א    🔗

תחילתו במוזיר וסופו בפאריס. אמצעיתו – סאֶנסאציה גדולה. שם רחוק ומוזר היה תחנת־החיבור המכרעת בין עיירת־ישראל ובין בירת־האמנויות. שם, שהוא ארוך במקצת וזכירתו אינה קלה ביותר – סאייטאפארנאֶס. הוא־הוא נסיכם של הסקיתים הקדומים, שנשגר לו דורון – עטרת־תפארת, כתר־מלכות כולו מלאכת־מחשבת מופלאה. והסנסאַציה שנתעוררה היתה בשל כתר־חמודות זה. הנה נמצא ברוסיה אותו פאר קדומים, והובא בסתר לפאריס ונמכר בה. נבהלו שליטי־בתי־נכות וממונים על אוצרות־קדומים ברוסיה שלא ידעו על המציאה היקרה הזו ונשמטה מידם, שמחו חוקרי־קדמוניות בפאריס שזכו בה. עוד הסנסאציה בעצם־כוחה והנה עולה ריתחת־חברתה הגדולה ממנה. כתר נפלא זה, שנשמר בו נוסח־ראייה ועשייה של ימים רחוקים והוא מפתיע באוכלוסית־הדמויות הרבות החרותות בו לתיאורי־חיים והליכות רחוקים – הוא, בעצם, חטיבת־מלאכה מקרוב באה. ומי שעשה במלאכה זו הוא איש יהודי, בעל מלאכה שלמד אומנותו מעצמו, אותה ודרכה ושימושה. אפשר, כי בפאריס נשמע גם שמו כשם רחוק, מוזר, ארוך במקצת ושזכירתו אינה קלה ביותר – רוחומובסקי.

ב    🔗

ודאי, הטיארה של סאַייטאַפאַרנאֶס ופרשתה היא אחד ממעשי־החיקוי הנפלאים ביותר. אך מה שמייחד, כמדומה, בעיקר את המעשה הזה הם שני קוי־לואי מענינים ביותר. האיש היהודי, שעשה במלאכה גדולה זו, לא ראה לפניו תבנית של דוגמת־ראשית, והוא לא ידע ענינה. הוא לא עשה כאן אלא כבעל־מלאכה, השמח לקיים בשלימות ובכשרון־מעשה את ההזמנה של אחד מלקוחותיו החשובים. הביא לפניו האיש ספרי־חקר, הראה לו תמונות וציורים של חיי־קדמונים, מערכת לבושם, זינם כלי־עשייתם וכדומה, הראה לו כתבות בכתב־קדומים, אמר לו לצרף פאנורמה של חיי־קדומים וסגנונם ככתר של חמדה – ישב האיש ועשה במלאכה ברוב יכולת, כינס שפע חיים בשטח מצומצם ולא ידע, בעצם, שחר־מעשיו. די לו בחדוות־המעשה ובמעט השכר לכלכל ביתו. ימים רבים לאחר שמעשה ידיו, מלאכת־ההזמנה, היה כבר ענין לסנסציה ובירת־רוסיה רגזה על האבידה ובירת־צרפת שמחה על הזכייה, לא ידע בעל המלאכה עצמו דבר. באיחור נתגלגלו אליו העתונים שגילגלו במעשה הזה והביאו תצלומי־הטיארה. ודאי, שהפליאה למלאכת מחשבת לא היתה נגרעת, אילו גם ידע האיש מה ולשם מה הוא עושה, אך דיוקנו של האיש היה מקפח את עיקר התכונה שבו – את תמימות העשיה. כי בתכונה זו ביחוד נעשה אח נאמן למשפחת האומנים, קושטי־בתי־כנסת, עוטרי־כתב וספר, מפארי־מצבות, שעשו במלאכתם בשקידה, באמנות, ללא שכר ראוי, ללא סיכויי־פרסום. במכחול, במפסלת, בשאר כלי אומנות. עשו מרכבות, גוונים וצורות לשכינת־עוזו. למדו על פי דרכם גם הם את התורה לשמה.

ג    🔗

בספר זכרונותיו הוא מתגלה ברוב עממיות, בחיבור עמוק לשרשו, שורש עיירתו, לשונה, דרכיה, מידותיה. גם במעלת־הפירסום ובבירה הגדולה לא ויתר אפילו על קמט מחיבורו זה. כי הוא הביא מביתו את הכל, אפילו הכלים, כלי המלאכה הפרימיטיביים שלו, עמדו לו יותר מכלי־האומנות המשוכללים. כשבא לפאריס לעמוד בפני גדולי־חוקרים, שיבחנו בו, אם יכול היה לעשות את הטיארה, כשעמד לפניהם תמים, פרובינציאלי, נתברר, שהאדם הפשוט הזה לא ידע שימושם, ושמא גם מציאותם של כלי־עבודה מהוגנים, המכוונים יפה־יפה לתכלית. כשנדרש לעשות מהדורת־משנה של הטיארה וניתנה לו מערכת־כלים סדורה, עמד בפניה תוהה ובוהה. רק כשהובאו לפניו ה“מסמרים” שלו, שעשאם עצמו, והם מעוררים לעג־המומחים, רק אז יכול היה לישב ולעשות כנדרש. רק אז עשה את מהדורת־המשנה, שהיתה הראיה המכרעת בפרשת־הבירור. כי האיש וכשרונו גדלו מתוך עצמם, מתוך קרקעה של עיירת־ישראל עניה, ואפילו הכלי שלא הוא עשאו לא צלח לו, כי בן־העניים לא נגלה כשרונו אלא לכלים העניים. יפה עט־פלדה, יפה ממנו כלי־הדפוס, אך סופרי סת"ם אינם נזקקים אלא לנוצה ולדיו־העפצים.

ד    🔗

אם נאמר להעריכו כרוחו וכחפצו, נראה אותו כאומן וירטואוזי, כי יותר משראה ומשרצה לשייך עצמו לכת־האמנים הדגיש את זיקתו למעמד־בעלי־המלאכה. הוא ראה עצמו כשליח חביוני־כשרונים, את מפעלותיו כהפגנת־סתרי־יכולתם, את הצלחתו כפיצוי ותגמול על קיפוחם ועמידתם המזולזלת בין אחיהם בני עמם. דומה, כי הד־הזלזול הזה נשמע לו ביחוד בערב־נסיעתו לפאריס. כי לפני צאתו להלחם לכשרונו שנעשה, שלא מדעתו, ענין למרמת־סוחר גוי ולטעות־מלוּמד יהודי – ראו קצת עסקנים להניאו ממסעו. גם רב ראה לעכב בידו וניסה בדרך התוכחה. הרי מסע זה העמיד על קרן הצבי כבודו של חכם מסלתה ושמנה של היחסנות היהודית המבוללת בצרפת. אותם העסקנים ברור ומובן היה להם, כי כבודו של סאלומון ריינאַק הטועה ומטעה חשוב ממידת־האמת בכלל, לא כל שכן מאמיתו של בעל מלאכה עני. מובן, שהגנה זו על כבודו של מיוחס ידעה להלביש עצמה איצטלה נאה של חרדה לשם ישראל ושלומו. תתקפח זכותו של בעל מלאכה, תתכפר ערמתו של רמאי, תתפשט טעות וההטעאה – ובלבד שלא יתבדה מיוחס בישראל. שורת־ההגיון הזו אינה, בעצם, אלא בתה של שורת הגיון נחמדה ממנה, שהבינה, שבשעה שמלכות הרישעה באה לגייס בחורי ישראל ודאי שכבוד בניהם של מיוחסים עדיף מזכות בניהם של בעלי מלאכה. אפשר היתה כאן בחינה של ליצנות: יורשם של אומנים מזולזלים, שלא ידע לא תולדות עמים קדומים ולשונם, לא גלגולי הקורות של אמנותם ומנהגי חייהם, שנתקשה ודאי להגות את השם סאַייטאפארנאֶס – ברכת ידו עמדה לו שהעמיד חטיבה של אמנות, המפתעת כל כך, עד שיורשם של למדנים מיוחסים, היודע תולדות עמים קדומים ולשונם, או גלגולי־הקורות של אמנות החיים, נכשל בה, ולא התקשה להגות: הרי סאַייטאַפאַרנאס. ושמא היתה כאן גם בחינת־מה של נקמה.

ה    🔗

אולם ענין הטיארה, שנעשה לו שיא־פירסום, עשוי להטעות ולהאפיל על עיקרו. אפילו בטיארה העיקר אינו באימיטאַציה אלא בצד אחר: ביכולת של כינוס רוב דמויות וענינים במיעוט־תחום. יכולת זו, שמצאה ביטויים בולטים ומפתיעים בחטיבות שונות ורבות היא לו מורשת־בית. עיירת ישראל ידעה מאז את הבחור המפליא לעשות, הכונס גודש של אותיות או מקראות בפיסת קלף מצערה, כשכל אות שלימה ובהירה וכאילו נתונה ברשותה בכל איבריה, כשם שידעה את הבחור הזריז ממנו שהראה כוחו זה בקטנית. החיבה המרובה שנודע למעשי־להטים כאלה באה אולי משום שנשתקפה בהם כמין רמיזה לחידת־חיים ולתעודת־חיים, חייהם של ישראל. היא החידה והתעודה לעשות את המיצר אפשרות לרוחב־חיות. ודאי, כתכונה זו אתה מוצא גם בשעשועי־המלאכה של אסירים, שבויים, לאמור של כלואים המבקשים בתוך מיצרם למצוא השליית־מרחב, אך אינו דומה משל זה למשל אומה הנתונה במיצר חיים דורי דורות. במלאכת מחשבת של כינוס עולמות וחיים בתחום מצער, יש אולי לא לבד מבבואתם של נתיבות־תולדות לשעבר אלא גם רמז עתידות, כרמז שבירושלים, שהיה בה מקום לכל ישראל לעמוד צפופים ולהשתחוות רווחים. מנקודת ראייה זו ספק, אם מותר לפטור כדרך־שעשוע את הסמלים הגדולים החבויים בגילויים הרבה – החל בהעברת פילים בקופה של מחט, תלי תלים התלויים בקוץ וכלה בקופסה הזעירה שעל שערה כנוסה אוכלוסיה גדולה, מעשה ידו של איש מוזיר.

ו    🔗

בחיבה גלגלה ידו בדמותו של הרצל. לא יחיד הוא לבני אומנותו, שקסם לו הנשר הצעיר. בדוק במעשיו של בוריס ש"ץ, ביחוד של מ. א. ליליאֶן ותראה שלא נלאו לשוב לאותה קומה גדולה ותפארתה. כשם שלא נלאו לשוב לסמלים, שנושנו משימושי־דורות – מגיני־דוד וכדומה – ומשטרחה בהם ידם כאילו ננערה מעליהם שכבת־האבק הגבובה, ניטל יושנם ונשפעה בהם רוח־חיות, היא החיות היוצאת מתנועת־תחיה צעירה, שהאצילה מכוחה הרענן על כל סביביה.

הללו – הרבה מציוריהם, גילופיהם, פיתוחיהם כאילו ביקשו להיות ככוכבי־לויה קטנים לכוכב הגדול, אשר דרך מיעקב. ככוכבי־לויה, כשמשי־תחיה.

“קרסים של זהב בלולאות היו נראים במשכן ככוכבים הקבועים ברקיע”.

[ו' תמוז תרצ"ו]