מאיר שלו הוא כותב קוֹנְצֶפְּטוּאַלִי, כותב מתוכנן וחדור-מטרה. כתיבה כזו, שהיא הכרחית ומועילה בטקסטים עיוניים, האמורים לבטא רעיונות והשקפות, גורמת לעיתים קרובות נזקים לכתיבה שאמורה לברוא עולם רגשי ורוחני של בני-אדם במצבי-חיים שונים, ולהצדיק את מעשיהם ואת החלטותיהם בסיבות מן הכוחות המפעילים את החיים במציאות: פסיכולוגיים, סוציולוגיים, כלכליים ואידיאולוגיים. הנטייה של מאיר שלו לכתיבה קוֹנְצֶפְּטוּאַלִית התבלטה כבר בספריו המוקדמים שבהם הטיל על הגיבורים לבטא מסקנות דיסטופיות ביחס לסיכויי ההצלחה של הכפר בעמק יזרעאל, שסימל את החשוב בשאיפותיה של הציונות: לחבר מחדש את בניו של העם היהודי אל אדמת ארץ-ישראל.

כדי לאמֵת הכללה זו צריך הקורא לרענן בזיכרונו את העלילות המשפחתיות התלת-דוריות (אבות מייסדים, בנים סתמיים ונכדים תימהוניים) ברומאנים המוקדמים שלו, החל מ“רומן רוסי” (1988) וכלה ב“פונטנלה” (2002), שהיו כולן עלילות דיסטופיות שתיארו דֶגֶנֶרַצְיָה בלתי-נמנעת של השושלת החזונית-ציונית של מייסדי הכפר (ב“רומן רוסי”) או של מקימי האחוזה המשפחתית (ב“פונטנלה”). את רעילותן של העלילות הללו, שבעזרתן ביטא מאיר שלֵו את השקפתו הפוסט-ציונית הזו, טרח להמתיק בעזרת סיפורי אהבה גדולים מהחיים, מאלה שפיתח ברומאנים “עשו” (1991) “כימים אחדים” (1994) “בביתו במדבר” (1998) ו“יונה ונער” (2006), וגם בעזרת חומרים נוסטלגיים מתקופות הווי קרובות למדי בתולדות היישוב, כגון: כלי-עבודה של בעלי מקצועות שכבר אין מי שמשתמש בהם, חפצים שכבר מזמן אין מייצרים אותם וצמחים ובעלי חיים בנופים שמעטים מגיעים אליהם ברגל כיום.

הקדמה זו על מדף ספריו הקודמים של מאיר שלו נחוצה כדי להעריך נכונה את ספרו החדש של מאיר שלו “אל תספר לאחיך” (הוצאת עם עובד / ספריה לעם 2022, 262 מ'), שאיננו ממשיך את ספריו המוקדמים, אלא את שני ספריו המאוחרים והשונים זה מזה - “הדבר היה ככה” (2009) ו“שתיים דובים” (2013) - שבהם התאמץ (ולא הצליח) למצוא ליצירתו כיוונים חדשים שאינם פוליטיים ודיסטוֹפיים, אלא טריוויאליים ואֶסקֵפיסטיים. כמעט עשר שנים חלפו מאז פרסומם עד שהשלים את הכרך השלישי במגמה מאוחרת זו בכתיבתו, את “אל תספר לאחיך”, שבו כלל - כך אטען בהמשך - שלוש עלילות פארודיות על יחסי האהבה בין המינים, בין הגברים ובין הנשים, בתקופות גיל שונות ובמצבים שונים, כאלה ששמו של הספר, “אל תספר לאחיך”, הולם אותם (ראה לאיזה מצבים מתקשר שם הספר בעמ' 202 ו-260).

ואכן, קורא שיזהה במהלך הקריאה בספר שבעצם הוא קורא פרקי-סיפור משלוש עלילות שאין קשר ממשי ביניהן, פרט לדמותו של “המספר” המופיע בשלושתן, איתמר דיסקין יפה-התואר שראייתו לקויה מילדות, לא יתקשה לסכם לעצמו שמחברן, מאיר שלו, כינס בספר הזה שלושה סיפורים שונים על היחסים בין המינים בשלוש תקופות שונות בחייו של איתמר. בנעוריו צפה בזוגיות הממושכת של ההורים מאז שהתאהבו בבחרותם ועד שנפטרו בהגיעם לזקנה, שהיתה זוגיות קומית. כאשר הגיע לעשור השלישי לחייו ושירת בצבא כקצין מצטיין לאימון גופני, התנסה איתמר עצמו בזוגיות קצרה יותר, כזו שנמשכה רק חמש שנים, שהיתה זוגיות רומנטית. ולבסוף, בהגיעו לעשור הרביעי בחייו ובעודנו רווק, חווה זוגיות קצרה עוד יותר, כזו שנמשכה פחות מיממה עם רווקה בת גילו, שהיתה בגוון של זוגיות אֶרוטית.

אלמלֵא העדיף מאיר שלו לפזר את עמודיו וקטעיו של כל סיפור בין עמודיהם של הסיפורים האחרים, כתחבולה מיותרת להפיכת הפשוט למורכב, היתה הרציפות הכרונולוגית והמדורגת הזו בחייו של איתמר מבליטה את חולשתם הבסיסית של שלושת הסיפורים: בשלושתם אין עלילה מפותחת מספיק, כזו שהצדיקה את הכללתם יחד בכרך אחד.

“ליל האחים”    🔗

כינוסם בכרך אחד של שלושת הסיפורים האלה, המסופרים בסוּגות-תוכן שונות של הסיפורת (כאמור: הקומית, הרומנטית והאֶרוטית) ובסגנונות סיפֵר שונות, מעלה על הדעת, שהם טיוטות משלושה ניסיונות כושלים שעשה מאיר שלו כדי להשלים רומאן נוסף, אחרי הופעת “הדבר היה ככה” (2009) ו“שתיים דובים” (2013), ושהוא חיפש דרך איך להציל את הטיוטות הללו מגניזה. את ההטעיה הזו, שהכרך “אל תספר לאחיך” הינו רומאן, השיג מאיר שלו באמצעות פתרון אֶקְלֶקְטי, שכיח למדי בתולדות הסיפורת, על-ידי הוספת סיטואציה אֶפִּית שתצדיק למראית-עין את כינוסם יחד של פרקים מסיפורים נפרדים וגם שונים מאוד זה מזה, בספר אחד, שניתן להציגו כטקסט בהיקף של רומאן.

לסיטואציה האֶפּית הזו העניק מאיר שלו את השם המבטיח “ליל האחים”, שכשמו כן הוא: לילה ארוך, שמתרחש פעם בשנה, כאשר איתמר היה מגיע לארץ מאמריקה, שאליה היגר לפני 35 שנים, כדי להיפגש עם אחיו בועז, הצעיר ממנו בשנתיים, בחדרו במלון. איתמר היה קובע את מועד בואו למפגש השנתי של “ליל האחים” הזה בתחילת הסתיו הן כדי להיבדק בדיקה תקופתית אצל ד"ר לוין, רופאת העיניים הקבועה שלו, שטיפלה בקוצר הראייה הקיצוני שלו (עמ' 165–164), והן כדי לזקק יחד עם גדי אלטמן, שהיה עוזרו בהדרכת ספורט בבסיס חיל האוויר, יין מזָן מיוחד של תאנים שזיקק במועד זה ביקב הבוטיק שלו (עמ' 167–166). בסיום הזיקוק היה איתמר מקבל מאלטמן 4 בקבוקים של יין “בּוּכָא”, שבלעדיהם אי-אפשר היה לקיים את מפגש “ליל האחים” הזה.

לקראת “ליל האחים” היה בועז עורך בחדרו של איתמר במלון שולחן עם חטיפים, ואיתמר היה מציב שני בקבוקים מהיקב של גדי אלטמן, ואז, במשך לילה שלם, היו “משתכרים באופן שקט, יסודי ואיטי, ומדברים על הנשים שלי ועל האשה שלו, על הילדים שאין לי ועל בתו ובנו, ועל אמי ועל אביו, כך אני מתעקש לכנותם בליבי, כי הוא [האב] העדיף את בועז והיא [האם] העדיפה אותי” (עמ' 9).

גם אחרי 35 שנים, כאשר בהווה שניהם כבר נמצאים באמצע העשור השישי של חייהם, בועז עדיין מרותק לסיפוריו של איתמר, אחיו יפה-התואר, גבר שנשים מחזרות אחריו ונמשכות לא רק ליופיו הגברי אלא גם לליקוי בראייתו, שבעטיו הוא מצויד תמיד בשני זוגות משקפיים, אחד שהוא מרכיב על אפו והשני שהוא מצטייד בו למקרה חרום, כדבריו: “בלי משקפיי אינני יכול לזהות את פני בראי של הסַפר, וגם לא את אחי, עצמי ובשרי, כשהוא יושב ומשוחח איתי במרפסת חדרי במלון” (עמ' 23). ואכן, הוסיפו המשקפיים לקסמו של איתמר, כי כל אשה שנשבתה ביופיו נהגה לגרום לו להסיר את משקפיו כדי שתֵיראה בעיניו, כמו מבעד לערפל, יפה ומסתורית יותר. ואף על פי כן ידע בועז, שרק אשה אחת כבשה באמת את לבו של אחיו ושלעולם לא תוכל אשה אחרת לרשת את מקומה בחייו.

עקביות נושאית זו בסיפוריו אלה של איתמר על צורותיה השונות של הזוגיות, אמנם איננה מצדיקה להגדיר את הספר “אל תספר לאחיך” כרומאן, אך גם כסיפורים נפרדים אין להלל אותם, כי הם סיפורים פגומים ושטחיים על הנושא המרכזי בסיפורת הפופולארית: היחסים בין המינים. אמנם לכל אחד מהסיפורים יש התחלה וסיום, אך האמצע, שהינו דל ורדוד, מסביר מדוע לא הצליח מחברם, מאיר שלו, להשלים רומאן מכל אחד מהם. תמצית קצרה של שלוש העלילות תבסס את המסקנה הזו על ערכם המוגבל של שלושת הסיפורים האלה.

הזוגיות הקומית - ההורים    🔗

כאמור, בשנות ילדותו ונעוריו הכיר איתמר בבית ההורים את הצורה הקומית של היחסים בין המינים. הוריו מנעו את התפרקות הזוגיות שלהם על-ידי הפתרון שאיפשר לכל אחד מהם להתגורר בקומה נפרדת בבית הדו-קומתי שלהם בשכונת רחביה בירושלים: האמא רחל בקומה התחתונה והאבא יחיאל בקומה העליונה (עמ' 62). ומאחר שיחיאל האמין כי “לכל אדם, בעיקר אם הוא גבר, צריכה להיות טריטוריה שהיא רק שלו” (עמ' 65), שבה יוכל לחיות עם עיסוקיו ועל-פי הרגליו, הוא בנה גרם מדרגות מהחצר אל הקומה שלו, כדי שלא יצטרך להיחשף לעיני אשתו בכל פעם שהוא יוצא או חוזר לקומה שלו בדירה. משום כך היה חשוד תמידי בעיניה של רחל כמי שבוגד בה עם נשים אחרות (עמ' 68–62). ולכן הסביר פעם לאיתמר, את המצב בבית בעזרת השקפתו השוביניסטית על ההבדל בין המינים: “גברים ממשיכים כל החיים לשחק בצעצועים, ונשים, באיזשהו שלב, מפסיקות” (עמ' 67).

ההפרדה הזו בקומות התבטאה גם בהימנעות ההורים לדבר זה עם זה, ועל איתמר הוטל להתרוצץ בין הקומות כדי להעביר את הודעותיהם האחד לשני (עמ' 99–95). התיווך שלו ביניהם בדרך זו נפסק רק אחרי שההורים הסכימו להשמיע אותן בנוכחותו “בשטח הציבורי” של הבית, בעודם יושבים בסלון או בגינה (עמ' 98).

אחרי שהשניים מיצו את ההשתעשעות זה בזה כמו ב“צאצקֶע” (צעצוע ביידיש), בשנות הדבש של נישואיהם, החל כל אחד מהם לרדת לחייו של הצאצקֶע שבו מאס: “היא שבה ותיארה את בגידותיו, שמקצתן התרחשו במציאות ומקצתן בדמיונה, והוא שב והתלונן שהיא לא מכבדת ומעולם לא כיבדה את ‘זכויות הפרט’ שלו - - - מה שהיא עושה כל השנים שלנו ביחד. פולשת אל הטריטוריה שלי, מזיזה את הכלים שלי, מסדרת את הספרים בספרייה שלי, ולא לפי נושאים או מחברים, אלא לפי הגובה והעובי והצבע” (עמ' 64).

ואכן, בסיפור הזה מובלעת ההגזמה, שהיא תכונתה העיקרית של הפארודיה, בדבריו של יחיאל על רחל אשתו: “אין לה גבולות. אם היא היתה בעל חיים, היא היתה פולשת למאורה שלי. אם היא היתה רופאה מנתחת, היא היתה מסדרת אותי מחדש: האף על החזה, העיניים על הכתפיים והאצבעות בשורה על גב, לפי הגודל והצבע” (עמ' 65).

רק אחרי ששני הבנים, איתמר ובועז, עזבו את הבית ויחיאל החל להתגורר בחדרו של בועז בקומה שלה (עמ' 183), הגשימה רחל את נקמתה ביחיאל. תחילה הצטיידה במכשיר שמיעה והשימה את עצמה כחירשת, אבל המשיכה לבוא איתו חשבון, כעת ישירות ומקרוב, על בגידותיו בה עם נשים אחרות. לבסוף גרמה למותו על ידי כך שבחסות החֵרשוּת לא הושיטה לו עזרה כאשר נפל ונזקק לה (עמ' 202–201). אך היא לא הסתפקה גם בכך, אלא השלימה את נקמתה בבעלה גם אחרי מותו על-ידי הריסת גרם המדרגות לקומה שלו ועל-ידי הימנעותה מאז לעלות אל חדרו-ממלכתו בקומה העליונה של הבית.

הזוגיות הרומנטית - מיכל    🔗

כאמור, גם העלילה השנייה בספר הזה מתרכזת בזוגיות, אך הפעם כזו שנמשכה רק חמש שנים ואשר היתה רומנטית, בין איתמר, קצין הספורט המצטיין בבסיס חיל האוויר, ובין מיכל, קצינה בת גילו (שאפילו נולדה ביום שבו חל יום הולדתו), שהיתה קצינה מצטיינת במחלקה הסודית של הלוחמה האלקטרונית באותו בסיס. הסיפור מבליט את ההבדל ביניהם: הוא יפה-התואר והיא החכמה. אף שהכירו בטקס שבו הוצגו על-ידי מפקד הבסיס כמצטיינים בתחומם, הם התאהבו רק אחרי שנפגשו בלבוש אזרחי בת"א (עמ' 160–158).

מאחר שאהבה רומנטית לא יכולה להתפתח בלי תקופת חיזור שתהדק תחילה את הקשר הרוחני בין האוהבים, שיתף המחבר את גיבוריו תחילה בערב על שירת יהודה עמיחי לפני שאיפשר להם להיות במגע גופני. הערב התקיים בנוכחותו של עמיחי ואחרי שהסתיים, התייצבו מיכל ואיתמר בפניו כשהם מחזיקים ידיים, פעולה ששיכנעה את עמיחי לעוץ לאיתמר את העצה הבאה: “אל תרפה מהיד הזאת” (עמ' 161). אף שדירתה של מיכל בת"א, שאז חלקה אותה עם קצינה נוספת, היתה פנויה באותו לילה, לא הזמינה אותו מיכל אחר-כך אל מיטתה, ואילצה אותו להסתפק בנשיקה הראשונה שהתירה לו.

נשיקה זו הספיקה לאיתמר כדי לפצוח אחר-כך בדברי השירה הבאים: “כל חדר בליבי התמלא בדמהּ. כל איבר בגופי שיער כל איבר בגופהּ. כל תא בבשרי נערך לקראת כל תא בבשרהּ. תאֵי שריר נדרכוּ, תאי חוש התחדדוּ, תאי עצב בדקוּ מגעים. תאי זרע עצרוּ נשימה”. וכאשר ביקש איתמר להתנשק עוד, “הכי הרבה שאפשר”, הבטיחה לו מיכל “תהיה עוד הפעם הבאה, ויהיו הפעמים שאחריה”. הבטחה זו הפיקה ממנו מיד בית לירי נוסף: “הייתי קל ומאושר. חשבתי שכך הרגישו האנשים הראשונים שהמריאו בכדור פורח, שזרעו זרע באדמָה, שחצו את האופק על גב רפסודָה. ימים חדשים אותתוּ. גלים ליקקוּ את החוף. אהבָה התנשמָה. נדרכָה” (עמ' 163).

החריזה והמספר המוגזם של הדימויים ממישורים שונים של המציאות הגשמית והדמיונית בשני בתי-השיר האלה מקרבים-אל-הדעת, שהמחבר הוסיף לסיפור הזה גוון פארודי עָז יותר מזה שצבע בו את הסיפור הקומי על הזוגיות הממושכת של ההורים שהתפצלה לשתי הקומות בביתם. אף על פי כן פקעו בועות האהבה הרומנטית בין מיכל ואיתמר אחרי חמש שנים, כאשר מיכל הודיעה לו שהגיע הזמן להיפרד והסיטה את ראשה כאשר ניסה לנשק אותה נשיקת פרידה (עמ' 213). הסיום הגשים לאיתמר את נבואתו של אביו על מה שצפוי לו ממנה: “אתה הצאצקע שלה והיא עושה בך מה שעושים בצעצוע: משחקת בך, מראה אותך - - - ובסוף היא גם תזרוק אותך בשביל הצעצוע הבא שיהיה לה” (עמ' 68).

ואכן, מיכל אמנם נפרדה מאיתמר, אך הוא לא נפרד ממנה, כפי שמשתמע מלקט הדימויים שניסח מאיר שלו לאיתמר שלושים שנים אחרי שנפרד ממיכל: “חשתי כגולה מארצו. אחרי כמה פסיעות הפכתי את פני לאחור. מיכל עמדה בדלת והסתכלה בי. - - - אסור שדבר כזה יקרה, חשבתי. - - - צריך שבני ובנות זוג [כאשר הם נפרדים] ימהרו וינשקו זה את זה על כל גופם, כל אבר, כל חלקת עור ופינה, ולא רק את נאות המדבר ואת חופי השנהב, אלא גם את שיכוני העוני ואת החצרות האחוריות ואת הפרוורים הנידחים, את המרפקים ואת העקבים, את המעזֵבות ואת אזורי התעשייה” (עמ' 219). רק חבל, כה חבל, שבסיפור הזה, וגם בשני הסיפורים האחרים, השקיע מאיר שלו מאמץ כה בולט בהגזמות הלשון הפיגוראטיבית, בעוד שהשקיע כה מעט דמיון בפיתוח סיפור-המעשה כדי שיהיה מעניין יותר.

אם גם גודש כזה של דימויים בסיפור הזה עדיין לא שיכנע קורא כלשהו שהטקסט של מאיר שלו הוא טקסט פארודי וליטֶרָרי, ספרותי-אמירתי ומוגזם, כדאי לו לחזור אל פסקת הפתיחה של הספר הזה, שגם בו קיימת הגזמה באמצעי לשוני כדי לבטא את תחושת האהבה שעדיין מפעמת אצל איתמר כלפי מיכל גם אחרי שחלפו עשרות השנים מאז שנפרדו.

הפעם המחיש מאיר שלו לאיתמר את האהבה באמצעות אַלוּזְיוֹת - רמיזה אל צירופי-לשון מטקסטים נודעים - שהטמיע בשבילו מפסוקי אהבה שונים בתנ“ך: “פעם אחת, ברחוב תל-אביבי קטן שאת שמו כבר שכחתי, התרמזתְְ לי פתאום באשה אחרת. היא באה מולי, פוסעת את פסיעותייך, התקרבה, הראתה את מראייך, ואני לבי עמד מִפְעוֹם, רגלי מִלֶכֶת”. מאיר שלו דחס בשני המשפטים האלה שלוש מליצות מפסוקי אהבה בתנ”ך: “יונתי בחגוֵי הסלע - - - הראיני את מראייך השמיעיני את קולך” משיר השירים ב‘-14, “נפעמתי ולא אדבֵּר” מתהילים ע”ז-5 ו“לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה” מירמיהו ב’-2.

את התמצית הזאת על תוכנו של הסיפור הרומנטי הזה מוטב לסיים במידע קונקרטי על חייו של איתמר ועל חייה של מיכל מאז שנפרדו לפני שלושים וחמש שנים: “שנינו, מיכל ואני, בני שישים וחמש. אני חי בשרלוטנסוויל, וירג’יניה, ארצות הברית, ומבקר בישראל כל שנה. היא חיה בתל-אביב ומרבה בנסיעות להרבה ארצות. לפעמים אני רואה תמונה שלה באינטרנט, מקבלת פרס מדעי או תואר כבוד, לפעמים עם בעלה, שתי בנותיה - הבכורה, רופאת ילדים, דומה לה עד כאב - ועם ארבעת הנכדים” (עמ' 21).

הזוגיות האֶרוטית - שרון    🔗

מאיר שלו חשף כבר בפתיחת הספר תמצית מעלילת הסיפור השלישי מפי איתמר עצמו: “לפני כמה שנים, בליל האחים של 2010, סיפרתי לו [לבועז] סיפור שאינו קשור למשפחתנו, על אודות לילה שעבר עלי בארץ עשרים שנה קודם לכן, ב-1990. סיפרתי לו על אשה שהכרתי באותו ערב, על פגישתנו, ועל מה שאירע אחר כך בבית בודד אי-שם בשרון, בלב מבוך של דרכי עפר, פרדסי הדרים, חלקות ירק ומטעים של אבוקדו” (עמ' 10–9).

איתמר היה אז רווק יפה-תואר בן 45, כאשר בעלת בר מזדקנת ליד המלון הציעה לו לפגוש אשה צעירה ממנה “שהכירה פעם גבר יפה - - - שלא שם אליה לב, ומאז נשאר לה חשק [להיות עם גבר יפה - - - לראות פנים יפות של גבר ממרחק של נשיקה]” (עמ' 26–25). איתמר נענה להצעה זו, ונפגש עם אשה בת גילו נאה למדי. ומאחר שמדובר בסיפור אֶרוטי קצר-מועד, לא זיהו שניהם את עצמם בשמם האמיתי. איתמר אימץ לעצמו את שמו הפרטי של אלטמן, גדי, והאשה שפגש הציגה את עצמה בשם “שרון”.

סיפור ארוטי לא מתבזבז על פתיחה וסיום ארוכים, אלא מתרכז דווקא באמצע, שבו מתוארות באופן גראפי כל הפעולות שעליהן רמזה התמצית שכבר נמסרה לקורא בתחילת הספר. ואכן ביוזמתה של שרון ועל-פי הוראותיה התבצעו לאיתמר כל המעשים שהתרחשו לו בדירתה בכל התנוחות האפשריות, סבב אחרי סבב, כמו בזירת מתאגרפים, שרעד של גוֹנְג מפריד בין הסבבים. ואכן, כך הסתיים הסבב הראשון בסיפור הזה: “שכבנו, דוממים והדוקים, - - - אני חושב שנרדמתי לשנייה, כי התעוררתי כשאמרה ‘עכשיו תילחֵץ אליי הכי חזק שאתה יכול. רק להילחץ, בלי לזוז. עד ששנינו נתחיל לרעוד’” (עמ' 116).

הסבב הבא שלהם כבר התבצע בתנוחה אחרת: “שרון התקרבה ועמדה סמוך אליי, ואני, על ברכיי, חיבקתי את רגליה. היא הניחה את ידיה על עורפי, הידקה את פני אל ערוותה, וכמו קודם, אחרי ששכבנו, רעדה” (142).

וכמובן שגם קטעי הסיפור מאותו לילה, אשר פוזרו על-ידי הכותב הקוֹנְצֶפְּטוּאַלִי בין הפרקים של שני הסיפורים הקודמים ושנקטעו ללא-הרף על-ידי הערותיו של בועז, סוכמו לבסוף בקטע הבא: “רציתי ללכת, גם כי ככה אני רגיל, וגם כי היא עייפה אותי, מהרגע שנכנסתי לבית שלה, תעשה ככה, תעשה ככה, פֹה וְשם וְשם וְפֹה, תיכנס לאט, אל תעצום עיניים, יותר לאט, תַראה את הידיים, עם המשקפיים, בלי המשקפיים, תיצמד, עכשיו נרעד. - - - לא יכולתי יותר, התעייפתי ממנה” (עמ' 191).

במשך הלילה הזה התבררה לאיתמר זהותה של האשה שהתעללה בו במשך לילה שלם, שאכן התעלם ממנה כאשר שירתה כצלמת בבסיס שבו הכיר את מיכל, כפי שהקורא כבר יודע מהסיפור הקודם, הסיפור הרומנטי. אז, בבסיס, רצתה “שרון” לאבד בחברתו את בתוליה (עמ' 248), אך בהווה של הסיפור היא נוקמת בו על האכזבה שספגה בעבר בעקיפין ממנו, כאשר התאהב במיכל הבלתי-נשכחת.

אף שבסיפור הזה, השלישי, הפארודיה על הסיפור הפופולארי כבר גלויה ומודגשת, היא ניתנת להבלטה ניכרת יותר על-ידי הפשטת סיפור-המעשה הזה מהפרטים הסְפֶּציפיים שלו: בעלת בר, אשה מבוגרת, מְסַרְסֶרֶת בגבר יפה ומפגישה אותו עם אשה שמעוניינת לבלות לילה עם גבר יפה-תואר. ואכן, במשך לילה תמים מכניעה אותה אשה את הגבר, מחזיקה בו על-ידי הסתרת משקפיו, שבלעדיהם אין הוא מסוגל להימלט מהמלכודת שלה, ומַחְפיצה אותו (מלשון: חֵפֶץ) לצרכיה המיניים.

הפרזיולוגיה הפמיניסטית (“מְסַרְסֶרֶת” ו“מַחְפיצה”), בהפשטה זו של סיפור-המעשה, מְהַפֶּכֶת את היחסים בין שני המינים, מאלו שהיו שכיחים בעבר במציאות וגם בסיפורים, ליחסים שתנועת “מִי-טוּ” המיליטנטית מטיפה להנהיגם בהווה, תחילה בין הסדינים בחדר-השינה ואחר-כך בכל תחומי החיים האחרים, כדי ליצור שוויון מלא בין הנשים ובין הגברים.

סיכום - והפעם ללא גלי רֶטֶט ורָעַד

רק על-ידי סיווג שלוש העלילות כפארודיות על הסיפור הפופולארי, ניתן להצדיק במשהו את מגרעותיו של הספר הזה של מאיר שלו. וישנה סיבה נוספת שמצדיקה את הספר הזה בתחום הסוגה שבה נכתב, סוגת הסיפור הפארודי: גם בחולשותיהם של שלושת הסיפורים הם לועגים מספיק לסוג הספרים המשגשג ביותר כיום בסיפורת הישראלית, סוג הנוגס כבר שנים נתחים מתפוצת ספריו של מאיר שלו, והם סיפורי האהבה הפופולאריים, שרוב מחבריהם הם כלל כותבי-המִקְלדת משני המינים, אך הבולטות מביניהם הן דווקא הנשים שכותבות “ספרות פמיניסטית” דלת-דמיון - מסקנה זו נתמכת על-ידי העובדה שבשלושת הסיפורים הגברים הם הקורבנות של מעשי הנשים ושל החלטותיהן כלפי הגברים שלהן.

לקוראי ספריו הקודמים של מאיר שלו שהתאכזבו מהספר הנוכחי, הקדים מאיר שלו, למסור, בסיומו של הסיפור האֶרוטי הזה, את התמצית הבאה על עלילתו מפי איתמר: “לא תאמיני [אמר לשכנתו, אחרי שחזר מישראל אל דירתו באמריקה] מה קרה לי בישראל, בחורה התחילה איתי בבר, לקחה אותי אליה והחביאה לי את המשקפיים כדי שלא אוכל ללכת, ופחות או יותר זהו” (עמ' 259). ואכן: תמצית זו מסכמת פחות או יותר את קלישותם הסיפורית של כל סיפורי הספר הפארודי הזה של מאיר שלו.