רקע
דב סדן
משורר הקודש (לדמותו של הרב ר' אברהם יצחק הכהן קוק)

 

א    🔗

מובן, רבים היו דברי ההספד, שנקשרו עליו. רבים ושונים. לא הרי מספיד אחד כהרי מספיד אחר. מספיד כפרט ובעיקר כפלגה, כציבור, ככלל. פלגה־פלגה והנעימה שלה, המיוחדה במעט או בהרבה, בין בפרכוס־החיוּת שבה, בין בקרישוּת־השיגרה שבה. אם לבקש קו חלוקה גדול, שמא מכריע, אפשר היה לומר: הקרובים מכאן והרחוקים מכאן. בפאתי־המחנה של האחרונים נמצא את אלה שמתוך שתפקידו של האיש פסול להם הם מתיראים לצאת ידי חובת־אמת כלפי הבלט שבאישיותו והם פוסלים אותה מראש ובסיטונות, כשם שבפאתי־המחנה של הראשונים נמצא את אלה שמתוך שתפקידו של האיש נעלה להם הם מתיראים לצאת ידי חובת אחת כלפי השקע שבאישיותו והם מכשרים אותה מראש ובסיטונות. ואם להוציא את הקצוות האלה – סוף סוף אין אלו טובים מאלה, לפי שהכופר השוטה אינו טוב מן החסיד השוטה – דומה שמותר לומר, כי במיצוי־הדמות מרובת־הפנים, במיצוי האישיות כהופעה לעצמה מצויינים היו הרחוקים יותר ואילו במיצוי־תפקידה השכילו הקרובים יותר. כי הרחוקים יותר היה כאן מעשה־ברירה בידם. לאמור, כשנצטרפו על המבכים את האבידה ראו להעמיד את עיקרי־הערכתו של האיש בתכונות ופעולות, שאינן ממצות, אמנם, את תפקידו ומעשיו, אלא אותו צד שהם, המעריכים, רואים אותו גם כענין שלהם. מכאן, למשל, ההבלטה היתירה של דרך־המתינות, הפישוּר, הסבלנות וכדומה, שהיתה מדרכו של הנפטר, ושסייעה לקרב רחוקים בבסיס המשותפת של מעשה־ההצלה והבנין לכלל־האומה, וממילא נראו שאר תפקידיו שהם העיקר כטפילה לעיקר.

ודאי, שבהערכה כזאת נמצאת האמת לוקה, כי התפקיד אינו מתמצה בדרכי־נימוס או בדרכי אסטרטגיה, אלו אינם אלא לואי לו והם עלולים לשינויים, ועיקרו הוא בהנחות־אב ובתלית־גמר שלו – ושאינו עלול לשינויים.


 

ב    🔗

הייחוד שבדמותו ומערכת־פעולתו נראה מתוך הניגוד שבינו, הרב מחוץ לחומה לבין הרב שבפנים לחומה. ואמנם, הניגוד הזה נבלט יותר בחיי הרב זוננפלד, שישב למעלה מששים שנה בתוך החומות והוא דמות מוצקת, שכולה מקשה, עשויה ללא ויתור, פוסעת בודאות בשבילה המתוּחם וכוחה עמה לבטל בלבה את המית־החיים החדשים ובנינם ולהכחיש בהם. מהירי־ההקבלה נוחים היו, עם ראיית־ניגוד זו, להעמיד כעין זה לעומת זאת את הארז הקשה ואת הקנה הרך, ואף על פי שהקנה הרך היה משובח להם למעשה, הניחו מקום לשבח את הארז הקשה כקומה. אך עצם ראייה כזאת של הניגוד לא היתה אלא טעות. כי לא ארז קשה וקנה רך היו כאן, אלא שנים שראשיתם אחת ותכליתם אחת ולא נפלגו אלא בדרך שבין הראשית והתכלית. כי גם קוי־אפיו של הרב שמחוץ־לחומה, שלא היה בהם מזעפם המחמיר של שומרי־החומות, האטומים בפני סערת־התחיה ובנינה, אינם ממצים עדיין אישיותו, לא כל שכן תפקידו. אדרבה, קוי־אופי אלה, שמידת־הרוֹך היתה בהם יסוד גדול, עלולים להטעות, מתוך שיכלו להתפרש שלא כדין כגילויים של וותרנוּת (ביסוד הטולרנציה הליברליוּת וכדומה), כלומר, כגילויים שלא היו בו בנפטר, לא היו בו בחינת יסוד ועיקר. אמנם הציונות המודרנית שנמשכו לה בעיקר חלקי־העם שבהקיפו הפתוח יותר לפורעניות־הכליה, הורגלה לכך, שאם נצטרפו לה ממרכזו של העם, האדוק בדרך־מסורת, הרי שנצטרפו המפוקפקים בשלימוּתם, שלא ניצלו מצד של החמצה ומעט קיצוץ בנטיעות. דומה, שאם נעלה לפנינו את הדמויות המעטות של הרבנים הגדולים שנכנסו למחיצת הציונות המודרנית כמעט שלא נמצא את הירא והשלם. כלומר, את שלא נתפרנס אלא מפנים־המסורת בלבד, מבלי שיתערב בו מחוצה לו, למשל, כרישומה של הספרות הלאומית־חילונית, אם במחשבה ואם בשירה וכדומה, ואם גם הסוג הזה היה עיקר־המסגרת לפעולתו, נאמר לכנסתו, של הנפטר חובה היא לתחום בין מסגרת־כנסתו לבינו, שלא נזקק אלא ליניקה מפנים־המסורת הגדורה ולא הודה ביניקה מחוצה לו, כלומר, שגם הוא, כרבה של פנים־החומה, היה עשוי מקשה ללא ויתור, פוסע בודאוּת בשבילו המתוחם וכוחו עמו לבטל בלבו אפשרוּתם של חיי־ישראל, שמחוץ למסורת וציוויה.

וניגוד הדרך שבינו לבין אלה של פנים־החומה כיצד? אלה עמדו בפני סערת החיים החדשים, שעיקר־נושאה היתה לפחות בראשיתה ובהמשכה עד עתה, היהדות החילונית, וביחוד השכבות שפרשו ביותר מדרכי־המסורת – ראו על אדמת־קודש מציאוּת הנתונה כולה ברשותה של החילוניוּת – פרשו מעליה במארה, כדרך שמצווים לפרוש מן החוטא וקלקולי־מעשיו. ואילו הוא, מתוך שכפר בעצם האפשרוּת שעל אדמת קודש תינטע מציאוּת הנתונה כולה ברשותה של החילוניות – נתקרב אליה כדרך שמצווים להתקרב אל החוזר בתשובה וטיובי־מעשיו. הם שבאו לירושלים לשמור חומותיה בימים שהטמיעה אכלה את בית ישראל, הורגלה אזנם לשמוע קול ערעורי־חומות והקול הזה נשמע להם גם מתוך מעשיהם של חובבי־ציון וממשיכיהם, ואילו הוא שבא לירושלים לשמור חומותיה בימים שהתחיה עוררה את בית ישראל, הרגיל אזנו לשמוע בכל נקישה של כלי־אומנים על אדמת־קדשו בנין־חומות, גם כשאומנים אלה לבם ופיהם רחוקים מהכרת־הצורך של בנין־החומות ואפילו אם ערעורן טוב בעיניהם. ואם אחיזת־הכלים בידי אומנים כאלה על אדמת־הקודש היתה להם לשרויים בפנים־לחומה כזועת־מטמאי־מקדש ומחללי־היכל, ראה הוא בעצם אחיזת כלי־הבנין בידים אלו דרגה ראשונה לתשובה הגמורה שתבוא וכל דרכו היתה מכוּונת להחשתה.


 

ג    🔗

הוא לא השלים ליהדוּת החילונית ושעל־כן בבואך להגדיר דרכו סמי מכאן ליברליות או טולרנציה. מידות אלו לא היו לו בגדר־האפשר, כדרך שהן מן הנמנעות לכל נאמן־מסורת, שלא החמיץ אם לשליש ואם לרביע, כדרך מטליאי־מסורת ומושכלות למיניהם. מתוך שלא לבד שלא השלים למציאוּת של יהדות חילונית, אלא גם לא הודה באפשרותה, ביחוד על אדמת הקודש, ולא ראה את המציאות החילונית בה אלא כמין התאמצות, והיא שלא מדעת, להגיע לדרך־הקודש, כלומר, מתוך שלא ראה בדמות־הישוב הצעיר וההוי שלו מעשה־שטן, אלא ראשית התעוררוּת התשובה הגמורה – לא נזקק ממילא לכלי־מלחמתם של אלה שבפנים־לחומה, לכלי־חרמות ונידויים, אלא לכלים ממתקים ומכאן נצמחה לרחוקים ההשלייה, כאילו סבלן וותרן לפניהם, שהסבלנוּת והוותרנוּת הם עיקרים לו.

ודאי שהראייה הזאת שלובה במערכת־רעיונות, שנפזרו בדרשותיו ובכתביו והניתנים להתלכד לחטיבה של שיטה אחת. הנחת־אב כאן היא, כנראה, ההכרה, שלא יצויר חטא ביסודה של הנפש, בנקודה הפנימית ביותר שלה, בכסא־הכבוד, אלא בעיטופיה שהטומאה אינה דבקה אלא בהם בלבד. ודאי לא הוא שדרש לראשונה ענין כבודה בת מלך פנימה או ענין מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, כלומר, שהנפש הישראלית אפילו היא במדרגת הנמיכות של הנעלים שהן סמוכות לקרקע מתנוצצה היא בתפארת היופי והיחש – אך הוא שעשה ראשונה הכרה זו יסוד עיקרוני ומעשי גדול ומכריע לתרקומת־יחסים בין חלקי־העם השונים בעמידתם כלפי הדת והמסורת, והוא עשאה כך במקום שהוא לב־לבו של עם־היראים, היא אדמת־הקודש ובזמן כשרוב הישוב, הפעיל והבונה בה, לא היה עם היראים.

דומני שכלל־דעתו בענין גדול זה ניכר בדרשה שלו, שלכאורה היתה דרוש לענין הבאים ישרש יעקב ושב ופרח ישראל ולאמתו חתך־אלכסון של השקפתו. בדרך הביאור – הניתנת כאן לפי מנוחים שלא מתחומה – נתפרשה אפשרות הראייה הכפולה של צמח היהדות, אם בשרשו ואם בפרחו. השורש מסותר באפלה ואין בו גוונים שהעין נמשכת לו ואין בו ריח שהלב נמשך לו אלא שהוא המפרנס ואילו הפרח הוא מגולה וגוונו משעשע וטעמו מענג אך הוא המתפרנס. השרשים אחזיתם סמוכה יותר והפרחים ככל מה שהענפים והבדים מרוחקים יותר אף הם מרוחקים יותר זה מזה, וגדולה יותר הסכנה שלא ישמרו בזכרונם והכרתם את זיקתם ותליותם בשורש, וכן, למשל, אפשר שמתוך הערצה יתירה של פרח, כגון ברק־הגוונים שביפי־מבנה של איזה מפסוקי־הנביא ישתכח השורש, כגון האפרורית שבחובת קיום המצוה. כאן נרמזה אפשרות של יהדות שהיא בחינת פרח, כלומר, משמרה כעיקר סימנים חיצוניים – ואין צריך לומר שהמכוון היה ביחוד ליהדות הלאומית החילונית – ויהדות שהיא בחינת שורש – ואין צריך לומר שהמכוּון הוא ביחוד לשלומי אמוני ישראל. הבדלה של שורש ופרח מקבילה להבדלה שבין יעקב וישראל, שביעקב תלה הכתוב ענין שורש וישראל ענין פרח, לפי שיעקב איש תם, כלומר, שלם ומקופל כולו בעצמו ויושב אהלים, נתון בתחומו של פנים שהיא תחום התורה, ואילו ישראל הוא היודע את הפילוג לענפים והוא נאבק במעבר ומתוך שהוא גובר על יריבו, שאינו אלא הצד־שכנגד שלו, שביקש להיות צד־שכנגד השליט מחוצה לו, הוא מקיים את החיבור שבין הפרח והשורש, שבין המלחמה במעבר לבין התום שבישיבת־האהלים.

אפשר לומר שהרב ראה כתפקיד לעצמו להזכיר לו לפרח שיעמוד על עצמו, על חיבורו, על שרשו. וכל דרכו ונימוסו, האסטרטגיה והפדגוגיה שלו יסודם באמונתו כי הפרח אף אם הוא מתפתה להשתכר מיפי־צבעו ובשמי־ריחו סופו ישוב לשרשו, כלומר, ישוב להכרת־חיבורו, והמלחמה במעבר הפרוז סופה שיבה לתוֹם־האוהל הסגור. ואם אלה שמפנים־לחומה לא ראו בהערצת יפי־הצבע ובשמי־הריח אלא מפיתוייו של החטא, ראה בה הוא דמדומי־ההערצה של השורש.


 

ד    🔗

הבדלנו בין הנחות־אב ותכלית־גמר שאינם עשויים להשתנות מדרכי־נימוס או דרכי־אסטרטגיה העשויים להשתנות – וראוי ליתן את הדעת על ההבדלה הזאת. האסטרטגיה הזאת עשויה כיום כך, שגם הרחוקים יכולים לראותה מבחינה אופורטוניסטית – והמונח הזה נתפס כאן לחיוב – ככלי־סיוע לעצמם. כלומר, לפי שהאסטרטגיה הזאת דרכה בהמתקה ובדברי־כיבושים וכדומה ואינה מעמידה חילוקי־הדעות על חודה של חרב, היא מסלקה אימת הקולטור־קאמפף, שאינו עלול לסייע לתפקידי־הבנין, שהם מרכזיים בשעה זו ומצריכים מרבית־גיוס של חלקי־העם בבסיס־הפעולה המשותפת. אך מי שדרש בענין כבודה בת מלך פנימה או מה יפו פעמיך וכו', הוא שדרש גם בענין המקריב לרצונו ולבירור ענין הרצון נסמכה ההוראה על הכפיה עד שאומר רוצה אני. וצידוק־הכפיה, שלא רצונם של העיטופים ככלי־התחושה הם עיקר־רצונו, אלא אמת־נפשו בנקודה הפנימית, כסא הכבוד שבנפש, וכשהעיטופים עומדים בסירובם ואינם רוצים להקריב קרבן, צריך לקלפם, לכפות אותם ולגאול את הנקודה הפנימית הצועקת רוצה אני. לאמור, השידול הרך והכפיה הקשה – שניהם יפים בשעה שגאולת הנקודה הפנימית מצריכה שימושם. נמצא שהתורה, שאינה מודה באפשרות החטא של הנפש ביסודה, שהולידה אסטרטגיה שהיתה גם לרחוקים פתח־נחמה, היא שמולידה אסטרטגיה שהיא לרחוקים פתח־פורענות, הלא היא האלמות הידועה למעצבה, הכפיה הנעשית בנפש בשם גאולתה, כשאין אותה גאולה לא לרצונה ולא להכרתה.


[י“ד תשרי תרצ”ו].


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48824 יצירות מאת 2703 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!