן קווי הדיוקן – ופתאום, פתאום איננו יודעים מה אנחנו, מי אנחנו.

רק כוח הזכרון עומד לנו במקצת, לזכור, כי היתה פעם שמש ששלחה קרניה לכל פינות חיינו והיא האירה את כל דרכינו. קרני אותה שמש היו לפעמים אכזריות, הן שרפו בהבלן וברחת מהן. הן הוגיעו, אבל לאורן ראית כל מה שבהיר וגם את הצל ראית למצוא מחסה תחתיו.

קרני אותה שמש חדרו לכל פינות חיינו. הן באו ממקור עמוק וירדו אל כל העמקים. ולאורן יכולת לראות היטב את קווי דיוקנך. יכולנו לראות כולנו את קווי דיוקננו.

ובא יום ואתא לילה וגם בוקר. והאור הוסיף לזהור ולא היה בו ליקוי. הבלן לא שרף כל כך, קרניו לא חדרו כה עמוק. אבל השכינה הוסיפה להיות שרויה בו. וראית פניך במראה ששיקפה חביוניך לטופי החום, ההמייה שעלתה מהם היתה זו של שאר רוח, גם של שחוק. גילינו אז את השמש מצד אחר, בסגולותיה המבורכות האחרות.

והעיקר, העיקר הוא שעפעפינו עוד נפקחו בבוקר ויכולנו להביט נכוחנו. ויכולנו לומר ולברך, אשרי העם שיש לו זהות משלו והוא מכיר את זהותו.

אך מה עכשיו, בעת ליקוי מאורות, גם של החשמל? והלא תסכים, פרופסור יקר, כי הסתלק מאתנו שאר הרוח שלפי מה שנותנים נימתו מלמעלה, כך הוא קיים למטה. תאמר, מה שיש למעלה הוא שיש למטה? אכן, כן הדבר.

ובכל אומה ולשון. אנא זכור מה שאמר הנביא, באין חזון… ומי כמוך יודע שחזון הכלל מתגלם תמיד בדמות מרכזית העומדת ברומו של עם, של קולקטיב. ולהיפך, ביחוד להיפך. העומד ברום מקרין את חזונו על כולם מסביב.

בנדון זה, כך נדמה, קרתה לנו לאחרונה תאונה, הרכב שאנו נוסעים עליו, נשבר תחתיו. התפרקו הגלגלים ואולי גם הציר נשבר. גם הגוף לקה והוא מלא פצע וחבורה וגם מוגלה הרבה יש בו.

מה קרה לנו, פרופסור יקר? – זאת אשאלך. ואתה ודומיך חייבים לתת לנו את התשובה.

יודעני שהחזון יש לו הרבה מרכיבים, מלבד העיקר שהוא מוקדו. כי הוא־הוא זה המפרה את הסגולות האנושיות, את כל הסגולות. הוא הנותן את כוח הדמיון למשורר, הוא המפעיל כלי המחשבה של ההוגה, הוא היוצר את הפאתוס שבגינו מביאים בני אדם את קרבנם.

אבל אם משהוא חסר, בורח המשורר אל התחליף המסמם. וההוגה, ניטלת ממנו צלילותו שבכוחה הוא מבחין בין עיקר לטפל, – מחדל העושה מחשבתו סרת היקף ועומק. ואשר לפאתוס, הרי הוא מזדייף ומלותיו הולכות על ריק כמו אבני ריחיים הטוחנות גרגירי אבן שמאכל לא תעשה מהם.

לא אומר שפאתוס לא נותר לנו, גם באין חזון. וזוהי בעצם הצרה ומכאן החושך המכסה אור ואת פנינו לא נוכל לראות.

למה התעוררתי רק עכשיו לכתוב לך, אחרי שכבר עברו כמה שבועות מאז קראתי דבריך? כיוון שעתה ראיתי ידיעה בעתון על נוער יהודי באמריקה המחפש לו מפלט בנצרות; אלפים של נוער יהודי שחזון יהודי אינו מסוגל עוד להאיר את דרכו בתוך עמו. ונזכרתי, כי נזדמן לי לא מזמן, בהיותי באמריקה, לפגוש צעיר יהודי כזה שעמד על סף ההתנצרות.

אין בכך ענין להזכיר טיעוני כלפיו ורק אחד מהם אזכיר. אמרתי לו, וכי המפעל האנושי הגדול – והדגשתי את ה’אנושי' בצד היהודי – של ארץ־ישראל אין בו כדי לקסום לאדם צעיר שדרכו אבדה לו בתוך הג’ונגל. ולא אתעכב כאן על פרטי הדברים שהשמעתי לו.

על תשובתו היו אומרים רבים בתוכנו בכל סולמי הדרגות של חברתנו ועד למעלה, כי מדחציף כולי האי, שמע מיניה, רשעי נינהו. ואין לו ולדומיו תקנה ומה אנו כי נתעסק אתם.

אין בכלל אמונה יהודית, אמר. רק דת יש, דת וגזע יהודי שלאורך כל תולדותיו אין עמו פשרות. מצוות הדת הן השולטות על כל עולמו של היהודי ומן העצמיות הזאת נובע הדבר, שלא היתה ואין בהווה ולא תהיה בעתיד ‘תקשורת’ בין עולמם של יהודים ובין העולם הלא־יהודי. סמלים יהודיים אפשר להעביר אל הזולת הלא־יהודי החי לאורם של הרבה מן הסמלים השאולים האלה, כשהוא כבר אינו נותן חשבון לעצמו, כי אלה הם יהודיים במקורם. אבל אי אפשר ליצור קשר טבעי כמו בין עם לעם בכל משפחת העמים – בין יהודים ולא־יהודים.

לא תהיה לעולם תקשורת! – כך רואה צעיר יהודי שעל סף הנצרות את עמו, לו הוא עומד לומר ברכת פרידה.

מדינת ישראל העמיקה לדעתו והקדירה תכונה יהודית זו של אי פשרה. היא עלתה על דרך הפאתוס שהוא שלב חמור יותר בחולי היסטורי כפי שהוא רואה אותו. היתה תקופה שבה היינו עוד תוהים כאן על דרכנו תהייה מחשבתית, כשעוד ניסינו לעמוד על פרשות דרכים ולבור לנו את דרך המלך במקום שבילי עקלתון צרים. היו זמנים שהם לא רחוקים, כאשר זרמי מחשבה עברו בתוכנו באופן חפשי ולא התאבנו חושינו, תחושותינו. הוכחנו כי יש בתוכנו שאר רוח.

ואילו עתה הכל הולך אצלנו צעד בצעד רק אחורנית. תהליך של רגרסיה, של שקיעה מאחורי חומות ההסתגרות היהודית. מלמעלה עד מטה אנו מדברים בלשון אחת, לשון של הגלייכשאלטונג הבלתי מתפשר על סגנונו הפאתטי. ולכן רק קנאות מצד אחד והפקרות מצד שני. כי הא בהא תליא ושני הקצוות קשורים זה בזה קשר בל ינתק. הברירה היא לתת להמון הגדול של בני אדם את הפורקן לפאתוס ופורקן כזה מוליך במצבים כשלנו את כל הקולקטיב לסטיה. קולקטיב גדול אינו מסוגל לחיות לפי ציוויי הפאתוס ולכן הוא צולל ליוון האדישות שהפועל־יוצא שלו הוא סטיות הרבה המשחיתות את החברה.

הוא מחפש אמונה; ויהדות שהיא רק אמונה, אין. ואנו בישראל, אנו פאתטיים ובלתי מתפשרים מכף רגל ועד ראש (וביחוד להיפך!).

לכן השאלה היא, מה אנו בעצם? מה היא דמות דיוקננו לעת כזאת של ענני חורף? – כך אשאלך פרופסור יקר.

בל יירדו ההוגים ממגדלי השן רק כדי להאיר ענינים שגם כלכלנים בעלי מקצוע וגם חוקרי משטרה מסוגלים להאיר אותם. אך יירדו גם יירדו, כדי לפתוח באיזמליהם פתחים אל מעמקינו החשוכים, אל אפלתנו המסתירה מאתנו קווי דיוקננו.

למה נעלמה השמש, למה מסתיר הירח את פניו מאתנו, ולמה נאלמתם אתם, הוגי האומה?