רקע
ישראל כהן
"מהוּ האדם?"

משעה שנתחוללה המהפכה הלאומית בגרמניה, ניטל הימנה כתר המחשבה החפשית והעבודה הרוחנית לשמה. הללו שהיו צמודים למעין התרבות הגרמנית ועוקבים אחרי הספרים וחזיונות־הרוח המופיעים בגרמניה גם עכשיו, הם עדים לריקנות איומה שנתפשטה בכל חללו של עולמה הרוחני. ננסים ואצבעוני־רוח מטילים את מרותם על עם בן ס' מיליון ויותר באמצעות העתונות המסועפת והוצאות־ספרים, שהיו רבות־ערך לפנים ונגזלו עכשיו מידי בעליהן. קולם של אנשי־הרוח נחבא או “הותאם” למקהלה ועל הבמה עלו צרחנים, התוקעים בשופר גדול השכם ותקוע על תורת הגזע וטהרתו ועל תחית גרמניה במלכות השלישית ועל המנהיג הגדול, ודבריהם נשמעים באונס וברצון. ברם, שתיקה זו של “נסתרים” בקרב העם הגרמני, אינה צריכה להתפרש כהשלמה והסכמה מצדם למשטר הקיים. מדי פעם בפעם בוקע ועולה קול בודד, שסוע ונפסק, אבל עז ותקיף של סופר או מלומד אשר כלכל לא יוכל; מפקידה לפקידה יגיע לאזננו, שפלוני ואלמוני הסופר שהיה מקובל על הנאצים ומפיו חיו, נפסל ונפגל, ופרי רוחו נאסר. זה מעיד על אש המהבהבת במסתרים ונוטל ממנו את הרשות לצרף את כל העם הגרמני למעשי הרשע והכסל.

בביטויי המרד המתגלים פה ושם, חדלנו להבחין מי הוא המבטא, אם סוציאליסט הוא, או קונסרבטיבי או דתי. ובדין. שלשלת־היוחסין שהיתה אולי חשובה בימים כתיקנם, פקע כוחה בשעת חירום. היום, העיקר הוא עצם הופעתה של הדעה־שכנגד, ההעזה להטיל אבן בירוקה השקטה והדלוחה ולהכות גל קטן של אמת מרדנית, ותעודת־המיהות האסכולתית או המפלגתית בטל ערכה. אחת היא לנו אם שפנגלר, אחד ממבססיה הרוחניים של הנאציות, כותב דברים בוטים נגד תורת־האולת של הגזע וזוכה לשמתא, או שפרופיסור תמים נואם נגדה ומקבל שכר של כדורים בעד חלונו. ואף־על־פי־כן לא יהא בזה ממידת היושר אם נסיח דעתנו מן העובדה, שקרן־הזוית היחידה שהיטלר לא יכול לה עד היום, זוהי: הכנסיה. היחידים המעיזים להתקומם כנגד הקו הכללי הרשמי, ואפילו לתבוע תביעה מן השלטון שאינה לפי רוחו ולהילחם לה בגלוי, על מחנה הדתיים הם נמנים. שם נשארה עוד פליטה כלשהי, ומי יודע, אולי עתידה לצאת משם שלהבת המרד, שתכלה את משטר־הרשע כולו.

אחת התרומות החשובות למחשבת־המרידה בתחומו של היטלר ניתנה על־ידי תיאודור האֶקאֶר בספרו “מהו האדם?”1. הוא עצמו תיאולוג קתולי, המתנהל במסילת המחשבה המיטפיסית־דתית, אבל ניכר בעליל, שהספר לא נכתב לשם “יגדיל תורה” בלבד. מרירותו והתנגדותו למשטר הנאצי וליסודותיו העיוניים, מתלבשות בספרו בלבוש דתי וביסוס דתי, אך דבריו ברורים ומפורשים ונועזים. אם נשים אל לב, שספר זה יצא בשלהי 1933, יובן לנו הנועז שבו. ואף־על־פי שדעות שמרניות מאוד בידו, אין דבר זה גורע מן הערך היסודי של ספרו.

כתיאולוג קתולי סבור הוא, שאחדותם של הגזעים והעמים אינה קיימת מתוך זה בלבד, שכל האנשים בנים הם לאדם הראשון שנברא בדמותו ובצלמו של אלוהים, שכן אחדות זו אבדה להם, אם לא בכוח הרי בפועל, בעטיו של עוון־אבות, אלא בעיקר מתוך שהאפשרות הריאלית לאיחודם ניתנה בבן־האדם: בישו. אמונה זו מחייבת את האדם, היא מתנה אנושית. תחת אמונה זו חותרת היום לאומיות ארסית וקטלנית הגדלה בכל העולם. זו איננה אלא הפרזה מופלגת, מין נומינליזם שנתגשם. הנחה לה: אין האדם בא לעולם בתורת “אדם”, אלא בתורת צרפתי, גרמני, אנגלי, יוני, רוסי, יהודי… בכך אין איש כופר; אף־על־פי שאליבא דאמת אפשר כיום לבוא לעולם גם כבן בלי מדינה וכמשולל נתינות. סברה זו כשלעצמה שאין העמים מושגים ריקים, אלא ממשויות חיוניות, טוב רב צפון בה. אולם הגרמני אינו בא לעולם כגרמני בלבד, כי־אם גם כשוובי, וכבאַוואַרי, יתר על כן, הוא בא לעולם כאינדיבידואום מסויים, בבחינת מאיר, מילר א' או ב'. להיכן נגיע אם נראה את ה“אדם” כמושג מופשט ונעלים עין מזה, שהוא, האדם, הוא גם אידיאה אלוהית, ועל־כן גם עומק של הויה, ועל־כן גם ממשות עצומה. מטרתו ואשרו של האדם אינם בעיקרון האינדיבידואליזאציה ללא מצרים ובהבדלים שיסודם בחומר, המפרידים ללא מוצא, אלא להיפך: בסוּבלימציה, בהארה שקופה של צד האיחוד, בהיסחפות למשטרים נעלים יותר. האינדיבידואליזציה אינה מחוייבת לגרור איבה תחת אהבה, נגע תחת עונג; היא צריכה להביא מלכות המקיפה הכל ולא מדינה השמה עצמה בצינוק, היא צריכה לפתוח את הלב והנפש ולא לנעול אותם, בקיצור היא צריכה להוליד אחדות עשירת איברים, פרקים וחוליות ולא הפרדה־המתה של האיברים הבודדים. ודאי, גם העמים אידיאות אלהיות הם. אולם העמים חייבים להגשים מעצמם והלאה את רעיון ה“אדם”! הערך האמיתי של העם והמדינה נמדד ונקבע לפי זה, עד כמה שהם מודים בכלל בזכות עדיפותם של חיי ההסתכלות והמחשבה וכמה חירות הם נותנים להם ומהי מידת יראת הרוממות שיש להם בפניהם. הואיל ורק בדרך זו מגשים האדם את עצמו.

האלהים אינו יכול להיות כפות כפיתות גזעית וסוגית. הנצרות אינה אלא חטיבה של השפעות שונות שבאו לה מידי עשרת הדברות, הנבואה הישראלית של הברית הישנה והיסוד האדוונטיסטי־עכו"מי של היונים והרומאים. שלושה אלה חוברו יחד בכנסיה ומשמשים מסד רוחני, שבני־המערב, הגרמנים, הרומנים והסלבים, עומדים עליו. הסטטוס האתני של הכנסיה עלול להשתנות והוא השתנה באמת לא פעם ודברי־הגנאי כלפי גזעים ואומות אחרות, אין בהם משום נאמנות לנצרות. חשיבה נוצרית וחלוקה לגזעים הן תרתי דסתרי. הכנסיה אינה תלויה בזמן ובמקום, בעמים ובמדינות. היא אינה אלא נוצרית.

טעמה של ההיסטוריה איננו מתן אדם, הוא קיים מן העולם ועד העולם, עוד לפני היות האדם. האדם חייב להכיר את טעמה של ההיסטוריה הכרה עמוקה ולסייע לו בהתגשמותו. ליהודים היתה היסטוריה קדושה עד התהוות הנצרות. זו ניטלה מידי היהודים, אולם הנצרות לא זכתה לה במידה כזו. היסטוריה קדושה קיימת גם כיום, אלא שהיא נסתרת וחבויה ואינה מתגלית אלא לצנועין. ההיסטוריה שלנו, וגם זו של הנצרות בכלל, קשורה בעיקר בהכרת הסיבה השניה, בדמות מניעים וסיבות גיאוגרפיים, פיסיים, אתניים. ואילו תולדות היהודים עד חורבן ירושלים היו גם התגלות הסיבה הראשונה. טעמה של ההיסטוריה ודמותו של אדם נסתרסו עם התעקמותה וניווּנה של משמעת העבודה להלכה ולמעשה. תכליתה של העבודה האמיתית לשרת את האדם ולהנאותו הנאה גופנית־נפשית. חרפתו וחטאו של המערב שפגע במשטר זה. על־כן משועים בני־אדם בימינו שועת־יאוש לעבודה שכבוד ותכלית־אמת בה, יותר מששועו לפנים העבדים למנוחה ולפנאי. על שום מה? על שום שהמכונה, שהיתה בתחילה אמצעי למטרות אנושיות קבועות, נהפכה למטרה בפני עצמה. יש אדוקים בטכניקה שאין להם תקנה, שכל דרישה לחזור בתשובה מעבודת־מכונה לעבודת־ידים ועל־ידי כך גם לאמנות שבעבודת־ידים, נראית להם כרומנטיקה. תמורה זו צריכה לבוא בדרך נבונה ונכונה. האדם חייב להחליט על־פי שכלו היכן מזיקה המכונה והיכן אפשר להפיק ממנה תועלת למטרות מסויימות. תשע עשיריות ממה שהמכונות מייצרות, אינן אלא זיבורית ותוצרת־הבאי. אמנם יש גם זיבורית הבאה בעבודת־ידים, אבל בה יש אפילו במקרה הקיצוני ביותר משהו אנושי, חיוני, סימפטי לעומת הפסולת, מעשה המכונה, שאינה אנושית, המתה, המקשיחה את הלב. המכונה נוטלת את ההומור, החידוד וההיתול מן האדם, משום שהיא סמל איום להעדר מידת־החסד. משעה שמעבדים על מנת לפטם את המכונה, מיד מתחילים בני־אדם לרעוב. אולם כל האומר, שאם כי האדם יודע שהוא הולך בדרך התוהו, אין בכוחו לחזור לדרך הישרה – פוגע פגיעה קשה בחירותו של האדם ובתבונתו. החקלאות והמלאכה מדגימות את העבודה רבת־הטעם ושום גלוריפיקציה של הטכניקה לא תשנה כלום. היא תחלוף בטרם יחלוף האדם. אך האכר לעולם יעמוד. הוא ינצח ויבלה בהכרח את האדם המשרת את המכונה. האדם ישוב בעל כרחו לאופן של עבודה, שמטרותיה – האדם ותכליותיו הטבעיות והעליונות. בשלושה דרכים מביאה המכונה אנדרלמוסיה לעולם: א) המכונה מבטלת את עבודתו של האדם; ב) המכונה, שהגיון וסבתיות לה משלה, מולידה באדם צרכים מלאכותיים, טפשיים, ילדותיים, שאינם בריאים לגוף ולנפש ומעכבים את מילואָם של הצרכים האמיתיים, הנתונים מתן־טבע; ג) המכונה חותרת לתנועה נצחית, עצמית ומשעבדת את האדם שיעבוד־עולם. בעוד שכלי־המלאכה הוא בר־משמעת, ועוֹל בעליו עליו, משתחררת המכונה מידי אדם, שוללת את כוונותיו הרוחניות ועושה אותו בדמותה ובצלמה: אבטומטוס. תעודת המערב לא לנתץ את המכונות, אלא להעמידן על קו ההגיון, להטיל את מרות האדם עליהן. ויפה שעה אחת קודם. כי ההיסטוריה ממשיכה את דרכה. מה שמחוייב להתרחש – יתרחש. נשימות־בינים ארוכות למדי אינן מותרות. ואם הללו שמוטל עליהן לעשות זאת לא יעשוה, יבואו אחרים ויעשו זאת בדרך אחרת, מוטעית ועמוקה. שהקפיטליזם הוא חטא הצועק לשמים, שהמנהג הציני להחשיב את הדיבידנדים של בעלי המניות הרבה יותר מאשר את צרכי החיים של אנשים עובדים, סוטר סטירה אכזרית בפניה של מידת־הצדק – דבר זה הן הוכר משכבר על־ידי כל אדם ישר. אולם “העדה הנוצרית” לא שעתה לכך. ומה שלא עשו בדרך של בינה, קרוב לודאי שביום מן הימים יקומו מחוסרי־בינה ונטולי שיקול דעת וינתצו את המכונות הרעות והטובות, המזיקות והמועילות כאחת. וגם זו לטובה.

המחבר טוען כנגד קן הרעות – העיר. אולם אין הוא שוללה כל עיקר. אף־על־פי שהערים נבנות לרוב בפזיזות ובדמיונות על גבי חולות הים או המדבר ואחר־כך הן נמוגות בין־לילה, מודה המחבר, שכל גדוּלה, כטובה כרעה, נתרקמה בערים: בבבל ובירושלים, בקרתגא וברומא. בהן נולד האלהי והשטני גם יחד. ברם, אין אמת אחת מכחישה את חברתה, אם שתיהן מוליכות לאחדותה של אמת עליונה יותר. העיר, הרוצה בהתמדתה, מחייבת את הכפר, העירוני – את האכר.

התוהו ובוהו שירד לעולם אינו גזרה, כי־אם מעשה ידי אדם. הוא פרי התפיסה המשובשת של חירות המוליכה לאנרכיה ולבן־לויתו – הדיספוטיזם הנמצא עמה בקשר גומלין. הכאוס חודר לכל התחומים. לדת הוא חודר בדמות פגיעה באַבטוֹריטה. לפילוסופיה בדמות פגיעה באישון־עינה, במושג המרכזי שלה, במושג האמת, כלומר – על־ידי הכנסת סברה, שהאמת איננה תכליתה הראשונה והאחרונה של הפילוסופיה, אלא היא באה להגביר את החיים הבהמיים או הפסיכיים או למען ייטב למדינה בעבורה, תוצאות שיכולות אמנם לבוא, אך אינן בשום פנים קנה־מידה לה. ברכת הפילוסופיה וזכותה בהעדפתה את המחשבה על המעשה, בהודאה שבראשית היתה המלה, הלוגוס, ולא המעשה הפאוסטי. הפילוסוף האמיתי מנחיל הכרות, אמיתות, התגלויות טבעיות, והן יכולות להביא לידי מעשים וכמעט תמיד הביאו לכך (כל מעשה מוטעה מצד עמי המערב היה יסודו במחשבה מוטעית), אבל הן עצמן אינן מעשים לפי טבען הראשון. גם בספרות השתרר הכאוֹס. הספרות היא מעין מדיום בין ההלכה הצרופה והמעשה, היא שרויה, כביכול, באמצע, בין ההסתכלות והחיים, הסבילות והפעילות. לפיכך יש לה, בזכות מזיגה פנימית, חלק בשכל וברצון. על־כן נמצא בספרות את הכאוטי שבהסתכלות ובעיון מחד גיסא ושבחיי־המעשה מאידך גיסא. ביחוד בולט הדבר בגולת־כותרתה: ברומן. הוא מדגים את עיקום פניהם של האמת, הטוב והיפה. הספרות השולטת בימינו, זו המצליחה ביותר, היינו זו של מקבלי פרס נובל, מכריזה ומבשרת יתרון מוטעה של הרגשות אי־אמצעיות של חיי החושים והנפש, על עשרת הדברות ומשא־ההר. בחיים הפוליטיים התגלה הכאוס זה למעלה מעשר שנים בחוזה ורסאיל, בו נפגעו לא יחסי איבה וידידות, כי־אם הצדק.

גם לשדה הכלכלה הגיע הכאוס. בכלכלה יש תמיד משום סימפטום לבַרְיות החיים והחברה או לחליה. הכלכלה היא גלוי שטחו של רובד יותר עמוק. הטכניקה הכלכלית עובדת בימינו בכל מלוא כוחה ואנשים פקחים וחרוצים משתמשים בה שימוש חנם, ואף־על־פי־כן נראות מסקנותיה ותולדותיה לא פעם כאולת עמוקה. לפי שעם כל חכמתה אין היא יכולה לעכב כלל, שבמקום אחד יהיו שורפים תלי תלים של שיפון ובמקום אחר יגועו בני־אדם ברעב, ובשעה שאין מחסור באמצעי תחבורה להוליך תבואה ממקום אחד לשני. התוהו ובוהו שבכלכלה מקורו בתוהו ובוהו שבלב האדם, בחטאי־הבראשית שלו: בולמוס הקנין, קמצנות, קנאה, אי־צדק ומחסור באהבה. הכלכלה בראה לעצמה חוקים משלה ומוסר עצמי. “עסק הרי זה עסק” או “מלחמת קיום שאני”. אין לך דבר מסוכן כמוסר של קרן־זוית, המבקש להשתרר על כל העולם. הכלכלה אינה רוצה לקבל הערות ותיקונים של ממש לא מפי המדינה, לא מפי המצפון ולא מפי הכנסיה. בהפקרא ניחא לה.

השאלה המעיקה עלינו היא מהו האדם? דורנו, שאינו רוצה לתהות על בעיות מיטפיזיות שואל: מה המעשה אשר יעשה האדם? זוהי טעות שתורת פאוסט הנחילתנו, כי בראשית היה המעשה ולא המלה. ואילו היתה השאלה מעשית ולא מיטפיזית, הן אפשר היה להשיב עליה בפשטות גמורה: עשה בן־אדם, עשה ועשה. גבב מעשה על מעשה, מפעל על מפעל, תועבה על תועבה. מכונה על מכונה – וחסל. תהיה זו למה? זעזועים אלה על שום מה? ברם, כנראה שנשתייר ניצוץ אחרון קטן של אמת באדם, אשר לא יכבה ולא ידעך, גם אם הוא סמוי מעין בעליו, ניצוץ שהוא אור ונכסף לאור לפני המעשה, בתוך המעשה ולאחר המעשה. התהיה על ההוויה, על הכרת מהותו של עולם ואדם קודמת לכל פעולה ועשיה.

המחבר נכנס בסוגיה מיטפיזית על מהות האלוהים ויחס האדם לקונו ולועג לשפנגלר שרואה את האדם כחיה טורפת. ביחוד מתווכח הוא עם מַכס שאֶלאֶר מבית־מדרשו של הוסאֶרל וקובע, שהשקפתו הביאה מבוכה לעולם. האדם האירופי־אמריקני אינו רוצה ביסודו של דבר אלא להיות אלוהים, ומכיון שכך, נחלקו כל האנשים האירופיים היחידים, הכתות, העדות, המפלגות והאומות בהתאם לאטריבוטים האלהיים. אחד הוא התגלמותה של האהבה האלהית, השני הצדק האלהי, השלישי שליט מוחלט בחסד עליון, אחרים שוב מכירים ויודעים כאלהים. הגרמנים מאמינים שהם יוצרים כאלהים. הפרזה זו היא חלק מעצמותם של הגרמנים. היא נתגלגלה מתקופה לתקופה בתולדות הרוח הגרמנית ונשתכללה כדי מונומניה. האמביציה של הגרמנים בשעה שתוקפת אותם יוהרא, איננה: להכיר כדרך שהמלאכים מכירים, כי־אם ליצור כמו אלוהים, גם אם אגב כך שוקע כוח־ההכרה ויורד למדרגתו של שפנגלר, שרואה את ההבחנה בין אמת לשקר כאינה חשובה ומזיקה ליצירה. והדבר אינו כן! הכוח הבורא הוא פריבילגיה של האלהים. אפילו בסייעתא דשמיא אין האדם יכול ליצור בבחינת המוחלט יש מאין. אין בכוחו לברוא אפילו אטום אחד ועל אחת כמה וכמה גרגר חול שעל שפת הים. כוח היצירה שבאדם גדול ללא מצרים רק בשפע הדרכים שברשותו לשנות דמותן של מציאויות הברואות ועומדות כבר; הוא אינו מוגבל רק במלכות האפשרויות וחירות לו ליצור בדרך אמנותית עולמות וצבעים וצלילים ודמויות. בזה כוחו יפה.

השאלה: “מהו האדם?” לא תקבל תשובה על־ידי הפיסיקה, הביולוגיה, הפסיכולוגיה והפילוסופיה. כל אלה תופסות את המועט, את החלקי, את יסודות הוויתו התתאיים ולא את הנקודה החיונית. כל אלה אמת רילאַטיבית, אבל אין הן נותנות הסבר אחרון להוויתו הפנימית, לעיקר. הסבר זה לא יושג אלא בכוח שבו נחן האדם לזכות ברוחניותם של חיים אלוהיים, שרק ההתגלות מעניקה אותם לנו. ולכן אפשר להשיב על השאלה “מהו האדם?” בקיצור: האדם הוא ציור של אלהים, הוא נעשה בדמותו ובצלמו. טבעה של רוח האדם לנוח בחיק האמת וכל זמן שלא מצאה אותה, הריהי מבקשת אחריה ולא תשקוט עד שתמצאנה. האדם הוא מהות פרוגרסיבית וממילא גם רגרסיבית, האדם אינו יכול לעשות נגד טבעו, אבל הוא יכול לרדת לטבעו הנחות והנמוך. הוא יכול להביא אי־סדרים בסדר הטבעים שלו, לבלבל את סדרו של עולם. כי תוהו ובוהו פירושו, אי־סדרים אנושיים בתוך סדר טבעי ולא בלבול בתוך אין. כאז כן עתה שורר ניגוד בין הבשר והרוח והאדם חייב לנצחו. האדם חי במלכות החירות ובידו לברור לו מעלות או מורדות. תעודת האדם לגאול עצמו מן הכאוס שהשתלט עליו ובכל תחומי חייו. האבוקה המורה דרך לאדם בגאולתו איננה לא האומה, לא המדינה הטוטלית (שהיא עצמה חלק מהוויה טוטלית), כי אם האדם שנברא בצלם אלוהים המשתוקק למקור מחצבתו. והחזרה בתשובה אינה נעשית בציבור, בהמונים, כי אם ביחידות.

הרי לפנינו עדוּת של הוגה־דעות דתי ומאמין, שאינו־בן־ברית. ואפשר לתתּה ענין גם לחיינו ולדתנו.

תרצ"ד




  1. Was ist der Mensch? Theodor Haecker. Leipzig, 1933  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49959 יצירות מאת 2761 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!