האמנות היא מושג מערבי, משהיא עוברת את גבולות המלאכותיות, החורטת פטורי־ציצים, ולו גם מפליאים, בחיקוי של ילדים מחוננים למעשי הטבע. המזרח הצליח ליצור דתות, שהן מפעלים אמנותיים כבירים, אלא שמהיותן פרי ציווי כוח מחוץ לאנושי הריהן ניתנות מתן אחד לצמיתות, שאינו מפרה את האישיות היחידה אלא משקיעתה תחתיו. עריצי המזרח הקימו כמו כן בצו השוט מלאכות־מחשבת קבוציות להפליא בצורת פירמידות, המעוררות ביחיד הכרת השגב ויראת הרוממות, אבל לעולם אינן משגיבים ומרוממים את היחיד עצמו. להיפך, כל שיש במזרח, הן מידי הטבע והן מידי הדורות הקודמים, עשוי להרדים את הרוח הפועלת ולהשכיבה לבטח על כרי האבות תחת צלילי שירי הערש, המשננים את הפזמון כי אין כל חדש תחת השמש. ההתגלות במזרח היא חד פעמית ובלתי נשנית. מדוכא ועניו יחמם איש המזרח את עצמותיו התשושות בחולות האבות הלוהטים, ספוג מורא מפני הדרת הטבע, מבלי לגשת אליה לשחרה. הוא מונח בקרב העולם כעובר במעי עמו ואינו יוצא מגבולותיו, ממילא הוא חסר את המרווח הדרוש לשם חקר הבריאה ונעדר השגה מדעית הנעוצה ביחס אובייקטיווי אל הדברים. אפילו יפן לא עשתה עד עכשיו שום תגלית פיסיקלית מקורית – מעיד חכם אחד. על אחת כמה שאינו מסוגל להתרומם למעלת האמנות היוצרת, זה הביטוי של הגניוס האישי בן החורין, הנכסף להידמות לבוראו בביצוע מפעל שבחירות ושבהרמוניה של החומר והרוח, שאינם צוררים זה את זה ואינם מכחידים זה את זה.
בכל מקום שאנו מוצאים במזרח היכל אמנותי בנוי לתפארה – חזקה היא שלבין נדבכיו הושקעו גוויות על קידוש המוות והנירוונה. אמנות שבחיים זרה לרוח המזרח, המתיר לתת לאדם רק שיירים, מתנות כהונה, מקרבן לאלוהות אוכלת. השמש החזקה מלהיטה את הבשרים ומזקיקתם לתפנוקים ממולחים (מחשש קלקול הגוויה והתרפתה באקלים הלוהט) או מצעידתם להרס נמהר. סתם גוויה טמאה היא במזרח, אלא אם כן היא ממורקה ומבושמה בצרור המור ובמיני תמרוקים. אין פלא אם בהודו קיימים מעמדות של טמאים, אם לכוהנים המיוחסים אסור, לפי דת ישראל, לנגוע בגווית המת. גם החושים האנושיים, והשכל בכללם, טמאים הם. לאמיתו של דבר, אי אפשר לסמוך על השכל המזרחי, אלא באור ההגזמה וההפלגה. האף הוא כמגדל הלבנון דווקא. משום כן נאסר השכל לשימוש בסוד חכמים וזקנים או שהושם בכלוב של סייג לסייג. אין להביא לעולם לידי שיווי משקל את שני האויבים הגרים יחד – הגוויה והנשמה –המועדים להשתוללות ולתפיחה. החום המציג לגוויה יש שהוא מרתיח את הרוח באדם ומשסתה לתעתועים דמיוניים – בעבועי הכיזבון – ויש שהוא מרדימה, מצננה וחונט את השכל. האדם במזרח נקלע תמיד בין הקיצפון והחינטון. פירוד לא יאחווה בין החומר והרוח. הניגוד הגמור לאמנות, השואפת למיזוג חמרים ולאיחוי יסודות, להנפשת הבשרים ולגישום הרוחני. ברית הנישואין בין הגשמי והרוחני, פרי הרֵעות בין הגוויה והנשמה, סודו של המערב הוא.
האיש המערבי מהווה לעצמו שניים בברית. היינו: אישיות (מיעוט אישיות שניים). ואילו בן המזרח הנהו פלג ישות: הוא איש הרוח או בן הבשרים התפוחים, המתריסים. מושג האישיות הנהו גם כן, כמדומה, מערבי דווקא.
מכיוון שהמערבי הנהו בן־זוג לעצמו, לפיכך ניתן לו להתייחד עם עצמו. הוא ראוי לבדידות. ואין מפעל היצירה עולה יפה, אלא בחדר האופל של הבדידות. העדר הכושר של בן המזרח להתייחד עם אישיותו נוטל ממנו את כשרון האמנות.
בדידות דווקא בקרב הרבים יפה ליצירה אמנותית, שאין אדם עלול לבצע מעשה אמנות באם אינו מכוון את רעתו אל הרבים, באם אינו מעורב בתוך הרבים. הבדידות בציבור היא עובדה מערבית. ואילו בן המזרח בורח אל המדבר להתבודד. והשותל את עצמו במדבר נעקר מתוך מפעל האמנות.
בן המערב יוצר ביחידות, כמעט תמיד בסתר. אלא שהוא קבע שווקים, מוסדות פרהסיה, למכור בהם את פרי תוצרתו, ואילו הסדנא והשוק, בית המלאכה והחנות במזרח מהווים מוסד אחד. אפיינית גם כן צורת השיווק במזרח: בניגוד למערב, המפריד בין בעלי האמנויות הדומות ומפזרם, הרי השוק המזרחי משכן יחדיו את כל בעלי האמנויות מסוג אחד, והנהו קובע מושבים של חייטים, סנדלרים, צורפים, נפחים, בני סוג אמנותי מסוים בצוות אחת. ככה נמצאים כל בני התחרות מכונסים לקובה אחת לשם ייצור והפצה בפרהסיה. עובדה המתנגדת ביסודה למושג המערבי על היצירה האמנותית ותנאיה.
עוד נשמות רבות תתפוצצנה פה אל הקיר החוצץ בין המזרח ובין המערב.
ואם ייתכן כי התושבים היהודים החדשים לא יפרקו מעליהם את הנפש, שהאומה הישראלית עשתה לה במאות שנות גלותה במערב, הרי לא ייקלטו כראוי באדמה הזאת… או שייקלטו בעיקר הטיפוסים האמורפים או הריקנים, שלא הביאו עמהם לכאן נכסים רוחניים.
מתוך הרגל עדיין אנו מבטאים פה את המונח אמנות, שאינו הולם לא את האקלים ולא את הנוף הזה. אבל כל אנין־הרגש מבחין בנעימה המזויפת, כשהיא מצלצלת בפינו תחת השמים האלה.
הרגשתו של יונה בלהט החום למראה הקיקיון – כמה היא מובנת לנו בחודשי הקיץ, העולים כדי שני שלישים של ימות השנה, שני שלישי חיינו. הרגשת הקיקיוניות כמה רווחת היא במצב רוחנו פה!
המזרח החמור, העריץ, שכבר רוצץ את גולגולותינו – ולוואי שלא ישָלח בנו שנית את חמתו, שלא יטאטא אותנו במטאטאיו הרשעים! רק כלי זינו של המדע המודרני (שלא היו עדיין במציאות בעולם העתיק) עשויים להפלות בין הקורות לשעבר ובין הבאות. והם ראויים לשמש לנו סיכוי־משען במלחמתנו עם המדבר ואנשיו הצובאים על הארץ הזאת.
לפי שעה האמנות עשויה להיות אצלנו רק אושפיז, הבא מעבר לים התיכון, או שהיא, ילידת ביתנו, נושאת את נפשה אל מעבר לו. ורק מתוך קבלת עולה של המחשבה האירופית ויראת הכבוד מפניה נוכל להמשיך פה את המחשבה בכלל. תאמרו: אור מהמהזרח! ייתכן. נניח! האור יוצא אולי מהמזרח, אבל מטבעו של המזרח להאיר לאחרים ולא לעצמו. כגון המנורה, ששלהבתה עולה למעלה. אבל בסיסה שרוי באופל. אור מהמזרח! האור יוצא מהמזרח והלאה. הגיעו נא בעצמכם: אלפיים שנה לאחר שנגלה האור ההוא מכפר קטן של דייגי כינרת, היתה הארץ עצמה, החובקת בזרועותיה את הכינרת, נתונה למשסה, לחשכות, לבערות ולעבדות. לא אור שפע מהמזרח אלא אש יצאה ממנו לכל ארבע קרנות העולם.
אגב: ספק גדול הוא אם האור ההוא מהמזרח הביא תועלת מרובה למקבליו המערביים. יש לשער שאלמלא היה המערב נזהר מפני האור הזה ומתפתח בכוחותיו העצמיים וחוצב את האור מפנימיותו, היו אולי דברי ימיה של אירופה ואמריקה משתלשלים באלפיים השנים האחרונות בכיוון אחר, יותר ישר, יותר נאמן לעצמותו של המערב, ותרבות אירופה לא היתה נגועה בכלאיים משונים כאלה, הנותנים צביון של צביעות לכל מעשיה, מפעליה ואפילו לכוונותיה הטובות.
המזרח תקוע בגרונו של המערב, לא לבלוע ולא להקיא, וכגוף זר הרעיל לא פעם את אירופה וגרם לדלקת מלחמות ושריפות.
ר׳ עובדיה מברטנורא בתום הרצאתו: “אומרים שכל הרוחות שבעולם עוברות ושבות פה בירושלים. כל רוח טרם תלך למחוז חפצה תבוא להשתחוות הנה פה בירושלים.” אכן, רק במובן זה אפשר להבין את ירושלים כמרכז רוחני, רצה לומר, לא כמקום מכורתן של הרוחות החדשות בזמננו, אלא כמקום חנייתן הזמנית של הרוחות החדשות אשר תבאנה לירושלים עיר הקודש להשתחוות לה טרם תשובנה במעופן לארצות המערב מולדתן.
כי אדמת הקודש אינה ערש נוח ללידתן של רוחות חדשות. הקודש אינו אוהב את החדש. ואם אמנם הקודש עשוי לשמש עילה של פרץ ומרד, אבל לעולם אין הוא משמש סביבה נוחה להתפתחותן של רוחות המרד ולקליטתן במקום צמיחתן. לכל היותר ראוי הוא להקים תורות חדשות לשם הפצתן בסביבות רחוקות ממנו, שאינן מחוסנות בקדושת הדורות נגד גידולים חדשים.
השמשיות הרבה, השפוכה בארצנו, מסנוורת את עיני הנפש. חודשי החום הרצופים ללא טל ומטר עושים את הנשמה שחונה, ללא אגלי ליריקה. אבל הנה באה עונת הגשמים, ויסתערו מטרות עוז הפתוס הלירי של הנביאים, המכים על המוחות והלבבות, לפעמים מכות כה חזקות, עד כדי שידוף. עם שהוציא מקרבו פעם נביאים, כוחו נעשה תש לדורות רבים. כמו לאחר פרץ עווית חזקה של בכי מתאכזב לזמן־מה מעיין הדמעות. היהדות – היא אקלים לא נוח ולא מזוג ליצירה אמנותית, הדורשת הסתכלות שבשלווה ומיזוג סממנים וגם חדר מסתורין אפל. היהדות הבהירה והשקופה כאוויר הארץ –אמה הורתה היא ארץ החמסינית ואביה – הנביא, האישיות החמסינית, השורפת ברוח פיה. קורטוב צל ומחסה מלהט נתנה לנו הקבלה העיונית. אבל עד היום אי אפשר להכריע בדבר אדמת מטעה של זו. האם היהדות מכורתה או שהיא זמורת אירופה הקתולית, שהובאה אלינו בכנפיהם החרוכות של האנוסים פליטי האינקוויזציות? על כל פנים, הקבלה המעשית, כולה מולדת ביתנו, נתכרכה מיד כנחש על זנבה של הקבלה העיונית, ואכלה אותה בצומותיה והטילה בהורתה המלכותית את היבושת הלוריאנית. הארי הקטן טרף את הנשר הגדול מקורדוברו.
אין שלג – והשירה מאין תימצא? גם המחשבה פורחת על גבי השיאים של קור השלגים.
הגזע הישראלי עוין את האמנות, והוא דוחה אותה מעל פניו באמתלות שונות: בגולה –צוק העתים, חמת המציק: דאגות ושעבוד; צרות ושבייה, חוסר אמון בכוחו של התלוש ליצור, והמון תירוצים כגון אלה. הצבור המתהווה על אדמת היישוב בוודאי שאינו נפנה לפי שעה לחבלי היצירה האמנותית, שכן ידיו תפוסות באנך הבניין, והוא מוטרד בהתערות על הקרקע ובביסוס ובהתרחבות. הצד השווה במאות שנות גולה ובעשרות שנות מדיניות עברית בארץ – סילוקה של היצירה האמנותית לפי שעה עד שירחיב…
לפי שעה העולה לפעמים לשנות מאות. אלא שבינתיים העם, ועל אחת כמה וכמה משכיליו, צמאים לחזון אנושי. ובאין יליד בית אנו מקבלים אותו מידי חוזים לועזיים.
יכולה להיות התבוללות בין הגויים על אדמת היהודים. היישוב היהודי בארץ היה תמיד נוגע בתאוות הטמיעה בתרבויות זרות. בשל חטא זה גלה מעל אדמתו. ומה לנו ערובה כי הבית השלישי של היהודים לא יחרב בשל אותו החטא עצמו?
צריך לשמור על הנפש אשר עשינו לנו במשך שנות מאות באירופה והבאנוה לכאן. ולוואי שהטיפוס הבא, העתיד להתהוות בארץ במשך עשרות השנים הקרובות, ישתווה בשיעור קומתו אל היהודי על אדמות הגויים.
כל שירה של עבר או של עתיד יסודה ברומנטיקה, בכיסופים אל המרחקים, בזמן או בשטח. הרוחות מגרשים רק את העננים – לא את פיסות השמים. רוחות הזמן מגרשים רק טיפוסי האמנים, השטים על גבי השטח בבחינת עננים עוברים.
סיסמה נפוצה במחנה העברי הקטן: צמצום: סוד השירה הוא בצמצום! עיקר הגדלות הוא בפסוק הקצר והתמציתי. תמצית! תבדקו ותיווכחו כי במושג זה נתלבשו הפרישות המסורתית שלנו והפחד מפני תפיסת שטח. החבֵא יהודי עד יעבור זעם, לתוך פרשה קצרה, פסוק מצומצם, תיבה או אות אחת. אסור ליהודי להתפשט יותר מדי מפני חשש עינא בישא. הרגל מסורתי לרכז את כל העושר ביהלום אחד, כדי שיהיה אפשר להציל על כל צרה שלא תבוא וללכת עמו לגולה. תחת שטיחים ירקרקים רחבי ידיים ומרהיבי עין של תמונות נוף טבע ורוח די לנו בפתגם מחוכם אחד, בחינת צלוחית של פלייטון פקוקה, צרורה וחתומה. חתום תורה בתעודה. וכי האריכות והפירוט אינם קו אופיני של כל האמנים רבי הפעולה וגדולי העלילה? הבדים הרחבים הם סגולות התקופות שבהן האמנות פורחת ועולה בסולם וכל כוהניה עוסקים בה מתוך עליזות ודעה רחבה. ההתכווצות היא ראשית ההתנוונות. הכמות היא דרגה של איכות. ואם לפרש מקצת מן השמות של הגדולים והמפורסמים הרי הומרוס, שקספיר, דנטה, ולטר סקוט, ביירון ודיקנס טולסטוי ודוסטוייבסקי היו ארכניים. והכי מוחמד בעל הנשימה הלוהטת לא האריך? ניטשה ושופנהואר גלגלו הרבה בשיחה. אמנם, הנביא עובדיה חובר רק פרשה קטנה אחת.
אם לדון לפי העיתונות העברית והיהודית, בארץ ובכל תפוצות הגולה, אפשר לפסוק כי היהודי בן זמננו הנהו ברייה פחותת ערך, סחרנית־מכרנית, שטופה רק בתעתועי בחירות בנצחנות בין מפלגתית, בתחרויות ספורט ובשעשועים בנשפי מסכות. כן: קצת פרובלמות כלכליות ומעמדיות. אבל מחוץ לכל זה המוח היהודי שובת. הרעב הרוחני, התאבדעתנות לגבי נושאים העומדים ברומו של עולם, שהיו מציינים את היהודים הקודמים, פגו כליל כאילו החליפו לנו את עמנו בתוך דור אחד. יהודי השרירים כביכול! ומשום שיש שרירים המחשבה פסולה! והלא זה לא כבר היו מרובים בעם היהודי בני עלייה טהורי עיון, אנשי לב ומוחין, חוקרים אחרי כל רז וסתום ולוטשי מידות! אם לדון על פי העיתונות שלנו הננו עכשיו העם השטחי ביותר בעולם.
יש גדלות בלימוד חכמה לשמה, בחקר נושאים נעדרי שימוש, בהתבודדות. מספר המתבודדים באומה הוא מספר ענפיו הבריאים והחזקים של הגזע. אבל אם נשקיף על צעירי בני ישראל, נראה אותם כולם אחוזים ודבוקים בהתקהלויות ובארגונים, מהודקים בשלשלאות כאסירים. חיפשתי אדם בודד חיפשתי.
“שער הוויכוח”, תרצ״ג
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.