לא ימושו מזכרוננו ימי אב, ימי הרצח והמזימה נגדנו. לארץ דמים הפכה ארצנו, לערי דמים – חברון וצפת. לעג לנו הגורל ולעגו לנו מתנגדינו כאן, ועל־כן הארץ אשר בה שואפים אנו למצוא מקלט בטוח, ניטל בה בטחון החיים והרכוש, הפכה לנו לארץ של אימת פרעות; ובארץ אשר הובטח לנו בה בית לאומי בחסות גברת הממלכות וחבר הלאומים – אין בה בית לנודדי נצח, ושעריה סגורים על מסגר בפני ארבע משפחות מכורדיסטן; ובן שבעים אחד מסלוניקי יגורש מתוכה.
דברי הנחמה, שעקב פרעות אב קמה לתחיה באר־טוביה, שנתגלתה התנדבות עממית לקרן העזרה – הם ממני והלאה. לא אוכל לשקול על כף המאזנים את האסון הגדול, את הרס אָשיות השלום והבטחון בארץ לעומת אבן הפינה לבנין החדש. לא יכולים להיות שילומים לקרבנות. גם רבים מן הרוצחים מתהלכים בינינו באין עונש. ולא עוד אלא שהעובדה הנוראה, שבימי שלטונה של אנגליה הותרו דמינו כאן, קיימת במידה רבה עד היום. אם לא נמצאו רוצחי יגור, אם נעלמו שני אנשים ולא נגלו מסתרי האסון שהליט אותם, אם ניתן לעיתונות הערבית להלך אימים עלינו, לשסות את יושבי הארץ נגדנו, הרי אי־אפשר לדבר על שקט ובטחון בארץ.
למעשה, כל העיתונות הערבית היא נגדנו. אין בה מליץ יושר אחד מני אלף. ממשלת הארץ מרשה מצב של דברי גנאי, השפלה ושיסוי מתמידים כלפינו בארץ מיום ליום ומשנה לשנה. הייתכן שאיזו ממשלה בעלת כוָנות ישרות באמת, ממשלה הדואגת באמת לשלום הארץ ויושביה והאחראית להתחייבויותיה, תראה מתוך שויון־נפש בהיזרע זרע האיבה הבלתי פוסקת ותרחץ בנקיון כפיה?
ובתוך המצב הזה ובתוך תנאים אלה עלינו להחזיק מעמד כאן וגם לגְבור. ויכולים אנו עדיין להצליח בכךְ, אם נאמץ כוח; אם לא נאַחר גם עכשיו, כאשר איחרנו עד כה. באשר אם מעטים אנו עדיין כאן, ואם רק לכמאתים אלף הגענו, ואם יכולה עדיין הסכנה לרחף על ראשנו, הרי זה משום שעד כה איחרנו מאוד.
הרינו נזקבלים את ענשנו על עוון אַחרנו לבוא הנה עם כוחותינו באנשים וברכוש. מה אמרה היהדות הרוסית במשך שנים עלינו הציונים? כמה לעגה לאמונתנו ולהתלהבותנו. כבטלנים היינו בעיניה. הורינו ואחינו, עצמנו ובשרנו, הסוחרים ואנשי המעשה, ציפו לרגליו של משיח הגולה, חיכו לשיווּי זכויות שם והתכוננו שם לחיים שקטים ובטוחים. אכן יש אשר הותר שם לקופסת הקרן הקיימת להתנוסס על שולחן משחקים בקלפים מתוך לעג של חסד רב לבטלן, הנער או המורה, העוסק בעניני הציונות הללו. האלפים והרבבות של היחידים, והמיליונים הרבים של הכלל, בוזבזו למותרות ללא כל חסכון לאומי, מתוך הפקרות של יהודי גלות, פורקי עול דאגת מחר לאומית, סתומי עין מהתבונן למעשי הגבורה של העולים והמעפילים הראשונים לארץ, קמוצי יד מהגיש להם עזר וישע; שטופים בחינוך הזר ובחברה הזרה בדרך להתנכרות ולהתבוללות ונתונים למפגע – יחד עם זאת – ביום רע ולהרס באפס יד. גם אחרי האזהרות של פרעות 1905 המשיכה אותה יהדות רוסיה, שנדונה כבר לכליה אכזרית באימת הגרזן שהונף והמסמרים שנתקעו בגופות, בחיי הגלות ללא חשבון המחר הלאומי. לא שמה לב לאזהרה, לא הפנתה מבטה לארץ התקוות, לא דאגה לעצמה. עשר שנים של ארכה ניתנו לה – מימי אוקטובר 1905 עד ראשית המלחמה העולמית – אך מוסר לא לקחה, ולארץ־ישראל לא שעתה. וגם רבים מאלה המעטים שעלו – כעלייתם כך יציאתם, ואותן האניות אשר הביאו את הבאים, נשאו חזרה את עשרות ומאות היוצאים.
עתה משותקת ומתבוססת ביסוריה הגולה הרוסית. והיהדות כולה, נטולת עמוד אחד מעמודי בנינה, קיבלה שוב אזהרה חמורה בפרעות אב כאן. אל נא יגידו מנחמינו, כי הפרעות לא יפחידונו, כי לא ימוטטו את מעמדנו כאן ואת אמוננו במפעלנו כאן. ולא היא. לפנים אמרנו כזאת גם לגבי העליה: אי־אפשר לסגור ארץ, פרוץ נפרוץ בכל הדרכים. אך לא זכרנו, כי במאה העשרים אנו חיים, כי העולם הנאור ישכיל אף יצליח באמצעיו המשוכללים לסגור שערי ארצות. השלטון בארץ ידיו רב לו להקים חומת סין סביב הארץ ולגדור בעד העליה שלנו הנה! על־כן רק לא אונאה עצמית, רק ללא השליות. ניתנה לנו אזהרה, לפני שנתיים בימים האלה, ללמוד לדעת באילו אמצעים נוראים עלולים להשתמש כאן דורשי רעתנו, כדי למוטט את עמדותינו כאן, כיצד יכולים לשסות את ההמונים וכיצד יכולה ממשלת ארץ־ישראל על צבאותיה, שוטריה ופקידיה למנוע הגנה מאתנו ולהשאיר אותנו מופקרים לקמינו.
עם אשר עלינו לבסס עד כמה שאפשר את נקודותינו בערים ובמושבות, למען יוכלו עמוד ביום צרה בפני אויבים מתנפלים; להיות מוכנים תמיד להגנת נפשנו ורכושנו בפני ידים מתנקשות – עם זה עלינו להפנות את דברינו לעם בגולה ולהזהירו שם ולהודיעו, כי השנים הקרובות הן עדיין שנות אפשרות של פעולה בארץ במובן תגבורת עמידתנו כאן, וכי אמצעי הפעולה הנאמנים ביותר, הם האמצעים האמיתיים בעולם כולו, הם האנשים וההון הלאומי, אותו הון לאומי, הנמצא ברשותו של כל עם בשעת הצורך. הפרובלימה העיקרית שלנו בארץ היא הפרובלימה של גיוס אמצעי התמורה, הנדרשים מאתנו כאן ביודעים או בלא יודעים בעד התקדמותנו: התמורה בעד הקרקע ובעד כל עמדה ועמדה כאן; השילומים לפלח, לעירוני, השילומים הנאמנים לכל בעלי־דברינו כאן לתפקידיהם, ללאומיהם, למעמדיהם וחוגיהם, תמורת כל צעדינו כאן. ועלינו, עלינו בארץ, להפעיל את הציונות בגולה לריכוז אמצעי התמורה הנדרשים. ביסורינו כאן, בדמינו, בנדודי שינה, בחיים התלויים לנו מנגד משלמים אנו תמורת חולשתנו ואדישות הגולה. מכאבנו כאן נשזור את החבלים למשוך את כוחה של היהדות לארץ.
תרצ"א
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.