רקע
ישראל כהן
"באור חמה" למיכאל לוין

א

כמעט בכל עלון פנימי (והם אינם מועטים), בכל שיחה על ספרות, בכל ביקור של סופר בקבוצה, בקיבוץ או במושב ובכל שעת־כושר אחרת – נשמעים קולות, אם בתרעומת גלויה ואם כבושה: הספרות העברית הולכת רק בצדי החיים המתהווים. היא ספרות שוּלית. והיא נתבעת למתן ביטוי למתרחש ולמתחדש בהוויה החברתית שלנו.

הסיבה לתביעה זו, ההולכת ונשנית בלי הרף, נעוצה במעמקי נפשם של התובעים. אותו דור, ששבר את רצונו ושינה את אורח־חייו, שנתנסה ביסורי ויתור והסתגלות ונטל עליו לצור צורת חיים חדשה, נדחף ע"י רעיון גדול. הגשמת הרעיון הזה נתקלה במציאות סוררת וסרבנית. יום יום עליו לנתק חבלי מורשה, להיגמל מהרגלים, להיאבק עם עצמו ולפלס לו נתיבות חדשות. עלילה גדולה מתרחשת בנפשו ובגופו. טבעי הוא, איפוא, שאדם כזה, או ציבור של בני אדם כאלה, מתחמם כנגד אורה של תעודה גדולה, שהוטלה עליו. הוא מבקש תמיד אישור מחודש של תעודה זו, הודאה בחשיבותה ובחשיבות מאמציו האישיים. הוא צמא להוכחה מוחשית, להצגתו כסמל חינוכי – כל אלה מוסיפים כוח, מחזקים את הבטחון ונותנים מעט שילומים.

אך הענין מורכב ביותר. הצורך הסובייקטיבי של המתישב הצעיר לא תמיד עולה בקנה אחד עם האמת האובייקטיבית, האמנותית. ואין זה ודאי אם הסופר האמיתי, הנאמן לעצמו ולחזונו, שיתאר את האמת הפנימית, הזוהרת לעיניו, יבוא על הברכה מצד אלה, התובעים ביטוי מאת הסופרים.


ב

זה מקרוב יצא לאור קובץ של סיפורים “באור חמה”1, שהנפשות הפועלות בהם סובבות על ציר חיי הקיבוץ. הנושא עצמו אינו חדש; להיפך, בשנים האחרונות מרבים לטפל בו ונעשה כמין אָפנה. אולם הרוח המרחפת על הסיפורים האלה, אופן ראייתו של המספר, סממני תיאורו ומידת ההעזה – בכל אלה יש משום חידוש והם עושים את הספר הזה תחילה וראש לנוסח חדש בסיפורים, שחיי הקיבוץ נפרסים בהם. ודוֹק: לא השלמות האמנותית כובשת אותנו, לא הלשון, ואף לא מנת הדמיון המרהיב; בבחינות אלו רבים הליקויים. הצד האמנותי נפגם פה ושם על ידי שיעורים מופרזים, הלשון אינה פנויה מחיספוסים ויש שהיא נפצעת מחמת צירופים מאוּנסים, והדמיון אינו מתערב תמיד בשעה הנכונה. ואף על פי כן יש משהו בסיפורים האלה, העושה אותם חטיבה מיוחדת. המספר חותר לנקודת־הצער, לחירות ההרגשה וההבעה. הוא מפשיט מעל גיבוריו את הגלימה של גבורה, מבריח מליצות וקונה לעצמו עין רואה ואוזן שומעת בלא חציצות. לא על ציונות ולא על חלוציות מסופר, אלו מונחות ביסוד, מוצנעות, מובלעות. הן שמן למאור. אבל לפנינו עוברת שיירה של טיפוסים: נער גא־מדוכא מדאנציג בתוך “הנוער העולה”, שנפשו היתה עירוב של נגינה עצוּרה ותוקפנות, שהכבידה את קליטתו; לייבקה, החבר החדש, המסתגל תוך תהיה על הסובב אותו ונפשו זירה למאוויים עמומים וקוצפים; אב, אם ובתם הקטנה, משפחה בקיבוץ, שרגשות קנאה, שכוֹל ופירוד מסובכים כפקעת טורפים את עולמם ואת עולמו של הילד, המתלבט ביניהם ונשחק; שמשון, אחד מגידולי הכפר בחו"ל, שהביא עמו גם לכאן הרגשות בראשית ותאוות־בראשית, שנתעוררו בקרבו למראה “בנות־קדר שחומות”, שבאו לקושש בערימות; שומר מפליג במרחבי דמיונו ברכבו על סוסתו, מהרהר בחברו, מסיח דעתו ממקום הסכנה, נפעם על ידי ערגון סתום ומפורש וסופו נאבק עם מרצח, נפצע קשה ומכריעו. אנשים אלה וכיוצא באלה אנשים של ממש הם, בשר ודם, הכמהים למעט אושר, ללגימה מן החיים. הם כועסים על גורלם, שונאים את המפריעים להם, מקנאים, מערימים, בוכים, מקללים, חושדים, זוממים ועוסקים בחיי־המעשה. כולם יחד מנצחים את השממה, בונים משק, נהפכים לחקלאים וממלאים תפקיד. אך כל אחד מהם הוא עולם זוטא, נפש חיה וממללה, שאינה נכבשת ואינה מסתפקת במילוי התעודה הציבורית. כאן הם פורצים ממסגרתם, מורדים במזלם, נמשכים לאיזה אשנב, שהם פותחים אותו בכוח, פותחים אך הוא שב ונסגר. מופיע איש־הקיבוץ ביגונו הרב ובששונו המעט. הגבר שואף את צלה של אשה, ואשה זקוקה למשענו של גבר. הילד מתרפק בקול־נכאים על אביו העובד בחוץ וממעט לבוא הביתה, ואבא מדמה בנפשו מרחוק את קבלת־הפנים המעותדת לו. הגשם והבוץ ממררים את חיי העגלון שבדרך, ואשה הרה, המרגישה את הפירוד המתקרב לבוא, נוסעת העירה לשם הפּלה.

אך כאמור, לא סיפור־המעשה עיקר, אלא האוירה, מלאכת־הריקמה של המספר, כוונתו האמנותית, או אם לדבר בלשון אחד מגיבוריו; ה“קסם של אמת השפוך על דברו” (“חברים”). והאמת אינה אמת שבריפּורטאז’ה, עובדות יבשות חרוזות על עיגול של דבלה, אלא אמת סמלית, כלומר: מציאות ומשהו יותר מזה, עובדה שהיתה ורמיזה על מה שיכול להיות, מה שהווה תמיד בעל כרחנו. אפשר שהמספר לא חילק את הצבעים שווה בשווה ולא גילה צדדים של אור ושמחה בחיי הקיבוץ במידה שהיינו רוצים לראות. ברם, הוא לא רצה לספק משאלות, כי אם לתאר התרשמות, לצייר על פי מה שנחקק בנפשו.


ג

והנה ספר זה כבר זכה לתגובה נוזפנית. המגיבים רגילים לומר דברם בעל־פה. אך הדברים מתחילים להתפרסם גם בכתב. יושבי העמקים וחברי הקיבוצים הציצו רגע קט באספקלריה מאירה וראו דמויות ידועות ביותר, והריהם שואלים בתמיהה: הזאת נעמי? ואחת מהם, רבקה גורפיין, אף כתבה ב“משמר” (4.2.44), הערכה על הספר הזה, שמבחינה פסיכולוגית יש בה ענין רב, שכן לא על עצמה בלבד היא באה ללמד, אלא על חלק גדול מן הכלל כולו. תחילה היא מביעה חשש כבד שמא כל הרוצה להבין את חיי הקיבוץ יקרא בספר הזה ויבוא לידי מסקנה:

“ואני חשבתי. כי יפים שם החיים, וכי על כן יש להם כוח למשוך את האדם האידיאליסטי. אבל חיים כאלה, סבל כזה?! הרי האדם ייצא מהם בלא שכר כלשהו?”

כלומר, גורפיין משועבדת כאן לשיקול־דעת תעמולתי. אין היא שואלת: אם חטיבה של מציאות היא, אלא היא חוששת ל“מה יגידו בגת”. זוהי גישה מסורתית, המקפחת ועוד עתידה לקפח כל נבט של ביטוי, שאותו תובעים בחזקה.

וגורפיין מנסה להעמיק בדבר ולנסח את משאלתה:

“אדם, המגשים השקפת־עולם הלכה למעשה, – גישתו לספר לא תוכל להיות בקורתית־תלושה; בעיניו נמדד ערך הספר לא בלבד במידת האמת שהוא מביע וערכי הבנין והסגנון המשוקעים בו, אלא גם במסקנה, שאליה הוא מוליך”.

גורפיין מצוּיה אצל ספרות ויש להטיל ספק, אם קנה־מידה ספרותי זה נקוט בידה כל־אימת שהיא ניגשת לקריאת ספרים של סופרים באומות העולם. אם המסקנה היא עיקר, מוטב לקרוא או לכתוב מאמר או לשמוע נאום תעמולתי. הסיפור האמיתי מרשה לעצמו מה שאין המאמר יכול על פי טבעו להרשות לעצמו; הוא חושף את נפש האדם ופורסה לעינינו גם אם המסקנה אינה זו שפלוני אלמוני רוצה בה. שהרי מסקנה כזו אינה בעצם מסקנה, אלא הנחה־מראש, כלומר: מגמה מוכנה. והלא על דא קא בכינא. מגמה זו קלקלה שורה של סיפורים ללא תקנה. ולא עוד אלא שהכותבת כבר הוציאה את השופר ואת הרצועה כנגד אלה, שיעריכו את הסיפור הזה שלא בקו תפיסתה. היא מכתימה אותם בבקורת תלושה. ואולם הבקורת שלה היא אנושה, מסוכנת. אם חרב המסקנה תתנופף על הסופר – לא שבקת לו חיים.

“והיכן הם השילומים בסיפוריו של מיכאל לוין” – שואלת גורפיין. ולפי שיטתה יפה השאלה. אך שיטתה אינה נכונה. כי על כן מתאימה היא לז’ורנליסטיקה מסוג ידוע, אך לא לספרות, שהאמת המציאותית והאמנותית נר לרגליה. כל אותן השאלות והדרישות, שבאו לידי ביטוי ברשימת־ההערכה של גורפיין, מעידות על הבנה שלא כהלכה בתפקידו של הסופר והספרות כאחת, שכן מהי תעודתו של סופר עברי, הבא לתאר את ההווה ואת המתהווה? האם תעודתו לבור ניצוצות מלהיבים, לקלוט אל תוך ספרו את טרטור המכונות וזמרת הקוצרים והחורשים, או להציב מצבה לגבורת השומרים והמגינים, או לתאר “הורה” סוערת וכינוסי נוער סוערים אף הם? ו“השילומים”, שרבקה גורפיין דורשת תמורת הסבל והעינויים בחיי הכפר העברי, כלום אינם נוסח חדש של ה־“happy end”, אשר צריך להמתיק את גורל־היסורים שמוּנה לאדם אעפ"י שהוא בקיבוץ או אולי דוקא משום שהוא בקיבוץ? איזה סופר יכול להיות קבלן לשילומים? והאמנם כבר נמצאו השילומים? האין הם מבוקשים עדיין, מבוקשים בשבעה נרות? כלום אין מן הבעל־ביתיות בתפיסה כזאת, שלפיה יש איזו השגחה עליונה הנותנת אילו שילומים שהם לחבר בקיבוץ, בחינה פרס תמורת הצער והמכאובים? גורפיין ועוד רבים המסכימים עמה סבורים, כנראה, שאין סיפור בלי “מסקנה”, והמסקנה צריכה להיות, כמובן, כזאת, העולה בקנה אחד עם “השקפת־עולם”, שחבר הקיבוץ “מגשים אותה הלכה למעשה”. אולם האם באמת כבר ישנה איזו מסקנה בצורת־חיים חדשה זו? כלום היא תצוייר כמיצוי של דור אחד? ועצם ענין השילומים – כלום אינו שונה בטעמו ובצבעו אצל כל אדם? למי נתגלה רז זה? אכן, תפקידו של כל מספר, וגם של זה הניגש לחומר־החיים החדש ורוטט, להיות נאמן לאמת של עצמו, לא לצרכי תעמולה ואף לא למה שרצוי לקו האידיאולוגי ולבעלי משאלות חסודות. האידיאולוגיה תיבחן לאור האמת האמנותית ולא להיפך. הכד ירוץ אל המבוּע.


ד

אדיר חפצו של המספר לעצב דמויות. הוא תופס אותן בשרשי נשמתן, בסוד יחוּדן, בעירומן. דוקא במקום שהאדם מצורף תמיד לזימון ולמנין כגון בקבוצה או בקיבוץ, דוקא במקום שעיני החברה פקוחות עליו מראשית השנה ועד אחרית השנה – הריהו מעמיק להצניע את רגשותיו וחוויותיו ודוחה אותם אל מאחורי הגדר. ככל שגדולה סכנת ההתגלות הבלתי רצויה כן גדֵלה חכמת המחבואים וערמת ההבעה. וכי מי הוא בדרך כלל אותו נושא חי של צורת החיים החדשה? הן זהו אותו צעיר, אשר תחילה נטלוהו להסתדרות נוער וחינכוהו למה שחינכוהו, אח“כ הועלה ארצה והועמד בתוך ישימון, ישימון גיאוגרפי ופסיכולוגי, ולבסוף היתה שומה עליו לחצוב מעמד לרגליו, ליצור לו צבת־חיים ראשונה, להיאבק עם הטבע הצורר ועם השכנים זעומי־עין. אדם כזה אינו מגיב בפשטות כזאת כפי שרוצים רבים מאלה, התובעים סיפורים מן ההווי. הוא עולם קטן ומסוגר בתוך עצמו וכל מה שמקעקע את בירת־חייו, אעפ”י שזה מלובש בדמות אידיאלים ושאיפות לאומיים ואנושיים, הריהו לו לעומקו של דבר כצר ואויב. במעמקי נפשו, באיתכסיא, הוא תובע לדין את כל אלה האנשים והתנאים והתנועות ואף את עצמו, אשר שדדו ממנו את נעוריו, שהפשיטוהו ערום ממסורת ומירושת אבות, שהטילו קמטים בלחייו קודם זמנו, שהתישו את כוחו וכו'. ספירה זו של הרגשה והגוּת היא בחינת קודש־קדשים, שרק עינו הדקה של אמן אמיתי שוזפת אותה. מספר, שדברים כאלה ורבים כיוצא בהם ידועים לו, לא יצניע את הכרתו זו ולא יהיה כפוף לשום “השקפת־עולם” ולשום “מסקנה” ערוכה מראש. אם ימצא איש שיש לו “שילומים” – יתאר אותו כמו, אך לא יבדה לו מן הלב מה שאין עיניו רואות בעליל.

מיכאל לוין לוקה כאן על חטא שחטא בכתיבת סיפורי אמת.

תש"ג




  1. באור חמה. סיפורים מאת מיכאל לוין, הוצאת “ספרית פועלים”, 1943.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50055 יצירות מאת 2765 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!