רקע
ישראל כהן
"ליד האבניים" לב. י. מיכלי

ב. י. מיכלי כבר עורר תשומת לב ברשימותיו הקטנות, שנתפרסמו מזמן לזמן בכתבי־עת עבריים ברומניה לפני 20 שנה, ואולי עוד קודם לכן. כתבי־עת אלה היו מתקבלים במערכת “הפועל הצעיר” ומתוכם נזדקר השם ב. י. דוחובני. ומשעה שעלה ארצה, שימש לו “הפועל הצעיר” אכסניה של קבע לפרסום מסותיו ורשימותיו על סופרים וספרים. מאז ועד היום אנו עדים לגידולו. צעדיו, שהיו הססניים בראשיתם, נעשו בטוחים ומאוששים; דבריו שהיו קלים ואימפרסיוניסטיים בתחילתם, ניתוספו להם משקל וצביון. בזכות כושר ההבעה, הניתוח ומתן טעמים ונימוקים. עכשיו הגיש לנו מיכלי את ספרו הבשל “ליד האבניים”, שלתוכו כינס, לאחר בירור וניפוי, את מיטב מסותיו על “דמויות ובעיות בספרותנו”1.

כל מבקר נבחן ביסוד הייחוד שבו. השאלה הראשונה, שהקורא שואל היא: המוסיף הוא איזה נופך לבקורת הספרות העברית? הגורס המחבר איזה חיוב או שלילה משלו? ומהו קנה־המידה הנקוט בידו? ספרו של מיכלי נוטע בנו את ההרגשה, שלא מאמרי־אקראי ולא דעות־אגב מכונסים בו, אלא יש כאן חטיבה שלמה. וכל מסה עם שהיא יחידה לעצמה הריהי גם מחוברת למסכתא אחת ולמערך־רוח כולל. מיכלי אינו “שׂר המסכים”. הוא מחייב ושולל, אוהב ופוסל, מקרב ומרחק. הוא אומר במפורש: “דין הניין לי, יתהון לא הניין לי”. אין הוא נותן משפטו לשיעורין. קפדן הוא בהערכתו ופסקן בפסקי דינו. ודבריו נובעים, כאמור, מגישה יסודית:

“אנו זקוקים לבקורת רעיונית, קובעת ונושאת דגל, המטיפה ולוחמת לערכים לאומיים, ואנושיים־מוסריים. – – – אך בלי היסוד האסתטי, אין קיום לאמנות; בלעדיו אין קיום לבקורת, כשם שאין קיום למדע בלי קריטריון מדעי. כל הפרזה בבחינה הרעיונית עשויה להחיש את סיאובה, כאשר ראינו בעליל בברית המועצות. יתר על כן: באמנות קודמת הבחינה האסתטית, כי עליה לקבוע תחילה אם לפנינו בכלל מופע אמנותי. רק אחריה מגיע תורה של הבחינה האידיאית”.

בטורים מעטים אלה מתמצה. כמדומה לי, העקרון הבקרתי של מיכלי, והוא נאמן לו מראשית ספרו ועד אחריתו. אהדתו ליצירה מסויימת או סלידתו בה יסודן בהרגשת ה“איך” האמנותי ולא ב“מה” הרעיוני, השכלני, אף על פי שאינו מזלזל כלל ועיקר בתוכנה האידיאי ולא בהשפעתה החינוכית והציבורית. אנחנו מוצאים הנחה זו נשנית והולכת כחרוז חוזר כמעט בכל מסה. בדברו על טשרניחובסקי יאמר: “אולם לא ביסוד האידיאי, על כל פנים לא בהופעתו הגלויה, טבוע יחודו של טשרניחובסקי”. ועל פיכמן יאמר: “אין חלקו של פיכמן עם מוכיחים בשער. הוא לא פרץ גדרים ולא קרקר חומות. גילוי חזון זה לא משחוֹ אמנם לנביא ולוחם, אבל מכוות האש נחתמה במעמקיו”. ועל הזז יעיד: “הזז האמן אינו מכריז על השקפת עולמו ואין הוא כופאה על גיבוריו. הוא מקיימה, על דרך החיוב והשלילה כאחד, בשטפם של המאורעות ומוכיח צידקתו באמצעות דמויותיו, בהתפתחותן הטבעית. בפעלן, בשיחן, בהגיגיהן”.

וכך הוא בוחן את שאר הסופרים (טשרניחובסקי, קרני, למדן, בס, שלמה הלל’ס, סיקו, יצחק שמי, הזז, לחובר, צמח, שטיינמן) בחינה אמנותית, בהניחו לאספקט הרעיוני מקום שני במעלה.

מטעם זה מוקדש בספר מדור נכבד בכמותו ובאיכותו לויכוח עם בעלי “התרבות המתקדמת”, שביכרו בשעתם את קנה־המידה האידיאולוגי בהערכת חזיונות ספרותיים על פני קנה־מידה אמנותי. במדור זה מופיע מיכלי לא רק כאיש פולמוס חריף, הקולע אל השערה, אלא גם כמי שניצב על מסד רעיוני איתן, שאינו נותן גם לערכים רעיוניים להשתבש אגב ויכוח ספרותי. בחלק זה מושחז מאוד איזמלו, והוא חותך בבשר וברוח של נציגי זרם זה בספרותנו, שינקו השראתם מתחום רחוק וזר והביאו לידי צמיחתם של תפיסות־בר ועשבים שוטים בשדה הבקורת שלנו. בכל חום אמונתו תוקף מיכלי את “הריאליזם הסוציאליסטי” ואת הז’דאנוביזם, מסיר מעליהם את “צלילם הקוסם”, מערטלם ושואל למשמעותם הממשית. ואף על פי שחומרתו של ויכוח זה כבר פגה, ורבים ממבטאי אסכולה זו כבר נסוגו אחור ושוב אינם גורסים אמת־מידה “מתקדמת” כזאת, עדיין לא נס ליחם של מאמרים אלה, והם יימנו בלי ספק בין המשובחים, שאותה תקופה ואותו ויכוח הביאו לנו.

דין־ודברים ספרותי מסוג אחר מובא בספר זה על תפיסתו של קריב ועל דרכו בבקורת מנדלי, פרישמן וברנר. אולם גם ויכוח זה מושתת על אותו עקרון, שרמזנו עליו קודם לכן. הוא טוען כנגדו, ש“נשתחקה לו אבן־הבוחן האמנותית, ולהצדקת בדיקתו מכשיר הוא יצירות, שערכן האמנותי אינו מעולה, ופוסל אחרות, שערכן מעולה דוקא”. וכל זה משום שהכריעה אצל קריב ההערכה הרעיונית, ונתרבה בו יסוד הקטרוג על מחדשי ספרותנו, מפני שלא מצא בספריהם “אהבת ישראל”, לפי המתכונת שלו.

מיכלי הוא מן המבקרים המעטים, העוקבים אחרי כל גילויי הספרות הצעירה, בשירה ובפרוזה. והוא עושה זאת מתוך חיבה גדולה, אולם חיבה זו אינה מקלקלת את שורת הערכתו. עם שהוא קובע את מעלתו של כל ספר סיפורים או שירים, הן מבחינת עצמם והן מבחינת השתבצותם בספרות הדורות, הריהו מבליט גם את מגרעותיו האורגאניות או המקריות ואינו נושא פנים לא לגילו של המחבר ולא למעמדו. אולם אפשר לומר בלי הפרזה, ששקידה זו על תיכון אופיה של הספרות הצעירה לכל צורותיה וסוגיה, מתוך בקיאות רבה ויחס חם, היא לפי שעה יחידה בקרית הבקורת שלנו. כאן הוא באמת עומד “ליד האבניים”.

תשי"ט




  1. הוצאת אגודת הסופרים ליד “דביר”, תל־אביב, תשי"ט.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48525 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!