28.11.74

עם הסתלקותו לעולמו השאיר דוד לאזר חלל שאיש לא יוכל למלאותו. העדרו יורגש בטורי העתון הזה שבין קוראיו היה לו קהל חסידים שאהב כתיבתו והמיוחדת במינה, השופעת עושר גדול של תרבות אנושית ויהודית והרצה בקלות סגנונה ויחד עם זה עולה ממנה ההזדהות האישית עם הענין שהוא מעלה לפני קוראיו או שיצא להילחם בעדו.

את מקומו לא יוכל למלא איש גם בקרית ספר שהיה מפעיליה והיה מקובל על חבריה, הודות לרגישותו לכבוד הספר והסופרים העבריים שלהם הקדיש חלק נכבד מכתיבתו. כמה אהבה השקיע בקירבה שהוא טיפח עם ש“י עגנון, עם שז”ר, עם המשורר היווני בעל פרס נובל גיאורג ספריס, עם דירנמאט שהיה כמפיץ רעיונותיו בארץ, ועוד אחרים.

ואת המקום שנתפנה עם מותו לא יוכל למלא איש בלב ידידיו שאת ידידותו ראו להם כנכס, כי הוא ידע להחזיר ידידות. ונוסף לזה ומעל לכל, טוב היה להימצא במחיצתו ולהאזין לתורה־שבעל־פה שלו, לסיפוריו על פגישות עם אותה גאלריה רחבה ומענינת של סופרים ועורכים שפגש בתחנות חייו, מקראקוב דרך וורשה ודרך קובנה ודרך מוסקבה עד טהראן ובגדאד, ירושלים ופאריס ועד קברו של קאפקה בבית הקברות היהודי בפראג.

כאשר היינו נכנסים לחדרו המלא ספרים – על השולחנות, הכסאות, מדפי הכונניות – בבית ‘מעריב’, הוא הקביל תמיד את פנינו בחיוך של ריעות אמיתית ושעתו לא דחקה לעולם. שיחתו היתה תמיד נעימה ומשובצת סיפורים מסיפורים שונים מלאי תוכן וענין. והרי הלכנו יחד כברת־דרך ארוכה, עוד מלפני ייסוד ‘מעריב’ ועד פרישתו לגימלאות מ’מעריב' ב־1967 וגם אחרי כן ואפשר לומר, עד הרגע האחרון של חייו, עד שנפל העט מבין אצבעותיו העדינות, זה העט בו יצר סגנון מיוחד משלו בעתונות העברית, סגנון שהוראתו היתה להישאר בין גדרות שאנשי תרבות גדרו לעצמם גם כשהם נלחמים זה בזה לדעותיהם. כי דוד לאזר לא נלחם לעולם נגד אנשים, כי אם לכל היותר נגד דעותיהם, או שהוא נלחם למען הדעות שלו.

כל פגישה עם דוד לאזר היתה לחוויה וביחוד לחבריו ב’מעריב' שמשיחתו אתם הם יכלו להסיק, מה יהיה הנושא לו יקדיש כתיבתו הקרובה. הוא אהב לדבר על ‘גיבורו’, לבחון אותו לפי תגובת רעיו ועמיתיו אם גם הם רואים בו כמוהו את הצדק או אי־הצדק, את הגדולה או הקטנות, את הענין המיוחד שיש בו או את חוסר הענין. לא שתגובת רעיו ועמיתיו המנוגדת לדעתו היתה משפיעה עליו לכתוב או לא לכתוב. אם הוא גיבש דעה או חרה לו משהו ורצה להגיב במאמר או רשימה, אי אפשר היה לשנות החלטתו. אך הוא יצר ‘אווירה’ בין חבריו ברוח מחשבתו. הוא רצה להשפיע שיהיה איכפת להם כפי שאיכפת לו.

ה’איכפת' היה אחד מקווי האופי העיקריים של דוד לאזר. הוא אהב את המלאכה שעסק בה ולא נלאה מלאהוב את מלאכת הכתיבה עד יום מותו. הוא אהב את נחום סוקולוב משום התרבות הגדולה ומשום העממיות היהודית העסיסית שהיו בו ולכן כתב עליו מסותיו כשהוא מזדהה עמו ומעריצו ומלא אהבה אליו. הוא נקשר אל ש“י עגנון בעבותות אהבה עת שליווהו לשטוקהולם לטקס חלוקת פרס־נובל. היה מלא וגדוש ‘מעשיות’ על הסופר, על תמהוניותו, על אופן דיבורו לשון־קודש. העריץ את שז”ר – שבימיו האחרונים עסק בכתיבת מסה עליו – וכל פעם שעלה לירושלים ל’צריפו של הנשיא' ומבלה שם במחיצת סופרים ומגלגל שיחה עם דב סדן בלשון ‘עברי’ ומתבשם בבשמם של תלמידי חכמים וסופרים, היה מתמלא מצברו לזמן ארוך והיה מזין ממנה כתיבתו ושיחתו כשם שמזין ממנו את אושרו האישי.

בשנותיו הראשונות של ‘מעריב’ היה עוסק לאזר בטורי העתון גם בכתיבה פובליציסטית, אם בשמו או תחת שם־העט דוד אפרת. הוא היה ה’ויז־א־וי' של ד"ר קרליבך בעמוד הפובליציסטי של גליון יום ו' – משום הביקוש למאמריו וגם משום השוני שהיה בכתיבתו שהיתה ‘מאזנת’ את תוכחתו, ביקורתו החריפה והאירונית החדה שבכתיבת קרליבך.

אולם לאזר היה ב’בית' בעיקר בעניני תרבות וספרות, זו היתה האחוזה שלו שבה התהלך כבתוך שלו. את האהבה לאות הכתובה עברית הביא עמו מבית אביו הסופר שמעון מנחם לאזר שהיה הבעלים והעורך של ‘מצפה’. בבית זה התוודע הבן עם הספרות העברית החדשה בראשית צעדיה וכאן עשה היכרות אישית גם עם אחדים מנושאי כליה של ספרות זו. בבית אביו למד, כי אם משתמשים בצורה הנכונה בעט כמכשיר להילחם על דעות נכונות, נגד דעות מסולפות ומסלפות, הרי אפשר להציל את העולם מן השימוש המסוכן בחרב המתהפכת. עטו היה מכשיר להילחם בו, שוט לייסר. יחד עם זה הוא השתמש בעטו־כחרב ובשוטו המייסר במדה הנכונה, מדה הנמדדת באהבה.

לפני עלייתו ארצה לא כתב לאזר עברית. הוא היה עורך של עתון יומי בשפה הפולנית שהיה בבעלות ציוני קראקוב. והיה מעורה מאין כמוהו בתרבות וספרות הפולנית, שהכיר אחדים מגדוליה ואת כולם שפט לפי התייחסותם לנושא היהודי בכתיבתם. היה מיוצרי הגשר בין הספרות הפולנית וזו העברית ושבזו כבזו ניצב בשתי רגליו. עם כל הזעם שהצטבר בקרבו בגלל מה שפולין הקומוניסטית עוללה ביחס ליהודים ביחוד בשנים האחרונות, לא חדלה חיבתו לספרות הפולנית שעל שדיה גדל ומהם ינק.

והסברנו לעצמנו תופעה זו בסגולתו של לאזר – בעל התרבות העברית מבית אבא ובעל התרבות הקלאסית מאולפניה הגבוהים של עיר מולדתו בהם למד גם מדעים שמיים וגם ערבית – לגלות נאמנות לדברים שאהב, לאנשים שאהב, לספרות שאהב, לערכים שהעריך וסיגל לעצמו. כי הוא אהב בדברים את הטוב והמעודן. הוא אהב באנשים את האנושי שבהם, את הענין שבהם. הוא אהב את הספרות הטובה, בין שזו פולנית או עברית או בעלת לאומיות אחרת ובעלת ערכים אוניוורסליים.

הוא היה נאמן לאהבותיו, כי היו ראויות לאהבה ולנאמנות. ואנחנו אהבנו אהבותיו ונאמנותו אלה שכה ידע להתלהב להן, לספר עליהן, להרבות בשבחיהן. אהבנו את הצורה הנלהבת שבה כתב ובה דיבר על כל מה שנזדמן לו להעסיק בו את מוחו, את לבו – אותו לב יהודי חם שנדם אתמול.