יום אחד, בשעה מאוחרת של אחר־הצהריים, כשיצא נחום גבעול בשליחות אשתו לקנות תרופה בבית־המרקחת בשביל ילדם בן השלוש, שחלה בהצטננות קלה, טפח לו מישהו על שכמו וקרא בקול עליז: “נחום!”
בהפנותו את ראשו, ראה את בובלה, ידידו משכבר הימים, שלא ראהו זה כמה חדשים, מאז ביקורו האחרון בירושלים. הוא לפת את צוארו בעוז, כמעט ביקש לנשקו, וקרא: “מה נשמע, בובלה?”
“חיים! ואיך אתה?”
“חיים!”
דומה ששניהם לא מצאו יותר מה לשאול זה את זה, כי עמדו רגע כשהם מודדים איש את רעהו בחיבה רבה ולא אמרו דבר. בובלה היה אותו בחור שחרחר בעל עינים קטנות, שובבות וחייכניות ושפם שחור ומעובה, כפי שהכירו נחום כל השנים, אף נחום לא נשתנה הרבה במראהו. הוא היה אותו בחור בעל־צורה, שבלוריתו הבהירה סרוקה לאחור, עיניו עגומות במקצת ומפיקות טוב־לב ולבושו – מכנסי צמר אפורים, מקטורן קל וחולצה לבנה שצוארונה מופשל – מסודר ונקי כמו תמיד.
“ובכן? ספר מה נשמע!” – תפס בובלה בזרועו של נחום.
“אין חדש… הכל כרגיל…” – אמר נחום – “מה מעשיך בתל־אביב?”
“קפצתי עם הג’יפ לבקר את הזקנים, אתה יודע….”
“הוריך גרים פה, בסביבה?” – שאל נחום.
“פה, בבית הזה!” – הראה בובלה על בית קטן שבשכנות לבית־המרקחת. – “אגב” – אמר פתאום בעליצות – “מה אתה עושה הערב?”
“שום דבר מיוחד” – אמר נחום.
“אם כך אתה בא אתי לירושלים! ואל תגיד לי לא!” – אמר בובלה.
“מה יש בירושלים?” – שאל נחום.
“יום הולדת של מיקי! זוכר את מיקי?”
“אלא מה?”
כשהזכיר בובלה את שמה של מיקי, חש נחום מעין צביטת־לב פתאומית. היא היתה הקשרית של פלוגה ו', ופעם סבור היה אפילו שנתאהב בה. באחד הלילות, כשנשארו לבדם בחדר־הנשק ניסה לנשקה… אחר־כך עברה לחזית הצפון, והלכה ונשתכחה מלבו… אה, זה היה מזמן לפני תשע שנים בערך.
“אם כן אל תהסס ובוא. כל החברה יהיו שם!” – אמר בובלה.
“מי זה כל החברה?” – שאל נחום.
“מי?…”
למשמע השמות שמנה בובלה, חש נחום מעין טפיחה של משב רוח חמה בפניו. פתאום צבאו עליו הרבה זכרונות טובים שנתקשרו במראות של דרכים מאובקות, אהלים, מדורות, כפרים ערביים… ריח חריף של קוצים של סוף קיץ עלה באפו. רעיון זה, להיפגש שוב עם כל אותם האנשים במסיבה אחת, קסם מאד לליבו, גל של חום הציפו בחושבו על כך שיוכל שוב להרגיש עצמו – ולו לשעה אחת בלבד – כחלק מגופה של חבורה גדולה ולא אדם בודד לעצמו… אך בחשבו על הצד המעשי שבדבר, ידע שלא יוכל לעזוב את הבית בשעה כזאת, כך פתאום, ובלא להתכונן… ומה גם שהילד חולה… אשתו טרודה כל־כך…
“אני באמת מצטער” – אמר נחום – “אבל הערב לא אוכל, אצלי הילד חולה קצת… ברגע זה יצאתי לקנות תרופה בשבילו” – אמר ובלי־משים הראה לבובלה את בקבוק־התרופות הקטן שבידו.
“מה יש לו?” – שאל בובלה.
“מצונן במקצת” – אמר נחום.
“אה, זה לא כלום!” – אמר בובלה – “גש תקנה את התרופה ותודיע לאשתך שאתה נוסע אתי לירושלים. אני מתחייב להחזיר אותך. יהיה שם גם בוריס והוא חוזר הלילה לתל־אביב, תוכל לנסוע אתו. ובכן – הזדרז!”
אף שהפיתוי היה גדול ביותר, היה ברור לנחום שלא יוכל להוציא את רצונו אל הפועל, כי משיבוא עכשיו אל אשתו ויודיע לה על כך, לא תניח לו בשום פנים לנסוע.
“לא לא”, – אמר – “אני באמת מצטער”.
“חבוב…” – המשיך בובלה לשדלו, בראותו כמה נפתה לבו של רעו להצעתו – “אתה לא יודע מה אתה מפסיד! תהיה מסיבה עצומה! מה אתה מסתגר בבית כל הימים – תיפגש עם החברה, תנשום קצת אויר!”
בעצם, מעין הדברים האלה, אם כי לא מפורשים כל־כך, המהמו בלבו של נחום לא אחת. לעתים קרובות היה מהרהר בצער עד כמה ייבשה את לשדו שיגרת חיי יום־יום, בבית, ובעבודתו במשרד, ועד כמה נתרחק מחבריו מאתמול ומאותו הווי פרוע של נדודים ויחפנות עליזה שעד היום הוא מתגעגע עליו. עתה, כשעמד לפניו בובלה, פרוע הבלורית, ואותה רוח של הפקר אופפת אותו כמו בימים ההם, נתגברו בו געגועים אלה פי כמה. כמעט ואמר “הן”, אך מיד נזכר שוב בצפוי לו בבית והרגשת דכאון נשתלטה עליו.
“לא, אני מצטער…” – אמר בחיוך של התנצלות שלא הצליח להסתיר את רצונו האמיתי.
“מה מעכב אותך, חבוב?” – אמר בובלה, בהבינו מיד מה המאבק המתחולל בלבו של נחום – “האשה? – אני הולך אתך הביתה, ובאלהים שאני משכנע אותה! בוא!”
“לא לא!” – מיחה כנגדו נחום. המחשבה כי בובלה צריך לשמש לו עזר כנגד אשתו, ועם כך יהיה עֵד לתלותו בה, העליבה אותו. אך הרגשת עלבון זו, שהראתה לו במוחש את מצבו העלוב, קוממה אותו פתאום. לכל הרוחות! – אמר בלבו – מדוע לא לנסוע לירושלים לכמה שעות ולהתאוורר מעט? מה האסון בכך? יצר עז תקפו לעשות מעשה בלתי־רגיל. בלתי רגיל ומפתיע בהחלט, שינער מעליו בבת־אחת את כל אבק השיגרה של השנים האחרונות…
“בוריס חוזר עוד הלילה, אתה אומר?” – שאל.
“כמובן! עליו לקום לעבודה מחר!” – אמר בובלה בשמחה.
“ואתה בטוח שיש לו מקום בשבילי?”
“עלי ועל ראשי!” – קרא בובלה.
נחום היסס עוד רגע, אך כאשר יקרה לעתים קרובות כשהחלטה נועזת מרנינה קרביו של אדם כיין החריף, ניתכננה במוחו בן־רגע התכנית כולה.
“טוב, אני נוסע אתך!” – אמר.
“זהו זה!” – קרא בובלה בתרועת נצחון – “עכשיו אתה שוב אותו נחום גבעול של הימים הטובים ההם!”
דברים אלה נעמו מאד לאוזניו של נחום. רוח שובבות עברה אותו, עד כי חש עצמו צעיר בכמה שנים ומסוגל לכל מעשה בלתי־רגיל. צחוק פעפע במעיו.
“חכה לי רגע, אני תיכף חוזר” – אמר.
“בסדר גמור, אני מחכה לך בתוך הג’יפ” – אמר בובלה והראה לו על הרכב העומד ליד המדרכה.
ביודעו כי לא יוכל להתגבר על התנגדותה של אשתו, לא פנה נחום אל ביתו, כי אם אל חנות המכולת הסמוכה. הוא ניגש אל החנווני ואמר לו: “כשתבוא הנה אשתי, תגיד לה שקראו לי באופן פתאומי לירושלים ואחזור בעוד כמה שעות. מחכים לי ואין לי פנאי אפילו לגשת ולהודיע לה”. החנווני חזר על דבריו והבטיחו למלא את בקשתו. ביוצאו מן החנות, שלח נחום מבט לעבר ביתו, ולרגע אחד דומה שנעכרה רוחו מפאת הרגשת החובה שניקרה בלבו, אך מיד התגבר על כך, באומרו – לעזאזל החובה! צריך לצאת מן השיגרה המשעממת הזאת! – ועקר רגליו לעבר הג’יפ. לאחר צעדים מספר נעצר שוב. נדמה היה לו ששכח דבר־מה. הוא ניסה להיזכר, ומשלא עלה בידו, תלה זאת שוב בהרגשת החובה הארורה, ומיהר אל הרכב אשר יסיעו מכאן והלאה.
“ובכן, ניסע?” – אמר בהתיישבו ליד בובלה.
“זהו!” – קרא בובלה. – “ומה אמרה אשתך?”
“הסכימה כמובן!” – אמר נחום בקול רפה.
“כמובן!” – אמר בובלה – “למה תמנע ממך הנאה שכזו?”
“ברור…” – אמר נחום.
בובלה התניע את הג’יפּ והדהירו על פני הרחובות דרומה, וככל שנתרחק נחום מביתו, כן חש יותר את הרגשת החופש המעבירה עליצות בגופו, כאילו נפרק משא כבד מעל כתפיו. אך בהגיעם אל פרוורי העיר, חשה פתאום ידו של נחום, שתחבה בלי־משים לכיס השמאלי של המקטורן, בזכוכית הצוננת של בקבוק־התרופות הקטן.
“אוף, שמע!” – קרא בבהלה.
“מה קרה?” – בלם בובלה את מירוצו של הג’יפ.
“לא קניתי את התרופה” – אמר נחום.
“איזו תרופה?”
“בשביל הילד…”
“אה, שטויות!” – הרגיעו בובלה – “התרופות האלה בין כך וכך אינן מועילות כלום… מה יש לו, לילד? הצטננות קלה? זה יעבור מעצמו…”
“אתה בטוח?”
“כמובן!…” – ועם כך הפליג בשבח הריפוי הטבעי וסיפר לנחום כמה עובדות שהיו בו עצמו, כשחש כאבים מתמידים בחזהו וניסה תרופות שונות לפי פקודת הרופאים, נואש מכולן, והצליח לרפא את עצמו על־ידי שתיית יין חם, “כל התרופות הן הבל ואחיזת־עינים” – אמר – “העיקר – לאכול טוב ולשתות משקאות חמים”.
אם כי נחום היה אף הוא סבור כך, הציקה לו בכל־זאת המחשבה שהיה עליו לסור הביתה ולומר לפחות לאשתו שתשקה את הילד תה חם עם לימון. אך כעבור כמה רגעים החליט שוודאי מעצמה תעשה זאת, ובהגיעם אל הכביש הראשי המוליך לירושלים, וריח טוב של אילנות וקמה עלה באפו, – העביר מלבו כליל את עניין מחלת בנו ושקע בשיחה עם ידידו משכבר־הימים.
הרבה דברים היו לבובלה לספר לו. מאז נפגשו לאחרונה – סיים את חוק לימודיו בארכיאולוגיה וזה כמה חדשים שהוא עוסק בחפירות באזורים שונים של הארץ. לפני ארבעה חדשים השתתף במשלחת שערכה סקר בערבה. לפני חדשיים חפר בתל־לכיש, לפני חודש – באשקלון, ואך אתמול סיים מבצע כביר של גילוי עתיקות מן התקופה הכלקוליטית בסביבות באר־שבע. הנה כי כן, עושה הוא בדרכים כל הימים, מודד ארץ בשעלו, מגלה מטמונות, מגמא מרחקים על הג’יפ שלו, ורק ליומים או שלושה בחודש הוא חוזר לירושלים, ואז דומה לו שעושה קפיצת דרך של אלפי שנים. כשהיה בובלה מספר כל זאת, מתבל דבריו בפתגמים ערביים – לא חדל נחום מלהרהר במנת־חלקו שלו, העלובה. הזמנים נשתנו מאד, אך בובלה עודו נהנה מקסמן של הרפתקאות מסחררות, ואילו הוא… “ומה חדש אצלך?” – שואלו בובלה. “הכל כרגיל…” ענה ולא מצא דבר שכדאי לספר עליו. ואמנם, מה יספר לו? – זה כארבע שנים הוא עובד בארכיון של משרד הבטחון, נושם אבק של תיקים, ריח של דפוס ואתר של דיו־למכונות־כתיבה, ויום דומה למשנהו. לפני שלוש שנים וחצי נשא לאשה את ציונה, בחורה שמנמונת, לא יפה ביותר, שטוב לבה ומסירותה כעקרת־בית מהלך עליו שעמום, אם להודות על האמת. לפני שנתים וחצי נולד להם בנם, עודד, ומאז עברו עליו כמעט כל מחלות הילדות: חצבת, אדמת, חזרת… בבוקר הוא קם, אוכל ארוחה קלה, מספיק עוד להביא קרח ממרחק של שלושה רחובות, ונוסע למשרד. בחוזרו אחר הצהריים, הוא עוזר לאשתו בעבודות הבית, מדיח את הכלים, מטפל בילד, לעתים אף מסייע לה בכביסה. לאחר ארוחת הערב, כשהילד ישן, שוכבים שניהם על הספה, הוא קורא בעתון והיא בספר שהיא שואלת מן הספריה. לרוב הוא נרדם מעייפות, ובשעה מאוחרת יותר מעירה אותו ציונה ואומרת שהגיעה עת לישון ומציעה את המיטה לשניהם. למחרת שוב חוזר אותו דבר. מה עוד? – כן, בכל יום ב' בערב באה בחורה לשמור על הילד ושניהם יוצאים לקולנוע, או לעתים אף לתיאטרון. במוצאי־שבתות שומרת על הילד אמה של ציונה ואז הם הולכים לקפה. שם הם נפגשים עם עוד כמה זוגות ומפטפטים עד חצות. ציונה וחברותיה משוחחות על ילדיהן, מספרות זו לזו על חכמותיהם ומשיאות עצות אשה לרעותה בענייני מאכל ולבוש, והוא וחבריו מדברים לרוב על מודעיהם המשותפים, שתמיד אפשר להתבדח עליהם. לא, אין הוא נזכר בשום מאורע שכדאי לספר עליו לבובלה… בשבוע שעבר היו אמנם במסיבת חתונה אחת שהיתה מוצלחת מאד, אבל דבר זה וודאי לא יעניין אותו… “ומה חדש, ככה, בענייני בטחון?” – שואלו בובלה. “מה אני יודע…” – מושך נחום בכתפיו – “אני רק בארכיון, אתה מבין, ובענייני מלחמה לא מתייעצים אתי…” ומכיוון שכך מספר לו בובלה את אשר הוא יודע, על התקריות בגבולות, הצלחותיהם וכשלונותיהם של שירותי המודיעין, מצבן של יחידות צבא שונות… – כולם דברים של חידוש לנחום, שמוציאים אותו שוב מאוירה המחניק של הלשכה במשרד הבטחון אל המרחב השרבי של הנגב.
כשהגיעו לירושלים היה כבר ערב, וכשירד נחום מן הג’יפ שנעצר ליד ביתו של בובלה, וחש תחת רגליו את הקרקע הסלעית המוצקת, ראה מעל לראשו את השמים הגבוהים, הרחבים והנוצצים, ונשם את האויר הצונן, הרענן, הבשום מניחוח חריף של אורנים – חש כאילו הוא אדם חדש, צעיר מאד, מלא אונים ומרץ, המסוגל לכל מעשה ואפילו הבלתי־רגיל ביותר.
“ניכנס” – אמר בובלה בצעדו אל פתח חדרו.
אך נחום התעכב עוד רגע בחצר. הוא התייצב ליד עץ אורן גבוה והטיל מים. זה זמן רב לא הרגיש הנאה כזו במעשה זה, ושקשוק המים בעפר העביר עליצות בגופו. הבית היה מופרש במקצת מיתר הבתים, ומסביבו היה שטח ריק די נרחב, שסלעים לבנים הבהיקו בו בחשיכה. “עיר נפלאה, ירושלים” – אמר בלבו ברוכסו את כפתורי מכנסיו.
בהיכנסו לחדרו של בובלה, שוב נתקנא ברעו. שום דבר לא היה שם מן השיגרה. הבית היה ממין הבתים הערביים הישנים, שקירותיהם עבים מאד, חלונותיהם צרים וגבוהים ומסורגים סורגי ברזל, ורצפתם עשוייה מרצפות מלוטשות, רחבות וצבעוניות. החדר, חדרו של אדם העושה בו שימוש של ארעי ללינת־לילה בלבד, היה מוזנח מאד. היו שם – מיטת ברזל אחת, מכוסה שמיכת צמר שחורה והמזרן שמתחתה פרום ומדולדל, עבה בקצהו האחד ומרוקן בקצהו השני; שתי כורסות ערביות שריפודן תפוח וציפוייהן דהויים ומוכתמים מרוב יושן, מביזת הרכוש הנטוש כנראה; שולחן סורי מרובע, בעל פיתוחים; ועוד שני כסאות־עץ פשוטים בעלי מסעדים גבוהים. בכוננית של ארבע אצטבאות, על הרצפה ועל סיפי החלונות הרחבים היו מונחים ללא שום סדר, ספרים רבים, רובם אנגליים ועבי־כרס; בפינות עמדו כמה כלי מתכת שחורים, מכתש עצום, פינג’אן שמראהו עתיק, תרמיל פגז וכן כמה כדי חרס שבורים.
“הדירה שלך ודאי מסודרת יותר” – אמר בובלה בהרימו מן הרצפה כמה ספרים ובהניחו אותם זה על גבי זה על האצטבא.
“נו, כן”… – אמר נחום והעביר נגד עיניו את דירתו שלו – שולחן מהוגני עם טבלת זכוכית באמצע החדר, ארבעה כסאות מרופדים סביבו, ספה עם מסעד, ארון תלת־מדורי, מכשיר רדיו, תמונה של דייגו ריבארה על הקיר… – “אני נשוי, אתה יודע”.
“אצלך ודאי הילד עושה מהפכות, מה?” – אמר בובלה.
מבלי־משים תחב נחום את ידו לכיס המקטורן וחש בבקבוק שבתוכו. צריך הייתי בכל־זאת לקנות את התרופה – חשב.
“לא, הוא ילד שקט דווקא” – אמר.
“משפחה זה דבר חשוב!” – אמר בובלה – “נותן לך יציבות בחיים!” – ועם כך נטל מגבת ושקיק כלי רחצה שהיו תלויים על בריח החלון ואמר: “מיד אני חוזר, צריך לשטוף מעלי כמה שכבות של אבק כלקוליטי…”
כשיצא בובלה אל המקלחת, ניגש נחום אל הכוננית ופתח כמה ספרים להציץ בהם. רובם היו ספרי ארכיאולוגיה והיסטוריה, וכשקרא בהם כמה משפטים פה־ושם, ונתקל במונחים המדעיים הרבים, שלא הבינם, הצטער על כך שבשעתו לא התמסר למקצוע כלשהו. לפנים זלזל בלימודים, כמו כל חבריו, מטעמים של חלוציות, ואילו עכשיו כל חבריו לומדים או שסיימו את לימודיהם, והוא נשתקע בחיי בית ובעבודה של שיגרה. ייתכן שצריך הייתי להתחתן יותר מאוחר – אמר בלבו. אחר נתקלה עינו באלבום גדול, וכשפתחו, גילה שם תמונות לאין־ספור מלפני שנים רבות, בתוכן גם תמונות עצמו. באחת נראה הוא עם בובלה ועם יעקב ליד משטרת נבי־יושע, בשנית – בתוך חבורה גדולה בחורשת הארבעים, בשלישית – לפני הפסל שעל המוחרקה, ברביעית – ליד מעין חרוד… בדפיקת־לב נשתהה מבטו על תמונה זו. הוא עמד שם לצידה של מיקי וזרועו לופתת את כתפיה… היא היתה נערה יפה, שזופה, תמירת־גו, ושערה השחור גולש על שכמה… אף הוא היה בחור נאה, בעל בלורית פשתן מתנופפת ברוח… לעזאזל, אמר, ימים יפים נתבזבזו לריק…
“עכשיו ניגש לתנובה לאכול משהו ומשם – אל מיקי!” – הכריז בובלה בכניסתו.
נחום סגר את האלבום בחטיפה, כמי שנתפס בגניבה. בובלה היה מבריק כולו: פניו מגולחים, שערו השחור נוצץ, כמו משוח בשמן, חולצה לבנה ומכנסיים אפורים לגופו, אפילו עיניו הבריקו יותר מקודם.
“אגב, מה היא עושה עכשיו, מיקי זו?” – שאל נחום בצאתם.
“לומדת באוניברסיטה. ספרות נדמה לי”. – אמר בובלה.
“התחתנה?”
“אה, אל תשאל! התחתנה ונפרדה. אחר־כך היה לה עוד מישהו שגם ממנו נפרדה… אחר־כך… קשה למנות את מספרם…”
הרהור חלף במוחו של נחום שאילו רצה מאד, יכול היה גם הוא להיות במספר אלה.
כשנכנסו לביתה של מיקי – נתקבל נחום בצהלה כזו, שלא ידע את נפשו מרוב התרגשות. כל ידידיו מאז היו שם, וכולם באו לקראתו, טפחו לו על כתף ועל שכם, לחצו את ידו, התחבקו עמו והמטירו עליו שאלות ללא־ספור. מיקי עצמה נתלתה בצוארו ונשקה לו בעוז על לחיו. מרוב אנשים ומהומה – לא ראה גם אחד ולא הספיק להוציא משפט שלם מפיו. “אין חדש, הכל כרגיל” – ענה לכל מי ששאלו על שלומו, אלא שעתה, דומה בפעם הראשונה לאחר זמן ארוך מאד, אמר זאת בלב קל, לפי שחש ששוב אין הכל כרגיל אצלו, שרגליו קלות, ושבכוחה של עליצות זו הזורמת בגופו, והרגשת הדרור, המצמיחה לו כנפיים, מסוגל הוא לעשות כל מעשה, ואפילו הבלתי־רגיל ביותר. “הכל כרגיל” – הפריח כלאחר־יד ובנעימה מופקרת ועם כך עבר מאיש לאיש והחליף דברי ידידות עם כולם. “סוף סוף נפגשים, מה?” – אמרו לו הללו שלא נתראו עמו זה שנים, מאז נסתיימה המלחמה. “כן, סוף סוף!” – אמר, אך משום־מה נדמה לו שאך אתמול היה שרוי עמהם במחנה אוהלים אחד, ושתה אתם קפה מסביב למדורה. כמה מהם היו תלמידי האוניברסיטה, אחרים – אמנים, אסיסטנטים, מוזיקאים, – ואחרים פקידים כמותו, אף הם נשואים ואבות לילדים, אולם – והוא עצמו נתפלא על־כך – לא התעניין עתה לא בעיסוקם ולא בגלגולי חייהם, ואת תשובותיהם על שאלותיו, שאלות של שיגרה – אפילו לא שמע. אחר נתיישב על אחת הספות, שמע כמה בדיחות נושנות, סיפר אף הוא כמה בדיחות, ולא עברה שעה ארוכה, עד שלתמהונו מצא עצמו מנצח על המסיבה. “למה לא שרים משהו?” – קרא בקול רם שהיסה את הרעש מסביב, ועם כך שמע מאחוריו נערה לוחשת – “נחומצ’יק נחמד נורא היום”, והוא עצמו החל בשירה. הכל החזיקו אחריו, תחילה על דרך לצון, ואחר, כששיר משך שיר – מתוך התמכרות לזכרונות ישנים, של ימים טובים שחלפו. קולו של נחום היה נאה בעיניו, אולי אפילו נאה מכל יתר הקולות, ונדמה לו כי הוא שומעו בפעם הראשונה. עם כך גילה לימינו נערה נחמדה שלא הכירה, שחורת שער, שחומה ובעלת עינים מבריקות. הוא שם ידו על כתפה ובסמכו את ראשו לראשה לחש על אזנה “מה שמך?” – “דליה” – ענתה לו בחיוך מבודח. הוא המשיך לשיר ואחר שאל: “סטודנטית?” “לא” – ענתה שוב בבדיחות. “אלא?” – “מנסה לצייר”. – “מצליחה?” – “לפעמים… על־פי רוב לא”. – “נהנית מן הציור?” – “הייתי אומרת שכן…” – “זה העיקר”. – “אתה צודק”. אחר שאלה היא: “תל־אביבי?” – “כן”. – “גם כן אמן?” – “לא!” – צחק, ונהנה מן המחמאה. “אלא?” – “סתם פקיד”. – “מצליח בעבודתך?” – “לפעמים… על פי רוב לא”. “אינך עושה רושם כזה…” – “באמת?” – צחק שוב. עתה חש עצמו מאושש מאד וקרא בקול: “למה לא שותים משהו!” ועם כך נטל את דליה בזרועה והלך עמה אל הדלפק שעמדו עליו המשקאות.
לאחר שתי כוסיות של קוניאק חריף, דומה היה לנחום שהוא מכיר את דליה זה משנים רבות. לאחר השלישית – נשתכחו ממנו חבריו, ולא ראה אלא אותה בלבד. לאחר הרביעית – כינסה תחת זרועו והמתיק לחשים באוזנה. אחר־כך ניגש אליו בובלה ואמר לו: סידרתי עם בוריס שיקח אותך חזרה. תזכור, בשתים־עשרה וחצי הוא יוצא. בסדר גמור! – החזיר לו נחום בנפנוף יד – אני אסיר תודה לך במאד! אחר־כך שוב פרצה שירה, רעשנית מבתחילה, אלא שנחום לא נטל בה חלק. עצבות ירדה לשכון בלבו והוא עמד שעון אל הדלפק וזרועו לופתת את צוארה של דליה ושניהם השקיפו על השרים בחיוך מעומעם. משנפסקה השירה, הציע נחום לדליה עוד כוסית אחת, ולאחריה, ניטשטשו המראות לעיניו והלכו סחור־סחור סביבו. “נצא מעט?” לחש לדליה על אזנה. “אפשר…” ענתה לו, ויצאו.
כשפקח נחום את עיניו למחרת בבוקר, תקפתהו בהלה נוראה. דבר ראשון שראה היה תקרה גבוהה ובלתי מוכרה, שקורת־ברזל מסוידת בלטה מתוכה, ובהפנותו ראשו לשמאל – נדהם עוד יותר בראותו, נוגע בכתפו ממש, גל של שער שחור, שער נערה. כנכווה באש נרתע מן הגוף המוטל לצידו, התרומם מעט על מרפקו והעביר ידו על פניו כמבקש להתעורר מסיוט. מה מתרחש כאן? – טלטל את ראשו, ובהסתכלו על סביבו ראה שהוא שכוב על הרצפה, על גבי מחצלת, מכוסה בשתי שמיכות שחורות, והחדר הוא חדרו של בובלה. הנערה ששכבה לידו – התחיל להיזכר עתה – היא אותה נערה שפגש אמש במסיבה. על המיטה שליד הקיר שכבו שני בחורים, שהאחד מהם היה בובלה עצמו ובפני השני אי אפשר היה להבחין, כי היו פונים אל הכותל. צמרמורת עברה בגבו והוא חש שכל גופו מתכסה בזיעה קרה. מן החלון פרץ פנימה אור יום. בהסתכלו בבהלה בשעונו ראה שהשעה – עשר פחות רבע! רקותיו הלמו. הוא העביר שוב את מבטו על סביבותיו, מבט שפחד נשקף ממנו, כאילו הוטל לסוגר והוא מחפש בו פתח לבריחה. מראה הנערה הזרה השוכבת בבגדיה לצידו, לצידו ממש, שקועה בתרדמה, העביר בו חלחלה. אל אלהים! – אמר – מה מתרחש כאן? הרי צריך הייתי עוד בלילה להגיע הביתה… וציונה… משאמר ציונה והעיף שוב עין על הנערה, הרגיש כאילו איזה מעשה־שטנים אירע בו. חש שאט־נפש מעצמו, והרגשת טומאה ועוון כבד, כבד מנשוא, שרצון למות, למות ולהיעלם, נתלווה אליה. הוא נשא עיניו לתקרה ורגע חלפה בו מחשבה שיכול הוא לתלות עצמו בוו המבצבץ מן התקרה. מוות טמא יהיה זה – חשב – טמא ומזוהם כמו כל מה שעבר עלי בלילה. פתאום נזכר בבנו, ועם כך נתרומם בבת־אחת כדי ישיבה, והגיע בידו אל המקטורן שהיה תלוי על הכסא. כן, בקבוק התרופות הקטן היה בתוך הכיס. דבר זה הרגיעו במקצת. עתה ניסה להיזכר מה היה בלילה ואיך הגיע לכאן. הוא חש כבידות נוראה בראשו, בעיקר בחלקו האחורי, כאילו אבנים היו מוטלות שם בתחתית הגולגולת, וחלל הראש כולו היה מעובה בערפל סמיך. אדי היין – אמר לעצמו. כן, הוא זכר שיצא עם אותה נערה, דליה שמה, מאולם המסיבה, עמד עמה שעה ארוכה על המרפסת, ואחר כך – הוא לא זכר איך היה הדבר – נכנס אל חדר קטן, שרוי בחשיכה, שרק אור פנס־רחוב חדר אליו דרך החלון, חדרה הפרטי של מיקי כנראה. הוא אחזה בזרועותיו, ומבעד לדלת הגיעו לאוזניו הקריאות, הצחוק וקולות השירה מן האולם… אחר־כך פסקו הקולות ונשמעה נגינת פטיפון… אחר־כך, בשכבם על המיטה, שמע כי קוראים לו בשמו, והיא, בחושבה שאין הוא שומע, ניערה אותו בכתפו ולחשה, קוראים לך, אך לא היה ברצונו לקום, או אולי התבייש… אחר־כך – נזכר – טלטל אותו מישהו משנתו וקרא קום, מיקי רוצה לישון, ושמע קול צחוק בחשיכה, וכשקם, קפץ בבהלה, משמש בכיס המקטורן וגילה שבקבוק התרופות הקטן איננו. הוא חיפשו על המיטה, מתחת למיטה, על הרצפה, בין כרעי הכסאות והשולחן, ואף הנערה, דליה, ועוד שני בחורים, שאחד מהם היה בובלה, גחנו על הרצפה ועזרו לו בכך… עתה זכר שבובלה צחק כל הזמן ולא פסק מלשאול, למה לך הבקבוק, אני אתן לך אחר במקומו, יש לי הרבה, אך הוא לא אבה לשמוע, התרגז ואמר שלא יצא מן החדר אם לא ימצא את הבקבוק. לבסוף מצאה אותו דליה בין דופן המיטה לבין הכותל וארבעתם יצאו החוצה ונכנסו לתוך הג’יפ… עתה מחה את הזיעה הקרה ממצחו ובהה נכחו במין מבט עכור, שלא היה בו עצב, אף לא חמלה או חרטה, אלא מעין טמטום שלאחר־יאוש… הכל היה כה זר ומוזר עד כי דומה היה לו שלא בו עצמו נתרחשו כל אותם הדברים, ושאף עתה לא הוא גופו יושב והוגה בהם אלא מעין גלגול שלו… מבעד לסורגי החלון ראה ענפי אורן מתנענעים בקרני־שמש… ציפור אחת היתה מקפצת עליהם… פיסת־רקיע תכולה, שבתית… הכל בחוץ כמו שבת, חשב… על המיטה שכבו שני הבחורים, גב אל גב, שקועים בתרדמה בדממת־החדר, דממה קייצית חמה ורגועה, דממה שמעבר לזמנים, של עולם שכולו שלווה… לשמאלו היתה ערימת השער השחור, ועתה, בהיותו ישוב, יכול היה לראות גם את הפנים שמעברה. חוורון של חלום היה נסוך עליהם, והשפתים היו פשוקות קמעה… הנחיריים רטטו מעט מפעם לפעם והעפעפיים היו ארוכים, חושניים, חפים־מחטא, כעפעפיה של ילדה קטנה… על מסעדי הכסאות היו תלויות, קמוטות, שמוטות זרועות, ברישול תמים, חולצותיהם של הבחורים… על האצטבאות, הספרים, ספרי ארכיאולוגיה והיסטוריה… בפינות – כדי נחושת… דממת שבת, דממת־חג טהורה, היתה שורה על הכל, כמו היה זה בוקר שבת באוהל פלוגה ו' באילת־השחר, כשאף שם היו ענפי האורן מתנענעים בקרני השמש וציפרים מנתרות עליהם… פתאום החרידו הרהור שאפשר שברגע זה עצמו מחפשת המשטרה אחריו, כי… אכן, אין ספק בדבר, שמאחר שלא חזר הביתה בלילה ואף לא בבוקר, בטוחה היתה ציונה שאסון קרה ומיהרה להודיע על כך… ודאי צלצלה גם למשרד… הוא נזכר שיום ג' היום, יום ביקורו הקבוע של מנהל המחלקה וכי היום דווקא היה בדעתו לדבר עמו בעניין תיקון הדרגה… אל אלהים, מה אני יושב כך! – צעק בנפשו, ועם כך קם על רגליו ומיהר אל חדר הרחצה, לשטוף את ראשו, את כל גופו, בזרם מים קרים, אולי ינוקה מן החלאה שדבקה בו.
כשחזר ונכנס לחדר, וראשו נצטלל מעט לאחר הרחצה, נישא אליו מן המצע שעל הרצפה, חיוכה החביב של דליה, ששכבה עתה אפרקדן, עיניה פקוחות, זרועותיה המבהיקות תחת ראשה, ושערה גולש על מרפקיה. “לא הרגשתי כלל שקמת…” אמרה בקול צרוד במקצת, כאילו חרוך ממדורת לילה, אך בנעימה רכה, אפופת סוד. נעימה זו, שכבר עשתה אותו לשותף לקשר־חשאין, קשר של חוטאים, לא מצאה חן בעיניו. הוא ניגש אל הכסא, הסיר מעליו את המקטורן, ומבלי הבט בה אמר: “אני מוכרח למהר ולנסוע”. “כבר?” – שאלה בעצבות ונתיישבה כשידיה מושטות לפניה על השמיכה. “צריך הייתי לחזור עוד בלילה… כבר אחרי עשר…” – אמר ביובש ובהסתר־פנים, בבקשו למחות כל זכר של קירבה ביניהם. דליה הסתכלה בו רגע, העבירה ידיה על שערה, לסדרו, ואחר אמרה בהיסוס־מה: “אם כן חכה לי כמה רגעים… אלווה אותך”. “טוב, הזדרזי” – אמר. היא קמה, יישרה את שמלתה, ומשפנתה לחדר הרחצה, הסתכל אחריה והודה בלבו שגוף נאה מאד לה, מתניים צרות וגמישות, צואר גבוה, והשער השחור… בעצם, אמר, גסות היא מצידו לדבר אליה כאילו לא הכירה כלל. הוא הזדקף מלוא קומתו, ופנה אל כוננית הספרים, כשידו משתעשעת מבלי־משים בבקבוק התרופות הקטן שבכיס המקטורן.
“בוקר טוב!” – החריד את הדממה קולו של בובלה. הלה נתיישב בתנועה זריזה בקצה המיטה ונשא עינים חייכניות וקונדסיות אל נחום. “מה שלומך?” – אמר במחותו מעל פניו קורי שינה.
מראהו של בובלה הזכיר לנחום שוב את המצב האיום שהוא שרוי בו.
“אני לא יודע מה קרה לי…” – גמגם – “שתיתי… ואחר־כך…”
“קראנו לך, חבוב! בוריס רצה לקחת אותך אתו, צעקנו נחום, נחום, ואין עונה. רק לפנות בוקר מצאנו אותך בחדר של מיקי…”
“אני מוכרח להגיע לתל־אביב במהירות האפשרית… אתה מבין מה זה ש…”
בובלה הסתכל בו ופרץ בצחוק:
“מה זה היה לך עם הבקבוק? ‘בלי הבקבוק אני לא יוצא מכאן!’ צעקת. היית כנראה שיכור לגמרי!”
“בערך…” – הסמיק נחום עד שרשי שערותיו. רצה לומר משהו על הבהלה שגרם לאשתו, אך לא העיז לקרוא בשמה – “בבית חושבים ודאי שקרה לי אסון… אתה מתאר לך…”
“אמרת לאשתך שאתה נוסע, כן?” – אמר בובלה בהשחילו רגליו למכנסיו.
“כן, אבל אמרתי לה שאחזור בלילה, ועכשיו…”
“מה אתה דואג, חבוב? היא הבינה מעצמה שהמכונית התעכבה ולא יכולת לחזור – זה הכל…”
“בוקר טוב!” – הכריזה דליה בהיכנסה, רעננה, מסורקת, וסמוקת שפתים.
“ישנת טוב, ילדה?” – שאל בובלה בחיוך יודע־סוד.
“מצוין!” – הכריזה דליה, ובהתייצבה לפני נחום כשידיה אל מותניה, אמרה: “ובכן – הולכים?”
“לאן הולכים?” – קרא בובלה בגערה בהסתכלו בשניהם.
“אני מוכרח לנסוע… אתה מבין…” – אמר נחום ברוח נמוכה.
“לא, חבוב! אתה נשאר פה, לפחות עד אחר־הצהרים! וגם את!” – קרא בובלה.
“אין מה לדבר…” – חייך נחום, חיוך מאונס – “אתה מבין..”
“מה אני מבין?” – צעק בובלה והעמיד פנים זועפות כנגד נחום – “מה אני מבין? – עכשיו עשר וחצי. לעבודה – כבר לא תחזור היום. איבדת יום. לא נורא. לא יפטרו אותך בגלל זה. ואשר לאשתך… הוא חושב שאשתו דואגת לו, שהיא פוחדת שקרה לו אסון…” – פנה אל דליה בלגלוג – “אתה משוגע!” – קרא אל נחום – “מעשה רגיל בכל יום: הבעל נוסע – ונשאר לעוד יום! מעצמה תבין שהתעכבת בגלל עניין זה או אחר – זה הכל!”
“לא לא…” – אמר נחום בקול רפה. מבקש היה להעמידו על טעותו בעניין אשתו ולומר לו שלגביה אין זה מעשה רגיל שבכל יום, שיתעכב מחוץ לבית לילה שלם, ועוד בוקר, ללא הודעה, ושבכלל – הילד חולה במקצת ועבודת הבית רבה… אלא שלא יכול לומר זאת עתה, בייחוד בנוכחותה של נערה זו – “לא, אני מוכרח לנסוע!” – אמר ביתר תוקף ועשה צעד כלפי הדלת.
בובלה תפסו בזרועו ועצרו:
“רגע אחד, חבוב” – אמר לו – “תראה, אני ויהודה” – הוא רמז בראשו לעבר הבחור ששכב על המיטה ונחר – “נוסעים עוד מעט לסביבות אבו־גוש, גילו שם עתיקות מעניינות מן התקופה הכנענית. אתה ודליה תסעו אתנו, נבלה קצת בחיק הטבע, נחזור העירה, ולפנות ערב תוכל כבר להיות בבית… מה דעתך, דליה?”
“מצדי…” – אמרה דליה ונשאה עינים מפללות אל נחום – “אני אשמח מאד…”
זיווג זה שבובלה עושה בינו לבין דליה, כדבר המובן־מאליו, לא מצא חן בעיני נחום. לבד זאת, שוב הבהילתהו המחשבה שברגע זה עצמו נטרפת דעתה של ציונה מרוב דאגה לו.
“לא לא, אינני יכול…” – אמר וביקש לשמוט זרועו מאחיזתו של בובלה.
“תסביר לי למה” – הוסיף בובלה להחזיק בו – “אתה חושש מפני אשתך?”
“לא…” – העלה נחום חיוך מאונס ומעוקם – “לא זה…”
“אם כן – מה אכפת לך אם תחזור לתל־אביב בעוד כמה שעות?” – לא הרפה ממנו בובלה.
נחום הישיר מבטו אל בובלה וחייך. בעצם – חשב – אין בזה שום דבר בלתי־רגיל שאדם נוסע מביתו ומתעכב שעות מספר יותר מן הצפוי. אפילו אם אשתו דואגת, סופה שתבין שאילו קרה לו משהו בלתי־רגיל, נאמר אסון, כבר היו מודיעים לה על כך… ולמה הוא חושש? – האם אין זה משום שנשתקע כל־כך בחיי הבית ובטרדות הקטנות של יום־יום? האין בכך מסימניה של הזדקנות־הנפש? האין הוא נראה עתה – ובצדק – בעיני בובלה ובעיני דליה זו, בעל־בית זעיר החושש לעורו משהו יוצא ממפתן ביתו אל אויר העולם?
“כמה זמן תשהו שם?” – שאל.
“שעה־שעתיים – זה הכל!” – הרפה בובלה מזרועו של נחום – “בחמש תוכל להיות בתל־אביב… זהו־זה!” – טפח לו על שכמו – “נקים את יהודה ונצא לדרך!”
כעבור שעה לערך, לאחר טלטולים בדרך עפר עקלתונית בהרים, נעצר הג’יפ לרגלי גבעה חשופה שבובלה כינה אותה דיר עטאר. “כחמישים צעד מכאן – נמצאת החפירה” – אמר בובלה והוליך אחריו את יתר השלושה במעלה שביל משובש באבנים. “הנה כאן” – אמר בהגיעם לפני מחילה צרה שתלולית עפר היתה שפוכה על גדתה ושעל נחום לא עשתה כל רושם מיוחד, כי היתה בעיניו ככל תעלה אחרת הנחפרת לצרכי ביוב. בובלה ויהודה ירדו לתוכה, חיטטו בעפרה ובאבניה בסקרנות של מחפשי מטמונים והחליפו ביניהם סברות שונות. נחום ודליה עמדו על שפתה ובהו לתוכה ברוח שוממה כאילו היו עומדים על פי קבר. “אינני מבין בזה כלום” – משך נחום בכתפיו.
“בוא, נעלה אל הפסגה” – אמרה לו דליה, ושניהם נטשו את המקום.
בהגיעם אל ראש הגבעה נגלה לעיניהם מראה נהדר ורחב אפקים: בבקעה שלרגליהם – אבו־גוש על בתיה העתיקים ומנזריה הטבולים בירק, על ההר שמנגד – הפסל הלבן, מצודת המשטרה והחורש שמסביבו, ימינה משם – יער קריית־ענבים, הגגות האדומים של מעלה־החמישה, הרחק יותר – הצריח של נבי־סמואל, ומן העבר השני – הבקעה הירוקה של עין כרם, פסגת הקסטל, הטירה הלבנה של מיס קרי… המראה היה כה נהדר, שברוב התפעמותה כרכה דליה זרועה סביב מותניו של נחום, סמכה ראשה אל כתפו וצפתה בנוף כשהיא מניחה לרוח העזה לנופף בשערה הארוך באין מפריע. “רוח נוראה…” – צחקה באספה את שולי שמלתה, שהתנופפה אף היא. בלבו של נחום עורר המראה זכרונות נושנים רוויים חוויות גדולות. הוא הכיר כל שביל וכל סלע בהרים האלה ובכמה מן המשלטים שבסביבה זו נפלו לצידו מן הטובים שברעיו. הוא עצמו היה נתון כאן בסכנת מוות פעמים אין־ספור. לא הרחק ממנו, על צלע גבעה הצופה אל פני הכביש היה המשלט שאליו היה רתוק שבעה־עשר יום ללא אוכל כמעט. צמרמורת עברה בבשרו משנזכר בשעה אחת של בין־ערביים, כששיירה שעלתה לירושלים נעצרה ליד מחסום של אבנים והוא וכיתתו יצאו לחלצה, כשאש ניתכת עליהם מן ההר שמנגד… אפילו עתה נסתמרו בו כל חושיו בפתאום, כבחיה הנרדפת על צוואר מכל עבר, כמו אז… הה, ימים גדולים… דמעות עלו בעיניו משנזכר בחבריו הטובים מן המחלקה, שכל אחד מהם מוכן היה למסור את נפשו למען רעהו… הה, ימים גדולים… שלח מבטו הרחק לימין, אל מצודת הקסטל. הוא נזכר באותו לילה שלפני ההתקפה, כשיצא עם המחלקה בשתיים אחר חצות מקריית ענבים וכולם עייפים עד מוות, לאחר 48 שעות ללא שינה… זכר את הבוקר ואת הדממה האיומה שמסביב… את טרטור המשוריינים על הכביש ואת ההסתערות הפתאומית על ההר… אחר נזכר ביום שלמחרתו, כשפוצצו את בתי הכפר והחלה ההתקפה מבית־סוריק… הרעמים הראשונים של התותח… שריקות הפגזים… הקריאות “פגז”… ההתחבאות המבוהלת בעמדות… ושוב דממה ומראה הסלעים הלבנים הלוהטים בשמש… “יותר מארבעים איש נפלו לנו על הקסטל” – אמר, כמו לעצמו, ודליה נשאה עיניה אליו, אחר־כך שלחה מבטה אל המצודה, ביקשה לומר משהו אך לא אמרה, מחשש שתחלל את זכרונותיו… כן, – חשב נחום, – כל המרחב הזה על הריו ובקעותיו נכבש על ידינו – ואיפה אנחנו? חיים את חיינו המרופטים איש איש בביתו, בחברת משפחתו וכליו, רחוקים אלפי מילין מכאן… הה, אנשים עלובים אנחנו, העושים את המעשים הרגילים ביותר, יום יום, יום יום…
“הי, נחום!” – נשמע קולו של בובלה, ושניהם גלשו למטה, אל מקום החפירה. “אוצר גדול טמון פה” – אמר בובלה בהראותו על כמה חרסים ואבנים שצבר – “היה זה מקום של פולחן כנראה”. יהודה הביע סברה כלשהי על עיר־מלך, שנחום לא הבינה. “מה דעתכם שנאכל צהרים באבו־גוש?” – שאל בובלה.
רעיון זה מצא־חן בעיני נחום. קשה היתה עליו הפרידה מסביבת־הרים זו שמיטב זכרונותיו אצורים בה.
“בתנאי שלא נשהה שם זמן רב מדי” – אמר באחזו בידה של דליה.
בצאתם מן הג’יפ לרחובה של אבו־גוש, כרך נחום את זרועו סביב מותניה הנאות של דליה ולחש לה: “נהדר פה, לא?” “מקסים” – אמרה דליה. וכשצעדו כך, מאחרי בובלה ויהודה, בין שתי שורות בתי האבן עם פתחיהם הקמרוניים, דומה היה לנחום כאילו נמצאים הם בעיירה הררית אחת שבארץ נכריה, והוא עצמו גיבור של סיפור אהבים נועז, רב־הרפתקאות. כאן, במקום שאיש אינו מכיר אותם, הרחק מן החברה שנידתה אותם כביכול בשל מושגיה על חטאים ואיסורים – יכולים הם למצוא את אושרם איש בחיק רעותו. “הסתכלי” – אמר לה בהראותו על בית עתיק וגבוה, אטום פתחים, שאיזוב צמח מבין אבניו – “לא מזכיר לך טירה מימי הבינים?” דליה נעצרה, הסתכלה בבית־החומה רגע ממושך, כמודדת אותו מזוית ראייתו של נחום, ולבסוף אמרה: “נכון, כמו טירה מימי הביניים…” ולאחר שעשו עוד צעדים מספר, אמרה בעצב: “יש פה מקומות נהדרים לציור”. שניהם שתקו והתבוננו על סביבותם כמהלכים בעיר קסומה שמעולם האגדות. “היית רוצה לגור פה?” – שאל נחום. “נורא רוצה” – אמרה בהתמכרות ובערגה. – “אתה?” “או, אני אוהב את הסביבה הזאת” – אמר בקלילות – “ברצון הייתי עוזב את העיר ועובר לגור פה”. “אם כן למה אינך עושה זאת?” – נשאה אליו עינים עגומות. “לא תמיד אנחנו עושים מה שאנחנו רוצים” – אמר, ובלי־משים גלגל בידו את בקבוק־התרופות הקטן שבכיס המקטורן.
“ניכנס פה” – אמר בובלה, וארבעתם נכנסו למסעדה רחבת־ידים אך חשוכה, שכתליה היו צבועים ירוק ומראה גדולה היתה קבועה בירכתיה. משנתיישבו, בא המלצר הערבי, נפנף במטפחתו על טבלת השולחן, הרכין עצמו עליהם ושאלם למבוקשם. “מה רצונך?” – שאל נחום את דליה בהחווייה, ועם כך נעמה לו ההרגשה שניתן לו להשפיע אדיבותו על נערה, זו פעם ראשונה לאחר שנים רבות. “לא איכפת לי” – צחקה דליה וכינסה כתפיה – “העיקר שיהיו אלה מאכלים ערביים אמיתיים, אתה יודע…” נחום נשא ראשו אל המלצר ומנה בשמות כל המאכלים הערביים שזכר, וכמוהו עשו גם בובלה ויהודה. “גם בקבוק עראק!” – קרא נחום אחר המלצר, ועד שהלך הלה להביא את הארוחה, גלגל בובלה בסיפורים מענייני הכפר. תלאותיה של משפחת אבו־גוש, המריבות בין בתי־האב והכיתות, ההברחות, מעשה באשה הרה שגורשה אל מעבר לגבול, מעשה בעקירת עצים בבוסתנים… על השולחן הועלו צלחות עם פלפלים חריפים, לפת, מלפפונים חמוצים, חומוס, קבאב, שישליק… נחום מזג עראק לארבעתם והרים כוסו לחיי הרעוּת שלא תחדל לעולם, ומשירד המשקה לקרביו חש תיאבון טורפני שתשוקה עזה לדיבור נתלוותה אליו. לאחר הכוס השלישית, ומשפיתח את חגורתו, החל לדבר בשבח החיים בחיק הטבע: הוא היה מכנס את כל החבורה שהיתה אמש במסיבה ומארגן אותה להקים כפר שיתופי במבואות ירושלים… בבתים הנטושים של קולוניה למשל, או בבית־סריס… הכל היו זונחים את משרותיהם שבעיר ואת לימודיהם ומתמסרים לעבודת האדמה… הנשואים שבהם היו מתחייבים לעשות זאת אפילו אם נשותיהם לא תרצינה בכך… הרווקים היו לוקחים נשים תימניות מן המעברות הסמוכות, היודעות להעמיד הרבה ולדות… אלה חיים בריאים המגדלים גזע של אנשים בריאים, בעלי־קומה וחסונים… בובלה ויהודה הסכימו לכל דבריו, ודליה לא פסקה מלצחוק. נחום היה מוכן לשבת כך עוד שעה ארוכה ולהמשיך בפיתוח רעיונותיו באוזני רעיו, אלא שבובלה הזכיר לו שעליו לחזור לתל־אביב היום. משיצאו מפתח המסעדה אל הרחוב המוצף אור־שמש, היתה דעתו של נחום זחוחה כל־כך, שחש כאילו רגליו מתנשאות מן האדמה מאליהן, הבתים חגים ומרקדים, והאנשים העוברים על פניו, עליזים כביום חג. “חג היום בכפר” – אמר לדליה. דליה צחקה. “אצלך בראש חג”, – אמרה.
השעה היתה כבר ארבע וחצי כשהגיעו לירושלים, ולאחר שנפרד נחום מעל בובלה, אמר לדליה: “אלווה אותך הביתה”. “לא, נחום” – אמרה לו – “אתה צריך לנסוע. אשתך וודאי דואגת מאד”. דאגתה זו לשלום־הבית בינו לבין אשתו – הכעיסה אותו מאד. “זה בסדר” – אמר – “היא יודעת שאחזור”. “כבר מאוחר, נחום” – אמרה לו ברצינות רבה. “אין דבר” – אמר –“יש מכוניות לתל־אביב עד חצות”, והלך עמה ללוותה. ליד פתח ביתה נעצרה דליה ואמרה: “ובכן – ניפרד…” “אעלה אתך לחדרך – אם לא איכפת לך” – אמר נחום. “לא, נחום…” – אמרה ברפיון – “עליך לחזור. אשתך באמת דואגת מאד ואינני רוצה שבגללי ייגרם לה צער כזה…” נחום צחק. “את לא מכירה אותה”, אמר, ועלה אחריה במדרגות.
חדרה של דליה היה חדר בלתי־רגיל בהחלט, שלא היה בו שום דבר מן השיגרה. עמדו בו מיטה אחת, מכוסה בשטיח צבעוני, ושולחן עגול ונמוך, ויתרו היה תפוס בבדים, מסגרות, כּנים, שפופרות צבע, בקבוקים, מכחולים וסמרטוטים. ארבעת הכתלים היו מכוסים בתמונות לכל רחבם. “כל אלה שלך?” – שאל נחום בסקרו במבט אחד את התמונות כולן. “אה, אלה ציורים ישנים” – אמרה דליה בביטול – “עכשיו אני מציירת אחרת לגמרי”. “כך?” – שאל בהצביעו על בד מצוייר שעמד על כן באמצע החדר ושנחום לא ראה בו אלא ערבוביה של צבעים אדומים וכחולים. “זה עוד לא גמור” – הסמיקה דליה והפכה את הבד על פניו.
נחום התיישב על המיטה, הניח זרועותיו על ברכיו ותלה ראשו בתמונות. סימטא צרה ושער ברזל בקצה… בית קטן שגגו אדום וברושים גבוהים לצידו… טחנת הרוח של מונטיפיורי… הכנסיה שבמגרש הרוסים… הרים חשופים… הוא הרהר בחזרתו הביתה. גם אם הכל כתיקונו ושום בהלה לא נגרמה בשל העדרו הבלתי־צפוי, יהיה עליו להתנצל לפני ציונה ולשקר לה. יצטרך לומר לה שנסע בענייני המשרד והוטלה עליו עבודה רבה שלא הספיק לסיימה. מחשבה זו דיכאה מאד את רוחו. הוא לא אהב להתנצל, ועוד פחות מכן – לשקר. אפשר שתחקור אותו ואז יסתבך בתשובותיו ויודה על האמת. אם לא על כל האמת, על מקצתה. שוב תפרוץ מריבה על דברים פעוטים כל־כך… לעולם לא יוכל להסביר לה מהו שהניעו לנסוע פתאום… מהו שתוקפו לעתים קרובות – אה, אין היא יודעת כלום על כך – להשליך מאחרי גוו את אורח החיים הרגיל ולהתחיל במשהו אחר, בלתי־רגיל בהחלט… היא לא תבין מהי ירושלים בשבילו, מה ההרים שמסביבה, חורשת קריית־ענבים, אבו־גוש, בניין המשטרה שבמו ידיו רשם כתובת אדומה בראשו… היא לא תבין מה הם לו החברים שפגשם אמש במסיבה… אמש?… נדמה לו שזה שבוע ימים לפחות שהוא שוהה פה…
“במה אתה מהרהר?” – שאלה דליה בהתיישבה לצידו על המיטה.
נחום שתק.
“תמונות יפות” – אמר – “בייחוד זו עם ההר והמחצבה שלרגליו”.
“עצוב לך?” – שאלה.
נחום חייך והוסיף להסתכל בתמונות.
“למה את לא ממשיכה בסגנון הזה?” – אמר.
“נמאס עלי…” – אמרה בביטול, וכאילו קטעה את משפטה. אף היא הסתכלה בתמונות התלויות על הקיר.
מעט־מעט ניטשטשו התמונות. הדמדומים נתעמעמו והלכו ועלטה נתכנסה בחדר עד שמילאה אותו והיתה לחשיכה.
“ספר לי מעט על עצמך” – אמרה דליה בקול אפלולי.
אך לנחום לא היה מה לספר על עצמו על כן שם ידו על כתפיה, וכשנשק לה, לחשה: “אתה צריך לנסוע, נחום… לא תגיע…”
כשהתעורר וחש את האפילה המעובה שמסביבו – קפץ בבהלה מן המיטה וקרא, “אל אלהים, אני השתגעתי לגמרי!” גישש ומצא את המקטורן, מישש את בקבוק התרופות שבכיסו ואמר, “אני רץ!” דליה התרוממה, הדליקה את האור ואמרה, “אחת וחצי…” “אחת וחצי!” צעק. “כבר אין לך קשר, תגיע מחר בבוקר…” – “אני מוכרח להגיע!” – קרא ומיהר אל הדלת. “לאן אתה הולך” – אמרה דליה בקול לאה, מצועף בקורי חלום – “לא תמצא כבר מכונית בשעה זו”. “אם כן אלך ברגל” – אמר בתוקף. הפטיר “שלום” ויצא.
בחוץ היה לילה ירושלמי נוצץ וקר, ללא אדם ברחוב וללא אור בחלון. ליל אבנים. רדוף דמיונות מבעיתים אץ נחום במורד הרחוב אל תחנת המוניות. בדמיונו ראה את ציונה מתרוצצת בין תחנות המשטרה לבין בית־הוריה ומבקשת עצה להגיע לירושלים. בבית שומרת השכנה על הילד. הילד ממרר בבכי, צועק אמא בכל כוח ומעיר את יתר השכנים… אביה מתקשר טלפונית אל מנהל המחלקה שבה הוא עובד… הלה אינו יודע דבר… מציע להתקשר בבוקר עם המשרד בירושלים… זיעה קרה כיסתה את עורפו, זחלה לאורך שוקיו.
התחנה היתה ריקה מאדם. שורה של מכוניות עמדה בצד המדרכה, אך כולן היו שקועות בתרדמה.
“אני מוכרח להגיע ויהי מה!” – אמר לעצמו. רגע חלפה מחשבה במוחו שיצא אל מבואות העיר ויחכה לאיזו מכונת־משא או לכלי־רכב צבאי, שהללו נוסעים בלילה לפעמים. אחר כך עלה בדעתו שיגש לתחנת המשטרה ויבקש שיסיעוהו לתל־אביב בדחיפות, משום פיקוח־נפש. אחר־כך שקל אם לא מוטב שילך אל מערכת אחד העתונים שוודאי יש להם קשר עם תל־אביב בלילה, או לפחות לפנות בוקר. לבסוף הבריק במוחו רעיון ששילח מיד את רגליו לרוץ ברחובות. הוא כיוון צעדיו אל שכונת מגוריו של בובלה. הוא יעיר אותו משנתו ויבקש ממנו להסיעו הביתה מיד. בובלה לא יסרב. הוא יבין.
לאחר חיפושים רבים, בהיעזרו בסימנים שונים שזכר, מצא את ביתו של בובלה. הוא דפק על הדלת, תחילה בזהירות ואחר־כך, משלא נענה, יותר ויותר בחזקה. לבסוף שמע רשרוש מבפנים, חריקת בריח, והדלת נפתחה.
“תסלח לי…” – מלמל נחום.
“נחום? – מה זה קרה…”
נחום נכנס, ובובלה העלה אור, התיישב על המיטה וניסה לסלק את השינה מעל פניו. “חשבתי שנסעת כבר” – המהם.
“יש לי בקשה אליך…” – אמר נחום בקול רועד.
בובלה נשא אליו עינים תמיהות.
“שתסיע אותי לתל־אביב”.
בובלה תחב אצבעותיו בשער ראשו, השפיל עיניו אל ברכיו, אחר נשא אליו מבטו ואמר:
"עכשיו?''
“כן. עכשיו…” – אמר נחום – “אני לא יודע מה קרה לי. הייתי עיף כנראה. נרדמתי. בבית בטח בהלה נוראה”.
בובלה השפיל שוב ראשו, כמסתכל בטבורו, וחרש את שערו באצבעותיו.
“אבל אין כבר הבדל בזה אם תסע בבוקר” – אמר – “בשמונה תוכל להיות בתל־אביב”.
“אני מוכרח להגיע עוד הלילה” – אמר נחום – “אני… יודע שזה קשה לך… ובעצם, אין לי זכות לבקש… אבל, זו הפעם היחידה…”
בובלה היה עיף, עלוף שינה, וליאות פשטה בכל אבריו משחשב שיהיה עליו לקום עתה ולהניע את הג’יפ. הוא המשיך לשבת מכווץ בעצמו, ללא אמור דבר.
נחום חש מחנק בגרונו. רצה לבכות מחוסר־אונים. כל הדברים שאירעו בו מאז צאתו מביתו (נדמה לו שהיה זה לפני זמן רב מאד, לא ישוער) ועד עתה, צבאו עליו פתאום מבלי יכולת לעמוד בפניהם. הוא לא ידע אם כאב הוא זה, או חרטה, או חלל ריק פעור כתהום, אך ידע שהוא מנוער מכל, ואין לו אחיזה בשום מקום… ולא דבר של ממש להחזיק בו… ולא ידיד… ולא בית… והרגשה זו אין לה כבר תיקון לעולם.
הוא התיישב בקצה המיטה והדממה זמזמה באוזניו. ביקש לומר משהו, להתוודות, לפרוק מעט־מה מן המועקה הרובצת בתוכו.
“אני לא יודע מה קרה לי..” – אמר – “נסעתי אתך מפני… שרציתי לראות שוב את החברה… פשוט לשכוח קצת ולהיזכר בימים ההם… אתה מבין… אני חי חיים די רגילים… ורוצים לפעמים לצאת מזה… לעשות איזה דברים גדולים, כמו אז… שמסעירים את הלב… להרגיש שאתה חי בשביל משהו… ופה… הכל כאילו התהפך… נסחפתי פתאום לדברים שלא רציתי בהם בכלל… לא יודע למה… לא יודע איך נטפלתי פתאום לבחורה שאני לא מכיר אותה בכלל ואין לי כל יחס אליה… כאילו… כאילו שכחתי שיש לי בית… וילד… ואשה… אני לא יודע איך אצא מזה עכשיו… נדמה לי שהכל הרוס אצלי…”
בובלה ישב בראש שחוח והחריש. אחר קם על רגליו, מתח את אבריו, חייך אל נחום ואמר:
“שטויות. מעשה רגיל בהחלט. קורה לכל אחד”.
“אבל למה זה קרה כך?” – אמר נחום – “אני בכלל לא רציתי בזה… התכוונתי למשהו אחר… אחר לגמרי…”
“בוא ניסע” – אמר בובלה ונטל את מפתחות הג’יפ.
בהגיעם לתל־אביב היה סגריר של טרם־בוקר תלוי באויר. הרחובות היו ריקים והבתים עמדו חיווריינים, עטופים בשינה, מכונסים מפני הצינה. אי־פה אי־שם מיהר פועל לעבודתו.
הג’יפ נעצר לפני ביתו של נחום, שעמד אף הוא מחריש ומסוגר, מחותל בדמדומים. התריסים היו מוגפים, ומנוחה שקטה, כמנוחת נשימתו של ילד באשמורת אחרונה של לילה, חפפה עליו.
“להיכנס אתך?” – שאל בובלה.
“לא, אין צורך”, – אמר נחום – “אני מודה לך מאד… מאד מאד”, לחץ את ידו.
בצעדים חרישיים, על קצות בהונותיו, עלה במדרגות, ובהגיעו אל הדלת, נעצר, הטה אוזן להקשיב, ואחר תקע בזהירות רבה את המפתח בחור המנעול.
ציונה ישבה במטבח והאכילה את הילד. פניה היו חוורים, וקשתות כהות היו מתחת לעיניה הפקוחות לרווחה.
“שלום” – מלמל, ונתיישב על הכסא – “דאגת?”
ציונה לא ענתה דבר. היא תחבה כף של דייסה בפיו של הילד ודמעות התגלגלו מעיניה.
“לא היתה לי אפשרות להודיע לך…” – אמר, ועם כך שם ידו בכיסו וחש בבקבוק התרופות הקטן. ביקש להוציאו ולהעמידו על השולחן, אך חזר בו ושאל בקול נמוך:
“הוא מרגיש יותר טוב, הילד?”
ציונה לא ענתה. דמעות נשרו מעיניה על כותנתו של הילד.
נחום קם ופנה לשפות קומקום על הכירה. בחלון הבהיק כבר אורו של יום רגיל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.