13.6.75

לפני כך וכך שנים פירסם שבועון צרפתי תוצאות מחקר על מהותה של עתונאות טובה. המסקנה היתה ברוח הסיסמה שבחר לו קיסרי כשבא להגדיר את שליחותו של העתונאי – “לראות ביושר ולספר בכשרון”. עתונאי יכול להיות מעורה בקרב שרים ורמי־מעלה, להיות מעורב עם הבריות ועם המציאות הרוחשת סביבו, להיות “בעל מידע”, כפי שאומרים. אבל אם אינו רואה ביושר, אינו מעלה את גרעין האמת מתוך קליפתו וחסר הוא כשרון להביא אמת זו לקוראיו בלשון עתונאית ותהיה הן פשוטה וישרה והן בעלת שאר־רוח, לשון שתשרה עליה האמת העצמית המקננת בלבו – הרי הוא מזייף את שליחותו.

מורה־הדרך הטוב ביותר לעתונאי הוא שאר־הרוח שלו שבכוחו הוא משתמש במידע אשר בידו. ההשראה העתונאית מעלתה רמה מזו של השר, כי מפני השר יש לקהל רתיעה והסתייגות. הוא פוליטיקאי! לא כן העתונאי “הרואה ביושר ומספר בכשרון”.

כך נוגעים זה בזה אותו מחקר והגדרתו של קיסרי שהביא במרכאות בראש הפרק השלישי של ספרו. וכך גם אישיותו ה’מקצועית' של קיסרי באמת חשובה זו. מאז ומתמיד ראינו בו את המזיגה של סופר־עתונאי היונק מן המציאות וכותב בכשרון־סופרים. נדמה לי, שסוד יחודו בעתונות הארצישראלית הוא בכך שמימיו לא ירד ממסילתו שאפשר היה לזהותה לפי סגנונה, לפי מצב־הרוח שהיתה שרויה בו, לפי האווירה שאפפה אותה – גם בלי שנראה שמו מתנוסס על הכתוב. אולי אין בתוכנו עוד סופר־עתונאי כאורי קיסרי ששמר מכל משמר על אי־תלותו – אי־תלות גם בעתונים שפירסם בהם במשך עשרות בשנים.

שפך פעם עזריאל קרליבך את לבו על נושא זה של תלות ואי־תלות. הוא שלחם ללא חת למען עתונות בלתי תלויה והיתה לו אמונה חזקה בשליחותה, התוודה כי אי־תלות זו היא בסופו־של־דבר אשליה. אם חייב הוא כעורך ראשי של עתונו לדאוג לאספקת נייר ולבוא לשם כך במגע עם ‘השר הממונה’, סופו שיצטרך לשלם לאותו שר ‘רבית’, ואפילו רק אבק־של־רבית, אבק־של־חנופה. על קיסרי לא היה מוטל עול של דאגה לנייר בזמנים קשים. אבל היו לו בוודאי, סיבות אחרות, כפי שיש פה ושם לכולנו, לשלם אבק־של־רבית. אלא הוא לא שילם, גם לא לעתוניו.

בין עמיתיו, בני דורו הצעירים ממנו, היתה ציפיה לספר זה, המהווה תרומה לתולדות העתונאות הארצישראלית החדשה.

ציפינו לראות באספקלריה של קיסרי את עצמנו, את העתונות הארצישראלית ו“שחקניה” גם משום שהוא היה ונשאר ‘אכזמפלאר’ יחיד במינו בעתונותנו.

קיסרי מספר, שעבד, לסירוגין, למעלה מכשלושים שנה בעתון “הארץ” ולא היה לו במערכת שולחן משלו ואף לא כסא קבוע לשבת עליו. הוא שייך מאד לעתון ואינו שייך כלל. גם קוראי “מעריב” התרגלו במשך למעלה מחצי יובל שנים לשייך אותו לעתון זה, שהיה גם ממייסדיו. אבל גם ב“מעריב” אין לו שולחן או כסא משלו, ורק לעתים נדירות ראינוהו מסב לשולחנו של עורך ועמית במערכת.

כי קיסרי שייך מעל לכל לעצמו. הוא יצר לעצמו דמות־דיוקן שכולה זהות עצמית ואין לערבבה גם עם זהות העתון בו הוא מפרסם מאמריו בקביעות סדירה.

יחודו האחר הוא סגנונו בכתיבה, בשיחה, במגע אנושי. בספרו מתוודה הוא פה ושם על דברים שונים ובין השאר על אהבתו את הלוואנט – מושג בזוי למדי בעיני האירופי. אצל קיסרי הלוואנט הוא קודם־כל אקלים, שמש, חמסין, הים התיכון, דקלים גאיונים. הוא האנשים, אנשי הלוואנט – שהם בעצם אגודת ברית של המיעוטים השונים בחלק זה של תת־היבשת הערבית־מוסלמית, מארוניטים ושאר מיעוטים נוצריים, יוונים, ארמנים, יהודים – וכן הקופטים במצרים בימי נעוריו של קיסרי. בירתה של הברית הזאת, הפראנקו־פילית, שנשאה עיניה לפאריס, היתה ביירות.

לא לחנם מדבר וחוזר ומדבר קיסרי על אופי, לו הקדיש פרק בספרו. אהבת־נעורים זו ללוואנט הטביעה בלי ספק חותמה על אופי כתיבתו, שיחתו ומגעו האנושי. בשיחה ובמגע חברי עם קיסרי נוכחנו לדעת, כי ככתיבתו כן הוא – נאמן לאמת במדוקדק מבלי להכאיב למי שהאמת נוגעת לו. אדרבא, הוא לפעמים ירפד אותה גם בדברי נימוסין.

קיסרי לא למד מסכת עוקצין, ועם זאת קשה להיות לו לידיד, כי נימוסיו ואדיבותו הם גם שריון העוטה אותו. יש בו מאופיים של דקלי הלוואנט.

בספרו מעביר קיסרי כבני־מרון את גדולי עתונותנו ואת קטניה, את מי שליוו את דרכו ובצבצו ועלו בזכרונו.

שלוש דראמות באות לכלל ביטוי בזכרונותיו של קיסרי:

הראשונה היא זו עם ברל כצנלסון שתחת חסותו פרש כנפיו כעתונאי וכסופר, פירסמו, הדריכו, התכתב עמו בהיותו בפאריס – ולבסוף הגיעו היחסים לידי משבר, משום הגאווה שנפגעה או דומה שנפגעה אצל הטיטאן הצעיר. קיסרי פנה במכתב קצר אל כצנלסון, שלא סלח לו את מכתבו זה לעולם. מודה ומתוודה קיסרי, שהוא מצטער על פחזותו עד היום הזה. וראו איך זה: אחד בעל אופי שלא ידע לסלוח לזולתו ואחד בעל אופי שלא סלח לעצמו.

דראמה שניה היא הערצתו וחיבתו לאיתמר בן־אבי, המייסד והעורך של “דאר היום”, תחנתו העתונאית השניה של קיסרי; תהייה ותמיהה על חידתו של בעל־חלומות זה – בנו של מחייה הלשון העברית הרוצה להעביר את הלשון לאותיות לטיניות ועושה ניסויים עתונאיים בכיוון זה; מוצר אנושי ראשון של הרנסאנס הלאומי הרואה לעצמו שליחות להפיץ רעיון חלוקת הארץ לקאנטונים של ערבים ויהודים, מתאמץ לעשות נפשות לרעיונו בקונגרסים ציוניים ומשלה עצמו שיוכל לשכנע גם את ז’בוטינסקי…

והדראמה השלישית זו של עזריאל קרליבך, שהוא מספר עליה מתוך דרך־ארץ. דרכי כבוד כאלה נוהג בזולתו רק מי שאינו מוחל על כבודו. בתיאורו של קיסרי הופכת דמותו של קרליבך לאותו צד שהוא כולו אנושי, על הגאווה שהיתה בו, על הכרת הערך העצמי שלו, על העדר אותו קו, זה הנוגע בזולתו ורוקם ידידות, מתוודה קיסרי שלא היתה ידידות ביניהם. תיאורו את קרליבך כעורך, כפולמוסן, כפובליציסט, כמנצח על עשיית העתון, כסולן שכל שאר הכלים נסחפים בנגינתו – הוא פנינה של כתיבה עתונאית. ובסיום – מותו של קרליבך – שיא תיאורו־יצירתו של קיסרי. יש כאן מה שאומר קיסרי על עצמו – מכל האמונות נותרו בלבו רק האמונות התפלות, האמונה בנקישות הגורל.

"האורחים התישבו. עקרת־הבית הגישה כיבוד קל והחלה מפעילה תקליטיה. הדוקטור קרליבך שאל, אם אפשר להאזין ל’חמישית' של בטהובן, ‘הגורל’. ברצון, מדוע לא?

"משנשמעו שלוש הנקישות המפורסמות, הסמליות לנצחון, שלש ההקשות של הגורל, כאילו צנח הדוקטור קרליבך ושקע לתוך הכורסה, כמו הכין עצמו לקלוט בהשראה טוטלית את מנגינת החיים המנצחים. מבוכה נפרשה בטרקלין ומישהו ביטא בחרדה שקטה: ‘נדמה לי, כי הדוקטור מת’.

“אכן הדוקטור קרליבך פסק לחיות”.

זוהי הצלע השלישית של המשולש הדרמטי, החישוק לעלילת זכרונותיו של אורי קיסרי, בספרו “זכרונות ליום מחר”. בשם זה, מתכוון הוא לרמוז, כמדומני כי את מוסר־ההשכל יעלו עמיתיו ביום המחר, שגם הם יראו ביושר ויספרו בכשרון.