התגברו שוב התקוות לעבודה גדולה בארץ, ובכל תפוצות הגולה מתגייסים כוחות לקראתה. בשעה זו אנו רואים חובה לסקור, סקירה בלתי מלאה אמנם, את תקלות העבודה בשנים האחרונות:

בשנה שעברה, בחודש אייר, נעשה נסיון מצד הועד־הפועל הציוני בלונדון למחוק את התקציב בשביל הקבוצות החקלאיות. הועד־הפועל התנקש בנפש הישוב העובד החדש, אשר נוצר במשך עשר השנים האחרונות בכוח רצונו של הפועל העברי ובמרצו הכביר.

ברגעים הכי קשים בישוב לא עמד ועד־הצירים על גובה תפקידו האחראי, לא הסכים להמציא אנשים ואמצעים להגנת הגליל, בראשית התגלות מצבו המסוכן.

תיכף אחרי ההתנפלויות הראשונות, במקום למהר ולהודיע לחוץ־לארץ על המצב שנוצר בארץ; במקום לספר את האמת ולבקש בגלוי מהעם עזרה על־ידי אמצעים, השפעה פוליטית ואנשים – ניסה ועד־הצירים להודיע לחוץ־לארץ את דבר מותם של חברינו בצורה מסורסת, בהעלמת השמות ובנוסח משקיט ומרדים את רגשות העם בגולה.

רק כעבור חדשים, אחרי משא־ומתן ממושך, אחרי נסיונות אין מספר מצד חברינו להביא את ועד־הצירים לידי הבנת כל חומר המצב, אחרי הודעות חברינו, משם, שהם לא יעזבו את המקומות, אחרי שבועות ארוכים של תוחלת ממושכה והתגוננות בעוז בפני שורה של התנפלויות, הואיל סוף סוף ועד־הצירים להסכים להגשת עזרה לחברינו הנתקפים בגליל. ואולם – הוא איחר את המועד.

ביום צום ז’בוטינסקי, יום התאחד הישוב העברי הישן והחדש בהבעת רגשות המחאה והעֶברה כלפי המושלים בארץ, צוררי ישראל, אשר נתנו יד לפורעינו והתעללו בתקוות עמנו, אחרי שורת החיפושים (שינחילו קלון לעורכיהם) בבתי נכבדינו ובמוסדותינו הלאומיים, אחרי היאָסר חברי ההגנה העברית והישפטם משפט זדים, אחרי נסות הממשלה המקומית לחסום בעדנו את כל הדרכים להודיע לגולה ולעולם את דבר הפרעות בירושלים ולבקש עזרה וחסות ואחרי חתרה לגנוב את דעת הקהל לאור השמש, על־ידי מסירת ידיעות מזויפות לעתונות, אחרי בדוֹתה עלילות שׁוא עלינו וַהֲפיצה אותם בשדרות הרחבות של התושבים בארץ – אחרי כל אלה פקד ועד־הצירים על העם לבלי היעצר באספות ולבלי הגש לממשלה העליונה את כתב מחאתו הנמרצה כלפי עושי דברה בארץ; לאמור, ועד־הצירים דיכא את העם ויהס את קולו המתפרץ ממעמקי לבו הכואב, הנמיך את ערכו של הישוב העברי בעיני עצמו ובעיני העולם, הרואה בשתיקה מאונס זו אותות חולשה ופחד, והעביר את רוחם של חברינו הנאסרים.

בה בשעה שההסתדרות הציונית ועתונותה אינן פוסקות מלקשור כתרים לחברינו שנהרגו בגליל העליון, אין ועד־הצירים חש לבוא לעזרת ציבור הפועלים העברים הקיים ועובד ונלחם בארץ. כאילו כל יקרו וחשיבותו של הפועל העברי אינם מתחילים אלא עם נפלו חלל. למרות הדרישות הרבות לעזרה והגנה בעוד מועד, מניח ועד־הצירים עד היום הזה את הגלילים בלי תוספת הגונה של כוחות חדשים, אשר תבטיח שם את חיינו, כבודנו ועמדותינו, בסמכו על כוחות הממשלה ואשליותיה; אף־על־פי שההתנפלויות לא פסקו, ואין לנו שבוע בלי קרבנות של יהודים; אף־על־פי שהרוגינו לא נוּקמו, שרוצחיהם לא נתפסו, ושאסירינו החפים מפשע לא שוּחררו, ושגזרות רעות מתרחשות ובאות עלינו חדשות לבקרים, מבלי שנדע אפילו את יסודן ונימוקן (החרמת בולי הקהק"ל בחיפה, איסור מכירת תמונת ז’בוטינסקי ביפו).

הועד־הפועל בלונדון לא הוקיר את תנועת ההתנדבות שפשטה בעם בגולה ובארץ ואשר הביאה אלפי בחורים מתפוצות ישראל אל שורות הלגיונים העברים. הוא לא ידע להעריך כהוגן את מציאות הכוח המזוין העברי בארץ והתיחס בשויון נפש, שלא יסולח, לפיזור הגדודים העברים ולהחזרת המתנדבים היהודים האמריקנים – חלוצי העם, שעלו לארץ בהתלהבות ובמסירת נפש על שחרורה – למקומות גלויותיהם.

במכתב חוזר של ההסתדרות הציונית בסוף תרע"ט נאמר, שרשות מוסרית להיכנס לארץ־ישראל ישנה רק ליהודים היודעים עברית. אנו סוברים שהודעות כאלה הן בכל אופן מיותרות, באשר כשם שמוטלת החובה המוסרית על כל יהודי בארץ ובגולה להחיות את שפתנו העברית, כן שמורה הזכות לכל יהודי להיכנס לארץ־ישראל. ואולם אותו הועד־הפועל בעל ההכרזה הזאת לא אישר אותה שעה את התקציב של ועדת התרבות שלנו,¹ אשר מטרתה היא הפצת השפה העברית וספרותה בין העובדים בארץ־ישראל. וכשם שקיום כל קבוצותינו החקלאיות היה תלוי בשערה, מחשש הפסקת התקציב החקלאי על־ידי הועד־הפועל, כן רחפה הסכנה על המשך הוראת השפה לגדולים בין העובדים בארץ, וכל חדרי הקריאה שלנו במושבות, בקבוצות ובערים עמדו להיסגר. רק אחרי משא־ומתן מרובה עלה בידינו, ואף זה בדרך נס, הודות לעזרתו של הפרופסור וייצמן, לקבל מועד־הצירים חלק מהתקציב הנזכר.

הועד־הפועל לא מילא את חובת ההסתדרות הציונית כלפי התימנים החקלאים העובדים בארץ־ישראל – כלפי ציבור זה בן 350 המשפחה, אשר עלה לארץ לפני 10 שנים בשאיפה עמוקה לשוב בה לעבודת האדמה, אשר דור צעיר עובד גדל בתוכו ואשר בגלל תנאי חייו הקשים (שכר עבודה נמוך, דירות רעות וחוסר עבודה) טורף המות בשכונותיו רבים מאד מעולליו – ולא הקדיש בשנה שעברה שום סכום למטרת התישבות התימנים על הקרקע, להרחבת שכונותיהם הצפופות, ולשחרורם מתלות בחסדי נותני העבודה במושבות, המבכרים את הערבי על פני היהודי.

בשבוע זה, הקרוי “שבוע הגאולה”,² חייבים אנו להשמיע כלפי קברניטי הציונות את דרישותינו:

הועד־הפועל הציוני חייב לתבוע מאת הממשלה הבריטית:

שתביא במשפט ותענוש קשה את המשתתפים בפרעות ירושלים על־ידי פעולה והסתה, ויחד אתם – גם את ראשי הפקידות בארץ, שהיו אחראים לשלום התושבים בזמן הפרעות בירושלים;

שתשחרר את חברי ההגנה העברית הכלואים בבתי האסורים על העיזם להגן על אחיהם ועל כבוד ישראל;

שכל הזכויות והחובות הקשורות עם הגשמת הבטחת הבית הלאומי לישראל תאושרנה ותקוימנה למעשה על־ידי הממשלה האנגלית;

כי גדודים עברים יסודרו בארץ לשמירתה ולהגנת ההתישבות העברית.

הועד־הפועל נתבע להקדיש את כספי קרן הגאולה רק לפעולה כלכלית־התישבותית ותרבותית־לאומית בארץ; להכניס מיד לארץ את כל הכוחות החלוציים העומדים מוכנים לעלות; לכנס בהקדם את הקונגרס הציוני; להתחיל בהכנות לקריאת קונגרס יהודי כללי; לגשת לחתימה מוקדמת על ההלואה הלאומית – לבנין ארץ־ישראל העובדת.

תר"פ