בבוא לפני, יקירי, קבצך החדש הוצאתי את קבצך, הישן, כי אמרתי אסורה אל הדפים ההם ואראה, מה בין האח הגדול והאח הקטן. והנה ראיתי, שאף כי קו־ההתפתחות, והוא קו־עליה ברור, אחד, הרי שני הספרים כשתי תחנות שונות בו. הראשון על ריבוי־נושאיו – ביחוד הקריקטורה המוסרית, הסוציאלית, המדינית – עיקרו בסאטירה; האחרון על אחדות־נושאו – נוף אדם וסוג אדם בו – עיקרו בהומור. אולם עם כל השוני הזה בין ספרך הגדול והבכור ובין ספרך הקטן והצעיר, ספרים אחים הם, ודיה הצצה מועטה ב“שחור על גבי לבן” להראותנו קו־החיבור ל“גלויות מן העמק”. בראותנו שם, למשל, את פרקי־הרישום על פועלי־נמל־תל־אביב בלט לפנינו קו־חיבור ניכר למדי. אולם האמת היא, כי רצועת־המעבר מתחום־הסאטירה לתחום־ההומור היא שם רחבה יותר מכפי הנראה בהשקפה ראשונה. הלא ברצועת־מעבר זו כלולה הגאלריה של דיוקנאותך – סופרים ועסקנים, אמנים וחכמים, אנשי־מחשבה ואנשי־מעשה – שבהן הראית אותה דרך־ציור, שלכאורה אינה אלא מפליגה, עד כדי גיחוך, את הצדדים המגולים שבפיזיוֹנוֹמיה, ובאמת היא מפליגה, בדרך זו דוקא, לצדדים המכוסים שבפסיכוגנומיה. הישג זה, המיוחד לדרך־ציור זה, לקאריקטורה, נבלע במקום שאתה מצייר אם הדיוקן במסגרת של אידיאה, כוונה ומגמה, שאין פרצופו מחייבה; והוא בולט במקום שאתה מצייר את הדיוקן, כשהוא בעצמו ממצה את תכנו ומסגרתו כאחת. ודרך ציור זה, המפגיש את הדיוקן לא עם סיטואציה יחסאית אלא, כביכול, עם המהות ההחלטית שלו, ודאי שהוא יונק מתחומו של ההומור.

אך אפשר ותדרוש ממני, כי עד שאני מגלגל בצמד־המלים, סאטירה והומור, שכבר נפלו בו פירושים הרבה, אומַר הגדרתם. אם כן, תרשני להביא דרך הפירוש, הנראה בעיני ביותר. תולה אני עצמי בזה באילן גדול – הוא פרידריך הבּל, שכל מקום שאנו שומעים דבריו, ראוי שנעשה את אָזנינו כאפרכסאות. ואם אביא דבריו בזה, אביאם מטעם כפול – משום ערכם כשלעצמו, ומשום שהוא אמרם בדבּרו על יהודים. הלא ידעת, כי רבים כן רבים, שבאו לדרוש באָפינו, ראו לבדוק בנו לאור הצמד הזה. וכן ידעת, כי פסק־הדין, שיצא מלפניהם ונעשה ממש כמושכל ראשון, הוא, כי אנו, היהודים, מחוננים יפה־יפה בחוש־הסאטירה, אך אין אנו מחוננים כל־כך בחוש־ההומור. ואף ידעת, כי גם הגדירו הגדר היטב את סוג הסאטירה שבנו – דרך הבדיחה החריפה, העוקצת, הצורבת. וידועים המשלים לכך – ראשונים אמרו: בּרנה והיינה, אחרונים הוסיפו עליהם: קאַרל קראַוּס וכדומה. והנה שאלה היא, האמנם כהגדרתם כן אנו. ודומה, כי התשובה הנכונה לכך ניתנה בדברי הבּל על מ. ג. סַפּיר: לא מקרה הוא, כי דוקא הסופרים היהודים בזמן החדש יותר היו בעלי־חידוד מופלגים, וכפי שאנו למדים מן התנ"ך אין לראות מקורו של חידוד זה בארץ־ישראל. אך מי שאנוס היה – יסביר – תמיד להלך, בכפיפה ושפיפה, מי שאנוס היה תמיד לצמצם ראשו אל בין כתפיו ולא הותר לו אלא מצמוץ־עינים בלבד, לא ייפלא, כי הקוים הצרופים, העגולים של היקום, מתעקמים לו מאליהם כמין זיגזג חד־קצוות. אולם עם האֶמנציפציה של היהודים תיכחד התכונה הזאת, כי היא, האמנציפציה – מסיים המשורר – תועיל להם ליהודים מכל הבחינות, אך תזיק את הבדיחה שלהם. ודאי אנו כיום יודעים, כי לא האֶמנציפציה אלא האַבטואֶמנציפציה היא הצלתנו מאותם חיים־לא־חיים, אך נראה כי כל מה שאַבטואמנציפציה זו מוסיפה והולכת כן מתעלמת והולכת אותה דרך סאטירה מיוחדה, הבדיחה היהודית. ועוד זאת: הרי לא מקרה הוא, כי דרך זו, דרך האירוניה הזאת, על צרבת־החומצה שבה, נתגלמה במי שיצא מתוכנו וביקש לבוא בתוך אחרים. כי אכן, אם נבדוק בספרותנו, לא בלבד הקדומה שלידתה בארצנו, אלא גם המאוחרת שלידתה בגיטאות, כמעט שלא נמצא אחיזה לגדוש כזה של סאטירה מיוחדת זאת.

ובענין ההומור, ילמדנו הבּל, בדברו על היינה. הוא מדבר על סוג מיוחד של הומור – ההומור הלירי. ההומור לאמתו – יאמר – הוא דוּאַליזם מוחש: הוא לא בא לצייר את הקאריקטורה של האידיאל או את צלו, אלא את האידיאל עצמו, במאבקו, מאבק־שוא על עיצוב־עצמו. אולם אם האמנות החיובית מבקשת לעבור בטיסה אחת על פני תהום, המבדילה בין הממשי והאפשרי, בא ההומור, כאמנות שלילית, ומשליך את עצמו לתוך תהום זאת, ויש בזה מן היאוש אולם אין בזה מן הנחמה שבטראגיקה מזעזעת ביותר.

ולא הארכתי בדברי־המשורר, אלא כדי לראות לאורם את שני ספריך, את האחד שנתתו לנו מכבר, שבו בולטת הסטירה שביקשה לפטור עצמה ואף פטרה עצמה מסכנה כפולה – גם מסכנת־הראייה של דמותנו בעיני הקאריקטורה, ביחוד בציור, מעשה אחרים (ומה גדולה, ממש נוראה, סכנה זו ילמדנו מעט דפדוף בספרו הנודע של פוכּס על היהודים בקריקטורה); גם מסכנת־הראיה של דמותנו בעיני הקאריקטורה, ביחוד במלה, מעשה־עצמנו (ומה גדולה, ממש נוראה¹, סכנה זו ילמדנו מעט דפדוף בספריהם של בעלי שנאה עצמית, שאתה מוצאם לא בלבד בין אלה שעזבו את ביתנו אלא גם בין אלה שנשארו בו). ומשום שידעת לפטור עצמך מסכנה כפולה זאת (ואפשר אתה פטור ממנה מלכתחילה, בין מטבע־ברייתך בין מטבע־גידולך) ופתחת ברישומך שער הסאטירה, שניתקה לחלוטין ממסורת־הראייה של פרצופנו בעיניהם של משעבדי אבותינו ובעיניהם של אבותינו המשועבדים, נפתח לפניך שער ההומור. ואודה לפניך, כי עוד בדפדפי ב“שחור על גבי לבן” ביקשתי, בין תמונות ההווי של העיר, ביחוד העיר שלנו, רישום גדול יותר של ההומור, מכפי שמצאתיו. ודאי שמחתי על שהראית כמה וכמה צדדים של ההווי, ביחוד אלה הפרוזים לביקורת סוציאלית, ופעמים הרבה היה בציור כזה יתר ביטוי של תוכחה, זעם, התמרמרות, מאשר ברוב נאומים ומאמרים. אך גם הצטערתי, כי לא הטית את החרט לסמטות, שמאחורי הרחובות הסואנים, אלו הסמטות המאוכלסות בני־עמך, ישרים וטובים, מקיימים הוויה ומטפחים הווי, ודרכם ומנהגותיהם ראויים שהמספר יעשם ענין לדברו וצייר יעשם ענין למכחולו והרשם יעשם ענין לחרטו, וביחוד ההומוריסטים שבהם. במסה היפה, שהקדים יעקב פיכמן ל“שחור על גבי לבן”, הוא בוחן דרכה של הקאריקטורה לאור קוי־הקבלה גדולים – הוא מזכיר את דומיה, הוא מזכיר את גרוֹס. וחסרתי קו הקבלה אחר, לא גדול כל־כך אך קרוב יותר – חסרתי את היינריך צילה. ודאי, אילולא מידת אהבה שבך לא היית יכול לצייר פרקי־הווי כמו, למשל, ענין הילד מוכר־השרוכים בתל־אביב או ענין השחקנים היהודים בפאריס, אך הייתי רוצה לראות מידת־אהבה זו כמלוא־כוחה, והיא נתגלתה עתה בפרקי־ההווי של העמק. ודאי תעודת העמק – סמל ועובדה של קיום־היסוד ויסוד־הקיום, ותכונות ההווי שלו – ביחוד במומנטים שמתגלים בו שהייה, קבע, יציבות, הם שסייעוך לגלות אהבתך זו, שהעלתה עתה פרקי־הומור אלה. והעמק כבר ביקשו להראותו רבים ושונים – התייר המפליג בדבר־התפעלות; הנואם המלהיב בדבר־פתוס; המרצה המעורר בדבר־בירור; הסטאַטיסטיקן המעודד בדבר־חישוב; המספר המסייע בדבר תיאור, וכולם דבריהם כמעט אורות בלבד (להוציא את המספר, העושה בניתוח נפשות, והמראה לא מעט צללים), אך סימפוניה זו חסרה נעימת ההומוריסט, שכוחו להרגיש אותנו לא על הקאריקטורה של האידיאל או צלו, אלא על האידיאל עצמו במאבקו על עיצוב עצמו. והנה בגלויותיך עתה מנית חסרון זה – ואף כי אחזת בכלי־הקאריקטורה נתת לנו לא דבר סאטירה אלא דבר הומור, שהוא השניות המוחשת. והרי היא, השניות, מורגשת בכל תמונה ותמונה – לכאורה כמעט כל תמונה יש בה יסוד של מתינות, הרגעה, אבל באמת היא מחַפה על יסוד של מתיחות, סערה; וציוני־ההתנגשות שבין שני יסודות האלה, שהאמנות החיובית היתה מבליטתם בטראגי הנערץ, מבליטתם האמנות השלילית במגוחך החביב. הוא, הגיחוך, מגלה עד מה ההווי הסטאטי מחפה על הוויה דינאמית, ולאורו מתגלית השלוה והמתינות של מסכת־חיים, המחזיקה כביכול טובה לעצמה, כסערת־מתיחות בין גל־חלום ורגב־סברו. ומי שיעמיק ברישומיך, יצוּד מתוכם גם הוד האדם “שכבר רכב בסער על גב ענן, ברקו ידע לכבוש”, גם “שאגת המשברים שפה צוו לקרוש” (ש. שלום). אפס אם בפרקי הסאטירה שלך נתת לנו פרקי בקורת על רצונו של האדם ועל־כן העפת מעליהם את לעג־התוכחה, הרי עתה, בפרקי ההומור שלך, נתת לנו פרקי־בּקרה על יכולתו של האדם, ושעל־כן הרחפת מעליהם את שחוק הפיוס.

[א' אדר תש"ב]