א

התופעות הגדולות בחיי הרוח מעוּגנות בחברה האנושית, נאצלות הימנה ואוצלות עליה. משעה שהמחקר נקב וירד לתהומות הנפש וביטל את האמונה במקריוּת, באגביוּת, בגילויים “תמימים”, – בטלה גם הדעה שהיתה רווחת דורות רבים כי הטעם האמנותי והספרותי דבר שבאקראי הוא, יצוּר־תהפוכות, חידה סתומה או חזיון־הבאי, על כל פנים לא תופעה שאפשר לעמוד על טיבה וסודה. לשעבר היו תולדות הספרות או תולדות האמנות עוסקות במפעלי האמנות וביצירות הספרות בלבד. לכל־היותר טיפלו גם באמנים ובסופרים. אך לא עלה על דעתם של היסטוריונים הללו להדרש להתפתחותו של הטעם הספרותי והאמנותי בציבור, לחקור את סיבות חליפותיו ולהסבירן הסבר מתקבל על השכל. ואם ניסה מאן־דהו לטפל בנושא זה, היה מגיע לידי מבוכה, הואיל ולא היתה בידו שיטת בדיקה ומפתח של אמת.

בסוגיה נכבדה זו עוסק ספר, שהופיע זה־עתה באנגליה בשם “הסוציולוגיה של הטעם הספרותי”¹. המחבר, בן־גרמניה, הבקי בהלכות אלו, מעלה לפנינו תמצית חקירותיו על דרך הפשטות. בפתח הספר הוא מציין, שבסוף המאה הקודמת נעשה נסיון להסביר בדרך שיטתית את התמורות והמהפכים המתחוללים מפקידה לפקידה בחיי הספרות ובטעם הציבור: ע“י המבקר וההיסטוריון הספרותי הצרפתי פרדינאנד ברונאֶטייה. אולם ספרו הופיע בשנת 1890, זו התקופה שהיתה נפעמת מאוד ע”י הישגי מדעי־הטבע והיתה מוכנה להשתמש במפתח שמצא דארוין להסברת התהליכים בטבע גם בספירת הרוח. ואמנם ראה ברונאֶטייה בהתפתחות האמנויות היפות והספרות את מה שראה דארווין בהשתלשלות מיני החי: מעבר מצורות פשטניות לצורות מורכבות, הסתעפות לסוגים מיוחדים והתקדמות מפתיעה של נעורים, השתכללות, הבשלה, אפיסת־כוח, ניווּן, התפוררות. קיצורו של דבר, הוא נקט בשדה הרוח את עקרונות הברירה הטבעית של דארוין. בעשותו כך, נתעלם ממנו שהוא מזווג ספירות שונות בתכלית השוני ונתעה אחרי הדימוי החיצוני בלבד. ודאי יש לפעמים צד־שווה שטחי בין חיי האמנות וחיי הטבע, שעקרון מלחמת הקיום הוא המכריע בהם. ברם, לא המינים, ופחות מזה היצירות האינדיבידואליות, נאבקים כאן ומתנצחים אלה עם אלה, אלא המגמות. ברונטייה סבור, שמין מיוחד של ספרוּת, כגון הדרמה, עשוּי להפסיד בזמן מן הזמנים את כוחו החיוני ולמוּת. ואולם הנחה כזו היא אפופת־מסתורין. אליבא דאמת לא יצירות האמנות או צורות הספרות נלחמות זו עם זו ומכריעות ביניהן, אלא בני אדם עושים זאת. וידוּע, כי בחיי בני־אדם ממלאות התמורות שבצורות תפקיד עצום, ולא ביחס לאמנות בלבד אלא גם ביחס לחפצי יום יום, למלבושים ולאלפי דברים אחרים.

תולדות־הספרות המקובלות לא שמו לב כל עיקר לשאלה, – אם לנקוט דוגמאות מן הבא ביד, – על שוּם מה העמיד שילר אדם כפילדינג בין הקלסיקנים הגדולים; ותלתל אחד משערותיו של י’אן פאול היה נחשב בימיו של גיתה בעיני רבבות כשריד־קודש יקר. ואפילו ביחס לקלסיקנים עצמם לא היתה דעה משותפת. שקספיר לא הוערך כראוי במשך מאות שנים. ולורד צ’סטרפילד, שהיה סמל הטעם הטוב במאה השמונה עשרה, כשנשאל ע"י בנו אם רצונו להשתמש בהזדמנות ולקנות תמונות של רמברנט בזול, השיב שלא כדאי להשתמש בהזדמנות זו, שכן אותו אמן אינו מצייר אלא קריקטורות בלבד. ואפילו ביחס לאדם מקובל ומוסכם כגיתה, אנו מבחינים עליה וירידה בפופולריותו. ולא עוד אלא שכל דור משבח איזו יצירה אחרת שלו או של שקספיר ונד לטעמו של קודמו. כל זה מעיד על שלטונו של טעם מסויים בכל דור, שאין להגדירו כקידמה או כנסיגה. שכן ודאי הוא, שהדורות הקודמים היו מודים בהתקדמותנו אילו ראו את אור החשמל שלנו, או את הרכבת, אך לא היו מודים ביתרון טעמנו על טעמם. לשם סימון סגנוני הדור וגינוני טעמו אנו מגדירים כל תקופה הגדרה מיוחדת: זו קרויה בפינו בשם “רנסאנסה” וזו בשם “אכספרסיוניזם”, סגנון זה הוא “גוטי” וזה “רומנטי”.

אולם, השאלה היא, עד כמה סגנונה האמנותי של תקופה מן התקופות הוא הכרח פנימי. היו שסברו, שהאמנות היא מעין סייסמוגראַף, הרושם את כל הנטיות והפניות מנקודת־ראות אינטלקטואלית. אמרו: באמנויות היפות מתגלמת רוח־הזמן. על פיהן יכול אדם בעל הסתכלות להכיר את כל חיי הרוח של התקופה. “תולדות הספרות”, אומר האֶנטנאֶר, “הן תולדות האידיאות וצורותיהן המדעיות והאמנותיות”. אחרים אמרו, שבהן באות לידי ביטוי השקפת־עולם והערכת חזיונות. אולם אנו רשאים לשאול: השקפת־עולם של מי? הערכה של איזו קבוצה חברתית? שהרי כל מי שמתבונן בחיים הקיבוציים רואה מיד, שקבוצות סוציולוגיות שונות נבדלות בהשקפתן ובהערכתן הבדל שביסוד. הלא בימינו אי־אפשר עוד לתפוס את הענינים תפיסה פשטנית כהרדר בשעתו, שאמר כי רוח־הזמן מתבטאת ב“עקרונות ובדעות של מרבית האנשים המשכילים והמטיבים לראות”. נוסחה זו אינה יכולה להקיף את החברה המורכבת שלנו, שכן בכל קבוצה סוציולוגית יש “משכילים” ו“מטיבים לראות”. ביטוייה של איזו קבוצה הוא איפוא ביטוי של רוח הזמן? כנראה שהבריות המדברים על רוח הזמן מתכוונים לאותה קרן משותפת של רעיונות, אשר קבוצה מסויימת ומיוחדת מחזיקה בה והיא שבידה כוח ההכרעה והעיצוב. אך גם בתפיסה זו מרובה הסתום על המפורש. שהרי אם מתכוונים למעמד מסויים, שרצונו וכוחו מכריעים בחיי החברה, אין לומר בשום פנים, שזה מסמל תמיד את ה“יכין והבועז” של האמנות והמדע. במאה השמונה עשרה, למשל, היתה הערכת העולם שונה בתכלית אצל הפוריטנים ואצל האריסטוקרטים שבאנגליה. ניגוד חמור היה ביניהם. והבאים אחריהם ראו את האידיאלים של המעמד הבינוני הפוריטני כנאותים בעיניהם. ואולם בימים ההם היו המדע והאמנות נישאים ע"י מעמד האצילים. או דוגמה אחרת: בגרמניה שלפני־היטלר היה יכול מעמד־הפועלים לומר בדין, שהוא המעצב צורה לחברה. הן כמה וכמה רעיונות פרוגרסיביים ומטרות תרבותיות אמיתיות היו חרוּתים על דגלו של מעמד זה. אך קשה לומר עתה, נוכח אדישותו של מעמד זה בהמוניו לעניני רוח אמיתיים, שהוא המצעיד קדימה את האמנות והמדע ושהם תלויים בעיקר בו. אמור מעתה: לא רוח־זמן אחת ישנה, אלא סדרה של רוחות־זמן ויש להבחין הבחנה גמורה בין קבוצות חברתיות שונות, שאידיאליהן ומאווייהן ניפלים אלה מן אלה.

ב

המחבר סוקר בעין חדה על פני זמנים ועידנים ומגלה בהם את מעמדו של היוצר הרוחני, של האמן. וכשם שהוא מרגיש יראת־רוממות מפני רוח היוצר, כך אינו חס לחשוף ולערטל את אפני גילוייה בימים ההם, שאינם תמיד לכבודה של הרוח ושל איש־הרוּח, מכל מקום לפי תפיסתנו עכשיו. סימן־ההיכר המובהק של מעמד הסופר בימי־הביניים הוא: תלוּתו באיזה מוקיר ספרות או אמנות, במצנאַט. הלה היה תומך בו, מוציא לו מוניטין, מפיץ את יצירותיו וגם מפרנסו. אציל או נסיך או רוזן היה משים עצמו פטרון על המשורר וכל מחסורו עליו. והמשורר, שלא תמיד נפל בחלקו פטרון נבון־דבר ודק טעם, היה אנוס לא־אחת להסתגל לטעמו ולהערכתו של בעליו או של מעמד בעליו. חנופה, כניעה, הקדשות ואף התרפסות – היו חזיונות נפרצים, אפשר שבמקרים מסויימים היה המשורר או הסופר משפיע על איש־חסדו ומשנה את טעמו לטובה, כשם שיתכן שהסביבה עיצבה את עולמו הרוחני של המשורר בלי שירגיש באיזה לחץ חיצוני. אך בדרך כלל אי אפשר היה לו להיות תמיד מה שהוא על פי שורש נפשו, נאמן לעצמו ולבת־שירתו. כך היה בתקופת הרינסאנסה, אם כי צורת הדברים והיחסים היתה שונה. אפילו שקספיר, שהיה במידה ידועה בן־חורין מאנשי־חסד, משום שהיה מתפרנס ממשחקו על הבמה, כתב בהקדשה לנסיך מסאותהאמפטן כך: “כל מה שעשיתי, שלך הוא: מה שעתיד אני לעשות, שלך הוא”. בתקופת אליזאבת יש להבחין בין הספרות הטהורה ובין הדרמה והתיאטרון. הספרות היתה כפופה לגורמים סוציולוגיים. היא היתה, כאמור, חוסה בצל נסיכים ואצילים, שכוונו אותה מדעת ושלא מדעת. מה שאין כן התיאטרון, זה לא היה תלוי במידה כזו באריסטוקראטיה ולא היה צריך לכוון את עצמו לפי טעמה בלבד. חוג הצופים והמעונינים היה רחב יותר ואף שיעור ההכנסה היה תלוי בהמונים רחבים יותר. עורכי־דין, רופאים, משכילים וסתם חובבי־תיאטרון היוו את הקהל, לפיכך היה לו אותה שעה מרחב להתגדר בו. הוא היה רשאי לסטות מן המנהג ולמתוח בקורת על האצילים. בקורת זו היתה מתקבלת באהבה על ידי המון הצופים, וזה שוב העמיד אותו ברשות עצמו מבחינה חמרית. אף על פי כן לא בכל מקום היה כך. בצרפת היתה רוח אחרת. הכבלים היו שם חזקים יותר. וולטייר גינה כמה ביטויים ב“האמלט” באמרו: “חייל יכול לדבר כך בחדר־המשמר שלו, אך לא על הבמה, במעמד נשואי הפנים ונכבדי האומה, המדברים בלשון נאצלת, וראוי להשתמש לפניהם בשפה אחרת”. הוא ראה איפוא את החצר ואת החצרנים כקובעי הטעם והסגנון.

השפעתה של השכבה האריסטוקרטית על הספרות נמשכה עד המאה השמונה־עשרה. רק אז התחילו מתפתחים עדת קוראים וקהל נהנים רחב. במקום הפטרון בא המוציא־לאור, שהיה תלוי בחותמים ובמנויים: הללו היו בחינת פטרונות קיבוצית. בתחילה היתה יד האריסטוקרטיה חזקה גם על המו"ל, אך מעט מעט רפתה השפעתה. שכן בחיים המדיניים והציבוריים חדלה להיות הכוח הקובע וריבונה של החברה. בנידון זה קדמה אנגליה לשאר הארצות. בה היה שכר־הסופרים גדול יותר והסופר היה חפשי יותר. בכלל פעלו סיבות חברתיות וכלכליות, ואין להתיק את התופעה הספרותית מן המסגרת הסוציולוגית הכללית, אם כי יש למעט בגזרות שוות ובהיקשים מכניים. עולם הרוח מגוון הוא ומנוהג על פי חוקים משלו.

אחד הדברים שחוללו מהפכה גמורה בספרות, במגמתה ובטעם ההמונים, הוא: עמדתו של האמן היוצר. במאות השנים שעברו לא היה מעמדו נוח ביותר. אלה שהגיעו אל שיא הפרנסוּס נתקבלו כחברים בחוגים של דרי־מעלה, אך אלה היו מיעוט. ראוי לציין, כי מפרסמי ספריו של סופר היו מודיעים לקהל את הכנסתו השנתית הגבוהה. זאת היתה “סגולה” בדוקה. בן־טובים היה מוּדר מנכסי אביו אם הביע את רצונו להיות סופר או צייר שאומנותו בכך. כל שכן שחקן. לחיות על העט – לא היה נחשב לכבוד גדול. סקוט העדיף להקרא ג’נטלמן בעל אחוזה ולא סופר. וּוֹלטייר עסק בעסקי־חול שונים ובלבד שיתעשר ויהיה סופר עומד ברשות עצמו, שאין פרנסתו מן הספרות או מאנשי־חסד. וביירון כתב ביומנו (נובמבר, 1813) את הדברים הבאים: אני חושב את העדפת הסופרים על סוכנים כסימן לחולשה נשיית, לירידה, לרפיון. וכי מי יכתוב, אם יש לאל ידו לעשות מעשה טוב מזה? פעולה – פעולה – פעולה, אמר דמוסתנס. פעולות־פעולות, אומר אני, ולא כתיבה, ופחות מכל כתיבת חרוזים“. אך קמעא קמעא נשתנה מעמדו של הסופר בחברה. עם עלית המעמד הבינוני עלה גם כבודו. התחילו להעריכו כגורם בעל השפעה, כמעצב את דעת הקהל, כזן ומפרנס את רוח העם. ואף טיב הנפשות הפועלות בספרות היפה נשתנה. אם קודם־לכן היו הגיבורים רוּבם ככולם רוזנים ואנשי־מעלה, הרי מכאן ואילך הועלו נפשות אחרות, פשוטי בני אדם, וגם סופרים. ב”וילהלם מייסטר" לגיטה הגיבור הוא אמן. וגדול־המספרים האנגלים במאה התשע־עשרה, תאֶקאֶרי (Thackeray) אף הוא נטל לו אמן כגיבור בסיפוריו The Newcomes, שנתפרסם בשנת 1853. במחציתה השניה של המאה התשע־עשרה כבר היה היוצר הרוחני בעל בטחון עצמי ובעל כבוד עצמי. אז כבר כתבו דברים כגון אלה: “האדם העומד מעל לכל האחרים, הפייטן”. וטניסון יעץ לאיש הפשוט לבל יהין לתכן את רוחו של המשורר שאין חקר לה. עמדה זו נתבלטה גם בצרפת ובגרמניה. והיו שהשתדלו להיבדל גם בתלבושת, בתסרוקת ובהליכות חיים. אך אין זאת אומרת שהסופרים והספרות ניתקו מן הקרקע הסוציולוגית הכללית. להיפך. הם השתרשו בה יותר והיו ילדי־טיפוחיה הנאמנים. התלוּת לא בטלה. הקהל, המבקרים, המו"לים וכיוצא בהם שמשו מעין מדריכים סמויים מן העין. ואדם כויקטור הוגו שינה את הנוסח הסופי של הטרגדיה שלו Marion de Lorme לפי דרישת הקהל.

התמונה לא תהיה שלמה, אומר המחבר, אם לא נוסיף כי אפשר למצוא בכל התקופות משוררים שבעטו באנשי־חסדם, וסופרים שמרדו בנותני־לחמם והביעו את אשר עם לבם. אך בדרך כלל היה הגורם החברתי והמעמדי תקיף עליהם. מה שאין כן בעשרות השנים האחרונות, שבהן חלה השתחררות רבה של הסופרים והאמנים מלחץ חיצוני. במהירות רבה צעד האמן לקראת אבטונומיה גמורה. והיו כאלה שלא שעו כל עיקר לטעם הקהל וכפרו בערכו. המשורר שאֶלי הודיע בראשית המאה התשע־עשרה מודעה כזו: “אל תכתוב דבר אלא אם כן הכרת האמת שבו כופה אותך לכתוב. עוּץ עצה נבונה ואל תשעה לשום עצה מפי פשוטי בני־אדם. הזמן מחליף את משפטו של ההמון הסכל. הבקורת של עכשיו אינה אלא תמצית האיולת, שהגאון מוכרח להיאבק עמה”. מתוך הלך־רוח כזה, נוצרה אח"כ “התנועה האסתטית”, שאף היא בחלה בטעם ההמון. זו טיפחה את תרבות הצורה, את הטעם המעוּדן, הריתמוס, הנעימה, ההשאלה, ההרמזה. בצרפת נקראה תנועה זו בשם “אמנות לשם אמנות”. היא בידלה את האמנות מכל השפעה על החיים וצמצמה אותה בדרך זו בספירת היופי בלבד. היא השכינה את בת־השירה ובת־האמנות בסוד כוהנים ואמנים משוחי־אלהים. כזה היה אוסקר וויילד וגאַוּטיר. האדם הפשוט לא היה יכול ללכת בעקבותיהם ולא היה יכול להבין כיצד מבלה אדם יום תמים כדי למצוא שם־תואר מתאים או כדי לברור מלה שנעימתה ומשקלה כך וכך. ביטוי לכך היה רוסאֶטי כצייר וכמשורר, ששם צעיף על עצמו ולא הסכים לסדר תערוכה של תמונותיו. בדומה לו היה סטיפאן גיאורגה בגרמניה שטיפח בקרב קהל־חסידים ערכי שירה צרופים מכל זיקה לחיי המעשה. אך פטור בלא זיקה חברתית אי־אפשר. ואפילו המסתגר זקוק פעם בפעם למעט פרסום, למעט קטורת של הערצה, המצמיחים כנפים לכל משורר. באופן כזה אנוסים גם האסתטיקנים הצרופים להכניס חלק מן הקהל דרך הדלת האחורית.

ג

לעתים נפערת תהום בין מהלך האמנות ורמתה ובין הקהל. תהום כזאת נכרתה בגרמניה ע"י הנאטורליזם, שראשיתה כידוע, באֶמיל זולא בצרפת. כמה וכמה צורות כגון הסיפור ההיסטורי, הבאַלאַדה, נפלו לקרבן באותו ליל־ברתולומיאוס נאטורליסטי. פאול האַיזה נקטל, כלפי שילר התריסו קשות. נביבותן של התפיסות הדתיות, שהוסיפו לשלוט בבית הספר ובחיי המדינה; המלחמה בתארי הכבוד של העמדות בעלות הפריבילגיות; החמרת תנאי הקיום מחמת התגברות ההתחרות, כפי שנשתקפה בהחרפת שאלת האשה; התחדדות הסכסוך בחיים החברתיים והמדיניים; השימוש בשיטות מדעיות בכל ספירה שהיא, – כל אלה הביאו קבוצות חברתיות מסויימות לידי היאבקות סוערת בכמה תחומים שבחיי יום יום כנגד המליצות ובעלי המליצות. ונפתולים אלו הורגשו ביחוד בספרות. הקהל הרחב, שהיה כפוף עשרות שנים לטעם ספרותי אחר, זה הטעם שנקבע על ידי דרי־מעלה בחברה, לא הלך אחרי בעל הכיוון הנאטורליסטי. וחברה זו של דרי־מעלה היה לה כוח כביר בגרמניה. היא היתה ראש המדברים, היא חתמה סופר בספר החיים או המוות. לא כל אדם היה “gesellschaftsfähig”, היינו, ראוי להסתופף בצל “החברה”. כמה וכמה טקסים וחומרות היו כרוכים בכניסה כזו. ואולם אותה עמדה נתרופפה והלכה והיא נדחתה לגמרי בסופה של המלחמה העולמית הקודמת. קשה היה לשמור עמדת־בכורה ומעלת אצילות בימים שבחרו לנשיא המדינה באדם שעסק בנעוריו במלאכת הרצענים (אֶבאֶרט). הדימוקראטיזציה בחיים המדיניים הולידה שכמותה בחיי הספרות. יתר על כן: היא הקדימה לבוא. עוד לפני המלחמה הקודמת עלתה הספרות למדרגת נושא עיקרי בכל חברה. קציני צבא, תלמידי אוניברסיטה, פקידים גבוהים ובינוניים, חיילים, שופטים, רווקים ונשואים היו מתבלים את שעותיהם בשיחה על ספרות והיו קונים לעצמם חשיבות בהראותם בקיאות במתרחש בעולמה של האמנות. ההתעניינות ההמונית הזאת אף היא נהפכה לגורם הטובע את חותמו על טעם הדור ועל מגמת היצירה הספרותית, אם כי לא תמיד היתה השפעתה נראית לכל עין.

ברם, הכוח המכריע, הצר צורה והקובע את הטעם הספרותי קביעה הרת־גורל, צפון בפינה אחרת: בהתרקמות להקות אסתטיות. ביסודו של דבר טבועה אמונה בסופר, שרק חברו הסופר מבין ועשוי להבין חפצי ספרות ואמנות. הן הוא יודע, שאין חכמת הספרות נקנית אלא ביסורים ובעמל ובהתקדשות. וכי מי מוכשר להבין את סודו אם לא אדם כמותו, שאף הוא יושב על כל פסוק ולוטש את יהלומיו מתוך מסירות־נפש. והנה דרך זו של התהווּת להקות סופרים או אמנים, של התלקטות כנסת קטנה או גדולה המטילה מרותה וטעמה על הציבור, פנים רבות לה. יש שאמן נשמע לקולו הפנימי, לקול אלוהיו, והוא יוצר יצירה אמנותית הנאמנה לכורח הנפשי שלו, לאחריותו שלו, בלא להשגיח במה יאמרו הבריות. ויצירה זו היא בעלת מעוף כזה ובעלת סגנון ותוכן כאלה, הנהפכים לאידיאל חדש, לטעם חדש לדור. ובצאת יצירה כזו לעולם, מתכנסים אמנים צעירים, מחפשי חדש ושואפי אמת, באופן שהיא נעשית להם מופת, דיוקן־אב, המעוררת את תשוקת החיקוי, זה הכוח היוצר בכל ספירה מספירות החברה. יצירה כזו עשויה לחולל תמורה שרשית בטעם הקהל. אך גם יש שסופרים קרובים ברוח, שנתפתחו איש איש בסוד יחוד עצמו, מתקרבים זה לזה ומהווים עדה האוצלת מטעמה הקיבוצי על רוח הדור. ולפרקים מתפרסמת יצירת מופת בדרכים פשוטות יותר. ידיד מהלל אותה לפני חברו, וחברו לפני חברו, עד שמתהווה סיעה גדולה של חסידים נלהבים לה, וזו מוציאה לה מוניטין אפילו מעבר למדינת הים. תולדות הספרות יודעות לספר גם דוגמאות כאלה. אולם בכל המקרים הללו אין הקהל הרחב מופקע כגורם משפיע. וכבר אמר גיתה: “מה היה גורלי בלעדיך, ידידי הקהל? כל רשמי לא היו אלא מונולוגים, וכל שמחותי היו מתעטפות בשתיקה!” אפילו פייטן בלתי תלוי כשאֶלי סבל כל ימיו מחוסר הערכה. וידידיו האינטימיים אומרים, שהרבה מקדרותו ודכאונו, שכמה מיצירותיו שרויות במזלם, היה פג, אילו היה זוכה בחייו להכרת הקהל והוקרתו! והלא הוא היה פנוי מתלוּת חמרית ורוחנית. אף על פי כן נכונה ההנחה, שבכל מקום שאין חירות יצירה אישית ובכל מקום שאין תנאים להתהוותן של חבורות יוצרים, המשפיעות אהדדי, שם גדלים הקשיים והמכשולים ליצירה. שכן האמת היא שרק יהלום יכול לחתוך יהלום, ורק סופר יכול להשפיע על סופר, להעשירו ולהדריכו. סופר אחד מטפס ועולה על כתפי חברו וכך הוא מגיע לאותו שלב שנועד לו לפי כשרונו וסגולתו.

וישנם גורמים אחרים, הנראים אולי כנחותי דרגה, שרישומם ניכר מאד מאד במגמת היצירה ובקביעת הטעם הספרותי והאמנותי. על אחד כבר רמזנו לעיל. המו“לים, ובאמנות הדרמה והמשחק: מנהלי התיאטרונים, ממלאים תפקיד מכריע החל מהמאה השמונה־עשרה. המו”ל קוֹטאַ בגרמניה, שהוציא לאור את גיתה ואת שילר ושאר הקלאסיקנים, היה בעל השפעה כבירה על הדור. כל סופר שאף להכלל בהוצאה זו וראה את עצמו מאושר בהתנוסס הסמל שלה על שער ספריו. הקהל התיחס באימון רב אליה, וכל ספר משלה הדריך את טעם הקוראים. הוא הדין בספירת המשחק התיאטרוני. המבקר ומנהל התיאטרון בראַם השפיע השפעה אדירה על המגמה הכללית ועל הטעם האמנותי. אמנם גם המו“ל וגם המנהל מביאים במנין את דרישות הקהל הרחב. אך הם מכוונים אותו. מכאן, שיש ערך לפעמים למשא ומתן אישי עם מו”ל, למגע עם סופרים אנשי־שם ולמתווכים בין הקהל והיוצר. הללו עשויים להכריע את גורל הסופר והאמן לכל ימי חייו בהמלצותיהם או בהתנגדותם.

לפיכך נודעת חשיבות יתירה לביקורת, לשופטי הטעם ולפוסקים בעניני ספרות. הללו נהנו מיחס שונה בתקופות שונות, אך בימינו הכל מודים שבצד שאר הגורמים אין הם אחרונים במעלה. אם מבקר קנה לו שביתה באחד העתונים או כתבי־העת המקובלים והמהימנים, ואם הלה עושה את עבודתו בכשרון, בחריצות ובאמונה – יכול הוא לעלות בדעת הקהל למדרגת פוסק ו“דיקטאטור” בעניני טעם. ואין זה מן ההכרח שיהיה אחד כזה. אפשר גם־כן שחבר מבקרים, שכל אחד מהם מצויין בסמכותו בעיני חלק מן הקהל, יכבוש לו מקום בהכרת הציבור כסנהדרין של אמנות, כאורים ותומים. נמצא, שבידי אלה נתון הפיקוח על “הויזות”, הניתנות למבקשים להגיע אל הפרנסוּס, ויש לראותם ככוח בתולדות הטעם. פעמים שהמבקרים האלה הם עצמם עוסקים ביצירה, כגון לאֶסינג, דידרוֹט, אדיסון.

אך ישנם אמצעים אחרים, פשוטים יותר, שאין לזלזל בהשפעתם: אמצעי תעמולה. ביחוד מצויים אמצעים אלה בימינו. שכירי פרסום, יחסי־תן־וקח, להטוטים עסקיים וכו' עשויים להוציא מוניטין לספר חסר ערך או לתמונה קלוקלת. הללו כופים מין אָפנה על הקהל, מעוררים בו סקרנות, מסתגלים לטעמו ומרעישים את השוק. ההיסטוריה מלמדת אותנו, שאין להשפעה כזאת ערך קיים, היא חולפת עם חלוף רוח־העוועים, אבל יש בכוחה להוליד סילוף־טעם זמני ולפרסם אדם לשעה קלה. בכלל גדול כוחה של האָפנה. דוגמה קלה: לאחר שדיקנס ותאֶקרי הרגילו את הקהל לסיפורים בשלושה כרכים, סירבו המו“לים לקבל את סיפורה הראשון של שארלוטה ברונטאֶ, “הפרופסור”, בעיקר משום שהיה בן כרך אחד והספריות לא רצו לקנות ספרים כאלה, הואיל והקוראים לא רצו לקראם. זה היה בשנת 1894. כעבור שלוש ארבע שנים חלפה אָפנה זו כליל. ודאי, שום תעמולה ושום אָפנה אינה יכולה להעלות סופר סתם למדרגת גיתה, כשם שאין העדרה יכול להשתיק גאון קיים, אך יש בידי תולדות הספרות והמו”לות דוגמאות רבות המאשרות את ערכו של הגורם הזה.

ד

הטעם אינו עובר בירושה. כל דור קונה אותו לעצמו קנין חדש. התהוות הטעם מקצתה עטופה סוד ומקצתה ברורה, אך לעולם אין היא תלושה מן המציאות הסוציולוגית המסויימת. אין שום קבוצה, הדוגלת בערכי טעם מסויימים, יכולה לומר: כזה ראה וקדש. שכן קבוצות חברתיות אחרות סיגלו לעצמן טעם אחר. אך אין להתעלם מן העובדה, שבכל טעם חדש יש משהו מן העלומים, מן התוסס והמתפרץ. ולפיכך יש בני אדם המסגלים אותו מיד לעצמם, כדי שיהיו נראים כצעירים שאינם מפגרים אחרי החדש. אבל אליבא דאמת כולנו פתוחים לקבלת השפעה יותר משאנו יודעים בעצמנו. אם הטעם החדש הוא בעל כוח השראה, שנציגיו נכבדים, לא יוכל שום איש להסתגר בפניו. החדש האמיתי כופה אותנו לקבלו קמעה קמעה. מספרים על מכס ליברמן, שקרא פעם בחרי־אף: “הסר את התמונה מנגד עיני, שאם לא כן תתחיל למצוא חן בעיני”. במצב זה נמצאים רבים וכן שלמים. אף על פי כן יש התנגשות של מיני טעם שונים, שהיא מחמירה לא פעם מאד מאד. יש שהיא משקפת את ההתנגשות החברתית הכללית. האריסטוקרטיה, למשל, ראתה את תכלית האמנות בהיותה מעשה־קישוט לחיים. על כן לא גרסה את התערבותה בתחומים כאלה שאין הקישוט עולה יפה, כגון בחיי ההמונים. שכבות אחרות הכניסו את האמנות אל תוך הסימטאות האטומות. טעם קבוע ישנו רק בשעה שהמשטר קבוע ועומד. אנשים חדשים משמשים נושא לטעם חדש. לא הטעם משתנה, אלא השגות הבריות והרגשתם משתנות. ונושא הטעם משפיע גם על המגמה הכללית. העובדה, שנשים היו רוב מנינן של קהל־הקוראות, השפיעה על מגמת הרומאנים ותוכנן.

נמצאנו למדים: הספרות והאמנות אינן קיימות בעולם מוחלט; התקב־ לותן תלויה באופי המקבל. השתלשלות הטעם תלויה בכוחות סוציולוגיים, שאינם בעלי מהות אינטלקטואלית בלבד. טעם חדש אינו צץ מתוך “רוח הזמן”, כי אם מתוך רוח הקבוצה החברתית, שהגיעה שעתה לבטא את החיים. ויש שהוא נדחק עד מהרה על ידי אחר. תפקיד מיוחד בעצמתו יכול למלא בית־הספר. אבל לצערנו אין המורים המשמשים בו מחונכים על ברכי הספרות והם מלעיטים את התלמידים דרך שעמום מתוך ספרי המופת. גם ארגונים וחברות לספרות עשויים להיות בין סוללי הדרך לטעם הטוב של הרבים, אילו השכילו ליסד אותם כהלכה. שכן הערובה היא בבחינה עצמית ובהבחנה עצמית.

* *★ * *

דברי המחבר, שנמסרו כאן דרך קיצור וסיכום, מאַלפים במובנים רבים. אך הלה נכשל באותה טעות שנכשלים רוב החוקרים המבקשים לסַווג ולמיין ולסדר תופעות רוחניות בשיטה שלמה. הבחינה הסוציולוגית מבארת לנו כמה צדדים במסכתא טעם, אך היא מתעלמת משני צדדים עקרוניים: א) יש יצירה בעלת טעם חדש, המקדימה לבוא לעולם כמה דורות, באופן שאין לראותה כפרי התנאים והמסיבות החברתיים, אלא כפרי חזונו של היוצר, הרואה באספקלריה מאירה מה שאין בני דורו רואים; ב) יוצרי הטעם החדש באים לא־אחת מתוך אותה חברה, שלפי השקפת עולמה ומעמדה מבחינת הרכוש והאינטרסים, עשויה יצירתם למוטטה ולא לשמרה. ולא עוד אלא שלעתים קרובות תומכים בני אותה חברה ואף נעשים לפה למגמה ספרותית ולטעם אמנותי חדש שאינו עולה בקנה אחד עם עמדתם החברתית השמרנית. כל אלה מעידים, כי סוד הרוח עמוק מכדי להכלל בדפוסי־חוקים סוציולוגים רגילים. אי אפשר שלא לראות, כי מעבר לכל קבוצות סוציולוגיות ואינטרסים כתתיים ישנם ערכי־טעם וערכי־אמנות אנושיים כלליים, הקודמים לכל מסגרת חברתית והפורצים לתוך כל מסגרת חברתית. עצם העובדה של מציאות ספרות קלאסית מעידה, שיש טעם, המקובל על הכל ושכוחו יפה לגבי הכל, אם כי ההשפעה האקטואלית הקורנת ויוצרת ממחזות שקספיר ושילר אינה מהפכנית עכשיו פחות מאשר בימים שהאריסטוקרטיה היתה שליטה בחברה. אולם ליקויים מעין אלה הם מחוייבי המציאות בכל שיטה מכלילה, המשתדלת להקיף את כל הגילויים והתופעות והמתיימרת שמצאה, כביכול, את המפתח לכל השערים.

תש"ד