א

תחילתו במוזיר וסופו בפאריס. אמצעיתו – סאֶנסאציה גדולה. שם רחוק ומוזר היה תחנת־החיבור המכרעת בין עיירת־ישראל ובין בירת־האמנויות. שם, שהוא ארוך במקצת וזכירתו אינה קלה ביותר – סאייטאפארנאֶס. הוא־הוא נסיכם של הסקיתים הקדומים, שנשגר לו דורון – עטרת־תפארת, כתר־מלכות כולו מלאכת־מחשבת מופלאה. והסנסאַציה שנתעוררה היתה בשל כתר־חמודות זה. הנה נמצא ברוסיה אותו פאר קדומים, והובא בסתר לפאריס ונמכר בה. נבהלו שליטי־בתי־נכות וממונים על אוצרות־קדומים ברוסיה שלא ידעו על המציאה היקרה הזו ונשמטה מידם, שמחו חוקרי־קדמוניות בפאריס שזכו בה. עוד הסנסאציה בעצם־כוחה והנה עולה ריתחת־חברתה הגדולה ממנה. כתר נפלא זה, שנשמר בו נוסח־ראייה ועשייה של ימים רחוקים והוא מפתיע באוכלוסית־הדמויות הרבות החרותות בו לתיאורי־חיים והליכות רחוקים – הוא, בעצם, חטיבת־מלאכה מקרוב באה. ומי שעשה במלאכה זו הוא איש יהודי, בעל מלאכה שלמד אומנותו מעצמו, אותה ודרכה ושימושה. אפשר, כי בפאריס נשמע גם שמו כשם רחוק, מוזר, ארוך במקצת ושזכירתו אינה קלה ביותר – רוחומובסקי.

ב

ודאי, הטיארה של סאַייטאַפאַרנאֶס ופרשתה היא אחד ממעשי־החיקוי הנפלאים ביותר. אך מה שמייחד, כמדומה, בעיקר את המעשה הזה הם שני קוי־לואי מענינים ביותר. האיש היהודי, שעשה במלאכה גדולה זו, לא ראה לפניו תבנית של דוגמת־ראשית, והוא לא ידע ענינה. הוא לא עשה כאן אלא כבעל־מלאכה, השמח לקיים בשלימות ובכשרון־מעשה את ההזמנה של אחד מלקוחותיו החשובים. הביא לפניו האיש ספרי־חקר, הראה לו תמונות וציורים של חיי־קדמונים, מערכת לבושם, זינם כלי־עשייתם וכדומה, הראה לו כתבות בכתב־קדומים, אמר לו לצרף פאנורמה של חיי־קדומים וסגנונם ככתר של חמדה – ישב האיש ועשה במלאכה ברוב יכולת, כינס שפע חיים בשטח מצומצם ולא ידע, בעצם, שחר־מעשיו. די לו בחדוות־המעשה ובמעט השכר לכלכל ביתו. ימים רבים לאחר שמעשה ידיו, מלאכת־ההזמנה, היה כבר ענין לסנסציה ובירת־רוסיה רגזה על האבידה ובירת־צרפת שמחה על הזכייה, לא ידע בעל המלאכה עצמו דבר. באיחור נתגלגלו אליו העתונים שגילגלו במעשה הזה והביאו תצלומי־הטיארה. ודאי, שהפליאה למלאכת מחשבת לא היתה נגרעת, אילו גם ידע האיש מה ולשם מה הוא עושה, אך דיוקנו של האיש היה מקפח את עיקר התכונה שבו – את תמימות העשיה. כי בתכונה זו ביחוד נעשה אח נאמן למשפחת האומנים, קושטי־בתי־כנסת, עוטרי־כתב וספר, מפארי־מצבות, שעשו במלאכתם בשקידה, באמנות, ללא שכר ראוי, ללא סיכויי־פרסום. במכחול, במפסלת, בשאר כלי אומנות. עשו מרכבות, גוונים וצורות לשכינת־עוזו. למדו על פי דרכם גם הם את התורה לשמה.

ג

בספר זכרונותיו הוא מתגלה ברוב עממיות, בחיבור עמוק לשרשו, שורש עיירתו, לשונה, דרכיה, מידותיה. גם במעלת־הפירסום ובבירה הגדולה לא ויתר אפילו על קמט מחיבורו זה. כי הוא הביא מביתו את הכל, אפילו הכלים, כלי המלאכה הפרימיטיביים שלו, עמדו לו יותר מכלי־האומנות המשוכללים. כשבא לפאריס לעמוד בפני גדולי־חוקרים, שיבחנו בו, אם יכול היה לעשות את הטיארה, כשעמד לפניהם תמים, פרובינציאלי, נתברר, שהאדם הפשוט הזה לא ידע שימושם, ושמא גם מציאותם של כלי־עבודה מהוגנים, המכוונים יפה־יפה לתכלית. כשנדרש לעשות מהדורת־משנה של הטיארה וניתנה לו מערכת־כלים סדורה, עמד בפניה תוהה ובוהה. רק כשהובאו לפניו ה“מסמרים” שלו, שעשאם עצמו, והם מעוררים לעג־המומחים, רק אז יכול היה לישב ולעשות כנדרש. רק אז עשה את מהדורת־המשנה, שהיתה הראיה המכרעת בפרשת־הבירור. כי האיש וכשרונו גדלו מתוך עצמם, מתוך קרקעה של עיירת־ישראל עניה, ואפילו הכלי שלא הוא עשאו לא צלח לו, כי בן־העניים לא נגלה כשרונו אלא לכלים העניים. יפה עט־פלדה, יפה ממנו כלי־הדפוס, אך סופרי סת"ם אינם נזקקים אלא לנוצה ולדיו־העפצים.

ד

אם נאמר להעריכו כרוחו וכחפצו, נראה אותו כאומן וירטואוזי, כי יותר משראה ומשרצה לשייך עצמו לכת־האמנים הדגיש את זיקתו למעמד־בעלי־המלאכה. הוא ראה עצמו כשליח חביוני־כשרונים, את מפעלותיו כהפגנת־סתרי־יכולתם, את הצלחתו כפיצוי ותגמול על קיפוחם ועמידתם המזולזלת בין אחיהם בני עמם. דומה, כי הד־הזלזול הזה נשמע לו ביחוד בערב־נסיעתו לפאריס. כי לפני צאתו להלחם לכשרונו שנעשה, שלא מדעתו, ענין למרמת־סוחר גוי ולטעות־מלוּמד יהודי – ראו קצת עסקנים להניאו ממסעו. גם רב ראה לעכב בידו וניסה בדרך התוכחה. הרי מסע זה העמיד על קרן הצבי כבודו של חכם מסלתה ושמנה של היחסנות היהודית המבוללת בצרפת. אותם העסקנים ברור ומובן היה להם, כי כבודו של סאלומון ריינאַק הטועה ומטעה חשוב ממידת־האמת בכלל, לא כל שכן מאמיתו של בעל מלאכה עני. מובן, שהגנה זו על כבודו של מיוחס ידעה להלביש עצמה איצטלה נאה של חרדה לשם ישראל ושלומו. תתקפח זכותו של בעל מלאכה, תתכפר ערמתו של רמאי, תתפשט טעות וההטעאה – ובלבד שלא יתבדה מיוחס בישראל. שורת־ההגיון הזו אינה, בעצם, אלא בתה של שורת הגיון נחמדה ממנה, שהבינה, שבשעה שמלכות הרישעה באה לגייס בחורי ישראל ודאי שכבוד בניהם של מיוחסים עדיף מזכות בניהם של בעלי מלאכה. אפשר היתה כאן בחינה של ליצנות: יורשם של אומנים מזולזלים, שלא ידע לא תולדות עמים קדומים ולשונם, לא גלגולי הקורות של אמנותם ומנהגי חייהם, שנתקשה ודאי להגות את השם סאַייטאפארנאֶס – ברכת ידו עמדה לו שהעמיד חטיבה של אמנות, המפתעת כל כך, עד שיורשם של למדנים מיוחסים, היודע תולדות עמים קדומים ולשונם, או גלגולי־הקורות של אמנות החיים, נכשל בה, ולא התקשה להגות: הרי סאַייטאַפאַרנאס. ושמא היתה כאן גם בחינת־מה של נקמה.

ה

אולם ענין הטיארה, שנעשה לו שיא־פירסום, עשוי להטעות ולהאפיל על עיקרו. אפילו בטיארה העיקר אינו באימיטאַציה אלא בצד אחר: ביכולת של כינוס רוב דמויות וענינים במיעוט־תחום. יכולת זו, שמצאה ביטויים בולטים ומפתיעים בחטיבות שונות ורבות היא לו מורשת־בית. עיירת ישראל ידעה מאז את הבחור המפליא לעשות, הכונס גודש של אותיות או מקראות בפיסת קלף מצערה, כשכל אות שלימה ובהירה וכאילו נתונה ברשותה בכל איבריה, כשם שידעה את הבחור הזריז ממנו שהראה כוחו זה בקטנית. החיבה המרובה שנודע למעשי־להטים כאלה באה אולי משום שנשתקפה בהם כמין רמיזה לחידת־חיים ולתעודת־חיים, חייהם של ישראל. היא החידה והתעודה לעשות את המיצר אפשרות לרוחב־חיות. ודאי, כתכונה זו אתה מוצא גם בשעשועי־המלאכה של אסירים, שבויים, לאמור של כלואים המבקשים בתוך מיצרם למצוא השליית־מרחב, אך אינו דומה משל זה למשל אומה הנתונה במיצר חיים דורי דורות. במלאכת מחשבת של כינוס עולמות וחיים בתחום מצער, יש אולי לא לבד מבבואתם של נתיבות־תולדות לשעבר אלא גם רמז עתידות, כרמז שבירושלים, שהיה בה מקום לכל ישראל לעמוד צפופים ולהשתחוות רווחים. מנקודת ראייה זו ספק, אם מותר לפטור כדרך־שעשוע את הסמלים הגדולים החבויים בגילויים הרבה – החל בהעברת פילים בקופה של מחט, תלי תלים התלויים בקוץ וכלה בקופסה הזעירה שעל שערה כנוסה אוכלוסיה גדולה, מעשה ידו של איש מוזיר.

ו

בחיבה גלגלה ידו בדמותו של הרצל. לא יחיד הוא לבני אומנותו, שקסם לו הנשר הצעיר. בדוק במעשיו של בוריס ש"ץ, ביחוד של מ. א. ליליאֶן ותראה שלא נלאו לשוב לאותה קומה גדולה ותפארתה. כשם שלא נלאו לשוב לסמלים, שנושנו משימושי־דורות – מגיני־דוד וכדומה – ומשטרחה בהם ידם כאילו ננערה מעליהם שכבת־האבק הגבובה, ניטל יושנם ונשפעה בהם רוח־חיות, היא החיות היוצאת מתנועת־תחיה צעירה, שהאצילה מכוחה הרענן על כל סביביה.

הללו – הרבה מציוריהם, גילופיהם, פיתוחיהם כאילו ביקשו להיות ככוכבי־לויה קטנים לכוכב הגדול, אשר דרך מיעקב. ככוכבי־לויה, כשמשי־תחיה.

“קרסים של זהב בלולאות היו נראים במשכן ככוכבים הקבועים ברקיע”.

[ו' תמוז תרצ"ו]

בבוא לפני, יקירי, קבצך החדש הוצאתי את קבצך, הישן, כי אמרתי אסורה אל הדפים ההם ואראה, מה בין האח הגדול והאח הקטן. והנה ראיתי, שאף כי קו־ההתפתחות, והוא קו־עליה ברור, אחד, הרי שני הספרים כשתי תחנות שונות בו. הראשון על ריבוי־נושאיו – ביחוד הקריקטורה המוסרית, הסוציאלית, המדינית – עיקרו בסאטירה; האחרון על אחדות־נושאו – נוף אדם וסוג אדם בו – עיקרו בהומור. אולם עם כל השוני הזה בין ספרך הגדול והבכור ובין ספרך הקטן והצעיר, ספרים אחים הם, ודיה הצצה מועטה ב“שחור על גבי לבן” להראותנו קו־החיבור ל“גלויות מן העמק”. בראותנו שם, למשל, את פרקי־הרישום על פועלי־נמל־תל־אביב בלט לפנינו קו־חיבור ניכר למדי. אולם האמת היא, כי רצועת־המעבר מתחום־הסאטירה לתחום־ההומור היא שם רחבה יותר מכפי הנראה בהשקפה ראשונה. הלא ברצועת־מעבר זו כלולה הגאלריה של דיוקנאותך – סופרים ועסקנים, אמנים וחכמים, אנשי־מחשבה ואנשי־מעשה – שבהן הראית אותה דרך־ציור, שלכאורה אינה אלא מפליגה, עד כדי גיחוך, את הצדדים המגולים שבפיזיוֹנוֹמיה, ובאמת היא מפליגה, בדרך זו דוקא, לצדדים המכוסים שבפסיכוגנומיה. הישג זה, המיוחד לדרך־ציור זה, לקאריקטורה, נבלע במקום שאתה מצייר אם הדיוקן במסגרת של אידיאה, כוונה ומגמה, שאין פרצופו מחייבה; והוא בולט במקום שאתה מצייר את הדיוקן, כשהוא בעצמו ממצה את תכנו ומסגרתו כאחת. ודרך ציור זה, המפגיש את הדיוקן לא עם סיטואציה יחסאית אלא, כביכול, עם המהות ההחלטית שלו, ודאי שהוא יונק מתחומו של ההומור.

אך אפשר ותדרוש ממני, כי עד שאני מגלגל בצמד־המלים, סאטירה והומור, שכבר נפלו בו פירושים הרבה, אומַר הגדרתם. אם כן, תרשני להביא דרך הפירוש, הנראה בעיני ביותר. תולה אני עצמי בזה באילן גדול – הוא פרידריך הבּל, שכל מקום שאנו שומעים דבריו, ראוי שנעשה את אָזנינו כאפרכסאות. ואם אביא דבריו בזה, אביאם מטעם כפול – משום ערכם כשלעצמו, ומשום שהוא אמרם בדבּרו על יהודים. הלא ידעת, כי רבים כן רבים, שבאו לדרוש באָפינו, ראו לבדוק בנו לאור הצמד הזה. וכן ידעת, כי פסק־הדין, שיצא מלפניהם ונעשה ממש כמושכל ראשון, הוא, כי אנו, היהודים, מחוננים יפה־יפה בחוש־הסאטירה, אך אין אנו מחוננים כל־כך בחוש־ההומור. ואף ידעת, כי גם הגדירו הגדר היטב את סוג הסאטירה שבנו – דרך הבדיחה החריפה, העוקצת, הצורבת. וידועים המשלים לכך – ראשונים אמרו: בּרנה והיינה, אחרונים הוסיפו עליהם: קאַרל קראַוּס וכדומה. והנה שאלה היא, האמנם כהגדרתם כן אנו. ודומה, כי התשובה הנכונה לכך ניתנה בדברי הבּל על מ. ג. סַפּיר: לא מקרה הוא, כי דוקא הסופרים היהודים בזמן החדש יותר היו בעלי־חידוד מופלגים, וכפי שאנו למדים מן התנ"ך אין לראות מקורו של חידוד זה בארץ־ישראל. אך מי שאנוס היה – יסביר – תמיד להלך, בכפיפה ושפיפה, מי שאנוס היה תמיד לצמצם ראשו אל בין כתפיו ולא הותר לו אלא מצמוץ־עינים בלבד, לא ייפלא, כי הקוים הצרופים, העגולים של היקום, מתעקמים לו מאליהם כמין זיגזג חד־קצוות. אולם עם האֶמנציפציה של היהודים תיכחד התכונה הזאת, כי היא, האמנציפציה – מסיים המשורר – תועיל להם ליהודים מכל הבחינות, אך תזיק את הבדיחה שלהם. ודאי אנו כיום יודעים, כי לא האֶמנציפציה אלא האַבטואֶמנציפציה היא הצלתנו מאותם חיים־לא־חיים, אך נראה כי כל מה שאַבטואמנציפציה זו מוסיפה והולכת כן מתעלמת והולכת אותה דרך סאטירה מיוחדה, הבדיחה היהודית. ועוד זאת: הרי לא מקרה הוא, כי דרך זו, דרך האירוניה הזאת, על צרבת־החומצה שבה, נתגלמה במי שיצא מתוכנו וביקש לבוא בתוך אחרים. כי אכן, אם נבדוק בספרותנו, לא בלבד הקדומה שלידתה בארצנו, אלא גם המאוחרת שלידתה בגיטאות, כמעט שלא נמצא אחיזה לגדוש כזה של סאטירה מיוחדת זאת.

ובענין ההומור, ילמדנו הבּל, בדברו על היינה. הוא מדבר על סוג מיוחד של הומור – ההומור הלירי. ההומור לאמתו – יאמר – הוא דוּאַליזם מוחש: הוא לא בא לצייר את הקאריקטורה של האידיאל או את צלו, אלא את האידיאל עצמו, במאבקו, מאבק־שוא על עיצוב־עצמו. אולם אם האמנות החיובית מבקשת לעבור בטיסה אחת על פני תהום, המבדילה בין הממשי והאפשרי, בא ההומור, כאמנות שלילית, ומשליך את עצמו לתוך תהום זאת, ויש בזה מן היאוש אולם אין בזה מן הנחמה שבטראגיקה מזעזעת ביותר.

ולא הארכתי בדברי־המשורר, אלא כדי לראות לאורם את שני ספריך, את האחד שנתתו לנו מכבר, שבו בולטת הסטירה שביקשה לפטור עצמה ואף פטרה עצמה מסכנה כפולה – גם מסכנת־הראייה של דמותנו בעיני הקאריקטורה, ביחוד בציור, מעשה אחרים (ומה גדולה, ממש נוראה, סכנה זו ילמדנו מעט דפדוף בספרו הנודע של פוכּס על היהודים בקריקטורה); גם מסכנת־הראיה של דמותנו בעיני הקאריקטורה, ביחוד במלה, מעשה־עצמנו (ומה גדולה, ממש נוראה¹, סכנה זו ילמדנו מעט דפדוף בספריהם של בעלי שנאה עצמית, שאתה מוצאם לא בלבד בין אלה שעזבו את ביתנו אלא גם בין אלה שנשארו בו). ומשום שידעת לפטור עצמך מסכנה כפולה זאת (ואפשר אתה פטור ממנה מלכתחילה, בין מטבע־ברייתך בין מטבע־גידולך) ופתחת ברישומך שער הסאטירה, שניתקה לחלוטין ממסורת־הראייה של פרצופנו בעיניהם של משעבדי אבותינו ובעיניהם של אבותינו המשועבדים, נפתח לפניך שער ההומור. ואודה לפניך, כי עוד בדפדפי ב“שחור על גבי לבן” ביקשתי, בין תמונות ההווי של העיר, ביחוד העיר שלנו, רישום גדול יותר של ההומור, מכפי שמצאתיו. ודאי שמחתי על שהראית כמה וכמה צדדים של ההווי, ביחוד אלה הפרוזים לביקורת סוציאלית, ופעמים הרבה היה בציור כזה יתר ביטוי של תוכחה, זעם, התמרמרות, מאשר ברוב נאומים ומאמרים. אך גם הצטערתי, כי לא הטית את החרט לסמטות, שמאחורי הרחובות הסואנים, אלו הסמטות המאוכלסות בני־עמך, ישרים וטובים, מקיימים הוויה ומטפחים הווי, ודרכם ומנהגותיהם ראויים שהמספר יעשם ענין לדברו וצייר יעשם ענין למכחולו והרשם יעשם ענין לחרטו, וביחוד ההומוריסטים שבהם. במסה היפה, שהקדים יעקב פיכמן ל“שחור על גבי לבן”, הוא בוחן דרכה של הקאריקטורה לאור קוי־הקבלה גדולים – הוא מזכיר את דומיה, הוא מזכיר את גרוֹס. וחסרתי קו הקבלה אחר, לא גדול כל־כך אך קרוב יותר – חסרתי את היינריך צילה. ודאי, אילולא מידת אהבה שבך לא היית יכול לצייר פרקי־הווי כמו, למשל, ענין הילד מוכר־השרוכים בתל־אביב או ענין השחקנים היהודים בפאריס, אך הייתי רוצה לראות מידת־אהבה זו כמלוא־כוחה, והיא נתגלתה עתה בפרקי־ההווי של העמק. ודאי תעודת העמק – סמל ועובדה של קיום־היסוד ויסוד־הקיום, ותכונות ההווי שלו – ביחוד במומנטים שמתגלים בו שהייה, קבע, יציבות, הם שסייעוך לגלות אהבתך זו, שהעלתה עתה פרקי־הומור אלה. והעמק כבר ביקשו להראותו רבים ושונים – התייר המפליג בדבר־התפעלות; הנואם המלהיב בדבר־פתוס; המרצה המעורר בדבר־בירור; הסטאַטיסטיקן המעודד בדבר־חישוב; המספר המסייע בדבר תיאור, וכולם דבריהם כמעט אורות בלבד (להוציא את המספר, העושה בניתוח נפשות, והמראה לא מעט צללים), אך סימפוניה זו חסרה נעימת ההומוריסט, שכוחו להרגיש אותנו לא על הקאריקטורה של האידיאל או צלו, אלא על האידיאל עצמו במאבקו על עיצוב עצמו. והנה בגלויותיך עתה מנית חסרון זה – ואף כי אחזת בכלי־הקאריקטורה נתת לנו לא דבר סאטירה אלא דבר הומור, שהוא השניות המוחשת. והרי היא, השניות, מורגשת בכל תמונה ותמונה – לכאורה כמעט כל תמונה יש בה יסוד של מתינות, הרגעה, אבל באמת היא מחַפה על יסוד של מתיחות, סערה; וציוני־ההתנגשות שבין שני יסודות האלה, שהאמנות החיובית היתה מבליטתם בטראגי הנערץ, מבליטתם האמנות השלילית במגוחך החביב. הוא, הגיחוך, מגלה עד מה ההווי הסטאטי מחפה על הוויה דינאמית, ולאורו מתגלית השלוה והמתינות של מסכת־חיים, המחזיקה כביכול טובה לעצמה, כסערת־מתיחות בין גל־חלום ורגב־סברו. ומי שיעמיק ברישומיך, יצוּד מתוכם גם הוד האדם “שכבר רכב בסער על גב ענן, ברקו ידע לכבוש”, גם “שאגת המשברים שפה צוו לקרוש” (ש. שלום). אפס אם בפרקי הסאטירה שלך נתת לנו פרקי בקורת על רצונו של האדם ועל־כן העפת מעליהם את לעג־התוכחה, הרי עתה, בפרקי ההומור שלך, נתת לנו פרקי־בּקרה על יכולתו של האדם, ושעל־כן הרחפת מעליהם את שחוק הפיוס.

[א' אדר תש"ב]