הקו הישר בישובה של ארץ־ישראל, שהלך ונמשך רבות בשנים, אמנם בהפסקות, בדרך התרכזות היהודים בישובים עירוניים, קיבל לפני 40 שנה כיווּן אחר אל מול עתידות העם והארץ. ומאז כּוֹנַן הישוב החקלאי. אכן הפליאו ארבע עשרות השנים להגביר את מעלת הישוב העברי פי כמה וכמה לעומת התקופה שלפני כך. ועתה הגיעה השעה לשבור את הקו מחדש לקראת אורח בל ידעוהו ראשונים.

לפנינו שׁאלה זו: טָפוֹל עבודתנו לעמדות שׁכנינו או יָרֹה בסיס לפעולה עצמית כלכלית לאומית ופוליטית בארץ? מלחמה עם השכן – מלחמת לאומים עולמית –על ההשפעה והשלטון בתוך העמדה בת דורות, תוצאת כוחות יצירה, שנצטברו מהעבר, ואשר השכן הוא יורשם למעשה? או יצירת עמדות עבריות חדשות, אשר תגאַלנה אותנו ממלחמה זו. שאלת הרוב והמיעוט, זו השאלה הצוררת בכנפיה את כל תוכן מושגי הגלות למלוא עומקן, האומנם כמהים אנו לה, למען ארוֹר גם את חיינו העתידים בקללת עברנו הנורא? הניסמך אל כל עיר ונקודה של התושבים בארץ בתור מיעוט נטפל אל הרוב, או נבצר את עמדתנו בארץ בצורת שורת מרכזים לחיים עבריים, במובן הכלכלי והפוליטי, בפינות שונות בה? כיום הננו מיעוט בכל ערי ארץ־ישראל חוץ מירושלים וטבריה. ובשעה שאנו נהיה בהן הרוב (אם תגיע שעה כזו), יהיו שכנינו מיעוט, לאמור: לא ייבהרו שמי חיינו לעולם מערפילי שאלת הרוב והמיעוט. מצבנו בתוך ערי ארץ ישראל מחייבנו בהכרח לשעבוד כלכלי, לעבודה זרה, להספקת צרכינו מתוצאת יגיע אחרים. ואילו ניסינו להסתלק מהכרח זה, לא הצלחנו. לא נוכל להיות גוף פנימי בתוך גוף חיצוני נבדל הימנו: ואף ה“פוליטיקה” תדרוש מאתנו יחסים כלכליים עם השכנים, ואנו ניכנע לה. עובדה היא, כי התרַבות הישׁוב העברי בעיר מערי ארץ־ישראל גוררת אחריה בהכרח התרבות והתבצרות הישוב הבלתי עברי. ושאלת הרוב והמיעוט מסתבכת ומתרחבת באופן כזה עד מעבר לאופק.

למען יינטל האופי החריף מעבודתנו, המעולפת הרגשות “נמהר, פן נפסידה!” למען אשר ניגאל מההכרח המתיר “לעת עתה” את כל הדרכים ביחסים שבינינו לבין עצמנו ולבין אחרים, למען רפא את עבודתנו מעצבנות מיוחדה זו, מחששות פן תיגזל מאתנו תקותנו האחרונה, מגירויים של התחרות – עלינו לשאוף מלכתחילה לפתח את המכּסימום האפשרי של העבודה באותם החלקים שבארץ, המיושבים פחות מאחרים, ושאין ההתחרות שם כה קשה. את מיטב כוחותינו: את אוצרות הכסף, את רוח המדע, את כשרון היצירה ואת אוֹן־העלילה נקדיש שם לעבודתנו השיטתית מלכתחילה, למען אשר נצא סוף סוף למרחב, לפרק הראשון של ההתחלה, ולמען ניוָכח, שהברכה שורה במעשי ידינו.

ארץ־ישראל מיושבת בעיקר על שדרת הרריה עם העמקים שביניהם העוברים אותה מהגליל העליון דרך צפת, נצרת, שכם, ירושלים עד חברון. בין כל העמדות האלה (מלבד ירושלים) המיושבות על ידי שכנינו, המהוות את קיני החיים הלאומיים שלהם, לא תמיד נוכל לעבוד את עבודתנו השיטתית הרצופה, כדי ליצור ביניהן בימים הקרובים מרכזים גדולים של פעולה ישובית עברית. לעומת זאת רצועת חוף הים עם חולותיה מצד אחד ובקעת הירדן מצד שני, עם נפות רבות בהן, ומזרחה בעבר הירדן – אלה הם חלקים המיושבים פחות מאחרים. ולנו, לפי האפשרויות שיהיו בידינו, ייקל לחבר את עמדותינו על רצועת חוף הים רפיח–צידון מצד אחד ולרכוש בכוח ההסכם עם הממשלה האנגלית את קרקעות הממלכה בבקעת הירדן מיריחו עד בקעת גינוסר. אף יכול נוכל ליצור אפשרויות של התישבות מרובת אוכלוסין על־ידי קניה ועל־ידי זכיונות על־פני השטחים הגדולים אשר בדרום הארץ מהקו עזה–באר־שבע עד הקו עריש–עקבה. וגם בגליל העליון לא ייבצר מאתנו להרחיב את עבודתנו על־ידי ישוב הקרקעות השייכים לנו ורכישת חדשים. ההתאמצות המיוחדת והעבודה השיטתית תהיינה מכוּונות ומושקעות על־פי הקוים הכוללים הנזכרים. לא נימנע באותו זמן מרכישת עמדות בחבלים אחרים: בעמק יזרעאל, בשומרון, ביהודה, בשפלה ובעבר הירדן. אלא שכאן נהיה תלויים במקרה, בתנאי רכישת הקרקעות, מצדדים כלכליים ומשפטיים. בבסיס המרובע הארוך והצר ובשתי צלעותיו תתפתח עבודתנו השיטתית. אבל בתוכו – תתרחבנה עמדותינו לאיטן לפי היכולת, ולפי היחסים בינינו ובין שכנינו.

יש להבדיל בין שאלת ההתישבות ובין שאלת ערי־הקליטה לעולים. לעבודות הכשרת הארץ, הזמניות והמתמידות, יידרשו מחנות רבים של פועלים, תחילה בלתי קבועים במקום. אם את שאלת הדירות בשבילם אפשר יהיה לפתור בארעוּת, הרי לא ייתכן להחזיק גם את משפחותיהם בתנאי דירות בלתי נורמליים. עליה בת ערך אמיתי בשביל הארץ בכל המובנים יכולה להיות ותהיה עליית המשפחה. רק בתנאי זה תיבנה בארץ־ישראל החברה הכלכלית והתרבותית העברית, יוָצרו השוָקים לתוצאות החקלאות העברית ותתבסס המשפחה העובדת והיוצרת. אי־אפשר מראש לקבּוֹע את מקום כל הערים והמושבות החדשות, כי הדבר הזה תלוי בתנאי ההתישבות המרובים, בערך המקום מהצד הכלכלי, במצב הבריאות בו, בקרבתו למים וביחסי הישוב מסביב. ומאידך גיסא אי־אפשר לחכות עד אשר בירור כל התנאים האלה – ולחיוב – בכל מקום ומקום ירשה את התחלת בנינו. ויהיו מקומות, אשר ידרשו שנות עבודת הכשרה של אלפי עובדים, עד אשר יינתן למשפחה להתישב בהם ישוב של קבע. לכן תיוָצרנה ערי־קליטה בשביל משפחות העולים במרכזים כאלה, אשר אין ספק בהכרחיות התפתחותם מהיום הראשון של עבודתנו. אחרי ימי המרגוע הראשונים יוכל העובד העולה להשכין את משפחתו באחת הדירות שבעיר־הקליטה ולמסור את ילדיו לבית־הספר, להסתייע במפעלי העזרה ההדדית או הלאומית – החָמרית, הרפואית והתרבותית המתוכנים שם – ולצאת לעבודה. אחרי פרק זמן, משנה אחת עד חמש שנים, הוא ישתקע עם משפחתו בישוב אשר בחר בו לרגל עבודתו החקלאית, או החרשתית או הרוחנית המפרנסת אותו הוא וביתו. בה במידה אשר תעבורנה משפחות העולים לתאי ההתישבות, כן תתמלאנה ערי־הקליטה עולים חדשים, תוך התקבץ עם ישראל לארצו מתפוצותיו.

היש מוקדם ומאוחר, עיקר וטפל בבנין הארץ? בודאי ובודאי כל אבן יקרה, כל נקודה נחוצה, כל פינה חשובה – ואף־על־פי־כן יש בעבודת בנין הארץ ענינים המעוררים ספקות במדרגת חשיבותם, ולכן נלווֹת אליהם שאלות אם להתחיל בהם או לדחותם לזמן מה, עד שתתבררנה התכניות והאפשרויות; ומצד שני ישנם חלקי עבודה, אשר אין לפוּן משום בחינה בהכרחיותם מעכשיו. ביצור מרכזי הישוב והאומה הקיימים כבר בארץ הוא אחד החלקים העיקריים והראשונים בתכנית עבודתנו, וחייבים אנו לגשת אליו מעתה, ובאַמת־מידה המתאימה לתעודתו.

אנו, הרואים בציונות את התקוה האחרונה של העם להיגאל באמת מגלותו, מעינוייו, מחרפתו, ולא אחד הנסיונות לארוג בארץ־ישראל fata morgana חדשׁה, הֲזָיַת מרמה, אשׁר תצַמֵק את לב העם באחרית ימותיו ותשׁקיעהו בתהום היאוש והאבדון בגויים, – אנו רואים במרכזינו, אשר נוֹצרוּ בשנות דור בארץ־ישראל ואשר נוּצרוּ בחסדי הגורל מימים עברו, מקורות אורה מעודדים את לב העם בגולה. ירושלים – אף בחורבנה נשמעת כמנגינת תנחומים לעם באבל חייו, על אחת כמה וכמה – בבנינה. היישאֵל, אם עלינו לבצר ולהאדיר את חלקנו בה?

הכל מודים, שאת לב הארץ ונר האומה – את ירושלים – עלינו להפוך מעיר נוצרית, ערבית ובינלאומית למרכז עברי לא רק בשם, אלא גם בפועל. ואולם הן לא נוכל לשכוח את המציאות, את חלק ישובה הבלתי עברי של עיר הקודש, ואף לא את השאיפות הנערצות של עמי העולם לשגר אליה מלאכי אמונות, צירי מדינות, חולמי התקדשות ועורגי התרשמות, ולא את המזימות הצנועות של כל עבדי דתות וכיתות להיאָחז בקרנות מזבח העולם הזה, לישב בו סוכנויות למסחר במחשבת האדם ולהעלות ולנטוע עליו אוהל, מקלט לכל מיני נטיות נזיריות, כומריות, אציליות וצבועיות. לקריה רבתי בגויים תהיה ירושלים מרוב באי שעריה. אבל כיצד תיהפך ירושלים לבירת ישראל? נעלה, איפוא, מעל כל ספק, שאין לפנינו דרך אחרת מאשר לגשת מעתה לעבודה ענקית בה ולהרחיב את ישובה העברי פי כמה מונים ממספרו כיום. וברור הדבר שאם ביצורו של ישובנו בירושלים יתנהל לאיטו באורך ימים, יתעוררו תמיד הספקות על עבריוּתה מכל הצדדים, והסכנה להישאר עשוקי בירתנו לא תסור מאתנו. ירושלים צריכה להכיל מאות אלפי יהודים, רק אז תהיה עברית לא רק על־פי זכויותיה שבעבר, אלא גם על־פי ישובה שבהווה. מראשית עבודתנו עלינו להציג לפנינו למטרה ליצור סביב ירושלם שרשרת רבעים חדשים במשך השנים הבאות. זוהי אחת העבודות, אשר איש לא יטיל ספק בודאיוּתן, ואשר אין כל סיבה שתניא אותנו ממנה, מלבד חוסר יכלתנו העצמית. יש לגאול מעתה את אדמת סביבות ירושלים במידה, אשר תספיק בשביל עשרות אלפים מגרשים בני חמישה ובני עשרה דונם ולגשת מיד להקמת הבתים ולהכשרת החצרות למזרע ולמטע. שטח גדול מאד יידרש לירושלים המורחבת (מרבע ועד חצי מיליון דונם), ולגאולתו יש לגשת מיד, היות וכל אשר נאַחר פה – נפסיד.

מרכזנו השני בארץ־ישראל, אשר עלינו לבצרו מיד, הוא הגליל התחתון עם טבריה בראשו. חלק גדול מאד מאדמת הגליל הזה שייך לישראל, טבריה היא העיר השניה בארץ ישראל (אחרי ירושלים), אשר רוב תושביה כיום הם יהודים; נשמת הישוב החדש העובד, השומר, המסור לעם ולארץ הוא הגליל התחתון. היהודי העולה גלילה מרגיש את עצמו בארץ־ישראל: שעות הולך הוא על אדמת ישראל בין מושבות ישראל, מראש ההרים רואה הוא את חלק בקעת הירדן הזרועה מושבות עבריות ממגדל עד מלחמיה מעבר לזה, ואת הנקודות הפזורות על פני כל הככר מפוריה ועד כפר־תבור מעבר מזה. ולמען הפוך מעתה את הגליל התחתון לגליל העברי הראשון במובן המשפטי והמחוזי בארץ ישראל, ולמען בסס את החקלאות העברית, ההולכת ומתפתחת שם, ולברוא לה שוק עברי פנימי ליבולה, יש להקים שם מרכז עירוני מאוכלס הרבה לחרושת ולמסחר. יש לבנות טבריה חדשה בת 10,000 בית בעלי מגרשים מחמישה עד עשרה דונם לכל אחד. גם העבודה הזאת היא מן הראשונות שבישוב. ברורה הכרחיותו של ביצור מרכזנו זה בגליל התחתון, וחובתנו להתחיל בו מיד, בלי שהיות.

עלינו לבנות עיר עברית חדשה על חוף ים התיכון, למען לא נהיה חייבים להיכנע לתביעת הרוב בכל ערי החוף (אשר בכל אופן תהיה לנו בהם יד) ולגזרות החיים הכלכליים, שנוצרו על ידי זרים, ולמען שגאולת הקרקע בכל הערים לא תלוּוה תמיד באיוּם, שאם לא נשלם עכשיו את המחירים המאוּלפים, ניאלץ מחר לכפלם ולשׁלמם. עלינו ליצור לנו מוצא־מגן מפני מזימות רֶשׁע מצד מי שהוא להשתמש בצורך הגאולה שלנו להוותנו. עבודתנו בארץ־ישראל ביחס לערבים אינה יכולה להישאר במדרגת אותה הבריה, אשר מעלנא אית לה ומפקנא לית לה, דהיינו שממון ישראל רק יזרום ויזרום לכיסי אחרים, מחמת שהיהודים מוכרחים לגאול קרקע, לתקוע יתד, לבנות על־ידי בנאים לא עברים, להיות מרומים על־ידי הסוחרים המקומיים ולקבל את צרכיהם מאת התושבים בטבין ותקילין. אם בציונות – המוצא מהגלות, הרי בעמדות לאומיות כלכליות מיוחדות חפשיות בארץ – המוצא מלחץ הרוב. עלינו לכלכל את מעשינו, עד שההכרח שלנו יגונה, ולא יעלה בידו לכופנו.¹ לא תתואר עבודתנו בלי בסיס כלכלי לאומי, אשר יהיה מפתח הארץ. לקליטת עם שלם רב־מיליונים דרושים שערי גאולה פתוחים לרוחה, אשר דרכם ייכנסו שבי הגולה ובהם ימצאו את ראשית העצה וההדרכה למעשיהם ולעבודתם בארץ. לכל הכבודה המובאה לארץ בשעת עבודת הבנין הענקית, למוסדות הרבים, המקשרים את ארץ ישראל עם הגולה ועם כל העולם ולשמירת האופי הלאומי של עבודתנו – נחוץ בסיס עברי כללי, מאחד ומרכז. הקו העיקרי, אשר יציין את בסיסנו יהיה המרחב. ורק בדרומה של הארץ משתרעים שטחים עצומים חפשיים, מחוף הים ופנימה אל תוך הארץ. לכן תיבנה עיר החוף שלנו, ראשית הבסיס, באחד המקומות בין אשדוד ואל־עריש. מוסדות לפגישת עולים ולקליטתם, מוסדות מדריכים את הנכנסים בעצות ובידיעות, הממצאים להם עבודה, המקנים להם את השפה העברית; מוסדות מרפאים, מחלימים ומחסנים את הבאים ממחלות הארץ; אוצרות לחמרי בנין עץ, אבן וברזל; אסמים לתבואות הארץ ופירותיה היוצאים ולסחורות הרבות הבאות; מרכזים לקשרי מסחר עם כל העולם; מחסנים למכונות ומכשיריהן, משרדים טכניים לעבודות ההכנה והבנין – יוקמו בבסיסנו הלאומי הכלכלי הזה.²

אלה הן, איפוא, שלוש נקודות האחיזה לעבודתנו: ירושלים, טבריה, עיר החוף החדשה. המושגים ערי־הקליטה, ביצור המרכזים והבסיס הכלכלי הלאומי נקשרים זה בזה.

בירושלים ובטבריה, אשר עלינו לבצרן כיום, נבנה את ערי־הקליטה הראשונות. עיר־הקליטה השלישית תיבנה בעקב הבסיס הלאומי – בעיר החוף החדשה שלנו, והיא תכיל הרבה אלפים בתים. המגרשים על־יד הבתים יכילו מחמישה עד עשרה דונם ויעובדו, ייזרעו ויינטעו על־ידי משפחת העובד או על־ידי הנהלת עיר־הקליטה.

מסילת־הברזל העברית תחבר את עיר החוף החדשה עם הנקודות האלה: א) עם ירושלים דרך באר־שבע וחברון; ב) עם מזרחה של הארץ באחת התחנות של מסילת־הברזל החג’זית; ג) עם אחת הנקודות בחוף המערבי של ים־המלח; ד) ומשם עד יריחו; ה) ומיריחו לאורך עמק הירדן עד טבריה והגליל העליון; ו) עם מפרץ עקבה (אשר יחובר על־ידי מסילת הברזל באופן ישר גם עם יריחו ועם באר־שבע). הרכבת העברית תעבוד בעיקר בדרומה של הארץ ובבקעת הירדן, דהיינו דרך אותם הקרקעות, אשר יש לאל ידינו להשיגם, באשר רוּבם בלתי מיושבים. בעמק הירדן תיוָצרנה התחנות הגדולות לאנרגיה, ושם תיוָסדנה המושבות הרבות, אשר מסילת־הברזל תחבר אותן עם הנמל העברי.

כלל גדול בעבודתנו בארץ: כל מפעל כללי ומשותף אשר נקים פה ישפיע עלינו לטובה בחלק ידוע מערכו במובן הכלכלי והפוליטי, ויעלה לנו במחיר הכוחות המלא, באותה שעה, אשר כל מפעל לאומי עברי מיוחד יגביר את כוחותינו אנו בארץ – בלי להזיק למי שהוא – לפי הערך השלם של הכוחות שהשקענו בו. כלל זה הוא לנו אבן בוחן ביחס לנמלים העתידים להיבנות בארץ. אין ספק, שעלינו להשתדל להשיג את הזכות על בנין הנמלים ביפו ובחיפה בכוחותינו אנו או בהשתתפות עם הממשלה או עם תושבי הארץ. ואולם קודם כל חייבים אנו לבנות לנו נמל עברי – רחב־ידים או לאו, עד כמה שידנו מגעת – בעמדה החשובה בשבילנו, אשר יהיה מחוץ לכל התחרות אתנו מצד מי שהוא, ולמען נפיק ממנו את תועלתו המלאה. ערך הנמל הוא לגבי דידנו לא רק בו בלבד אלא בחופש הפעולה בכל המחוז, אשר בסביבתו. ומכיון שכּר העבודה הנרחב הראשון נפתח לפנינו בדרומה של הארץ, ממילא מובן, שעלינו להציב לה שם שערים. על יד העיר החדשה על חוף הים בדרומה של הארץ ייבנה הנמל העברי שלנו. דרכו יעלו לארץ־ישראל שבי הגולה מכל העולם, ובהיכנסם – תדרוכנה רגליהם על אדמת ארצנו בתוך אחיהם העברים. הנמל הזה ישמש מפתח בשביל כל הנגב – מחוף הים הגדול עד מעבר לים־המלח מואבה ומעזה עד חצי האי סיני – אשר אנו מקווים להרחיב את עבודתנו בו, במידה שנצליח לפתח שם ישובים גדולים מיוסדים על החקלאות ועל החרושת בעזרת שיטות עבודה מיוחדות.

נמל שני צריך להיבנות, יחד עם התחלת עבודת ההתישבות הרחבה בנגב, במקום אשר שלמה המלך חתר ממנו אל המפרץ הפרסי והאוקינוס ההודי – באילת מלפנים היא עקבה היום.

על דבר המסחר והחרושת בארצנו מדברים אצלנו רבות. ואולם, האם גם בחלק זה של עבודתנו אין עיקר וטפל? הטוב לפנינו כל מסחר? התצלח לנו כל חרושת? אף־על־פי שעלינו להתחיל את עבודת הבנין מכל הצדדים ולהכניס לארץ רוח עבודה ומרץ דרך כל הפתחים, בכל זאת צריך שיהיה לנו חוש ההבחנה במעשינו לפי דרישת עיקרי העמדה העצמית הלאומית בחיינו. יש להבחין בין החרושת המעבדת, ובין זו היוצרת. החרושת הסמוכה על תוצאת עבודת אחרים אינה צריכה לשמש במובן הלאומי ראשית יסוד לבנין ארצנו. משני מיני בתי־חרושת, למשל: למעשה שמן מפירות ותבואות הארץ ולמעשה זכוכית – יש לבכר את האחרונה, באשר היא העושה אותנו קרקעיים ומסלקת כל מחיצת סרסור בינינו ובין מתנות הארץ. אבל החרושת המעבדת תולה אותנו בעובדים התושבים שבארץ ומהפכתנו לסוחרים ומחייבתנו להפריח את החקלאות הבלתי עברית על־ידי הבטחה של קניה לאלתר את תוצאותיה, מַתן הלואות לזריעה ועל־ידי הכנסת שכלולים בעבודה, למען הרבות את פריה, הנחוץ לנו למסחרנו וחרשתנו. ואולם העזרה ההדדית בין תושבי הארץ ובינינו, הטובה לשני הצדדים, לא תוכל לבוא כל זמן שחלק אחד יהיה תלוי בשני מבחינה כלכלית. במקום העזרה תופיע במקרה זה ההתנגדות־התחרות ההדדית. רק כשוים ובלתי תלויים זה בזה במובן הכלכלי הלאומי נוכל להגיע ליחסים מכובדים, מיוסדים על עזרה ואֵמון וכוח הדדי. מהות גלות ישראל יכולה להיות מוגדרה כעודף היחסים בין היהודים לזולתם. ותקות תקומתנו שומרת בחובה את גאולתנו מהעודף החולני הזה. צריך לבוא שיווּי־משקל ביחסים בין הכלכלה העברית בארץ־ישראל ובין הבלתי עברית. החרושת שלנו צריכה, איפוא, להיוָסד, עד כמה שאפשר, ישר על תוצאות האדמה, המים והאויר מבלי מתווך ביניים. והדין הזה צריך לשלוט עלינו בעבודתנו ולכוף את הרבים ואת היחיד להישמע לו. דוגמאות אחדות: בבנאות עלינו לא רק לדאוג לבנאי העברי אלא להמציא את האבן והסיד העבריים, אשר נחצבו ושוֹרפו על־ידינו. חרושת חמרי בנין (אבנים, מלט, סיד, לבנים) זוהי, איפוא, מן הראשונות העומדות על הפרק. ניצול אוצרות ים־המלח וכל הארץ סביבותיו (אשלג, ברום, גפרית ויתר החמרים), בתי־חרושת לזכוכית, אלה הם מקצועות עבודה (אחרי החקלאות שאין אנו מדברים פה על אודותיה) המבטיחים לנו עמדה לאומית עצמית בעבודתנו. האיניציאטיבה של העובד העברי בארץ צריכה לנטות מהשבילים הצדדיים אל הדרך העיקרית.

עיקר העבודה העצמית הבלתי מנצלת (המתגשם בצורת חבורות עבודה שונות) הנישא על דגל העובדים החקלאים העברים יושלט על־ידיהם, כמובן, מאליו, גם בחרושת העברית וגם בעבודות הציבוריות. ואולם יחד אתו דרוש לכלול בהן גם את עיקר הרכבתה והפראתה של עבודתנו על־ידי תפיסת המרובה מלכתחילה ועל־ידי פעולה רבת אונים בארץ.

עלינו להכיו לוחמים וכלי נשׁק למלחמה עם הטבע אשׁר לא הסכַּנו לה בתור אומה בגולה. וזוהי הדרך החדשה, אשר עלינו ללכת בה.

בעבודה משותפת של כל העם יעלה בידינו במשך השנים הבאות להושיב בארץ־ישראל מאות אלפים יהודים עובדים בחקלאות ובחרושת. היהודי הרוכל, הפועל בבית־החרושת לצרכי אוכל והלבשה ייהפך בארץ־ישראל לסולל מסילות, מיבשׁ בצות, לזורע ונוטע ומגַדל צאן ובקר. זהו התוכן שׁל מהפכת העבודה הקשורה עם תחיית עמנו בארץ־ישראל. ואפילו חברינו העובדים שבגולה, ולא כל שכן חלקים אחרים מהעם, בעלותם לארץ־ישראל יהיו זקוקים לעבור פרוצס של התכשרות־עבודה מיוחדת. והמעבר הזה טעון כוחות נפשיים וסגולות גופניות מיוחדות. הצלחתנו בבנין הארץ תלויה הרבה מאד בשאיפות להתקדמות בעבודה אשר העובד העברי, המתכונן לעלות לארץ, יהא חדור בהן. באותה מידה, שמפעמת בו השאיפה להתקדמות החברה בעולם לקראת השלום והצדק. עלינו, על העובדים בארץ־ישראל כיום יחד עם העתידים לבוא, מוטלת האחריות לעצם עבודת בנין הארץ. לכן חייבים אנו מראש לדאוג לטיבה ולהתפתחותה במעוף המתאים לפי עצמת השאיפה לארץ־ישראל אשר בעם. וכאן לפנינו שאלת ריכוז הכוחות הטכניים אשר בין העובדים.

אנשי המדע שבעמנו מוסרים בדורות האחרונים את כוחותיהם לרשות המוסדות המדעיים הכלליים, אשר בין העמים האחרים, או מתיצבים לשרות בעלי הרכוש שבישראל ובגויים ונמכרים למשכורת הגונה ול“עמדה” בחיים. ואולם נושאי התורה שבעם מדורי דורות, בוניו הרוחניים, מוריו ומדריכיו חיו את חייהם בעוני ובדחקות בתוך אחיהם, ומעולם לא מכרו את תורתם ואת כבודם לעשירי העדה. ואף סביב תנועת הפועלים בעמים ובישראל אפשר היה תמיד לסמן קבוצת אנשי שם, אשר הקדישו לתנועה את מיטב כוחותיהם ובה חיו את חייהם, חיי העובדים. ועתה מחייבים צרכי בנין ארץ־ישראל התגבשות חבורת עובדים מדעיים, אשר ידריכו את העם בעבודתו הכבירה בארץ־ישראל. מומחי העבודה וכוהני המדע הריאלי בעמנו הועמדו עתה לפני תקופה חדשה המעבירתם ממדרגת נטפלים לעבודת העמים האחרים אל מצב של יוצאים בראש עבודת העם בשעת תקומתו לתחיה בארצנו. ודוקא התעודה עמוסת האחריות הזאת מחייבתם להתיצב בשורות העובדים ולבלי להישאר מחוץ לחברתם ולחייהם.

יש לרכז מתוך העובדים העברים לארצותיהם קבוצות מיוחדות מכל נבוני העבודה בחקלאות ובחרושת, מזוינים בכוח המדע והנסיון, מסורים לחברת העובדים ולשאיפות תחייתנו, כדי שייכנסו לארץ־ישראל במגמה ברורה להשקיע בתור חברים עובדים את כוחותיהם בחינוך ובהדרכת העובדים ובארגון והנהלת עבודות בנין הארץ. שאלת מידת הקליטה של היהודים בארץ־ישראל תלויה בכשרון העבודה וההמצאה של מחנה העובדים כולו, על פועליו ועל מומחיו. ישנן כבר מעתה בארץ־ישראל פרספקטיבות להכנסת מספר גדול מאד של עובדים, כי התרחבו החקירות וההצעות.³ שני חלקים בעבודת בנין הארץ: א) הבנין כשהוא לעצמו, לפי המוּכר לנחוץ כיום; ב) הרחבת תכנית הבנין ושכלולה מתוך העבודה – עם התרכז בארץ הכוחות היוצרים שבעם. ובאותה שעה, שחבורת העובדים המדעיים שבארץ תעֵז להגיע עד גבולות יכולת המדע של זמננו, תגדלנה האפשרויות של העליה.

תר"פ