“שהרי אין בזה משום רבותא להיות מובן לכל, בשעה שמוותרים על כל הבנה יסודית”
(עמנואל קנט – “הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות”)
אפשר לפרש בשני פנים את הטענה “איני מבין”, שבכוחה מתנקשים מבינים רבים לפסול חיבורים אמנותיים זרים לרוחם ומוקשים לפי השגותיהם. א׳: כל מלאכת־מחשבת דינה להיות נופלת תחת חוקי השכל, של כל שכל, גם של הבינוני, ואפילו של הלמטה מבינוני. ב׳: אמנם זכות השיפוט על דברי יצירה מותנית בחוש־אמנותי מפותח בהתכשרות מקצועית מסוימה, אבל…הרי אני הטוען מבין ובן־סמך, תהיתי על יצירה זו ולא מצאתי בה דברים המתקבלים על הדעת, אות הוא“… וכיצד לא יאמין האדם באותות שהוא חוזה אותם מבשרו? והריהו מגדיר ואומר: יצירה זו נבובה היא… לא טעם ולא ריח לה. ואף עמקנותה כביכול אינה אלא פרי לבטים תעתעניים״… –מדרך השופט שלאחר שהוא ניסח פסק־דינו הריהו פורק מעל מוחו ומצפונו את טרדנותו של הנידון ושב אל קור דעתו ושלומו הנפשי. אולם תמה אני אם כדאי לו לאדם לבנות את שלומו הפנימי על יסוד רעוע כזה, ש״הנה איני מבין את העניין או את החפץ הזה… ולפיכך… טוב לי”. הרי מקור הגדלות העולמית ספון טמון שם.. במרומי הקיום… באותן הנקודות האלסופיות, הסתומות מני שכל אנוש, המקבילות אל הקורטוב המובן בשיעור זה עצמו, שאין־הסוף מקביל אל הסופי. וכי סלקא דעתך שהאדם יתפאר לומר: איני מבין את מהלך הכוכבים במסילותם, לא את מעופן של שנות־אור, לא את גלגול החומר לתוך הרוח, לא את סוד התפתחותה של הפרוטופלזמה, לא את מעשה־מרכבה של התאים, לא את סוד צירופם של גלים חשמליים, לא טיב ההשפעה של קרנים אולטרה־סגוליות ולא… ולא… ולפיכך הנני פוסק: ערכם של כל העניינים האלה מאפע הם! יחס של דרך־ארץ כזה לא נודע מאת האדם לגבי תופעות בשטח האמנות. כאן, רווחת הדעה, כל אדם, שקרא אילו ספרים בספרות היפה או הציץ בתריסר תמונות או צפה במספר הצגות על הבמה, רשאי לשפוט, לפסוק, להישען על בינתו או על העדר בינתו. וכמה יצירות חשובות נפסלו ונתנדו מאז ומעולם בפי “מבינים” כאלה, שראו את חצאי המוחין שלהם כמרכז הכדור העולמי ואת שכלם כמפתח כל פותח!! והרי אפילו לגבי בעיות פילוסופיות, שיסודתן במחוז הבינה בלבד לכאורה, הננו עומדים ברוב המקרים נכלמים בפני קשיים, שאין להתגבר עליהם בכלי זינו של השכל; ומדוע ירגיש כל אחד את עצמו בן בית בהיכל המוזות דווקא?!
ביסודו של דבר: “איני מבין” זה הנהו צורת־דיבור נימוסית לשון של סגי נהור, ואילו משמעו המסותר, המתנגד להנגלה הוא: אני מבין כהוגן. חדרתי לתוך יצירה זו ומצאתיה עמוסה ליקויים ופגמים במבנה שלה או בתוכנה, בחיטובה או בטיב הרכבתה, במיזוג סממניה או בכיוונה, בבחירת צבעיה או בגיבוב תמונותיה. על־פי־רוב הוראה גם באצבע: הנה הרכב מוזר ומשונה של נידונים, כלאים של צבעים, מעשה־אונס של השוואות ערבוב מינים וזיווג הדומה עם שאינו דומה. בסיכום: עבריינות לגבי החוקים המקובלים, שרק הם מאפשרים, כנראה, את ההבנה. רצה לומר: אלמלא סולקו מלכתחילה החוקים המקובלים, המאפילים על היצירה החדשה, כדרך שאנו מסלקים מחיצה על מנת לראות את החפץ המונח מעבר לה, היתה אולי מוגהה מיד באור ההבנה. אבל כל זמן שלא הוסרה המחיצה… אבל כל זמן שהשכל מגשש כסומא בארובה של חוקים… הרי יותר פשוט ונוח לפסוק: ״איני מבין״! –ופטור!
יש אי־הבנה במזיד, מתוך שמירה מפני אי־נוחיות. הרצון מדריך את השכל, מחדדו ומעמיק את חדירתו. ובאין הרצון המזרז פורש לו השכל ומתנמנם. כביכול אינו תופס ואינו מבין. כאילו המוח הנו אדון לעצמו ולא משרת, וכאילו ניתן לו לחדור לכל דבר ולחוות על הכל את מבינותו. אולם המוחין האנושיים מסויגים בנתונים שלהם. אין אדם מסוגל לצעוד מביתו והלאה, וגם מביתו הרוחני, אלא כדי כברה מסוימה. זקנים אינם מבינים לרוח הדור החדש לא מפאת רפיפות כוחותיהם השכליים הנפשיים (הזקנה מגבירה, כמדומני, את הכוחות הרוחניים) אלא על שום שמטעמי נוחיות אינם רוצים בשום תמורה, העלולה לגרור הכרח לשנות את סדר החיים. דרך בלתי סלולה בציור, מהלך חדש בספרות, תחלופה במשב הצלילים בהיכל הנגינה, עלולים לזעזע את סדר העולם. (עולם האצילות ועולם העשייה מכוונים זה מול זה). כל ארונות הספרים מלאים וגדושים. הקירות בבתי הנכאות מצופים עד אין רווח. ויצירה חדשה עתידה לצוות על מי שהוא או על מה שהוא לפנות מקום למענה. אלה שקשרו את כבודם ומעמדם בהיש, שומרים על קיום הישן, שהוא קיום עצמם ו…אינם מבינים. משל לאדם האוחז בידו מכתב מבשר אסון והריהו מסתכל באותיות המרקדות לפניו (חטא כלפי כל חוקי הכתב) ואינו רואה את צירופיהן. או משל לאדם המסלק מעל אזנו את קנה־השמע מחשש דיבור מרגיז המשתלח אליו דרך שם, כך מסתלק לפעמים השכל מהעמקה בשביל לחסן את עצמו כלפי החדש המתקיף, שתהא לו היכולת להכריז: “אבל… מה? הרי איני מבין… פשוט, איני מבין!” אכן, ההתרגזות גורמת תמיד גירעון בראייה ובתפיסה והפחד מקהה את החושים ומתיש את הכשרונות.
אין כל פקפוק בדבר, ש“באיני מבין” זה מקופל יחס של חוסר יראת הכבוד לא לגבי היצירה הנידונה בלבד, אלא גם לגבי המפעל האמנותי בכללו, הנעמד מתוך כך תחת פיקוחו של השכל הקטן, המתיימר למדוד בקנה־המידה שלו דברים, שהם בני ממדים אחרים. האמנות נתבעת משום־מה לשירות דווקא. היא נעמסת מלכתחילה תפקידים, ההולמים אותה אולי על כל פנים רק בדיעבד: להשביע את רעבון השעשועים, לפרנס את היצר המיני, להגביר את שלטון השכל, לפתור בעיות כלכליות ומדיניות, להרחיב את אופק הדעתנות, להגיש לתאוותניים את מרחשת ההרפתקאות. אפילו המשלימים עם תרומיותה של הפילוסופיה ומתירים לה להמריא מעל לשאונו של העולם הזה, סוחבים את האמנות העדינה בתלתליה אל כל השווקים ומכפישים אותה בעפר כל הדאגות החילוניות. והעזפנים ביותר, סורגים מצמותיה של בת השיר מטאטא לנבור בו באשפתות. ואם אמנם נכון שגם החולין הם קדושים וניצוצות טהורים מהבהבים בכל, הרי אף־על־פי־כן אין לחטוב עצים בכינור רך מיתרים. כל מכשיר לייעודו. יש השגות, שלא ניתנו מטבע ברייתן להופיע באיתגליה. היו הווים ויהיו תמיד דברים שהם בגדר סוד ואין מגלים אותם אלא ליודעי חן. הכרח הוא להעטיף אותם בלבושי גמגום ודמדום בבטוי על מנת שיעמוד טעמם בם. הלא האנושיות השכילה תמיד להתקין לעצמה היכלות של קדושי קודשים שכל זר לא ייכנס לשם. וגם אם הכוהנים הגדולים עיוותו שם בפנים ההיכל וחיללו את הקודש, הרי הללו היו כוהנים זייפנים, שעשו את יעודם פלסתר. אבל בשביל רמאים שקלקלו אין לזו זכות לומר: הכל מושחת! ורק אפס יש! כשם שהיו קיימים בעולם נביאי אמת וגיבורי צדק, כך ישנם אנשי אמנות, שחותם האמת טבוע בכל קו ותו ממפעלם. יתכן, כי עצם קיומה של האמנות הוא להד״ם. אבל אם יש במציאות אמנות אמת הריהי רק אצילה תרומתית כמו נשר תחצוב לה את קנָה במרומים דווקא לעילא מעסקי שעה והשגות יומיות אין להרכיב עליה מגמות שימושיות. האמנות איננה תשמיש, לא תכשיט ולא תקשיט ולא רהיט בהיכל, אלא המקדש עצמו. אין להורידה למדרגת כלי או נושאת כלי. אי־אפשר לשמוע מפיה תורת הבריאות, למשל, או איזו שהיא תורה אחרת. אין לתבוע ממנה זיקה לשאלות הכהונה, הממלכתיות, המדיניות, החברתיות וכיוצא בהן. אין היא כפופה למשמעת היצרים; אין היא עוזרת לכוח־המדמה העוגב על גירויים. על אחת כמה וכמה אין היא סוכנת של סבא היגיון. ברם, אלה שרוצים לרתמה אל מרכבת הבינה מסרסים את עיקר מהותה, מורידים אותה למדרגת משרתת, מתוך כך היא נתבעת להיות פרושה וגלויה (המשרת אסור לו להטמין מה בכליו). הדת, שנועדה להיות עץ חיים להמוני עמים, הותר לה אף־על־פי־כן אוצר מסתורין. המדיניות, המדריכה רבבות תושבים, הנה תמיד סודית ומסורה בידי יחידים, אנשי בינה לעתים. באופן מקביל עם המדע הרשמי קיים מהלך מדעי בלתי רשמי, השמור בסוד (הידעונים והחרטומים הם מעמד נצחי בין המלומדים), הדורש אל מסתרי הבריאה. שכן האנושיות מרגישה תמיד בחוש אלמוני שהטבע מיניקה את בחיריה גם מתוך עטינים מסתוריים. ורק האמנות מבוזה היא בעיני רבים עד כדי להתחייב גילוי גמור בכל. אכן, לא רק יראת הכבוד אלא גם אהבה אין הללו רוחשים לאמנות, המצווה לעמוד הכן, כמשרתת להבליט שרירים ולעשות כל עבודות שחורות. (האשה האהובה נערכת לפי שרטוטיה הדקים ורמזי־חן רופפים וחולמים, ואילו המשרתת נתבעת לבריאות גוף). ולאמן יֵאָמֵר: דבר דברים ברורים בשום שכל! תן ממשות! היה עבד כפוף לחוקים גבלו אותם קדמונים! היה מובן ומושג לכל מוח ולכל נפש! שפוך את כל נפשך לרשות הרבים והיה שווה ומשווה הכל! אלא שהאמן עצמו בוודאי אינו מבין: למה לו להיות מובן לאחרים אם הוא אינו מובן לעצמו? וכיצד אפשר להיות שווה ומשווה אם שום דבר אינו שווה ואין שני דברים שווים ואין בכלל שווים?!
מתוך “שער הוויכוח”, תרצ״ג
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.