רקע
אהרן מגד
בלה, בלה...

אין לך קיבוץ שאין לו צדקת שלו. חמורה, קפדנית, ישרת־דרך ללא־סור־ימין־או־שמאל, עסקנית וטרחנית, חרוצה למהדרין. לא דבק בה שמץ חטא ולא נמצא בה פסול אשר עווֹן, אדוקה בתרי"ג מצוות ואין מלפניה סליחה כלפי קלי־הראש והליצים. כל־כולה כובד־העול וחומרת החובה אשר מטילים עלינו החיים שכל־כך קשים הם וכל־כך אכזריים, בתוקף המצב ונסיבות הזמן הקודרות, והגורל אשר יעדו לנו עמנו וארצנו. בזכותה ובזכות שכמותה מתקיים הקיבוץ. נין ושריד היא לאמותינו, עליהן־השלום, שרה, רבקה, רחל ולאה שצדיקות גמורות היו. אלא שעל מעשי צדקתן של הללו יודעים אנו רק מפי האגדה והמסורה ואילו במוֹפתי צדקתה שלה חוזות עינינו יום־יום ושעה־שעה.

צדקת כזו היתה בּלה שלנו, הכלכלנית. בוגרת היתה מאתנו בארבע או בחמש שנים, ובשערה השחור מאד, הגזוז קצר, כבר טוויים היו כמה חוטים של שיבה, אך לעומת זאת היה מרצה שקול כנגד מרצם של כל חברינו וחברותינו בצירוף אחד. פליאה היתה לראותה כיצד היא מספיקה לעשות עבודה שלה, ועם זאת לסייע ביד הטבחיות, שוטפות־הכלים והמגישות גם־יחד, מכאן לכאן לעזור בהעמסת האשפה, לשאת שק לחם על גבה מן המאפייה, לפרק עם הנהג את המרכולת ממכוניות־המשא, להורות לחצרן איזה תיקונים יעשה בדוד הקיטור או במערכת המים, לריב עם המזכיר על בחורה המתרשלת במלאכתה. לעוץ ללולנית איזה מן השיירים תיקח לצרכיה, לנזוף ברפתן על מיעוט החלב המוקצב לה, להתקין במו־ידיה אצטבאות חדשות במחסן, לפי שיודעים אתם, אם תחכה עד שהנגריה תעשה זאת – יעלו עשבים בלחייה, לדאוג לכך שתעלת־השופכין תוטה לאפיקה, כי אם לא היא, ובעוד מועד, יעלה סירחון בכל המחנה, ובערב – עוד לאַחֵר בסידור העבודה עד שעת חצות. חוזר חלילה למחרת, ואפילו שבת שלה אינה שבת, כי אם תסמוך על המחליפה, מיד יהפך הכל על פיו. כל המצוי במחיצתה, רואה אותה ביגיעה ובפועלה, ואיך צופיה עינה על הליכות המשק, לרבות הליכות החברים ומעשיהם שבגלוי ובמוצנע, מין מורך־לב תוקפו, יראת־הכבוד ויראת־החטא ושפלות־עיניים, ודומה לו, כל־כמה שלא ישתדל, לעולם לא יגיע למעלת חריצותה ומסירותה, וכבר נחשב בעיניו קצת מאוס, קצת ראוי לתוכחת־מוסר, להרהורי תשובה, ועל־כל־פנים – רחוק מאד מן השלימות.

בושה לספר – אך אף כי טובה כפולה ומכופלת לנו ממנה, ואלמלא היא כידוע לא היינו מגיעים למה שהגענו – לא היינו מחבבים אותה כל־כך, אם לא לומר יותר מזה. שמא משום שמידה בינונית יש בנו, ושמא משום שקלי־ראש וחומדי לצון אנו. חס וחלילה שהיתה אומרת דבר־מה בגנותנו שעה שאנו מבלים בצוותא ובנעימים לעת־ערב, אלא שדוקא אותה שעה היא נוֹטלת מטאטא ומכבדת את רצפת חדר־האוכל. וכאילו היתה אומרת: טוב לכם שאתם פנויים לבילויים, אך את הרפש מי יסלק מכאן? – כמובן שאני! וכיוון שכך, כבר מהולה שמחתנו בשמינית של ייסורי־מצפון. ובסופה של מסיבה, כשאנו רוקדים, ואיש־איש חובק מותני זוגתו ומפליא בכרכורים ובתנופות – היא היא שמביאה כלי עם מים ומרַבֶּצת את האבק, להזכירנו שאין התענוגות דוחים את החובה. כך גם בשעת חצות, כשאנו עומדים מסביב לכירה שבמטבח וצולים מן השיירים של ארוחת הערב, אין לך גם פעם אחת שאין היא מופיעה לפתע, כביכול לגרד תחתיתה של איזו קדירה, או לסדר את הכלים על מקומם, ללא אומר ודברים, ומיד אנו נעשים חיישנים, נאלמים דומיה כתינוקות שסרחו, עד שנאנחים לרווחה ביציאתה.

מולקה שלנו, בחור מן הפשוטים, שמח וטוב־לב, אם גם מוּעד לכל מיני תעלולים ומעשים אשר לא ייעשו – היה משַׂנֵא אותה. לא יכול היה לשאת מראיה לעיניו. פעם, במר־ליבו, אמר לנו דבר של טעם: “אילו לפחות מצאתי משהו לא בסדר אצלה כבר היית מולק אותה. אבל כל הצרה היא שהיא תמיד בסדר, אתם מבינים מה זה?”

רעיון גדול אמר מולקה, והוא שביטא את כל אוזלת ידינו כלפי בלה ושכמותה. קשים רשעים לחברינו, אך מולקה היה גורס: קשות צדקניות לקיבוץ כספחת. כנגד הרשעים אנו מתמרדים, ואם רבים וחזקים אנו מהם – אנו מבערים אותם מתוכנו. אך לצדיקים אנו משועבדים עד יום אחרון ונאנחים תחת עולם ללא מפלט. ובלה היתה תמיד בסדר. ככל שלא היית אורב לה, לתופסה, ולא רק פעם אחת בלבד, בקלקלה כלשהי, בדבר שיש בו לפגוע בחוקי־חיינו – לא היתה ממציאה לך הזדמנות־נכספת מעין זו. צנועה שבצנועות היתה – חדרה דל ואין בו דבר מלבד מיטה צרה מכוסה בד־שק שזור חוט־רקמה עבה פה ושם, כסא קטן שהוא ארגז עץ מכוסה אף הוא בד־שק מאותו מין עצמו, ארון ללא דלתות שעל פתחו וילון מבד־שק מאותו מין עצמו, וכוננית לחצי־תריסר ספרים שמפית פרושה עליה מבד־שק מאותו מין עצמו. על מפית זו עמד תמיד אגרטל של חרס ובו צרור פרחי־שדה, כלניות ומרגניות בחורף, וקמשונים וקיפודנים ארוכי־קוץ בקיץ. בלה לא אהבה את פרחי התרבות הגדלים בצידי המדשאות. חדר זה, מקומו היה בצריף, כי על החדר שבבניין, שהגיע לה על־פי תור הוותק – ויתרה למען זוג זקנים, הוריה של צפורקה. אין צריך לומר שלבושה צנוע, שתי שמלות לשבת ושתיים לעבודה, ושמעולם לא חטאה בקבלת מתת מקרוב או גואל ולא בטובת־הנאה כלשהי מידי המחסנאית. מיום בואה אלינו, זכורה לנו רק שנה אחת שבה קיבלה חופשה לשמונה ימים, ואף אז לא יצאה מתחום המקום. יום־יום היתה סרה לשעה־שעתיים למטבח לסייע בידי המחליפה, אם בממש ואם בעצה. אף ביתר השעות דומה שלא מצאה לה מנוח, כי נראית היתה פעמים בגן־ירק פעמים ברפת, ויום אחד יצאה עם הפלחים אל קטיף תירס ובערבו סיפרו הללו שמעולם לא היה להם יום קשה מזה, כי אנוסים היו לרוץ אחריה בשורות ולא הצליחו להדביקה.

יש הקונה שלטון בעושר, בגבהות־לבב, בעזות־מצח וביתר מידות מגונות, ויש הקונהו בתוקף אדיקותו כי רבה ונשגבה עד מאד. בלה ודאי שמן האחרונים היתה. פעם, כשהיינו משיחים בכך, מי בלצון ומי במר־נפש, אמר איצ’ה, שהוא בן למשפחה יראת־שמיים: “אין לך דור שאין בו חסידים ומתנגדים, ואפילו הקיבוץ, שחבריו כולם מינים, נחלק לפי סימן זה. בלה היא מן המתנגדים ועל־כן איני סובלה. אנשים הפוסלים במומיהם של אחרים, מן הסתם יש בהם מום כלשהו.” וכשדחקנו בו לגלות לנו איזה מום יש בבלה, אדרבא, יוציאנו אלינו ונראה, ויסור מעלינו מורא צדקתה, משך בכתפיו ואמר: “משהו בה לא מוצא־חן בעיני, אבל אינני יודע מהו.” “אה, אינך יודע…” אמר מולקה מתוך אכזבה – “והרי זה מה שאני טוען, שאין לה שום חולשה…” אלא שלאחר זאת שקע בהרהורים, בדומה כאילו היה תוהה על טיבה ומתאמץ לדלות משהו מזכרונו, ולבסוף אמר, ספק אמירה ספק שאלה: “בלה זו אהבה פעם איש?…”

ניתן לשער שבלה היתה חשה ביחסו של מולקה אליה, לפי שאין לומר בשום פנים כי היה משתדל להסתירו מפניה. ללא טעם וללא סיבה היה מיירה בה מבטים כחניתות שחוטות, בעוברו על ידה, כאילו אמר: “הו, קוץ ממאיר בבשרי, צנינים בעיני, סירים וחרולים, מתי יגיע היום המיוחל הזה וימוש צילך מעל פנינו…” וכשהיתה מתיישבת מולו אל השולחן בחדר־האוכל, ודבר זה היה קורה משום־מה פעמים רבות. מיד היה נוטל כליו ועוקר עצמו לשולחן אחר בלי אמר ודברים. אחת לשניים־שלושה ימים היה מתאנה לה ומוצא אמתלה כלשהי לריב עמה, כגון למה מרק הפירות אינו חם כל־צרכו, או שהחצילים מלוחים יתר־על־המידה, או שהמנות זעומות מדי. אלא שאף כלפי מולקה לא חטאה בלה בשפתיה ולא ענתה למחרפה בלשונו, כי אם הסבירה לו בהשכל ובדעת, דברים מפורשים היטב, ק"ן טעמים, מעניין המצב הכלכלי ומצב העבודה, והכרחי האקונומיה וכיוצא־בזה, דברים שיש בהם לסבר אוזנו של כל בר־דעת. אלא שאת מולקה היו דברי חלקות אלה מרגיזים כל־כך, שהיה שומט עצמו מפניה, בתנועת יד של יאוש, ונושא רגליו בטרם תסיים משפטיה. וכמובן, שתמיד צדקה בריבה עמו. הה, הרי זו הצרה, שתמיד צדקה. שאפילו למולקה, שנהג בה ברשעות, החזירה במידה של חסידות, אם אפשר לומר כן, בבחינת מה שלמדנו פעם בספר ישעיה: “אכן חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם…”

“הה,” – אמר פעם מולקה – “אילו ראיתי פעם דמעה אחת בעינה, הייתי סולח לה הכל. דמעה אחת בלבד! בעד מרגלית אחת שכזו, הייתי נותן מחצית חיי! אבל מה יש לדבר – לא תזכו לכך, אפילו תארבו לה יומם ולילה – לא תעשה עמכם חסד כזה! לא בלה!”

כשבאה אלינו ז’אנֶט הצרפתיה, חלפה רוח תזזית בקבוצה, כאילו עברה יין. חיוכים וקריצות פרחו לכל עבר, ברק משונה ניצת בעיני הבחורים, רווקים מושבעים ראו עצמם פתאום צעירים בעשר שנים, היתה להם עדנה; הנשואים, רוח של בדיחות־דעת דבקה בהם, היו מציצים בה בהתנגב, מצודדים בה עין מעבר לכתפי חברותיהם, ובולעים את רוקם. רגשת־רוחות מעין זו לא זכרו הותיקים מאז יום העליה להתיישבות. השם בלבד היה בו כדי להעלות סומק בלחייהם של הבחורים. “ז’אנט…” היו מבטאים את שמה בחן צרפתי. “ראית את ז’אנט?” “ז’אנט כבר היתה כאן?” “היכן עובדת היום ז’אנט,” “ז’אנט עוד לא באה?” רבים נזכרו בפזמונות צרפתיים והיו מפזמים אותם בשעות העבודה ובחדר־האכל, ואחדים היו מחברים לַחַן כלשהו ומצרפים לו חרוזים מעין: “ז’אנט ז’אנט, הו, אלואֶט… ז’אנט ז’אנט, לבי לוהט… ז’אנט ז’אנט, האין זה חטא לאהוב אותך כעת…” אחרים לימדו לשונם כמה מלים צרפתיות והיו פונים זה אל זה ב“קומאן סאווה” ו“קאס קיל יה” ו“בון ז’ור מ’סייה” ו“בוֹן סוּאַר מאדאם.” “אוה, לה־דיאבל” – היו מגדפים הבחורים משנתקשו בעבודה כלשהי. “מארוולוֹ!” – היו קוראים בהתפעלות. “מארש א לה טראוויי!” – היו מאוששים איש את אחיו בצאתם לעבודה בבוקר. “פיני מאנז’ה” – היו מקנחים פיהם בסופה של סעודה בערב, “או־רבוּאר” – היו מנופפים יד זה לזה בהיפרדם. דומה כל עניין חשוב בקבוצה נדחה מפני ז’אנט, שכל הלבבות נתפנו אך לה. אפילו יוס, הגזבר, שהוא מחמיר פנים מטיבו ונוח לכעוס, היה חוזר לעת ערב מן העיר ופניו קורנות כאילו שמע הלצה טובה. לכניסתו למשק היה פונה אל החברים, בלגלוג כביכול, ושואל: “נו, מה שלום ז’אנט?”

ואמנם היתה ז’אנט בחורה שלא היינו רגילים בשכמותה. צחקנית, גחכנית, קרצנית, זיוותנית. שובבנית כצפריר קל שבחודש אדר. אותו הילוך מרפרף, כנכונה בכל רגע לצאת במחול, אותן תנועות־ראש חינניות, אותה נעימת־קול ענוגה כשיר! אותן שמלות ססגוניות, תלתול שבשער, ברק־שובבות שבעין! אותו תבלין של צרפתית! אותו מנהג חירות שלה עם הבחורים, שמיד לבואה כבר היא מפטפטת עמהם, כבר היא קוראת לכל אחד ואחד בשמו, והעיקר – צוחקת עמהם מין צחוק שדרכו להדביק ללא מעצור. כל דבר מצחיק אותה. נסה לשונך בצרפתית עילגת ותצחק, אמור לה משפט עברי ותצחק, שאל אותה לשלומה ותצחק. וכיון שנהגה ז’אנט חירות עם הבחורים שקלו לה אף הם בחפץ־לב מידה כנגד מידה.

דבר המסתבר מאליו הוא, כי משדרכה כף רגלה של ז’אנט בחצר הקבוצה, ראשונה שהקבילה פניה – היתה בלה; שכך מנהגה תמיד שמזדרזת היא לפרוש כנפה על כל חברה חדשה מיד לבואה. אך ירדה מן האוטובוס וכבר קידמתה בלה וברכה אותה במאור־פנים ואמרה לה את שמה ושאלה לשמה שלה. “ז’אנט?” – אמרה בתמיהה – “שם משונה במקצת, אך אין דבר, אנחנו נעבֵר לך אותו.” אחר נטלה מידה את צרורותיה ואמרה לה: “בואי, חביבה, עד שנמצא לך חדר של קבע, נשים את המזוודות בחדרי, לא כן?” והכניסה אותה לחדרה ואמרה, שמא רוצה את לנוח קצת מן הדרך, והגישה לה כוס מים ואמרה, רואה את? החדרים שלנו פשוטים הם וצנועים לא כמו בפאריז וודאי, אך יש בהם חמימות שאין בפאריז וודאי, ועם כך לימדתה קצת הלכות פשטות וצניעות הנהוגים בחיי הקבוצה. אחר, משנחה מעט, אמרה לה, בואי, חביבה, אראה לך את המשק שלנו כדי שתתמצאי בו, ושילבה זרועה בזרועה והוליכה אותה בשבילי המחנה. היא הראתה לה את גינות הנוי, אחר הלכה אתה אל הלולים, ומשם אל הרפת, ומשם אל הדיר, ומשם אל בתי המלאכה, וכל השעה הזאת היא מספרת לה קצת תולדותיו של כל ענף, משמע, כיצד היה בתחילה קטן ועכשיו הוא גדול, וכמה צער היה בגידולו וכמה עיכובים, וקצת ענייני הקשיים שישנם גם עתה, כגון שהרפתן אינו מתאים לתפקידו או שאין הנגריה מספיקה למלא את ההזמנות. לבה של ז’אנט, דומה שהיה במקום אחר, ורוחה פזורה מעט, ורגליה עייפות, אף על פי כן הקשיבה מאד לכל דבריה ונענעה בראשה לומר שהיא מבינה כל המוסבר לה, ושיתפה עצמה בצערה של בלה משתינתה לפניה קצת מצרותיה עם החברים. “ואיפה את רוצה לעבוד, ז’אנט?” – שאלה אותה בלה. “הו, לא איכפת לי” – ענתה ז’אנט – “בכל מקום שתקבעו, ברפת, בלול, בשדה, בגינה.” תשובה זו מצאה מאד חן בעיני בלה, כי מאז ומעולם היא מחזיקה בדעה שהנכונוּת לעבוד בכל עבודה היא יסוד־מוסד לחברוּת טובה בקיבוץ. היא חוננה אותה במבט של חיבה, כאם המרוצה מבנה העונה יפה על שאלותיה, ואמרה לה: “אם כן אולי תעבדי בחדר־האכל, כי אז נעבוד יחד?” “נחמד מאד!” – אמרה ז’אנט בנענוע כתפיים וצחקה.

למחרת בבוקר נכנסה ז’אנט ברוח רעננה אל המטבח… אך שומו שמיים, באיזה לבוש! מכנסיים צרים מבד שחור ודק ובהם כיסים גדולים מלפנים, וחולצה אדומה מנומרת בפרחים ירוקים עם גלאי משולש מן הצואר ולמטה! “בוקר טוב!” – קראה בחגיגיות – “במה אני מתחילה?” החברות נסתכלו בה וזקפו גביניהן בתמהון, משכו כתפיים והתלחשו זו עם זו. מה היא סבורה, בחורה זו, שבאה למשחק טניס? או לטיול על שפת הים? “בלה כבר תגיד לך” – אמרו לה. ומשנכנסה בלה וראתה אותה בכך, חייכה בסלחנות ואמרה: “הרי בלבוש כזה לא תוכלי לעשות שום עבודה!” “הוי, אין דבר” – אמרה ז’אנט בעליזות – “אני אוהבת את הלבוש הזה. במה אני מתחילה?” “יהא כך” – אמרה בלה – “מעצמך תיווכחי שאין זה בגד לעבודה,” והלכה להורותה מה עליה לעשות. הראתה לה מקומם של כלי־האוכל וכלי הניקוי, הדליים והסחבות, ואמרה לה כך וכך תעשי, וכיון שטוב מראה עינים, עשתה היא בעצם ידיה כמה מן המלאכות, להיות לה לדוגמה. “אני כבר מבינה” – אמרה ז’אנט ונטלה מידה את הכלים והחלה מיד בעבודה. ומרגע שהחלה – עשתה הכל כל־כך בזריזות ובחריצות עד כי אמרה בלה לנפשה, עובדת חרוצה ממנה לחדר־האוכל לא הייתי מוצאת לעולם, ואשר ללבושה, טוב לבוש מוזר עם תבונת־כפיים מעצלות־רוח בכסות של עמלים, כפי שאנו יודעים ממקרים רבים שהיו לנו. רק דבר אחד בלבד לא נתקבל על לבה, והוא, שהיתה ז’אנט שרה ללא־הפסק כל זמן עבודתה, ובצרפתית דווקא, ובקול רם דווקא. ולא שאין היא אוהבת לשמוע שירים, אלא שדבר זה משרה מין קלות־ראש שאינה במקומה ואינה בשעתה.

ניתן הדבר להיאמר שביום הראשון וכן ביום השני הפיקה ז’אנט רצון מעם בלה. בזכות חריצותה, סלחה לה בלה חטאים שלעולם לא היתה סולחת אותם לשום חברה אחרת, כגון עניין הלבוש שהזכרנו, כגון עניין סלסולי הזמרה בשעת העבודה, כגון עניין התסרוקת המשונה וכיוצא באלה. היא אפילו גוננה עליו מפני לעז יתר החברות ואמרה להן, אין דבר, חברות, חייבים אנו במצוות קליטת העליה ולעתים טוב לחנוֹך לעולה על פי דרכו. במרוצת הימים תקבל מעצמה את אורחות חיינו.

במרוצת הימים אמרה… אך אהה, במרוצת הימים, משראתה בלה מה שנתחולל בקבוצה בעקבה של ז’אנט, איך הכל שטופים בשחוק ובהבלים כאילו נסכה בהם נסך עוועים, איך אין משיחים לא בבעיות ולא בעשיוֹת אלא בז’אנט, איך משתכחת תורה ומשתכחים הדבקים בה באמת ובתמים, איך קלות־הראש פושה בכל ואין תוכחת. איך היקר הופך זולל והכל דשים בעקבם מצוות קלות כחמורות – חשה כאילו כל ששקדה לבנות ולבצר ולחזק ביתידות ובסמוכות, מתמוטט לעיניה – וקצרה ידה מהושיע. דומה היתה לאיכר זה הרואה איך שטף מים כביר סוחף את שדותיו וכל עמלו יורד לטמיון, או הרואה את סוסו שלו, זה שאילפו ולמדו, מתיר את אפסרו, בוטש בפרסותיו, משתולל ובז לבעליו, כאילו הוכה בשגעון.

עיניה ראו את הנעשה – וידה קצרה מהושיע. וכי מה יכלה לעשות? יכול יכלה לעמוד בפרץ כנגד העבירות הקטנות אך לא כנגד קלקול המידות של החברה כולה. יכלה להחזיר למוטב את הסוררים שבקצות המחנה, אך לא לעצור ברוח רעה שפשטה בכולו. אפילו ניסתה לעשות כן – אין לה שומע, שכן, מאז בואה של ז’אנט, דומה כאילו נאטמו האוזניים מהקשיב לדבריה. לא שמזלזלים בה, או מדברים בה סרה, או חורצים לשון כנגדה, אלא גרוע מכך – אין נותנים את הדעת עליה כל־עיקר, כאילו לא היא בלה.

גרוע מכך – שאפילו היה בכוחה לעשות לא היתה יודעת מה. כלום היתה פוגעת בז’אנט? והריהי עובדת זריזה מאין כמוה, ואף לא עברה על חוקות הקבוצה. כלום היתה מטיפה מוסר לחברים? – מה היתה אומרת להם?… דבר זה הוא שעירבב את סיברה עליה: חשה היא בעליל שקדשים מתחללים ועקרונות נרמסים והכל חורג ממסגרתו, ויודעת היא שמקור הרעה היא ז’אנט – ואף על פי כן אין הדברים ניתנים לתיקון עפ"י מידת הצדק.

הלכה בלה ומיעטה עצמה מפני ז’אנט, נתכנסה בתוכה, כמו גזרה עליה שתיקה ופרישות. ז’אנט ואני, אי אפשר שנשתמש בכתר אחד, אמרה, מאחר שמאסו בי תהיה להם ז’אנט. רוגז פינה מקומו למרירות ומרירות פינתה מקומה לרחמים. מרחמת היתה על הקבוצה שכך עלתה לה ושאין היא רואה לאן סוף הדברים להתגלגל. כשעוברת היתה במחנה, היתה משפילה עיניה כיהודי ירא־שמיים העובר בין עולים וחושש לעיניו שתיטמאנה.

מולקה, משהיה רואה אותה בכך, היה נעצר רגע, ממצמץ בעיניו, ושואל את נפשו: מה קרה לה לאותה עוקרת־הרים שכך נפלו פניה ונפלה רוחה? הנאמר כי אותו יתוש בשם ז’אנט שבר את עוזה ואת גאונה? לא, לא ייתכן! או שמא נתאהבה סוף־סוף? אף זה לא מתקבל על דעתי… מתוך זחיחות הדעת ושמץ קינטור, היה קורא לעומתה: “בללה, מה שלומך, בללה?”

מעתה היה קורא לה “בללה” בלמ"ד כפולה, וּבנעימה צרפתית, כמשפט האופנה הרווחת.

יום אחד, כשלושה חדשים לאחר בואה לקבוצה, בשעה שלאחר העבודה, נכנסה ז’אנט לחדרה של בלה ופניה שלא כתיקונן, חיוורות ועננה רובצת עליהן.

“אפשר לדבר אתך כמה רגעים?” – שאלה.

בלה נתרוממה על מיטתה, הראתה על הכסא ואמרה “שבי.” היא היתה תמיהה מאד על נעימת קולה של ז’אנט שלא היה בו כלום מן העליזות.

“אני מקוה שאני לא מפריעה לך” – אמרה ז’אנט.

“לא, דברי.” – אמרה בלה ביובש. מרַעֲדת קולה של ז’אנט הבינה שדבר־מה שאינו כשורה קרה עמה, דבר שאפשר והוא בשורה טובה לה־עצמה, אך העמידה פנים אדישות.

“אני…” – מלמלה ז’אנט בשפה רועדת והשפילה עיניה – “אינני יודעת למה אני פונה דווקא אליך בעניין זה… אולי מפני שאת היית הראשונה שקיבלת אותי בבואי. אולי מפני שאת מבוגרת יותר… ואולי…” – הפסיקה רגע – “אולי מפני שבעצם אין לי כאן שום חברה שאני יכולה להתייעץ אתה…”

בלה הקשיבה ולא סייעה בידה. שמינית־שבשמינית של הנאה, שבו־ברגע הכחישה אותה לעצמה, חשה בראותה את ז’אנט, זו הפעם הראשונה, כציפור נלבטת בסבך.

“אני…” – אמרה ז’אנט בחצי־קול – “אני במצב לא נעים במקצת…” – ועם כך נשאה אליה מבטה כמצפה שתבין מעצמה.

בלה לא הנידה עפעף. דומה היתה שהיא מנחשת מה הדבר, אף על פי כן, סייגה עצמה מפני האכזבה, והבעת פניה היתה כאומרת: איני משערת כלל מהו… היא הניחה זרועותיה על ברכיה והישירה מבטה אל ז’אנט כממתינה שתמשיך.

ז’אנט שתקה רגע ממושך, מוללה באצבעותיה את שולי שמלתה, יישרה אותה בפתאום, אחר אמרה בלחש, מבלי לשאת עיניה:

“אני הרה.”

גביניה של בלה נזדקפו מאליהן ופיה נפער מעט. היא לא ראתה את ז’אנט. היא חשה מעין אור מציף את פנימה, כמעט כדי לפרוץ בצחוק. הרגשת רווחה גדולה נתפשטה בה, כאילו מועקה כבדה מאד, שנשאה בתוכה כאבן במשך שלושה חדשים, נפשרה פתאום, היתה כאין. עדיין לא האמינה כי אמנם כך הוא ועתיד הכל לחזור לקדמותו. כל זה היה כדי־רגע. מיד חשקה שפתיה, כחוששת פן תסגיר את רגשותיה, ולבשה שוב אותה ארשת אדישה, מעשית, כשל בעלת־נסיון ששום דבר אינו עשוי להפתיעה.

“את מבינה אותי?” – אמרה ז’אנט, לאחר שלא אמרה בלה דבר.

“כן… זה עלול לקרות…” אמרה בלה בנעימה לאה, מתמשכת, כאילו אינה נדרשת אלא לשמיעת וידוי בלבד.

“אני מוכרחה לעשות משהו…” – אמרה ז’אנט בהסמיקה מאד. דומה היה שהדם יפרוץ מפניה, אך רק דמעות נקוו בעיניה.

בלה שתקה שתיקה ממושכת כשוקלת את הדברים בדעתה. רגש של רחמים נתעורר בה כדי־רגע אך כבה מיד. שוב זכרה את שלושת החדשים. האם לא יהיה זה ממידת־הצדק שתשלם ז’אנט על מה שעוללה לה?… מאידך – אסור לה להיגרר אחר יצר של נקמה. חייבת היא לנהוג ביושר.

“אני אגיד לך” – אמרה בנעימה מעשית ובלשון רגילה – “זהו עניין קשה. היו לנו אמנם שניים־שלושה מקרים כאלה, אבל… אגב, את יודעת ודאי כמה זה מסוכן…”

“אני יודעת.” – אמרה בראש מושפל – “אבל אני לא יכולה אחרת.”

בלה צמצמה עיניה והסתכלה בה במצודד. היא העבירה מבטה על פני גופה היפה וחשה עצמה כאילו נתגמדה פתאום, כולה גל של בלויים ללא־חפץ. אותה הרגשת רווחה שמקודם, פגה כליל ופינתה מקומה לעצב כוסס. כמה נואלה לחשוב כי ז’אנט היא זו הנתונה במצוקה ולה יתרון הכוח לעזור לה! לרגע ירדו כל העניינים הרבים שברומו של עולמה ממעלתם ואיבדו כל חשיבות. עתה ראתה עצמה אשה מול אשה. אכן, צחקה צחוק מר בקרבה, זו באה אלי שאושיע אותה ממצוקתה… מעמדה זה נראה פתאום משפיל ללא־נשוא. אפשר והיא אשר צריכה להתוודות לפני ז’אנט. יש דברים שלא אמרתם מעולם.

“תוכלי לעזור לי בזה?” – לחשה ז’אנט בתחינה – “את יודעת… אני עוד חדשה כאן…”

בלה התעוררה מהרהוריה, חזרה והסתכלה בה, ופתאום נעורה בה תשוקה שטנית, לדעת את כל פרטי המעשה. ודאי היה לה עתה, שאם תיענה לה – תישמט ג’אנט מידה עולמית.

“את בטוחה שזה הכרחי?…” – שאלה בזהירות.

“כן! כן!” – אמרה ז’אנט בבהילות.

“זאת אומרת” – אמרה ברוך – “שבשום אופן אינך רוצה להתקשר אתו…”

“לא…” – לחשה ז’אנט.

בלה מיעכה באצבעה את כף ידה השנייה, מעך וחזור ומעך, אחר נשאה עיניה שוב אל ז’אנט ואמרה:

“אבל… את מבינה… עלינו לדעת מי הוא…”

ז’אנט נרתעה על מושבה ופלטה בבהלה:

“למה זה נחוץ?”

בלה גיחכה שלא־ברצונה. “את מבינה, סוף סוף זוהי אחריות…”

“כל האחריות עלי” – נחפזה ז’אנט לומר – “הוא לא יודע כלום וגם אינני רוצה שידע.”

“כן” – אמרה בלה – “אבל אנחנו חייבים לדעת…”

פניה של ז’אנט נתעוו בכאב. “אינני יכולה…” – הגתה בלא־קול.

משנשאה עיניה אל בלה, הרימה זו מעט את כפות ידיה מעל ברכיה והניחתן שוב. היה איזה שביב מוזר בעיניה שז’אנט לא ראתה אותו מעולם לפני כן. הבעת פניה אמרה: אני מצטערת, אבל לא אוכל לעזור לך.

ז’אנט קמה בכבידות רבה ממקומה, וכמו מתוך אפיסת־כוחות צעדה אל הדלת. משאחזה בבריח, שמעה את קולה של בלה, מהגה באיטיות:

“אני יכולה רק להבטיח לך שלא אספר לאיש.”

ידה של ז’אנט נשארה מונחת על כף הבריח רגע ממושך מאד. קצה נעלה סב על עקבו אנה ושוב, ודש גרגר חול שעל הרצפה. היא חזרה, נתיישבה על הכסא ואמרה בראש נטוי:

“מולקה.”

רגע – נפערו עיניה של בלה בתמהון גדול, כמו בהישמע בשורת אסון. אחר נתהדקו שפתיה, ועל פניה נשתלטה ארשת מאובנת, קישחת, שלא גילתה דבר.

ז’אנט קמה ויצאה מן החדר.

למחרת לא באה בלה לעבודה, זו הפעם הראשונה מאז היותה בקבוצה, ובבוקר היום שלאחר־כך הוכתה הקבוצה בתדהמה למשמע הידיעה כי בלה עוזבת.

כמה חברים, ובתוכם מולקה, ראוה כשהיא נושאת את שתי מזוודותיה, כל רכושה, אל שער החצר. “כלב אני אם אני מבין משהו בטיבן של נשים” פלט מולקה. אך דמעה בעינה לא זכה לראות.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48642 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!