בועידת האיחוד בפתח־תקוה, אדר תרע"ט
מהלך הדברים מתקרב להצבעה. אולם אין אנו יכולים לגשת להצבעה תוך שתיקת חלק מן החברים. חייבים אנו לעמוד על מצב הדברים כהויתו. כוָנת המאחדים היא בעיקר – ביטול המפלגות. המפלגתיות – זהו מקום התורפה של קיומנו. בנו, בבלתי מפלגתיים, חי האינסטינקט אשר שמר אותנו מלהיכנס למפלגות, אף בהיותנו נאמנים לכל הקנינים והשאיפות. בקבלנו את הצעת האיחוד אנו כולנו צועדים קדימה. יגידו נא לנו מי ומה הם אלה בתוכנו שאינם יכולים למצוא את מקומם בתוך ציבורנו המאוחד? האומנם כל מלחמתנו בעד תרבותנו המקורית אינה נאמנה בעיניכם, האם לכם, לחברי “הפועל הצעיר”, יש פעולה אחרת למען העבודה והשפה, האם נשאר משהו המיוחד רק לכם, ואשר עליכם להילחם בעדו? טוענים: למה איננו מסכימים לפדרציה של הגופים הקיימים, למה אנו שוללים את החופש המוסרי של הרוצים להישאר קיבוץ מיוחד? כן, יש רשות להיבדל, ואין שולל אותה, כאשר יש מטרות מיוחדות. אבל באין עמדה מיוחדת – אין רשות מוסרית להתבדלות. “חדורי צער האומה” הננו כולנו. ואם יש זמנים שאנו שוכחים את צער האומה, מתעלמים ממנו – כולנו בשוכחים. האומנם אפשר לראות ב“געגועי מולדת” יסוד להתבדלות ולהתקבצות מיוחדת. ומי הוא אשר מדד אותם בשעלו, לדעת בקרב מי הם חיים יותר?
אנו קוראים לכם, חברינו, אנשי “הפועל הצעיר”, כי תבררו לנו את הבסיס המוסרי הזה המבדיל אתכם מאתנו. אתם מבדילים בין הפועל ובין העבודה: העבודה היא קדושה, והפועל – בזוּי? אם קדושה העבודה, קדוש גם ה“פועל־ציון” העובד אותה. במה עולה זכות בני בעלי־הבתים להתחדש בעבודה בארץ על זכותם של אנשים פועלים מנעוריהם? המצב המוסרי של ציבורנו אחד הוא. אם יש בינינו חלק הרואה את עצמו יותר מוסרי ויותר נעלה משאר חלקי הציבור – יבוא ויוכיח, ונלך אחריו.
הקומפלימנטים הניתנים למפלגת “הפועל הצעיר” מצד האינטליגנציה הארץ־ישראלית, בעד שמירתה על הקנינים הלאומיים, נובעים מתוך אי־הבנה, מתוך קהות, מתוך חוסר יחס לציבור הפועלים כולו.
אומרים לנו כי “פועלי־ציון” יונקים מבחוץ ו“הפועל הצעיר” מבפנים. אבל אם “הפועל הצעיר” אינו רוצה להשתתף באיחוד הכללי של פועלי הארץ ונשאר בתור מפלגה מיוחדת, בסמכו על שישים האלף חברי “צעירי־ציון” מחו"ל, האין זו יניקה מן החוץ?
מפחדים מפני “פן ירבה”, פן יבוא ה“המון” והוא לא יאהב את שפתנו, ומפניו עלינו ל“התבצר”. רחשי הפחד האלה מפני העם העולה לא לכבוד יחָשבו לנו. צריך לחדול לפחד מפני היהודי, אם גם עודנו מדבר אידיש. אסור לנו לפקפק בנאמנותם של שבי הגולה. בנו ובעבודתנו תלויים בהרבה פרצופו של העולה וכל נטיותיו. בנו תלוי גם אָפיה של מלחמת השפות, אם תהיה.
אם להתבצר, הרי כולנו יחד צריכים להתבצר. אני גם מפקפק, אם יש צורך בהתבצרות. יבואו אל הארץ הטוב והמעולה שבעמנו. כל יהודי, חוץ מהמתבוללים, אוהב את ארצו ואת שפתו. בעבודתנו בארץ, ומחוצה לה, נביא לידי זה, שעמנו יביע את אהבתו לארץ ולשפה. כשם שהאמַנוּ ביחסו הנכון של עמנו לארצנו, ככה אנו מאמינים ביחסו אל שפתנו, ובה במידה שתגבר העליה לארץ, כן ירבה מספר האנשים היודעים עברית.
הייתכן כי תגבורת הכוחות והרצון של העם ופתיחת שערי הארץ, כי כל אלה לא יניעו אותנו, העומדים בחזית, להתעורר ולהתחדש? אנו – המחנה הנלחם, החלוץ; מאחורינו המחנות שנשארו עדיין שם, ואנו באים לקשר את חוטי החיבור עמהם, עד עלותם. הנוכל להתכחש ולא לקחת חלק בתנועה העולמית של כל העובדים בכל העמים? אך אם חלק מתוכנו רוצה רק בעבודה פנימה, בתוך הארץ, ואין לו צורך להתקשר עם האינטרנציונל, נתאחד אתם בתנאים, המשחררים אותם מהתקשרותנו אנו. אל יפריע זה להתאחד. ואל תקחו לעצמכם את “צער האומה”, כי אם אתם שוללים אותו מאתנו, אתם שוללים אותו גם מעצמכם.
אין רשות מוסרית להיפרד. ואם נגזר עלינו להיפרד, אל תצאו מאתנו בשתיקה ובמנוד ראש. טרגית תהיה פרידתנו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.