שמואל יבנאלי

(בימי תל־חי)

אהרן שֶׁר נפל חלל מכדורי אויב. לא במקרה נמצא שֶׁר במקום הסכנה, בחזיתנו. הוא העפיל שמה לכתחילה ובכוָנה. בתשוקתו העמוקה לזכוֹת בהגנה על המולדת, בזכות זו, אשר ניטלה מבחורי ישראל זה דורי דורות. ושם בתל־חי “החבר שר עם עוד שנַים היה מהראשונים” שיצאו לקראת הסכנה.

מהכובשים הראשונים היית, שר. פינה זו של ארצנו בדם צעירי ישראל נאמנים (שר, שפושניק) נכבשה.

לא ב“ספר הזהב” נרשום את שמך, יש ספר אחר – ספר האדמה, שבו נרשמת כבוד לנצח.

רבים יהיו העולים אחריך.


תר"פ


העמדה, המוגנת על־ידי חברינו, היא דווקא על הגבול הצפוני, הנמצא בסכנה – פן ייכרת מאתנו, ואשר ההסתדרות הציונית מנהלת בגללו מלחמת דברים דיפלומטית זה יותר משנה. עכשיו באו המאורעות לסייע לנו. הפעם הזאת שיחק לנו הגורל. ומלחמת ההגנה שלנו על הגבול הצפוני היא היא ההופכת את תביעותינו עליו לריאליות, לעובדה, ומוסיפה להן תקיפות של חזקה ושל כבוד.

קומץ העובדים, המחזיק שם מעמד זה שבועות מרובים בתנאים נוראים (מצב מלחמה בלתי פוסק ביום ובלילה, המכלה את כוחות הלוחמים; חוסר דירות וצרכי מזון; אבדן חברים מכדורי האויב, וכל תעלולי השוד והרצח מסביב), גמר את חשבונותיו עם הכול. הוא אחת החליט: להישאר על עמדתו – ויהי מה!

הוא אינו שואל.

אבל יש ויש לשאול את ועד־הצירים – את באי כוחה של ההסתדרות הציונית ושל ישובנו בארץ־ישראל: האם הנעשה שם, בקצה הגבול, נוגע למשרדינו בעיר הבירה, אשר בהם הופקדו העתות? 

איפה התכונה ואיפה המעשים המתאימים לשעה זו?

האומנם, במחיר אשר שקלתם (ואימתי? לא מהרגע הראשון, אשר נתבעתם, אלא אחרי עמידה על המקח עם ה“שותף” בעסקי הישוב, מי חייב להשקיע כאן יותר כספים? לאמור: למי שייך הגליל העליון יותר – לועד־הצירים או לפקידי יק"א), למען העלות עוד עשרות אחדות צעירים שמה, חושבים אתם להגן על הגליל?

החשים אתם את המצב על כל חומרתו, לא רק במטולה, אשר כבר נחרבה ונשדדה על־ידי המתנפלים והמגינים הזרים גם יחד, לא רק בתל חי, כפר גלעדי, חמארה, הנמצאים באש כדורי האויב, אלא בכל הגליל (העליון והתחתון), אשר הלבבות חרדים לגורלו ומצפים לעזרתנו ולביצורו בעוד מועד?

הטרם תכירו סוף־סוף גם במאורעות האלה את מיודעי ישראל מימים ימימה, את שיני הזאבים אשר השה פזורה ביניהם בכל העולם, וגם פה לעת־עתה?

הדואגים אתם לבצר עכשיו, בימים האלה את הגלילים? המתכוננים אתם לשלוח שמה חמש מאות איש מפועלינו, חיילינו וחלוצינו, למען יגנו על עבודת שלושים שנה, על חיינו, רכושנו וכבודנו ועמדותינו הלאומיים בשליש הצפוני של ארצנו, לשלוח מיד ולא עד אשר מי מהמושלים יודיע שהכל שקט, אלא למען השלט את השלום בכוח “דרך־ארץ” של השודדים בפני מאות חברינו העובדים והמגינים, אשר יחד עם הראשונים ידעו לעמוד בפני הרוחות המתרגשות?

האומנם העמדת פנים מן הצד – הסברת המאורעות כלפי פנים וכלפי חוץ ב“על השיפקה – שקט”, וכי גם פה אך “בעלי־הבתים” (אוי ואבוי לנו), רבים ביניהם, לאמור: הצרפתים והערבים, וכי לנו אין אלא לצפות עד שמי שהוא ישקיט את מי שהוא – הגם זה לכבוד לנו? האומנם, “ביתנו – מן הצד?”

האם לא היתה צריכה מלחמתנו זאת בקצה הצפון – מלחמת הגנה זאת מפני אויב, המכריז שאין הוא מכוון לך, שהוא ידידך, ושבכל זאת אינו חדל מארוב לך, משדוד ורצוח – להיהפך למרכז החיים בעולמנו כרגע, למקור פעולה בארץ ובעם, מצד מנהלי הציונות והישוב העברי בארץ?

היש עכשיו בתיקי “המחלקות” של ועד־הצירים ענינים יותר חשובים, יותר חיוניים מאשר ההגנה על הגלילים?

לא לתשובה על־ידי העתונות אנו מחכים – למעשים.


תר"פ


הפרעות בירושלים הוכיחו שאין לנו על מי לסמוך. הממשלה האנגלית לא מילאה את חובתה הפשוטה, חובת כל ממשלה – לשמור על החיים והרכוש של התושבים. ולהפך, בצבאה השתמשה למען פרוק את הנשק מאת אחינו, אשר הלכו להגן על המוכים מפני המתנפלים. שוטרי הממשלה הערבים היו מן הראשונים אשר הצטרפו אל הפורעים.

סכנה גדולה מרחפת על ראשינו. נישען, איפוא, על כוחותינו לפי יכלתנו ונגן על עצמנו ומשפחותינו בכבוד ובאומץ.

המתנפלים אינם אויבינו מתמול שלשום. אלה הם האנשים אשר חיו בשלום ונשאו ונתנו עם היהודים מימים ימימה. ורק מפיחי שנאת לאומים בעזרתה הבלתי ישירה של הממשלה עוררו אותם להתנפל עלינו בתקוה לשוד וביזה.

והיה אם מן הרגע הראשון נדע לעמוד על נפשנו – וידעו המתנפלים לחשוב את דרכם.

כל אחד ואחד מאתנו חייב לבאר לכל הקהל בעיר ובמושבה, כי ההגנה האמיתית היא ההגנה הקולקטיבית של כל אותו מקום, של כל השכונה, של כל החצר, של כל הרחוב גם יחד.

ישראל סבא! גל חדש עובר על ראשך. קדמהו בלי הרכנת ראש. עוד יעבור זעם.

תר"פ

ברגע זה מפוזרים כוחותינו, כוחות־העבודה, בקבוצות קטנות מאז.

המתאים המצב הזה לצורך השעה? לא ולא. לא שעת הרבות נקודות עתה, אלא שעת בַּצְרָן!

חובה מוטלת עלינו להוסיף ולתבוע, להגדיל בעוד מועד את מספר חברינו בכל הנקודות שלנו.

בנגב ובגלילים, בעמק ובשומרון – יש להגדיל את מספר עובדינו מחמישים ועד מאה איש בכל נקודה ונקודה.

ועד מתי נחכה?

ואל יאמרו אין תכניות לעבודה, אין אנשים. חיילינו המשוחררים סוף סוף חונים על דגל מחוסרי העבודה. ואף העולים החדשים, ורבים מהפועלים

הישנים – הצעירים וגם הזקנים בעיר ובמושבה – ואף החלוצים המחכים בחוץ, כולם מצפים לשעה שייקראו לעבודה.

ואל יאמרו: אין תכנית לעבודה. אל נכסה רשלנותנו בתשובות של בדאים.


תר"פ


התגברו שוב התקוות לעבודה גדולה בארץ, ובכל תפוצות הגולה מתגייסים כוחות לקראתה. בשעה זו אנו רואים חובה לסקור, סקירה בלתי מלאה אמנם, את תקלות העבודה בשנים האחרונות:

בשנה שעברה, בחודש אייר, נעשה נסיון מצד הועד־הפועל הציוני בלונדון למחוק את התקציב בשביל הקבוצות החקלאיות. הועד־הפועל התנקש בנפש הישוב העובד החדש, אשר נוצר במשך עשר השנים האחרונות בכוח רצונו של הפועל העברי ובמרצו הכביר.

ברגעים הכי קשים בישוב לא עמד ועד־הצירים על גובה תפקידו האחראי, לא הסכים להמציא אנשים ואמצעים להגנת הגליל, בראשית התגלות מצבו המסוכן.

תיכף אחרי ההתנפלויות הראשונות, במקום למהר ולהודיע לחוץ־לארץ על המצב שנוצר בארץ; במקום לספר את האמת ולבקש בגלוי מהעם עזרה על־ידי אמצעים, השפעה פוליטית ואנשים – ניסה ועד־הצירים להודיע לחוץ־לארץ את דבר מותם של חברינו בצורה מסורסת, בהעלמת השמות ובנוסח משקיט ומרדים את רגשות העם בגולה.

רק כעבור חדשים, אחרי משא־ומתן ממושך, אחרי נסיונות אין מספר מצד חברינו להביא את ועד־הצירים לידי הבנת כל חומר המצב, אחרי הודעות חברינו, משם, שהם לא יעזבו את המקומות, אחרי שבועות ארוכים של תוחלת ממושכה והתגוננות בעוז בפני שורה של התנפלויות, הואיל סוף סוף ועד־הצירים להסכים להגשת עזרה לחברינו הנתקפים בגליל. ואולם – הוא איחר את המועד.

ביום צום ז’בוטינסקי, יום התאחד הישוב העברי הישן והחדש בהבעת רגשות המחאה והעֶברה כלפי המושלים בארץ, צוררי ישראל, אשר נתנו יד לפורעינו והתעללו בתקוות עמנו, אחרי שורת החיפושים (שינחילו קלון לעורכיהם) בבתי נכבדינו ובמוסדותינו הלאומיים, אחרי היאָסר חברי ההגנה העברית והישפטם משפט זדים, אחרי נסות הממשלה המקומית לחסום בעדנו את כל הדרכים להודיע לגולה ולעולם את דבר הפרעות בירושלים ולבקש עזרה וחסות ואחרי חתרה לגנוב את דעת הקהל לאור השמש, על־ידי מסירת ידיעות מזויפות לעתונות, אחרי בדוֹתה עלילות שׁוא עלינו וַהֲפיצה אותם בשדרות הרחבות של התושבים בארץ – אחרי כל אלה פקד ועד־הצירים על העם לבלי היעצר באספות ולבלי הגש לממשלה העליונה את כתב מחאתו הנמרצה כלפי עושי דברה בארץ; לאמור, ועד־הצירים דיכא את העם ויהס את קולו המתפרץ ממעמקי לבו הכואב, הנמיך את ערכו של הישוב העברי בעיני עצמו ובעיני העולם, הרואה בשתיקה מאונס זו אותות חולשה ופחד, והעביר את רוחם של חברינו הנאסרים.

בה בשעה שההסתדרות הציונית ועתונותה אינן פוסקות מלקשור כתרים לחברינו שנהרגו בגליל העליון, אין ועד־הצירים חש לבוא לעזרת ציבור הפועלים העברים הקיים ועובד ונלחם בארץ. כאילו כל יקרו וחשיבותו של הפועל העברי אינם מתחילים אלא עם נפלו חלל. למרות הדרישות הרבות לעזרה והגנה בעוד מועד, מניח ועד־הצירים עד היום הזה את הגלילים בלי תוספת הגונה של כוחות חדשים, אשר תבטיח שם את חיינו, כבודנו ועמדותינו, בסמכו על כוחות הממשלה ואשליותיה; אף־על־פי שההתנפלויות לא פסקו, ואין לנו שבוע בלי קרבנות של יהודים; אף־על־פי שהרוגינו לא נוּקמו, שרוצחיהם לא נתפסו, ושאסירינו החפים מפשע לא שוּחררו, ושגזרות רעות מתרחשות ובאות עלינו חדשות לבקרים, מבלי שנדע אפילו את יסודן ונימוקן (החרמת בולי הקהק"ל בחיפה, איסור מכירת תמונת ז’בוטינסקי ביפו).

הועד־הפועל בלונדון לא הוקיר את תנועת ההתנדבות שפשטה בעם בגולה ובארץ ואשר הביאה אלפי בחורים מתפוצות ישראל אל שורות הלגיונים העברים. הוא לא ידע להעריך כהוגן את מציאות הכוח המזוין העברי בארץ והתיחס בשויון נפש, שלא יסולח, לפיזור הגדודים העברים ולהחזרת המתנדבים היהודים האמריקנים – חלוצי העם, שעלו לארץ בהתלהבות ובמסירת נפש על שחרורה – למקומות גלויותיהם.

במכתב חוזר של ההסתדרות הציונית בסוף תרע"ט נאמר, שרשות מוסרית להיכנס לארץ־ישראל ישנה רק ליהודים היודעים עברית. אנו סוברים שהודעות כאלה הן בכל אופן מיותרות, באשר כשם שמוטלת החובה המוסרית על כל יהודי בארץ ובגולה להחיות את שפתנו העברית, כן שמורה הזכות לכל יהודי להיכנס לארץ־ישראל. ואולם אותו הועד־הפועל בעל ההכרזה הזאת לא אישר אותה שעה את התקציב של ועדת התרבות שלנו,1 אשר מטרתה היא הפצת השפה העברית וספרותה בין העובדים בארץ־ישראל. וכשם שקיום כל קבוצותינו החקלאיות היה תלוי בשערה, מחשש הפסקת התקציב החקלאי על־ידי הועד־הפועל, כן רחפה הסכנה על המשך הוראת השפה לגדולים בין העובדים בארץ, וכל חדרי הקריאה שלנו במושבות, בקבוצות ובערים עמדו להיסגר. רק אחרי משא־ומתן מרובה עלה בידינו, ואף זה בדרך נס, הודות לעזרתו של הפרופסור וייצמן, לקבל מועד־הצירים חלק מהתקציב הנזכר.

הועד־הפועל לא מילא את חובת ההסתדרות הציונית כלפי התימנים החקלאים העובדים בארץ־ישראל – כלפי ציבור זה בן 350 המשפחה, אשר עלה לארץ לפני 10 שנים בשאיפה עמוקה לשוב בה לעבודת האדמה, אשר דור צעיר עובד גדל בתוכו ואשר בגלל תנאי חייו הקשים (שכר עבודה נמוך, דירות רעות וחוסר עבודה) טורף המות בשכונותיו רבים מאד מעולליו – ולא הקדיש בשנה שעברה שום סכום למטרת התישבות התימנים על הקרקע, להרחבת שכונותיהם הצפופות, ולשחרורם מתלות בחסדי נותני העבודה במושבות, המבכרים את הערבי על פני היהודי.

בשבוע זה, הקרוי “שבוע הגאולה”,2 חייבים אנו להשמיע כלפי קברניטי הציונות את דרישותינו:

הועד־הפועל הציוני חייב לתבוע מאת הממשלה הבריטית:

שתביא במשפט ותענוש קשה את המשתתפים בפרעות ירושלים על־ידי פעולה והסתה, ויחד אתם – גם את ראשי הפקידות בארץ, שהיו אחראים לשלום התושבים בזמן הפרעות בירושלים;

שתשחרר את חברי ההגנה העברית הכלואים בבתי האסורים על העיזם להגן על אחיהם ועל כבוד ישראל;

שכל הזכויות והחובות הקשורות עם הגשמת הבטחת הבית הלאומי לישראל תאושרנה ותקוימנה למעשה על־ידי הממשלה האנגלית;

כי גדודים עברים יסודרו בארץ לשמירתה ולהגנת ההתישבות העברית.

הועד־הפועל נתבע להקדיש את כספי קרן הגאולה רק לפעולה כלכלית־התישבותית ותרבותית־לאומית בארץ; להכניס מיד לארץ את כל הכוחות החלוציים העומדים מוכנים לעלות; לכנס בהקדם את הקונגרס הציוני; להתחיל בהכנות לקריאת קונגרס יהודי כללי; לגשת לחתימה מוקדמת על ההלואה הלאומית – לבנין ארץ־ישראל העובדת.


תר"פ



  1. של “אחדות־העבודה”.  ↩

  2. השבוע ה'–ט“ו בסיון תר”פ הוכרז כימי תרומה ל“קרן הגאולה”.  ↩

המושל העליון של ארץ־ישראל האמין, כי השלום בין היהודים ובין הערבים בארץ יוקם מתוך טיפוח היחסים ההדדיים, אשר ייוָצרו באופן מלאכותי ב“סַלוֹנים הגבוהים”. כל מה שיוסיפו היהודים והערבים להיפגש בעסקים שונים, בועדים, בתערוכות, בנשפי זמרה, כן תרבה ההבנה ההדדית ביניהם וכן ירחב השלום. ההשקפה הזאת (המצויה מאד בחוגי היהודים המתבוללים, אבל המוּזמת לחלוטין על־ידי ההשקפה הציונית) שימשה לנציב העליון ליסוד מדיניותו בארץ־ישראל. נוצר מצב של שלום מזויף מלוּוה בחנופה גלויה הדדית ובאיבה נצפּנת. הממשלה דימתה שהיא מבטיחה את השלום בארץ, והיא שגתה: במקום השלום גברה גנבת הדעת ולחשו גחלי השנאה.

זה ארבעים שנה שהישוב החקלאי החדש הולך ונבנה בארץ. מושבותינו סבלו מזמן לזמן מהתנפלויות. ואולם מעולם לא פעלה עדיין בארץ הסתדרות מאוחדת שמטרתה חינוך המוני העם הערבי בכל הארץ לשנאה ולהתנגדות תקיפה ליהודים ולקריאה בלתי פוסקת להתנפלות מאורגנת עלינו.

הפועל העברי בארץ־ישראל נשא בצער רב בלבו, וגם הביא מדי פעם לידי ביטוי, את יחסו השלילי אל קו ההנהגה המוטעה של הממשלה העליונה בארץ.

ואולם בדבר אחד היינו בטוחים: דם ישראל לא יישפך חינם בימי שלטון נציב עברי. לָבטח אנו יושבים בארץ. הנציב העברי ישליט את בטחון החיים והרכוש בארץ־ישראל, וגם ליהודים יהיה שלום. פרעות לא ייעשו בנו בימי הנציב.

והנה תקוה זו מעלה בנו, שוא היה מבטחנו.

הממשלה לא הבינה שכל זמן שחלק אחד מן הישוב – והוא הרוב – מזוין ומזדיין, לא ייכון השלום בארץ, וכי חרב תלויה תמיד על ראש המיעוט הבלתי מזוין. ואף אנו לא חשנו את ההכנות לפרעות שנעשו בסתר, לא הרגשנו בעבודת הארגון שהועד הנוצרי המושלמי והקונגרס החיפאי מנהלים בעם הערבי בערים ובכפרים ימים רבים.

ואשר לא יגורנו בא.


תרפ"א


“נחמו, נחמו עמי” – קרא הנציב העליון בבית־הכנסת אשתקד. כל עם ירושלים היה באותו מעמד, הרבנים, האשכנזים, הספרדים והמזרחים, ישישים וגם נערים, אליעזר בן־יהודה וזאב ז’בוטינסקי. והד הקריאה הזאת התפשט על פני כל הארץ עד הגולה הנדכאה. מושלה של ארץ־ישראל קורא: נחמו, נחמו עמי! המה הלב.

חלק אחד מהעם, והוא הפועל העברי בארץ־ישראל, לא קיבל אז את “התנחומין מתוך המפטיר”.

הוא חיכה לפעולות.

עכשיו כשהעם מבכה את אסונו הגדול על קברות עשרות מתיו, נדם קולו של הנציב המנחם.

המושל העליון לא שלח אל העם ישר אף מלה של תנחומין לדרוש בשלום הפצועים, לנחם את האבלים ולעודד את הישוב העברי הנדהם.

והמעשים מדברים.

שוטרים ערבים בראש חבורות ערבים התנפלו על בית־החלוצים ובמשך שתי שעות נלחמו בנשקם, אשר ניתן להם בשם שלטון הנציב העליון, כנגד בחורי ישראל בלתי מזוינים ובסוף התפרצו אל תוך הבית, שחטו 11 נפשות ופצעו עשרות צעירים. הסופר העברי הגדול והיקר בעם, יוסף חיים ברנר, חלק מנשמת האומה, נהרג יחד עם חבריו בדירתו בשכונה ערבית ליד יפו; שודד רכושם של משפחות חמישה פועלים חקלאים אשר גרו בין ערבים; עשרות יהודים נהרגו ונפצעו בנוה־שלום, נשדדו החנויות העבריות בשוקי יפו; אלפי ערבים נאספו מכפרים רבים והתנפלו על פתח־תקוה, רחובות, חדרה, והרגו, פצעו, בזזו ושרפו.

נחמו, נחמו עמי.

שופטי צדק חרוצים נשלחו לנו מאת הנציב למען ישפטו קשה את היהודים אשר הגנו על נפשות אחיהם ואחיותיהם, כמו שנדונו בשנה שעברה המגינים העברים ז. ז’בוטינסקי וחבריו לעבודת פרך לשנים רבות; שומרים ערבים ופקידים אשר השתתפו ברצח ובביזה לעיני השמש, מטיילים חפשים ברחובות נוה־שלום, גם ממלאים את תפקידם בבתי משפט הממשלה בחקירת הפרעות שהם היו בין מחולליהן.

נחמו, נחמו עמי.

אניות הבאות לארץ־ישראל ונושאות בקרבן חבורות חלוצים, אשר חתרו ועברו גלגולי תלאות הדרך במשך שבועות ארוכים עד שזכו לראות את חופי האם־המולדת ארץ־ישראל, מוחזרות בפקודת הנציב העברי על עקבותיהן להוביל את החלוצים אל הגולה.

נחמו, נחמו עמי!

ההסתדרות הציונית שולחת מכתב ליהודי ארץ־ישראל המתאבלים באסונם, לנחמם מיגונם ולאמץ את ידיהם – פקידי הנציב העברי מניחים את ידם הגסה על איגרת זו ומוחקים בה את דברי המנהיגים הציונים אל העם.

נחמו, נחמו עמי!


תרפ"א


רבות ראה ישראל במשך דורות חייו הארוכים. הוא ראה אֵמון ואמת, מרי ובגד. קמו גואלים נאמנים ובנים חורגים מתכחשים. מחלציו יצאו בנים מוסרים את עצמם על קידוש השם והעם, כיוחנן מגוש חלב, ר' יהודה בן בבא, ר' שלמה מולכו; ובנים עוזבים את מערכותיו כיוסיפוס פלביוס.

תמיד תישאל השאלה: מה עשה הנציב העברי הראשון בארץ? העזר לנו, או – במתכוון ושלא במתכוון – נתן יד לצוררינו? כל היהודים בארץ־ישראל וכל העם העברי בגולה, מילד ועד זקן, ישאל את השאלה האיומה הזאת: כיצד קרו הפרעות בימי הנציב העברי? כיצד לא השיב אחור את שפיכת הדמים בבני עמו?

אם יש כנופיות נבלים בארץ, ערבים ולא ערבים, המציתות בעם הערבי את אש המלחמה כנגד העם העברי, היושב בשלום, הרוצה בשלום; ואם מצליחים הם במעשיהם אלה, ומלחמת ערבים ביהודים הוכרזה במציאות; ואם אלפים, אלפים ערבים התגודדו מעשרות כפרים, הזדיינו והתנפלו על היהודים ביפו ובמושבות – חובת הנציב העברי להתיצב בגלוי, עם בני עמו הנרדף והשדוד. ואם לעת כזאת של מלחמה נגד הישוב העברי בארץ, אם ברגע שהאויב מתיצב בשער מולדתנו למען סגור אותו בפני שיבת בנים אליה, אם ברגע של סכנה ייכנע הנציב היהודי בפני המסיתים המשטינים, יתן ידו לצוררי עמו, שהם גם צורריו הוא, יֵדע העם העברי להעריך את עמדתו זאת ויתן את תשובתו עליה.


תרפ"א 


רק אל תקראו להישקט. הישוב העברי משקיט את עצמו מאליו. הוא בודה לו שמועות לא־היו למען הינחם. תוכן נאומו של סמואל ביום ג' ליוני1 נשמע לגליל במועדו: “הנציב העברי הודיע על פתיחת שערי הארץ לחלוצים וגם הבטיח ליסד משטרה עברית של 500 יהודים במשכורת מתאימה”. כה חיינו ימים אחדים בגליל עם השמועות האלה, עד שנודעה לנו האמת המרה.

בימים אלה מצפה הישוב לאניה עם חלוצים. יום יום נמסרות הידיעות מפה לאוזן. ביפו מספרים שבאה אניה לחיפה והורידה שם את החלוצים, ובחיפה מודיעים שהיא באה ליפו.

הלב הדווּי של היהודי מבקש לו צל תקוה. אבל השמועות השונות מוכחשות על־ידי המציאות בלי רחמים.

מה היא, איפוא, הקריאה לסדר? – הוא הופרע! לא נוכל לשוב איש איש לעבודתו בלב שקט. “הקוֹזק מחזיק אותנו”. רוצים היהודים לשכוח הכל, להתנחם, והנה בא רצח ז' סיון."2 אחרי הרצח – ההודעה הרשמית של הממשלה אודותיו. הודעת תרמית, המטשטשת את המקרה, מעלימה את האמת ומשתמטת מהודיע גלוי שידי ערבים נגואלו מחדש בדם ישראל נקי.

חובות חדשות רובצות עלינו במלוא כבדן.

דאגת ההגנה העצמית היתה בשבילנו תמיד – כדבר חיצון מקרי, אשר נשים לב אליו רק לזמן מה אחרי פרעות ואשר נזניח אותו מיד.

שתי שאלות לפנינו: שאלת עיכוב העליה ושאלת הגנתנו בכוחות עצמנו. ננסה לעיין בשניה.

הננו בארץ מיעוט בין רבים, מקרה רגיל בחיי עמים. קיימים מיעוטים לאומיים בין המרובים מהם, ואף־על־פי־כן אין הרוב מעז לערוך פרעות במיעוט, אלא במקרים מיוחדים יוצאים מן הכלל. בארץ־ישראל גופא רואים אנו דוגמה כזאת, אלה הם כפרי הצ’רקסים הפזורים בגליל ובמקומות אחרים בארץ בין המוני ערבים המרובים מהם פי כמה וכמה. אל תפול, איפוא, רוחנו מפני מיעוט מספרנו בארץ. נדע רק להיות מוכנים היטב היטב ובכל זמן להגן על עצמנו, נדע להיות מאוחדים ומאורגנים. אל תרד מעל הפרק שאלת הגנתנו העצמית.

מה מלמד אותנו הרצח האחרון ביפו? ערבי אחד הרג שני יהודים ופצע רבים בסכין אחת, וכל האנשים שנפגשו לו בדרך היו נדהמים, אבל לא התגלה כל כשרון הגנת הפרט על עצמו. במצב הזה צריך לבוא שינוי. אמנם פעולת ההגנה העצמית צריכה להיות באופן קיבוצי, מכל מקום חייב גם היחיד בכל עת ובכל שעה להיות מוכן ומזומן להגן על עצמו. ומהכנה כזאת אל נא נסיח את דעתנו.

בימי הפרעות ביפו ברחו מאות נפשות עבריות מהשכונות המעורבות והערביות לתל־אביב. חלק מהם שב למקומותיו לפני זמן מה. ואולם אחרי רצח ז' סיון חזרו ונמלטו לתל־אביב.

האומנם הוטל עלינו להגיע דווקא למצב אומלל ועלוב כזה? האין אנו חייבים בימים האלה בזריזות מיוחדת לרוֹקן את המקומות המסוכנים לנו ביפו ובמקומות אחרים? האומנם גם בשאלת הגנתנו תשלוט בנו האדישות והרשלנות? גם בנין השכונות העבריות, אף שהוא נמצא בידי אגודות וחברות שונות, צריךְ להימסר לרָשות ציבורית כוללת, לועדי הערים, למועצות הפועלים בערים ובכפרים.

מועצות הפועלים העברים ביפו ובחיפה צריכות לשים פניהן למטרה זו: יצירת שכונות בשביל כל העובדים הגרים עכשיו בערים ובשביל העתידים לבוא עם העליה הקרובה. גם ההסתדרות הציונית צריכה מצידה לשאוף להכללת מפעל הבניה בארץ, ובזאת לסייע לישוב העברי העובד בערים ליצור את שכונותיו העבריות.

הנה לפנינו עוד חמישה ירחי־חורב. במשך הזמן הזה יכולים להיבנות כל הבנינים הדרושים. אל תשלוט בישוב, בועד הלאומי, בהסתדרות הפועלים ובועדי הערים והמושבות אותה ההתיאשות מעזרת העם העברי וההסתדרות הציונית, המרשלת כל פעולה, המרפּה את הידים. ישוב הנלחם להגנתו חייב לפעול, לתבוע ולתבוע עזרה. היא תתמהמה, אבל בוא תבוא.


תרפ"א



  1. בו הודיע על עיכוב העליה.  ↩

  2. ביום זה נרצחו ביפו אב על בנו, ישראל (בן ל"ד) ויעקב (בן י"ב) פלהנדלר, בשבתם על עבודתם ליד שולחן הסנדלרים שלהם.  ↩

נמצאים מבינינו מי שחובט בידו על חזהו ומצדיק עלינו את הדין: אנו אשמים! לא עבדנו די, ההסתדרות הציונית לא הצליחה לרכז כספים, העם לא התעורר – והנציב העברי מה, כי נלין עליו? ויש מי שאומר: אנו אשמים בשנאת הערבים אלינו. 

הכנים הדברים? הכֹה חטא ישׂראל עד כי כל אוכליו לא יאשמו? האם הוא אשם בפרעות באוקראינה, בהונגריה, בארץ־ישראל? האם הוא החייב בשנאת עמי העולם ומלכיהם אליו מדור דור, מפני שלא ויתר על קיומו, לא נטמע בגויים, כי אם עמד על נפשו, על אמונתו, על תקוותיו?

והנה, לאסוננו, אנו בני העם הנאשם נושאים את כזב־העוון ביחד עם מרי גורלנו. אלא שאנו מוסיפים ואומרים: כל העם אשם באסון חולשתו. והנציב העברי, אף הוא בכלל נושאי האשמה. ואין הוא יכול להעמיד את עצמו מבחוץ וכאילו לקבול: אתם לא הצלחתם, לא המצאתם את האמצעים לבנין הארץ, ולפיכך מותר לי לתת יד לצורריכם, להתיר את דמכם ולסגור בעד העליה.

והיה בין אם צדקו אומות העולם בהרשיען אותנו, ואפילו מעשינו כשני יאדימו, ומעשיהן הן בפרעותיהן בנו כשלג ילבינו, ובין אם שקר יענו בפיהן – מיהודי אין אנו מקבלים את החשבונות האלה. האומר: באתי אל העם על תנאי – סימן שלא בא אליו, עודנו עומד מרחוק.

במה יכול היה להיות גדול כוחה של ההסתדרות הציונית? לו הצטרפו מרבית בעלי היכולת שבתוכה (במקום לתפוס עמדה של אדישות ולעמוד מרחוק) לשאת שכם אחד בעבודה; ולו השכילה ממשלת ארץ־ישראל לסייע בכוחה הפוליטי למפעל הציונות; לו מילאה את חובת בריטניה לחיילים המשוחררים להושיבם על הקרקע; לו השליטה בארץ את בטחון חיי היהודי ורכושו, ולו הגנה על כבוד השפה העברית – כי אז היה כל העם מוסיף ומאמין בהכשרת השעה לגאולה ומתעורר יותר ויותר לעבודה.


תרפ"א


“אה, חבר ורע! מה עשית כדי להביע את רגשותיך לגיבורינו שהגנו על כבוד ארצנו ועמנו? הנדבת כבר וכו' " כה מכריזים ב”הצפירה" בשם הקרן הקיימת לישראל. וצד בצד עם קריאה זו מביע העתון הציוני הרשמי את רגשותיו הוא: “אל יטעו בנו לאמור: חושדים אנו ב’קונטרס' שמעשיותיו (אלה הן המעשיות של הפרעות) בדויות. לא מיניה ולא מקצתיה. אדרבה, מאמינים אנחנו, כי כל מה שמסופר שם אמת לאמיתו הוא. אלא מאי? לא כל מקרי החיים מוסרים הם לנו. חוששים אנו, שישנם מקרים מאופי אחר, מגון אחר, ואשר בהצטרפן למה שמסופר היו אולי משנים את פניה של התמונה הכללית, ולא היתה זו מבהילה ונוראה כל כך, אלא שהמקרים האלה נשארים מעבר לחוג מבטם של בעלי ה’קונטרס'… ולא נדעם” (“הצפירה” גליון 118). אך הנה מעבר לדף מוסרת “הצפירה” את דברי ה“קונטרס” לקוראיה וקובלת אגב אורחא על הצנזורה: “בעתונות העברית הבורגנית, הנמצאת תחת השגחת הצנזורה החמורה, אין דעת הקהל היהודית האמיתית בארץ־ישראל מוצאת עכשיו את ביאורה הנכון” ויש לשאול את “הצפירה” הנכבדה: מדוע הלבינו פני העתונות הבורגנית שבארץ־ישראל? אולי יש ל“הצפירה” מושג מאיזה סוג הם הידיעות והדברים הכתובים בעמודים החשופים? ועוד שאלה: הן העתונות הבורגנית שבארץ, הלא היא אחותה של “הצפירה” בגולה, ובודאי מתונה היא למדי, וממחלת עצבים אין היא סובלת, ומשתוקקת היא בודאי לבשר ליהודי הגולה ישועות ונהמות – ומדוע אין היא מספרת על “אותם המקרים מסוג אחר ומגון אחר, אשר בהצטרפם למה שמסופר (ב’קונטרס') היו אולי משנות את פניה של התמונה הכללית?”

למה, הוי, תשלו את עצמכם בתקוות שוא?

ועוד יש לשאול אתכם: הנציב, לדבריכם, עשה את שלו, הוא נלחם מלחמת עמו, כבודו ושפתו בגבורה נפלאה. אך עם ישראל לא נענה. ובכן? מה זה מחייב? פרעות? הריגת יהודים בהמון? חוסר הגנה על החיים והרכוש? הוצאת דיבה על הישוב העברי וחיפוי על מרצחים? עיוות המשפט? ענידת אותות כבוד למסיתים? השפלת כבוד שפתנו? זוהי השאלה.

לו הופיע הנציב העברי או שליחו או מכתבו אל הקונגרס הציוני בקובלנא ברורה, לאמור: “לא עזרתם ועל כן לא נתקדם מפעלנו ולא בנינו את הבית הלאומי”, כי אז היו הצדדים השונים נכנסים בדברים ושוקלים את צדקתו או את אשמתו, אבל מה לחשבונות האלה ולפרעות? למה נלקח מאתנו ברנר? ואיפה היתה בשעתה הגנת הממשלה? ואיפה הוא המשפט עכשיו? בועדת החקירה נתברר כי משלוח הצבא מירושלים ליפו ביום שני למאי נמשך יום תמים! והסיבה לזאת היתה – חסרון רכבת! אוטומוביל משורין שנשלח מתול־כרם לחדרה בשעת ההתנפלות הסתובב בדרך שתי שעות (מהלך חצי שעה לכל היותר!). אנשי צבא שבאו לרחובות היו מזוינים במקלות!

ולעומת זאת: ביום הראשון למאי בהתנפלות על בית החלוצים היו לשוטרים ולהמון הפורעים, שהשתתפו ברצח, כדורים ואקדוחים למדי. לא חסרו אפילו פצצות, הכל היה במועדו!

מה לכל זאת ולפלס המאזנים שבידיכם? מה חשתם אתם בשעת הפרעות בפולניה? הן ביכיתם אז את דמי אחיכם שניגרו. 

“העם לא נענה. חסרו לנו האמצעים, לחלק גדול מן החלוצים לא אנו, הציונים, הספקנו עבודה; אלא הוא, הנציב העליון (קורא ה’דאנק־ציוניסט' וכורע ברך, ואינו יודע שאת הכביש הראשון קיבלה הסתדרות הפועלים מאת ההנהלה שקדמה לנציב, אשר מסרה לנו אותו, לא מטעם ציונותה), שלקח את הכסף הדרוש לכך ממקורות אחרים, מסכומי המס שמשלמים לא רק היהודים אלא גם הערבים”! הבו גודל לחסדי הממשלה, היא לקחה מסכומי המס שמשלמים לא רק היהודים ובנתה על־ידי פועלים עברים כבישים ומסילות ברזל, שישתמשו בהם לא רק יהודים. אדוני הציוני, הבעל־בעמך! שימה נא אל לבך: לא כמתנת נדבה קיבל הפועל העברי את הכסף הזה, אלא כשכר־עבודה. ולעבודה הן יש מחיר ויש טיב!. אולי נוח היה לממשלת ארץ־ישראל לבכר את הפועל העברי הישר, החרוץ והנאמן על פני המצרי (כי מבני הארץ אין פועלים לאלפים, והרוב הגדול של עבודת הממשלה בארץ נעשה על־ידי פועלים מצרים או על־ידי אנשי צבא מהודו, שהממשלה חייבת לשלחם מן הארץ). ואולי כדאי ש“הצפירה” היודעת כל כך הרבה סודות מעבודת החלוצים תדע גם זאת ש“המקורות האחרים”, שמהם לוקח הנציב את הסכומים לעבודות הציבוריות, הם בעיקר הכנסות בית המכס מסחורות שרובן מובאות על־ידי הישוב העברי. נמצא שהסכומים האלה אף הם אינם אלא כסף יהודים. ואולי גם מותר לדעת לעיתון ציוני המדבר להמוני יהודים בפולניה, שהחלק השביעי מתושבי ארץ־ישראל הם יהודים, וכי על כן, בין מחנות הפועלים הזרים, שהממשלה האנגלית העסיקה מיום היכנסה לארץ, חייבת היא להעסיק גם אילו אלפים פועלים עברים? אם במשך שלוש השנים האחרונות נכנסו לארץ־ישראל עד עשרים אלף יהודים, הרי 18000 מהם מתפרנסים בתוך הישוב העברי, ורק החלק העשירי מכל העליה עובד אצל הממשלה.

בבוא הנציב לארץ מצא פה את הגדוד העברי, כוח עברי מזוין, שארית המפעל שגלם בתוכו אוצרות אנרגיה של תנועת התנדבות עממית, שעברה בסער בארץ ובאמריקה. בשנה שעברה עפו טלגרמות מלונדון, מוייצמן, לאמור: קיומו של הגדוד העברי בטוח, הדבר תלוי בסמואל! והנה בימי הנציב העברי, אליעזר בן מנחם, נתפרק הגדוד לאט לאט, צעד אחרי צעד, עד שנשאר הזכרון האחרון ממנו: המודעה בעיתון על אודות תמונות החיילים העברים. והן צבא אנגלי והודי נמצא בארץ בכל אופן עד היום הזה; ויכול היה הגדוד העברי למצוא את מקומו פה. הוא הדבר לגבי השוטרים העברים: בשעתם נכנסו טובי חברינו השומרים והפועלים למשטרה במטרה ליצור בארץ כוח עברי. ודוקא בימי הנציב סובכו פני הדברים, והשוטרים העברים ברובם נתפטרו. גם מעמדה של שפתנו נפגע על ידו: כי הנה להחזקת בתי־הספר ולתחיית שפתנו בארץ־ישראל הכניס העם העברי השנה כמאה אלף לי"מ; גם העולים החדשים, מתוך התאמצות נפשית קשה, מחליפים לאט לאט את שפתם הלועזית בעברית; העם לפי כוחותיו נענה. והנציב העברי מזלזל בכבודה של שפתנו. כמה פעמים קרו בפני הנציב ובפני קהל עברי עלבונות של “שכחה” לשפה העברית בשעת הכרזות פומביות ופעמיים הציע הנציב, מבלי שיתבקש ממי שהוא, באספת סוחרים, לדחות את השפה העברית. מעשה זה לא ינחיל כבוד לנציב עצמו בעיני הערבים, החושבים להם לכבוד ולחובה להגן על שפתם הם: בוז יבוזו ליהודי, שבעצמו מבליט את התנכרותו לשפתו. וכאן השאלה: מי מפריע את המנוחה, מי מרגיז את העצבים? מה המריץ את האיש להתקלס ברגשות העם העברי הכי יקרים לו ולפגוע בכבוד שפתנו? בכסף יהודים (לא במסים, אלא בכסף שהובא למטרה זו מבחוץ) בונים רכבת מפתח־תקוה לראש־העין, ותנאי הותנה מראש: שעבודה זו תיעשה על־ידי יהודים. והנה נמסר החלק החשוב של העבודה הזאת לפועלים לא עברים! ובשעה זו מתהלכים פועלים רבים בלי עבודה. העם נענה הפעם בצורה זו, אך הפועל הודח על־ידי הממשלה.

“חובתנו היא שנבליג על צערנו וכעסנו, שנחדור לתוך החזיונות ולא נרמה את עצמנו במדוחי שוא, חובתנו שנחשוף את האמת, שנבליטה בלא מורא ופחד” (הצפירה גליון 120). הבו גודל למבקש האמת אמיץ הלב! אך לאט לך, הקורא, שפיל לסיפא דקרא: “אם לא נדע לעשות זאת, אם נימשך אחרי השאיפה הטבעית למצוא את האשם בממשלה, לתלות בה את הקולר, אז לא רק חטא גדול נחטא, אלא הפסד מרובה – אם לא כליון – נביא לתנועתנו כולה”.

מַדוּחי השוא, המורא והפחד כבשו את האמת…


תמוז תרפ"א 


1

אגשים חפים מפשע נדונו לעבודת פרך לשנים רבות “על אשר היו בקבוצה”… מעשה החטא של האנשים האלה לא הוכח. עדות השקר לא היתה, כנראה, מוכנה למדי.

אבל אשמת השופטים הוכחה. הם עכשיו רצחו נפש את שלושת האנשים. ואתם יחד בעצה – הממשלה, ממשלת החסד, החנינה והרחמים.

את צעירי ישראל, המוסרים את נפשם בעד העם, ויוצאים ביום עברה בשער להגן על הרובע העברי מפני מאות רוצחים ושודדים, את האנשים מההגנה העצמית העברית, אשר הצילו ביום ההוא את ירושלים מפני התפרצות איומה של פרעות, אותם העמידה למשפט!

הממשלה הזאת המחוננת פורעים ומגדלת מסיתים, המתחסדת לשחרר רוצחים (את רוצחי פלהנדלר), הפוטרת ממשפט אנשים שנגלה עווֹנם לעין כל (חנא בורדקוש), הממשלה הזאת באה לקיים משפט בארץ על ההגנה העברית. עכשיו מצאה את ההזדמנות. את רוצחי ברנר וחבריו לא מצאה. את האנשים האלה, אשר הדם הנשפך בידיהם מטפטף עדיין מכנפי בגדיהם, ידה לא השיגה; את זורקי הפצצות אל בית־החלוצים ביפו לא גילתה, ואף לא את אלה “שהיו אתם יחד בקבוצה”, את זורקי הפצצות לישיבת “תורת חיים”, וגם את “אלה שנמצאו אתם יחד בקבוצה”, לא אסרה ולא שפטה.

לא. קעקעתם עד היסוד את אמונת העם באמת ובמשפט. לא ברחמים ולא במשפט תנהלו את הארץ, אלא בצביעות, בערמה ובזדון.

הערבים העמידו עדות שקר במשפט, והשופטים האנגלים לא הבחינו בין אמת לשקר. עוּורו עיניהם, בסנורים הוכו. נפלא! מה רב הכבוד! ומושלה של ארץ־ישראל יחתום מהר על דין וחשבון חדש, שבו יוכיח בעליל את נדיבות לב הפורעים ואת אשמת היהודים!

צריך לשפוט את ההגנה העצמית העברית. אחת דינה! ההגנה העצמית של היהודים, זהו אמצעי המלחמה היחיד של עמנו בארצות גלותו, אשר השתרש והתפתח בינינו במשך שתי עשרות השנים האחרונות; ההגנה, אשר עצרה כוח להציל באוקראינה ובפולניה בכמה ערים ועיירות אלפים ורבבות נפשות יהודים מכליה, במקום אשר ידה היתה בעורף אויביה? ההגנה אשר ידעה להשתמש בארצות ההריגה גם בתותחים נגד הפורעים, זה החזיון הנשגב המיוחד במינו בדברי ימינו, אשר כל אדם ישר מבני עמי העולם משתאה לו ברטט כבוד – זה הכוח של העם המעט בין הרבים – אינו נותן מנוחה לאויבינו בארץ־ישראל, וביחוד לממשלת ארץ־ישראל.

רציתם לשפוט את ההגנה העברית. אבל את מי שפטתם? האם לא ידעתם כי כל הישוב העברי בארץ־ישראל שואף להיות מאוחד בהגנתו העצמית? וקודם כל, הן היה עליכם להביא בכבלים את ראשי הישוב העברי: את רבניו, זקניו, נכבדיו ובאי־כוחו המאושרים על־ידו; הם כולם יחד אתנו, עם כל העם. כולנו הננו חברים בהגנתנו בכוח או בפועל. והיה לכם להעמיד עליהם את האדון קרמק, התובע הכללי – לאמור, את מבקש האמת והצדק – להוציא את אשמתם כאור נוֹגה.

תפסתם שלושה צעירים, העללתם עליהם עלילות שקר והקרבתם אותם לקרבן! יש מנהג “גאולת הדם”, אשר עם הארץ נוהג בו, להתנפל על היחיד ההולך לתומו או מאחורי הגדר ולהכותו נפש בעוון השבט או המשפחה. תורתנו נלחמה נגד מנהג זה עוד לפני כארבעת אלפים שנה, ביסדה את ערי המקלט. אך אתם הואלתם להעלות את המנהג הזה על במתי המשפט, קידשתם אותו על מזבח התרמית!

לא כיסיתם אפילו בעלה־תאנה את זדונכם! נחפזתם ושפטתם אנשים שלא עשו מעשה, שלא זרקו פצצות, שלא ירו באקדוחים, לעין העם ולעין השמש. ידוע הדבר הזה ליהודים, ידוע גם לערבים. ידועה להם האמת, שבכוח עדות השקר השתמשו הם בשופטיכם, שהייתם להם למשחק: הם גרפו את הגחלים בידיכם. צוחקים הם על קלונכם ועל משבתנו אנו גם יחד. יכולים הם לצחוק.

אך בבית המשפט, כשנשמע פסק הדין בכה כל העם. הבכי הזה הוא אות. העם מרגיש כשחותכים בבשרו. הוא גם מרגיש במצבו ובסכנה המרחפת על ראשו עתה. הוא יתאושש, הוא יאחד את הלבבות, הוא יתן יד ליד ויגן על עצמו. כל היהודים בארץ־ישראל וכל העם בגולה היו באותה שעה בבית המשפט. לא יהודי ירושלים לבד בכו, כל העם העברי בכה אז על אסונו, על גורלו הקשה, על מנוחת חייו בארץ־ישראל שנגזלה ממנו, על חרב הפרעות שנתלתה פה על ראשינו יום יום תחת שלטון אנגליה בארץ־ישראל זה שנתים, על קרבנותינו שנהרגו בידי הרוצחים ונמסרו בידי שופטי אוון.

קללת העם על משפט השקר תחול על מושלי הרשע ועל שופטי המרמה ועל כל אלה אשר “היו יחד אתם בקבוצה אחת”. יללת משפחות הנאשמים שהרעידה את חלל בית המשפט תחריש אזניכם, תגזול את שנתכם ותדריך את מנוחתכם כל הימים, ולא תסוּף.


תרפ"ב



  1. אחר פרעות ב' בנובמבר בירושלים ערכה הממשלה משפט על הנאשמים בהגנה: יעקב ישי, אהרן אלנקוה ואליה גנון, ודנה אותם לעבודת פרך, ורק בכוח ההתקוממות של הישוב כולו נגד המעשים האלה הוכרה צדקתם  ↩

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!