אנו שואפים לברוא גדודי צבא עבריים מארץ־ישראל ומכל ארצות הגולה, אשר יתנדבו להילחם בין צבאות בריטניה בחזית ארץ־ישראל, לשם השתתפות במלחמת שחרור ארצנו מידי השלטון התורכי ולשם הגנה על הבית הלאומי העתיד להתכונן בארץ־ישראל.

תקות עם ישראל ליצור בארץ־ישראל רוב יהודי – איך תתגשם בחיים? היקום עם ביום אחד? הן לא יהיה כדבר הזה. כדי שמיליונים אחדים של יהודים יתישבו בארצנו ויחיו על תנובת אדמתה, דרושות שנים רבות. הלא גם האדמה מחכה עדיין לגאולתה, גם העובדים, עובדיה, עוד אינם; ועד שרבבות עולי גולה, סוחרים ובעלי־מלאכה, ייהפכו בארץ־ישראל לעובדי אדמה היודעים את עבודתם, זו עבודת האדמה שהיא במאה העשרים אמנות ולא רק מלאכה, הלא שנים רבות תעבורנה.

עבודת התחיה האמיתית, גאולת העם והארץ, זהו פרוצס היסטורי ממושך ורב־התאמצות. דל מאד הוא עכשיו מספרנו בארץ־ישראל, דל עוד יותר חלקנו ברכוש הקרקעי; ומפאת היותנו המעטים בארץ, הננו גם החלשים. נשאלת איפוא השאלה: איך אנחנו, המיעוט בארץ, נבטיח את קיום מושבותינו ונבצר את זכויותינו שתינתנה לנו באספת השלום? ובמה נבטיח לנו את חופש הפעולה בארצנו, איך יעלה בידנו לעבד את קרקעות הבור, החולות וההרים, לבנות נמלים ולחפור מכרות? איך נגן על חופש הדרכים?

תשובתנו על השאלות האלה היא: הכוח הצבאי שלנו שיוָצר עכשיו בארץ, יבטיח לנו, בעזרת הממשלה האנגלית, את החופש הלאומי ואת חופש הפעולה בעתיד. רק מאחרי חזית הגנה לאומית כזאת יוכל עם ישראל לרכוש לו את כל הקנינים שהגאולה תלויה בהם. אז יקום ויהיה הפלא ההיסטורי, אשר בשם עם ישראל עובד יכוּנה. אז תתחולל המהפכה העמוקה, שתצמיד את עם האויר אל האדמה.

אנחנו רואים בתנועת ההתנדבות את התגשמותו של רצון העם. מאמינים אנחנו, כי המוני יהודים ינהרו מתפוצות הגולה כדי להילחם בעד הזכות לבנות בית לאומי לעמם. האם לא תוּצת אש אהבת הלאום בלבבות? האם לא תעבור בעם רוח סערה מפרקת הרי חושך ועוקרת סלעי חולין? האם רוח אלוהים לא תאחז את אלפי עמנו בציציות ראשם ותעלם לארץ־ישראל להתיצב במערכה למסור את נפשם? כל ימינו הצטערנו: מתי תבוא מצוה זו לידינו ונקיימה, מתי יבוא יום הנסיון ונמסור את נפשנו בעד הארץ? מתי תגיע השעה הגדולה לכל אחד ואחד מאתנו, זו השעה שרבים מקרבנו שאפו אליה, ציפו לה משחר ילדותם – לחרף את נפשם למות בעד תחיית עמם וארצם? והנה הגיעה השעה הגדולה הזאת לעם ישראל. הנה ניתנה לנו בפעם הראשונה, ואולי בפעם האחרונה, אפשרות לעלות לארץ־־ישראל עם הנשק ביד, ולרכוש את הזכות להיאחז בארץ אחוזת עולם.

יקומו נא לנו נביאים חדשים ויקראו: “בית יעקב לכו ונלחמה!” טלטלה ענקית טולטל כל העולם, מלחמת איתנים עוררה את כל כוחות העמים לפעולה. גם בעם ישראל גדלה ההתעוררות וגברה הציפיה. לאזנינו מגיעים צלילי תקוה מבשרים חופש לאומי, לבותיהם של מיליוני יהודים בכל ארצות פזוריהם התחילו דופקים בגעגועים לזכר ארצנו. ובשעה הרת־עולמים זו אנחנו קוראים אל העם, כי יגשים את רצונו במעשה רב שבדומה לו לא נתנסה מימות נסיונותיו האחרונים להילחם בעד ארצו. לפנינו לא תנועת שוקלי שקלים, כי אם תנועת חלוצים עולים לארצנו אל הנשק. רק בכוח תנועה כזאת לעורר בעם ישראל את כוחותיו הצפונים בקרבו והנרדמים, מאין אפשרות להתגלם במעשים ומאין אמונה בהם. האין אנחנו העם הכי אומלל בכל עמי העולם? האין קיומנו הלאומי עלוב מקיומם של כל העמים? האם לא דבקה בנו קללת אלוהים להיות עַם גולה ומטולטל בכל קצוי תבל? האין תקותנו זאת – התקוה האחרונה והיחידה? האין היא השיבולת האחרונה, אשר ניאחז בה בים הכליון הלאומי? האין על עמנו לאזור את כוחותיו האחרונים ולחתור אל החוף המקוּוה? לאסוף את כל ניצוצות התקוה המאירים מרחוק ולהדליק בהם אש שאיפתו האחרונה? לקרוא כל קרוב ורחוק, כל בחור וזקן כי יקומו לעזרתו בכל הדרכים המוליכים אל הגאולה? האין עליו לגייס את כל צבאותיו – את ההולכים בדרך הרוח, את העובדים האוחזים במחרשה ואת האלפים היוצאים חמושים? מי שם חוק לגלי הים, מי ישים גבול לכוחות העם המתעוררים? מי הוא אשר יעמוס עליו את סבל האחריות הקשה ויגיד לעם: “אל תעפילו, אל לשאוף להיות לכוח!” ומי יעֵז לכבות את האש ההולכת ומתלקחת? מי יהיה השליח לדכא את רוח העם, לקשור את ידיו?

אנחנו נושאים את נפשנו ליצירת מחנה עברי בארצנו, מפני שאנו רואים בכניסתם של אלפי יהודים אל הארץ כוח לאומי גדול, אשר יהיה ביטויו המציאותי של הרעיון הציוני העולמי. האנשים הנושאים את נפשם זה שנים לציון בחלום ובהקיץ, הנידחים בגלות עם כאב הבטלה בלב, עם כוחות יצירה כלואים, באין אחיזה, באין סביבה לפעולה, אלה הם בוני ציון שיעלו עכשיו ראשונים להילחם, בשביל שיוכלו אחרי כן לעבוד. איך לא נקרא את האנשים האלה אלינו? איך לא נשאף בכל מחיר לפתוח עתה את שערי ארצנו לכל האחים הנאמנים, להיות אף הם עדי ראיה, לפעול בארץ ולחתוך את גורלה בידיהם?

כוחנו המספרי בארץ ירבה, ויותר מזה – כוחנו המוסרי, כוחנו הציוני. להסתדרות הציונית יהיה בארץ־ישראל עם גדול או קטן, אבל נאמן וגם חזק; עם מזוין בכוח וגבורה, המוכן להגן על זכויותיו במחיר חייו, במחיר שערכו בבורסה ההיסטורית אינו יורד לעולם. כל איש ואיש מן הלוחמים ייקשר לארץ־ישראל במשך עבודתו בצבא בקשרים אשר לא יינתקו. צעירינו יעברו את הארץ; בערים וכפרים, חרבים ומיושבים, שלא דרכה בהם רגל יהודי זה שנים ויובלות, יתפשטו בני המחנה העברי והדגל העברי מנפנף לפניהם. הם יעלו על הרי שומרון והגליל, ירדו אל ערבות הירדן, יחנו בגלעד, בבשן ובחורן, יכירו כל הר וגבעה, כל נחל וכל ואדי. הם ילמדו לדעת את היחסים שבין התושבים, הם יראו בעיניהם את כל הקרקעות המעובדים והבלתי מעובדים שבארצנו, בכל תהיה העין הנאמנה צופיה, ולכל תהיה האוזן קשובה, והלב עֵר.

קשר אמיץ יוָצר בין הבן הנידח השב לארצו, ובין ציון, האם המתאבלת על בניה. רבים מן המתנדבים ינשקו את עפר ארצנו בדרוך כף רגלם עליה; געגועי המולדת יתחזקו עוד יותר בתוך הגולה. האבות, שבניהם העלו עצמם לעולה על מוקדי אהבת ציון וירושלים, יהיו מעתה קשורים לארץ קשר של דם־גאולים ולא ישכחו אותה לנצח. האחים והאחיות הקטנים ישאו את נפשם אל הארץ אשר שם נלחמו אחיהם הגדולים, גיבורי העם. האגדה הזאת תצמח בלבותם יחד עם צמיחתם הם, עד שהיא תעלה גם אותם לארץ.

זרם של כוחות חדשים וזרים, של צבא ההסכמה, התפרץ לארצנו, חיילים ועובדים. הכל, הכל עובר על פנינו כאילו אנחנו איננו פה. כמוכי סהרורים, כאנשים לא מעלמא הָדֵין היינו. החייל האנגלי, הפועל הערבי – מה אנו בשבילם? לא מוכרי לחם ועורכי נשפים? מה עוד, מה עוד? האם לא רגש החידלון נוקר בלבנו בעברנו על פני המחנות הרבים של העובדים הזרים בארצנו? והן ב“מלאכתם נעשית על־ידי אחרים” אנו רואים את קללתנו – ולא את זכותנו. הזכות לעבוד בארצנו, הזכות לסלול דרכים, לבנות חופים, כבר נגזלת מאתנו לעין השמש. בהכרת החידלון ואפיסת הכוחות עמדנו ותָהינו. אף לא צעקת יאוש, אף לא מחאה גדולה. אבל נתעורר נא, ננסה נא לשנות את פני הדברים על־ידי פעולה עזה, על־ידי הבעת רצון פועל, רצון היסטורי! אחרי הקריאה לעלות ולהתנדב לצבא, תצא מאתנו הקריאה לעלות ולאחוז בפטיש ובמעדר. נצא מהמחנק, מהבטלה, אל דרך הפעולה: אל דרך המלחמה בעד ארצנו, אל דרך העבודה והיצירה בתוך ארצנו.

על־ידי המשא־ומתן של ההסתדרות הציונית עם הממשלות יצא הדבר שהעם הבריטי יכול היה להיות הראשון בין מגשימי היעודים של הנביאים: להשיב לעם ישראל את ארצו. בפני כל העולם הבטיחה בריטניה הגדולה לעם ישראל את הזכות לבנות בית לאומי בארץ־ישראל. מה הונח ביסוד המשא־ומתן הזה? איזה “do ut des” היה כאן? האם לא ניתנה לנו מאת הממשלה האנגלית האפשרות לכרות ברית־דם עם בריטניה, לברוא מחנה עברי אשר יילחם בתוך צבאותיה? עלינו לחזק ולהגביר את ערך ההשפעה הציונית שגרמה להכרזת הדקלרציה על־ידי היסוד שבגבורה. המחנה העברי יהיה אחד הגורמים לבנינו של “הבית הלאומי”, והוא גם יבצר את הבית הזה שיעמוד איתן. לא רק בזכות אבותינו, בזכותנו ההיסטורית, נהיה ראויים לקבל את ארצנו, כי אם גם בזכות השתתפותנו במלחמה ובזכות השחרור אשר המחנה העברי יסייע לקרב אותו. תפקיד הצבא העברי בכיבוש הארץ צריך להיות רב ערך ומעורר כבוד לעם ישראל.

בתנועת התחיה, שהתעוררה בקרב עם ישראל בדור האחרון, אנו רואים את התחלת התגשׁמותו של הרעיון המשׁיחי. הַקץ! זו מלת הקסם, אשׁר לא העזנו להעלותה על דל שפתינו. נבטאנה כיום. הקץ לגלות ישראל הולך ומתקרב. צאתם של בחורי ישראל מבתי מדרשות לתעודה ולחכמה שבגלות לשם עליה לארץ; עלית האלפים לארצנו בשנים הכי קשות, בהתגברות על כל המכשולים החיצוניים; הקמת עשרות המושבות והרחבת הערים; התגברות המרידה בחיי הגלות והתפשטות השאיפה להתחדשות החיים הפנימיים, דבר הישמע בתוכנו בשׂורת דת העבודה; הולדת ראשית ההגנה העברית הלאומית בצורה קבועה; התחלת קיבוץ גלויות בארץ־ישראל – ולו גם בזעיר אנפין; הופעת כוכבו של הרצל, שבישר לנו את “מדינת היהודים”; דבר היוָצר הסתדרות ציונית רחבה וענפה, שפוארותיה הגיעו לכל ארצות הגולה, ושקיבצה אל דגלה מאות אלפי יהודים – כל אלה הם סימנים מבשרים את הקץ. קרני הגאולה הראשונות הגבירו את אורן ביחוד בשנים האחרונות עם התרחבות התנועה הציונית, בהצטרף אליה ציבורים שלמים מאורגנים ורבים מגדולי העם, ועם הכרזת האַקט ההיסטורי הגדול: הבטחת בית לאומי לעם ישראל בארץ־ישראל על־ידי הממשלה האנגלית. ואולם יצירת הצבא העברי זהו האות האחרון והמובהק להתקרבות הקץ. כל איש־צבא יהודי במחנה העברי מגשם את רעיון המשיח. יצירת כוח צבאי עברי זוהי מחיקת הגלות ושלילתה המוחלטת, המשכת החיים ההיסטוריים אחרי הפסקה ארוכה, והשבת גאון יהודה. 

היש עוד עם מפוזר ומפורד כעמנו? והנה דבר פיזור ישראל בין העמים שהיה לו לקללה, ייהפך עתה לברכה. ישראל הקם לתחיה בארצו ירכז בקרבו את קרני היצירה האנושית, את הסגולות היקרות והנעלות של כל העמים. כוח העלומים וההתלהבות של העם הרוסי, גאון החכמה הפוליטית של אנגליה, רוח המרץ העז והכוח המעשי של אמריקה, אוֹן הברזל של הרצון והמשמעת הפנימית של גרמניה המאוחדת, כוח הסבלנות – השמיר הבוקע צור – של המזרח התימני, את מבחר כוחות העמים וחלביהם יביאו אתם ברכה יהודי כל הארצות לעם ישראל היושב בארץ־ישראל החפשית.

תרע"ח