

(עשר שנים להתנדבות לגדוד העברי)
בשנת תרע“ז, לאחר גירוש היהודים מיפו ומתל־אביב על־ידי התורכים, הועמד כל הישוב העברי ביהודה בפני סכנת כליה. נתפשטו שמועות, שהתורכים עומדים לרוקן את המושבות העבריות ולגרש את כל תושביהן צפונה: בראשונה – גלילה, ומשם עד דמשק. בימים ההם היינו מתאספים קבוצות קבוצות של פועלים ושומרים ומטכסים עצה, כיצד להישאר בארץ בכל אופן, אפילו אחרי הגירוש. שיערו כי הנשים והטף ילכו עם הגולה, אבל מבין הגברים יישארו חברים פה ושם בטריטוריה המרוקנת. נתקיימה באותם הימים ישיבה מיוחדת של חברי הועד המרכזי של הסתדרות פועלי יהודה עם חברים מהגליל ובהשתתפות באי־כוח “פועלי־ציון” (המפלגה שנכנסה אחר־כך ל“אחדות העבודה”) ו”הפועל הצעיר", ובה דובר על פרספקטיבות הגירוש ועל נכונותנו לחפש דרכים, כדי להשאיר בכל הנקודות העבריות בגלוי או בסתר, חברים בודדים או קבוצות קבוצות. כעבור זמן מה הוברר, כי הגירוש בהיקפו הרחב לא יֵצא לפועל. הישוב הכפרי ברובו נשאר בדרך כלל על מכונו ביהודה, והתורכים כילו את חמתם באישים ובקבוצות ؘ – ביחוד מבין הפועלים והשומרים – והם גורשו ונאסרו לעשרות ולמאות. אולם אותו מצב הרוח, אשר הביא אותנו לידי ההחלטה להישאר בארץ בכל אופן שהוא, היה אחר־כך לגורם חשוב בתנועת ההתנדבות לגדוד העברי. לקנות את זכותנו על הארץ במסירות נפש – זאת היתה פקודת השעה: להישאר בארץ – ויהי מה, להיאָחז בה לבלי הינתק ממנה; להילחם כנגד הגירוש בכל המאמצים, בהיתר או באיסור. וכהמשך למהלך המחשבה הזה באה אחר כך תנועת ההתנדבות, אשר תכנה היה להילחם בארץ על זכותנו לחיות בה, לקבל על עצמנו אחריות לכיבוש הארץ, לשמירת השלום בה והגנת קנינינו בה, חיינו, עבודתנו וזכויותינו, ליצור כוח, אשר יבטיח את האפשרות של השמירה הזאת בידינו.
כחצי שנה עברה עד אשר תנועת ההתנדבות לבשה צורה מוחשית של הגדוד העברי. הרומנטיות של עצם התנועה וכוח ההחלטה אשר נדרש מכל מתנדב ומתנדב גירו מאוד את מצב הרוחות של המתנדבים, אשר נמצאו כאילו בין תקוה להגשמת חזונם ובין יאוש. נמצאנו תלויים בכל המובנים בין המשך של עבר וחיים ובין ראשיתו של עתיד לא ידוע.
והנה בא היום והַגדוד היה לעובדה. נסענו למצרים ונכנסנו לתוך מציאות חדשה לנו לגמרי. המציאות היתה בלתי ידועה לנו מראש, בלתי מובנת לנו. וגם לאחרים, גם לשלטונות האנגלים, אשר כינסו אותנו, היתה מוזרה מאוד ובלתי ידועה. ואיֿֿההבנה ההדדית הערימה קושי על קושי. שמורים עמנו זכרונות מהימים הנעלים והנוגים כאחד, מימי הגדוד העברי.1 אלה הם זכרונות על מאורע היסטורי, אשר עבר עלינו במשך שלוש שנים מראשית ההתנדבות ועד ביטול התא האחרון של הגדוד ופיטורי אחרוני החיילים. אלה הם זכרונות על הפגישה הראשונה בינינו, הפרטנדנטים המובהקים על ארץ־ישראל, ובין הכובשים החדשים, כובשי עולם, אשר אחרי מאות שנות שלטון על עמים ומדינות הגיעו סוף סוף גם לארץ־ישראל הנכספת, ביצעו את מלחמת הצלב עם חצי הירח לאחר הפסקה של 800 שנה, וראו עצמם כאן כאדוני הארץ התקיפים. אלה הם זכרונות על מלחמת החזון והמציאות. זאת היא אותה המלחמה הכללית שלנו בתנועתנו כולה בארץ־ישראל, מלחמת חזון העליה לארץ־ישראל עם המציאות אשר אינה קולטת את הבאים, חזון הכפר העברי בארץ לעומת המציאות של החקלאות האביונית של פלחיה מדור דור; חזון העבודה בארץ לעומת המציאות של החיים הקשים והמדוכאים של העובד כאן. והנה הוכרענו במלחמת החזון והמציאות לגבי הגדוד. נוצחנו: הגדוד עבר כחלום קצר ובוטל. מדוע הוכרענו במלחמה הזאת? יכול להיות, כי לא צדקנו בה, כי חסרה לנו אַמת־המידה ההכרחית לסיגול רצונות למציאות. ויכול להיות, כי צדקנו גם צדקנו, אלא שנפגשנו בגורמים שליליים יותר מדי, בכוחות מתנגדים ומתנקשים, באי־אמון מצד באות־כוח השלטון הצבאי בארץ אל גדוד של חיילים בעלי כבוד עצמי והכרה לאומית, באי רצונה לחזק את ידי היהודים; נתקלנו בהתנגדות המוחלטת של חלק מהישוב הערבי אלינו, ונתקלנו – בנו בעצמנו, ביסודות בלתי מוכנים ומוכשרים למדי לתנועתנו היסודית. הגדוד במצבו ההוא היה עמוס תנאים קשים יותר מדי: הוא היה מכוּון למלחמה בחזית. זמנו היה בלתי מוגבל מראש, הוא הכיל בקרבו תרכובת מסובכה יותר מדי של מתנדבים מגילים שונים, מנערים בני 17 עד אנשים למעלה מ־50.
נשאנו את התחמושת ואת התלבושת. אמרנו הנה הונחה התחלה, ויהיה המשך. אולם ההמשך נפסק. עתה במלאת עשר שנים לראשית הגדוד זכור נזכור לגדוד את חסד נעורינו, לכתנו אחריו במדבר, בארץ לא זרועה. זוכרים אנו את הימים ההם כמאורע נהדר, כימי הוד ויסורים כאחד. ויש לזכור את עצם הגדוד, אותו נסיון ליצור כוח הגנה עברי בארץ, נסיון אשר לא הצליח, אבל אשר צריך לחדש אותו ולהמשיך בו. בשבילנו, החיילים של הגדוד, היו ימי הגדוד ימים אשר לא ישובו עוד בחיינו. אולם לגבי הישוב עוד שוב ישובו ימי גדוד עברי, צריך שישובו עוד ימים כאלה. צריך שייוָצרו אצלנו עוד גדודי הגנה. הימים האלה, ימי הזכרונות של העבר, מעוררים מחדש את השאלה של יצירת כוח הגנה עברי ליגלי בארץ. לא הגדוד בצורתו הקודמת אלא גדוד קבוע מורכב מצעירים עברים בני גיל שוה, אשר יעשו שנה שנתים ביחידה עברית עצמית בתוך כוחות ההגנה הארץ־ישראליים – זהו הכרח לקיומנו ההיסטורי בארץ.
נימוקי המתנגדים לגדוד, כאז כהיום – אשר אפשר להקשיב להם – הם הפציפיזם בכלל, והחששות מה יאמרו הערבים, בפרט. כשאני מתבונן בפציפיזם הארץ־ישראלי, אני רואה בו קודם כל תופעה של השכל המסולף, תופעה בלתי מתאימה לחיי האנושות בדורותינו. רואים אנו את העמים בעולם כיום הזה בתוך הסביבה התרבותית שהם חיים ופועלים בה, והנה כוח ההגנה אצלם, כוח צבאי ביבשה ובים, הוא הכרח מוּכר על־ידי כולם. רוב עמי העולם היו מסכימים לביטול הצבאיות בעולם בתנאים ידועים, כשתבוא עליהם הסכמה כללית. אולם, עד אשר התנאים האלה יהיו למציאות מדינית, ישמור כל עם ועם על הכוח הצבאי שלו. גם אנחנו, במידה שאנו מתחילים להיות עם בארץ־ישראל, יכולים אנו וצריכים להצטרף אל תנועת השלום הכללית בעולם ולהגיד לעצמנו, כי בבוא יום השלום הכללי, בשעה שעמי העולם יאַשרו הסכם כללי לפירוק הנשק מכל עמי העולם בכל המדינות – נצטרף גם אנחנו להסכם הזה. ואם יהיה זין על חילותינו, נהיה מוכנים לפרק אותו. אבל כל זמן שהסכם כשה עוד לא בא, כל זמן שכל עם ועם שומר על קיומו הלאומי החפשי על־ידי כוחו הצבאי כחלק בלתי נפרד מקיומו העצמי במציאות התרבותית והמדינית של ההווה, ואינו מוכן בשום אופן לוַתר עליו, חייב גם עם ישראל לדאוג להקים לו בארצו כוח צבאי מזוין לשם הגנה על השלום בארץ ועל חיינו ורכושנו. הפחד מפני הערבים בארץ מעורר בפציפיסטים שלנו חששות פן תגבּר שנאתם אלינו, פן יגבּר עלינו רצון הכיבוש מצד הערבים, ועל כן מרוב פחד וחרדה הם דואגים מאוד ודורשים, שלא ניצור לנו שום כוח של הגנה עצמית, וכי בבוא יום הפקודה נהיה נטולי כל אמצעי הגנה. זהו הפציפיזם של אנשי השלום העליונים, אנשי הכבוד, השוכנים במרומי על, כביכול, של החברה העברית בארץ ודואגים מאוד לישוב העברי השוכן מטה והעלול לקלקל חס ושלום את מידותיו, אם לא תישמע מפעם לפעם הגערה ממלאכי השלום הנאצלים. אני רואה בהתנגדות ליצירת כוח צבאי בארץ, הנמשכת עוד כיום, המשך של הזחלנות היהודית, אשר תחילתה “מה יפית” בארמון האציל הפולני וסופה התבוללות ומחיקת שם ישראל בבירות אירופה. היהודי לא צריך להעֵז להגן על עצמו, לרצות אפילו להגן על עצמו. הוא לא צריך לחפש דרך לאט לאט, במשך שנים, בארץ־ישראל ליצור לו מוסד של הגנה גלוי וליגלי, מוכשר ומאולף לכך, מותאם, מזוין ועומד תחת הביקורת הכללית של כל הכוחות המדיניים הפועלים בארץ. אסור לו לעשות זאת, – אסור לו מתוך נימוקי הפציפיזם העליון והתלוש. אנחנו צריכים להתבונן בשלוה פילוסופית כיצד נוצרת, מתפתחת ומתחזקת צבאיות ערבית במצרים, בסוריה, בעירק ובעבר־הירדן, ואנו צריכים להגיד לעצמנו: כל הכוחות האלה של העם הערבי אינם מופנים אלינו ולא יופנו לרעה כלפי הישוב העברי בארץ לעולם, מכיון שבתוך הישוב העברי בארץ ישנם אישים המטיפים שלום לעולם כולו, ובכוח אָמרם תּוּשב כל חרב לנדנה ביום התקוממות בארץ. אנחנו צריכים להגיד לעצמנו: יהודי! אתה יצוּר נטוּל הגנה מאז ומעולם, אותך רדפו והשמידו הרומאים והביצנצים, העלו על המוקד עמי אירופה הרומנית, בך פרעו פרעות, נתנו אותך למשיסה עמי הסלבים, על כן בבואך להתערות כאן בארץ־ישראל, אתה גם כאן צריך להיות צפוי לכל סכנה, אסור לך לחשוב על הגנה עצמית גלויה כלפי כל העולם, – זאת אסור לך כיום, מפני שבעוד כמה שנים ודורות יבוא השלום הכללי בעולם. על כן ולעת עתה תיקבר חיים בבושת וחרפה.
תרפ"ח
-
* ב“קונטרס” שמ"ד, המוקדש לגדוד העברי. ↩
השנים האחרונות העלו בתנועה הציונית על הפרק את שאלת שיתופם של חלקים וחוגים בעם ישראל במפעל הארץ־ישראלי, בסוכנות המורחבת.
פעולת הארגון החדש הנועד לתעודתו הרמה תצליח, אם תישען על הנסיון הציוני בעבר, ואם תוּאַר ממאורות התנועה הציונית, אשר האירו את אפקיה. הכוח החיוני והחיובי שבתנועה הציונית הלך ונתגלה מתקופה לתקופה על־ידי מחולליה: מסמולנסקין, לילינבלום, פינסקר, אחד־העם, ועד הרצל, נורדוי, הרמן שפירא ונחמן סירקין, בחירי האומה, שכאבו את כאבה, כאב הגוף והנשמה, כאב העבדות, כאב הגיטו, כאב היהודי, כאב האדם וכאב העובד; אנשי רוח, אנשי חזון, אשר חזו את מהותה של התנועה, כתנועת הצלה של העם, חצבו את עמודי יסודותיה מרצון העם ומצרכי העם ושאפו להניח בה מראש אבני פינה לחיים כלכליים בריאים של המונים. הם דאגו להבטיח את גאולת הקרקע בארץ בשביל העם, ברוחם נוצרו בציונות המוסדות הכספיים וההתישבותיים, הפועלים גם כיום ברוח העממי, עד כמה שהם מופקדים בידים השומרות את פקודת התנועה ויוצריה. אם יש תקוה שהשותפות בסוכנות תתמיד שנים על שנים, הרי זה רק בתנאי של יחסי כבוד ליסודות התנועה ולתכנה. על ההסתדרות הציונית מוטל התפקיד של ההשפעה על הבלתי־ציונים בסוכנות. אין בטחון אמנם, אם כיום הזה נתון החלק הבלתי־ציוני להשפעה. יכול להיות שחלקים מכריעים מתוכו חדורים בטחון עצמי מופרז, ובגודל לבב יראו את עצמם מוכשרים להשתתף בבנין הארץ בדרכים שאינם הולמים את התנועה הציונית. אולם הסוכנות תיפגש סוף־סוף עם התנועה הציונית כולה ועם חלקיה המסורים להמשך המפעל זה שנים רבות, וגם – עם נושאי המפעל, עם העם העולה לארץ ועם העובד העברי, והיא תלמד להכיר בעובד העברי את נקודת המשען העיקרית של התפתחות המפעל. אולם כבר עתה, בקונגרס הבא, מוטלת החובה על הפועל העברי המאורגן, אשר במשך השנים הופיע כמנהיג הרוחני של המוני העובדים בארץ, לתת ביטוי – כהקדמה ליחסים הבאים – לתכנה המלא של הציונות העממית ולדרכי הגשמתה.
צריכה להיוָצר מחדש, על שפת ים התיכון, המולדת ומדינת הקליטה לעם ישראל, אשר תאסוף אותו כאן ותרכזהו. המטרה הכללית של הציונות, אשר אנו נלחמים עליה, היא הכנסת רוב מניננו לארץ־ישראל והעברתו כאן לחיים של עבודה פרודוקטיבית במסגרת של חופש מדיני ולאומי. תוכן הפעולה מכיל: הרחבת גבולות עבודתנו בעבר הירדן ובנגב; ארגון אמצעי העם בתורת הלואה לאומית ובצורת חיזוק הקרנות הלאומיות לפעולת ישוב העם בחקלאות ובחרושת ואפשרות ניצול אוצרות הטבע; השפעה על ממשלת המנדט לשתף את הישוב העברי בארץ בהגנת הארץ ובמשטרה העירונית והמחוזית; מסירת הקרקעות הממשלתיים להתישבות היהודית, פילוס הדרך לפני ההתישבות על־ידי שיטת הקלות במסים ועל־ידי השתתפות נאותה מצד הממשלה בהוצאות החינוך והבריאות ובעזרה סוציאלית; הכרה בזכויותיה של השפה ומילוּיין, שמירה על נכסי העם הקדושים ויחס כבוד לחגי ישראל.
עלינו להילחם על ציונות של כבוד. מלחמה לנו על כבודנו הלאומי בארץ ועל זכותנו לעליה. עת לגלוֹת את חרפת ההסגר של הארץ בפני היהודים, עת להילחם על חופש העליה.
תנועת העבודה תרכז סביבה בקונגרס הבא, יותר מאשר תמיד, את כל החלקים השואפים לשמור על כוחה העממי של התנועה הציונית, לאחר שהאחריות הכספית לא תיפול בכל כבדה על הציונים בלבד ולאחר שהרצון הציוני בלבד לא יספיק לעצור כוח נגד שאיפות אוזורפציה בהנהלת התנועה בכוח הכסף ובכוח המכונה הפקידותית. שאיפות שחרור הפועל והעם הכתיבו ל“אחדות העבודה” את הפקודה לנַגד את אחדותו של הפועל לכל יחידותיו. באינסטינקט הבריא שלה נלחמת התנועה נגד דיפרנציאציה בין העובד במושב ובקבוצה, ובין הפועל השכיר בעיר ובמושבה. תנועת העבודה בארץ, בעלת כוח הכרה עצמית והגנה עצמית – זהו הגרעין של תנועת העבודה בעולם הציונות בגולה, אשר ישמש היסוד המוצק האחיד בציונות, והוא צריך להופיע בקונגרס הזה, יותר מאשר בכל הקונגרסים, מתוך גילוי השראתו הפנימית בתוך המבוכה הכללית.
עד כמה שהתנועה הציונית היא תנועה עממית לפי מטרתה, מוכרחה היא להיות עממית לפי תכנה ונושאיה, אם זה לרצון למישהו או לאו, היהודי אשר יעלה לארץ לחיי עבודה ויבנה את הארץ בעבודה – הוא הוא יהיה יסוד הישוב בארץ. ועד כמה שיש בידו להקים ברשות עצמו את ישוביו בדמות ישובי עובדים, הוא ישַׁוה להם דמות דימוקרטית עממית; ועד כמה שהתנועה כולה תבוא לעזרתו על־ידי פעולותיה במוסדות הסוכנות, תונח בהכרח גם בפעולות האלה הכרת השותפות היסודית של העובד במפעל הכללי וזכותו לנהל את עניניו ברשות עצמו ולהשתתף בהנהלת הענינים הכלליים.
הנסיון של שתי השנים האחרונות הראה, כי ההנהלה הציונית בלי באי־כוח הפועל יכלה בשעתה להעמיד את עצמה במצב של מלחמה עם מחוסרי העבודה ללא תכנית ועצה, להפסיק את העזרה לביסוס הפועל העברי במושבה ולמוטט על־ידי כך את עמדותיו, להישאר חסרת מעשים במלחמת הפועל העברי על העבודה במושבה. לעומת זאת, הפעולות הציוניות החיוביות לגבי המלחמה במשבר נעשו על־פי השתתפותה המכרעת של הסתדרות העובדים. כאלה הן המלחמה על הפסקת חוסר העבודה והמלחמה על העליה. עוד לא נשכחה מלבנו ההתנגדות של ההנהלה הציונית לתכניות העבודות, שהוצעו על־ידי “מרכז העבודה” ואשר חייבו השקעות אמצעים ציוניים ומלחמה בממשלה על הכנסת פועלים עברים לעבודותיה, והסכמתה של ההנהלה הציונית לכך לאחר מלחמת ההסתדרות הנמרצת. והפרק הראשון של התחדשות העליה, אשר התחיל במלחמת ההסתדרות על 2000 סרטיפיקטים נפגש בסרבנות ובעמידה על המקח מצד ההנהלה הציונית. במקום אפוטרופסות מצד פקידים על התישבות העובדים צריכה לבוא השתתפות באי־כוח ציבוּר הפועלים בהנהלת הענינים וביקורת ופיקוח מצדם על פעולות הפקידים.
כמקודם, כן עלינו גם בקונגרס הזה להילחם על ההכרה, כי בלי העובד העברי אין ציונות ובלי השתתפותו בפעולות בנין הארץ בארגונן ובהנהלתן אין בנין הארץ, ובלי הכרה בזכויות היסודיות של העובדים וההמונים בארץ אין תנועה ציונית בגולה. בלי ציונות בארץ אין ציונות בגולה. מכאן חובת העבודה העברית, התרבות העברית, מכאן קביעת זכות הבחירה הכללית בישובים העברים בארץ. כאזרחים בעיר ובמושבה נלחמים ציונים מלחמה אכזרית ומרה נגד זכות הבחירה הכללית. ובסערת מלחמה קשה בברית עם אויבי הציונות ובסיוע פקידות הממשלה הצליחו ציונים לגזול מאת המוני העם את זכות הבחירה הכללית על מנת להשתלט אחרי־כן עליהם בכוח של מיעוט, להכביד את מסי העקיפין, להקל את המסים הישירים מעל האמידים, להוריד לידי מינימום את מסי ההכנסה מהרכוש, מס הבתים בעיר ומס הנטיעות בכפרים, לזלזל במסי שעשועים ולהכביד את מסי החינוך העממי.
אולם לציונים מאוּרגנים בהסתדרות ונאמנים לה – לפשע כבד תיחשב כל פגיעה בזכות הבחירה הכללית; ומלחמה נגד היסוד הזה של הציונות הדמוקרטית היא כריתת השורש שעליו יושבת כל התנועה.
כחלק יסודי מהפעולה הציונית הקרובה, המוטלת על האורגנים המנהלים, היא המלחמה בממשלה על דרישות העובד, על חלקו בעבודות הממשלה, על שכר עבודה מתאים, על מלחמה נגד ניצול נשים וילדים על־ידי הקבלנים, על חלקנו בעבודה ברכבת, בנמל, בעבודות הציבוריות, על חוקת עבודה, על הכרת ארגון, על ביטוח מפני חוסר עבודה ועל שיפור דרכי העזרה הסוציאלית, על השתתפות בקופות החולים, על הקלת עול המסים מהמתישבים העובדים החדשים, על פוליטיקה של מכס, המכוּונת להקלות לתעשיה ולהתפתחות אמצעי הטרנספורט.
מדאגתה של תנועת העבודה להבטיח עניני העבודה והקרקע ואוצרות הטבע לעם, מדאגתה להילחם נגד ריכוז האחוזות הגדולות בידי יחידים לשם ניצול והפקעת השער, נגד ההופעה הזאת, היוצרת בארץ שכבה דקה של בעלי אחוזות, הכובשים לעצמם את כבשׂת הרש, הגוזלים מהמרובים את התקוה להיאָחז בקרקע, היוצרת בכפר הבדלי מעמדות חריפים, העתידים להביא לידי גילוייעם תנועת קשים מאד. עלינו לדרוש בקונגרס קביעת נורמה מכסימלית לרכוש הפרטי שתונח כיסוד בפעולת ההתישבות הציונית הקרובה. בניצול אוצרות הטבע על־ידי קונצסיות פרטיות על התנועה הציונית לפקח במובן הגבלת הרוָחים, שיתוף מוסדות ההון הלאומי בהנהלה, בהנאה, ושיתוף העובדים בפיקוח על מהלך הענינים הכללי, על חוקת העבודה, על משכורות הפקידים ועל חלוקת הרוחים.
בקונגרס הבא ייבחרו הצירים למועצת הסוכנות, אשר מהם תהא תלויה בהרבה העבודה למעשה בתוך מוסדות הסוכנות ובהנהלתה. בקּונגרס עלינו להבטיח את השיתוף המכסימלי של באי־כוח תנועת העבודה שלנו במועצת הסוכנות. בין שאלות חוקת הסוכנות תתברר במיוחד השאלה בדבר הזכות לחברים נבחרים לשלוח במקומם באי־כוח אחרים ממונים על ידיהם, ולהכניס בדרך זו למועצה פקידים במקום נבחרים, ולהרכיב גם הנהלה של פקידים ממונים. ההנהלה הציונית כיום והנהלת הסוכנות דומות לקבינט המנהל מדינה בכוח פרלמנט, המתאסף אחת לשנתים מכל ארצות העולם למשך שבועיים, ובכוח הוראות מאת הועד־הפועל הגדול המתאסף גם כן מכל ארצות העולם פעם בשנה. למעשה נשארת העבודה בארץ לגמרי בלי ביקורת ציבורית. אלה הדואגים כל כך הרבה לקונטרולה ואפוטרופסות לגבי מפעל ההתישבות של ציבור גדול מאורגן החי את חייו בתוך הפעולה, ידאגו נא מעט, לכל הפחות, לקונטרולה על מעשי ההנהלה.
צריך שייוָצר בקונגרס ובמועצת הסוכנות אורגן לביקורת ציבורית ולמתן הוראות להנהלה אשר מושבו יהיה בארץ. מלבד הועד־הפועל, המתאסף פעם בשנה, יש איפוא לקבוע מועצה עליונה בארץ־ישראל, אשר תתאסף פעמים אחדות בשנה, ואשר יהיה בכוחה לבקר ולכוון את פעולת ההנהלה.
עלינו כנראה, להילחם על נפשנו לגבי מפעל ההתישבות. אחרי בלותה של האפוטרופסות מימי הברון היתה לה עדנה בלבבות רבים בין הציונים, והיא אושרה מחדש בגושפנקה של ועדת הסוכנות. מכל המלחמות, זאת המלחמה המרה ביותר. אם הכוח, אשר ניהל את מפעלו של הפועל העברי החוגג היום את חצי יובלו, ואשר התחיל בשחרור הישוב מהאפוטרופסות, ינוצח עכשיו, אם לאחר דרך ארוכה וקשה של 20 שנות יצירה, דרך שסללנוה בקשיות ערפנו ובעמידתנו העצמית, ניתן להקים לנו אדונים ומיעצים, אפוטרופסים ומשעבדים – לא תהא לנו תקומה לשנים רבות. לעומת הביקורת של המומחים מועדת הסוכנות, אשר לא ידעה לגלות את מומיה של ההתישבות המנצלת, המשועבדה לפקיד ולפועל הערבי, במקום ביקורת זו שנכנסה בידים לא לגמרי עדינות לפנַי ולפנים של יצירתו של העובד העברי – יביא הפועל העברי בקונגרס את הערכתו שלו את הישוב לאור ההתפתחות ההיסטורית, כדי להראות מה הם כיבושי הישוב המנוהל בעצות פקידי הברון, “יק”א" ו“פיק”א" זה 40 שנה, מה ערכה של התישבות מנצלת, מבוססת על עבודת זרים, שאינה רוצה בעבודה עצמית ואינה מאמינה בה: מה מצבן הכלכלי של מושבות הגליל לאחר העצות הטובות של המיעצים זה עשרות שנים.
על זאת תהיה מלחמה נטושה. כאן יתגלה לפועל, לאן מועדות פני השותפות החדשה, הלנו, הלציונות שבסופה גאולה בארץ, או ל“ביזנס” של בעלי הון, עם להקות שליחיהם ומשועבדיהם ועם פקידי הממשלה העומדים הכן לשרתם.
כאן בידי הפועל העברי הסוציאליסטי, הקשור עם תנועת הפועלים העולמית, לתת את האזהרה לשולחי יד בחופש של העם.
חובה מיוחדת עלינו מתוך הגנה עצמית, מתוך דאגה לגורל המפעל, לעתידות התנועה לדורות הבאים, חובה עלינו להגביר את כוחנו בקונגרס, ולשם כך לשקול את שקלינו כאן עכשיו ולהפיץ אותם במחנותינו. לשקל של עכשיו יש ערך היסטורי, ערך של השתתפות אקטיבית ברגע היסטורי של התנועה, אשר ממנו תוצאות לתקופה שלמה. נרכוש לנו זכות השתתפות בקונגרס, למען תעמוד לנו זכותנו במלחמתנו על מפעלנו ועל עתידות התנועה, המעמד והעם.
תרפ"ט
(אחרי מאורעות אב תרפ"ט)
תמה פרשת הלויות. הקדושים שנפלו מידי המרצחים נקברו בשקט בקברי האחים. הלכנו אחריהם בדממה. לא נישאו נאומים.
בכל הארץ – מחברון ועד צפת. ובמקומות אשר לא יכלה היד המרצחת לעשות בגלוי, בהתנפלות לעין השמש ובחסותם האדיבה של המושלים האנגלים ושוטריהם הערבים, שם פעלה ממארב, מבין הפרדסים ומתוך האבטומובילים.
חברון וצפת! הערים הקדושות, אשר שמרתן מדור לדור על נר הישוב שלא יכבה מתוככן, ונמשכו אליכן בימינו מחונני גבעותיכן, שואפי אוירכן הצח והמבריא. והנה גם לישוב הישן בחברון, האמון על מחזיקי התורה, צמח ציץ, יונק צעיר שולח אליו מארץ רחוקה, קבוצות צעירים, בחורי הישיבה החדשה. אכן לא הבחינה היד הפורעת בין איש ואישה, בחור וזקן, בין אנשים מעלמא הדין ובין המתמיד, קדוש הישיבה. טבחה ולא חמלה. טבח חברון, הריגות חיפה, ירושלים ותל־אביב, מגוּר ושוד בארץ – כאסון אשר עולל לנו הפעם, לא ידע הישוב העברי בארץ כמאה שנה, מימי הצוֹת אברהים פחה את תורכיה ומרד הפלחים נגדו.
הושבנו מאה שנים אחורנית. כי מאז ישבנו לבטח בקרב אוכלוסים אשר מעשי שוד ורצח אינם חזיון בלתי נפרץ בקרבם. גם בבאר טוביה הקטנה והרחוקה התקיימנו 32 שנה בין הכפרים שכניה ובשלטון התורכי, וגם בשאר המקומות. ולא משום שבטחנו בתורכיה, כי אם משום שלא בטחנו בה, ודאגנו להגנתנו בדרכים שונות. אולם, הנה זה עשר שנים נמצאים אנו תחת חסות ממשלת המנדט, אשר נמסרנו לה מתוך אמוננו בה, אמון הישוב העברי בארץ ואמון העם העברי בגולה. איככה הופקרנו כאן זה ירחים ושבועות לשיסוי ולטבח? מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים? מי נתן אותנו למשיסה ולבוזזים? – האלה אשר האמַנו בהם ואשר קיבלו את אמוננו? מי נתן את קרבנות חברון לשיכורים מדם, ומי נתן את צפת לפורעים? – הלא אלה השולטים כאן בשם הממשלה אשר בטחנו בה ! הכ“פּאַנים” הפולנים במצור טולטשין בימי גזרות חמלניצקי, אשר בבגד בוגדים מסרו את היהודים לכף אויביהם, כן פקידי ממשלת אנגליה בארץ־ישראל?
צוררי ישראל מבין תושבי הארץ עשו בנו פרעות בידי המונים ונוער מבני הארץ, המשוסים בשמועות שקר להילחם על כבוד הדת, המשולהבים ממזימות תועבה, מתאוות שוד ורצח, ומעודדים על־ידי “אלדולא מעאנה”.
ומי הוסיף אש על המדורה, ומי מיהר להפסיק מיד את הקשרים בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין העולם? וככה מסופר על אבן פרוך, הערבי העריץ אשר עינה את הישוב העברי בירושלים לפני שלוש מאות שנה: “אנשי צבא היו שומרים את שערי העיר לבל יברח ממנה איש להודיע מעללי העריץ בחוגי הממשלה הגבוהים”. ומי דאג להוציא מידינו נשק הגנה שלנו?
ממשלת ארץֿֿישראל היתה מודיעה, כי היא שולטת במצב. בזאת נודה. נכונים הדברים. הממשלה היתה שולטת במצב, ותוך כדי שליטתה זו נמשך בארץ מצב בלתי פוסק של התנפלויות שיטתיות על הישוב העברי במשך שבועים, מצב של מלחמה המתנהלת על־ידי חבורת מצביאים ומארגנים, המובילים את שליחי ההסתה ואת הנשק באבטומובילים מכפר לכפר, ונערכת על־ידי המונים למאות מזוינים בנשק חם. תוך כדי שליטתה, סמוך לבית שלטונה, וקרוב למשמע אוזן פקידיה ומושליה, נערכו הטביחות בירושלים, בשכונות הגורג’ים ובחברון. תוך כדי שליטת השליטים האלה הוצתה אש בארץ ואכלה קרבנות למאות מ“עם ארץ ישראל”: גם מהיהודים וגם מהערבים. השאלה היא רק, אם מקומם של שליטים שכאלה, לאחר שהראו כשרון שליטה שכזה כאן, צריך להישאר גם להבא בבתי הממשלה של המדינה, או צריכים הם להיות מובלים כבולים בשלשלאות לבתי הסוהר
תרפ"ט
הרבה נרות נשמה יוּדלקו ביום זה, הרבה קדישים ייאָמרו, הרבה דמעות עשוּקים של יתומים, אלמנות, הורים וקרובים של מגורשים, הרוסים ושדוּדים, כמים יוּגרוּ היום, על אשר עולל לנו לפני שנה. יתוסף עוד יום אחד אל ימות האבל של השנה היהודית. ארץ־ישראל עם ישוביה ומפעליה כיום (לא רק עם חורבותיה) נתפרסמה וגם נתחבבה בעם. ורבים, רבים מאוד היהודים אשר יקראו היום לאבל ויזכרו את יום השנה המר, כעֵד לחולשתנו, לגלותנו בחוץ־לארץ וגם בארץ, יזכרו את חולשת מעמדנו בעמים ובישובים ואת היותנו עלולים להינתן לשבר ולביזה באין עוצר, באין מפַלט ובאין מִפלט.
יישמע נא, איפוא, קול מנסר בכל העם ביום הזכרון הזה: כאן, כאן הוא המפלט, כאן הפתרון וכאן המוצא. יינשׂא הקול ברחבי התפוצות אל כל העם ויכריז: אם רוצים אנו להיגאל מרצח, אונס ושוד ללא־הצלה, משלטון מעודד פורעים, מפקידים בני נכר, המסתכלים ברצח ועומדים על דמינו, מלעג של שוטרים וצבא מזוינים, המאחרים את המועד, המופיעים למחרת המעשה, המגינים על הרוצחים, האוסרים את ההגנה העברית; ממשפט מתעלל, ומכל אותה התמונה אשר רוסיה, רומניה וארץ־ישראל הן בדורנו האחרון גיא חזיון לה – אם רוצים אנו מזאת להיגאל, אין לפנינו אלא לפעול כאן ורק כאן, לפי האפשרויות שעוד ישנן היום ובעתיד הקרוב.
אין בידינו להחיות את מתינו, אבל יש בידינו להגן על החיים. עכשיו, ביום שלום, נדאג להגנה שלנו; ואין הגנת חיינו אלא בבניננו ובמפעלנו כאן: הרחבת ההתישבות והתחדשות העליה. אנו קוראים את עמנו לבנות כפרים עברים. ואכן, אם זוהי ההגנה שלנו, הלא מוכרח עמנו להגדיל אותה ולבצר אותה. אתם, כל הדוגלים בשם התקוה הציונית, כל המאמין בה, הזקן והצעיר – הלא נחזק את מפעלנו בארץ ונתחזק! יש ויש מקום בארץ. שטחים גדולים מאוד מחכים לנו. יכולים אנו בקרוב להגיע בתל־אביב וסביבתה לידי ישוב גדול מרוכז ומאוחד של יהודים; ובחיפה, בעמק ובגליל התחתון – גם כן בדומה לכך; יכולים אנו ליצור כאן מחוזות שלא יהיה קל לשודדים ופורעים להרוס אליהם. אנו מאמינים, כי קרוב הדבר. והמאמין פחות, אף הוא יניח נא את ספיקותיו ויעזור לבצר את המפעל והעמדות.
עד מתי, עד מתי נהיה למרמס לכל המון פרוע ומשוסה, לכל פרחח ומעוול?
נישא תפילה אל ישראל למושבותיו בכל מקום שהוא; בתפילתנו ממעמקים נקרא ליכולת להיות מוגנים על־ידי עצמנו. לא על־ידי זרים, אלא על־ידי עצמנו. זהו סוד הגלות, וזהו סוד הגאולה.
עד מתי נהיה זקוקים להיות נשפטים על־ידי אחרים. להם המשפט והצדק, ולנו – כאב הלב. להם השופטים, ולנו – הנשפטים. אנשינו החפים מפשע יימצאו בסכנת מות במשפט – ובחסד מושלים, רק בחסדם, יינצלו. רכושנו יהיה לבז, ישובינו ועיירותינו בארץ־ישראל וברומניה ישודדו, גרנותינו ואסמינו ישתלחו באש בידי פושעים, ואנו נישא תמיד עינינו אל הזר, התקיף או הרחום, אל מאַניו, או אל לוּק, או אל מלך רומניה, הצריך עכשיו להגן על ישובי ישראל בפני בני עמו.
ביום הזכרון ידובר נא לציונים, ללא־ציונים, לבלתי־ציונים ולכל יהודי באשר עודנו יהודי, יגיעו נא לאזניהם קולות דמי אחינו הנרצחים הצועקים לכל העם: אם אנו אבדנו – הצילו את הדור החי, ואת הדור הבא! רכזו את הכוחות ואת האמצעים בארץ־ישראל!
את אשר היה קשה מאוד להגיד בשנה שעברה, בעוד קרבנותינו היו לפנינו, נקרא עכשיו בקול גדול בלי חשך.
כל העולם היהודי העריץ את גבורת הישוב העברי על עמדתו האמיצה בהגנה העצמית. גיבורי חולדה קדושים הם בעיני העם. אך הלא חוב קדוש הטילו הקדושים על העם: להמשיך במפעל ההגנה העצמית, להמשיך בבניננו כאן.
נעשה ונזכור.
תר"ץ
לא ימושו מזכרוננו ימי אב, ימי הרצח והמזימה נגדנו. לארץ דמים הפכה ארצנו, לערי דמים – חברון וצפת. לעג לנו הגורל ולעגו לנו מתנגדינו כאן, ועל־כן הארץ אשר בה שואפים אנו למצוא מקלט בטוח, ניטל בה בטחון החיים והרכוש, הפכה לנו לארץ של אימת פרעות; ובארץ אשר הובטח לנו בה בית לאומי בחסות גברת הממלכות וחבר הלאומים – אין בה בית לנודדי נצח, ושעריה סגורים על מסגר בפני ארבע משפחות מכורדיסטן; ובן שבעים אחד מסלוניקי יגורש מתוכה.
דברי הנחמה, שעקב פרעות אב קמה לתחיה באר־טוביה, שנתגלתה התנדבות עממית לקרן העזרה – הם ממני והלאה. לא אוכל לשקול על כף המאזנים את האסון הגדול, את הרס אָשיות השלום והבטחון בארץ לעומת אבן הפינה לבנין החדש. לא יכולים להיות שילומים לקרבנות. גם רבים מן הרוצחים מתהלכים בינינו באין עונש. ולא עוד אלא שהעובדה הנוראה, שבימי שלטונה של אנגליה הותרו דמינו כאן, קיימת במידה רבה עד היום. אם לא נמצאו רוצחי יגור, אם נעלמו שני אנשים ולא נגלו מסתרי האסון שהליט אותם, אם ניתן לעיתונות הערבית להלך אימים עלינו, לשסות את יושבי הארץ נגדנו, הרי אי־אפשר לדבר על שקט ובטחון בארץ.
למעשה, כל העיתונות הערבית היא נגדנו. אין בה מליץ יושר אחד מני אלף. ממשלת הארץ מרשה מצב של דברי גנאי, השפלה ושיסוי מתמידים כלפינו בארץ מיום ליום ומשנה לשנה. הייתכן שאיזו ממשלה בעלת כוָנות ישרות באמת, ממשלה הדואגת באמת לשלום הארץ ויושביה והאחראית להתחייבויותיה, תראה מתוך שויון־נפש בהיזרע זרע האיבה הבלתי פוסקת ותרחץ בנקיון כפיה?
ובתוך המצב הזה ובתוך תנאים אלה עלינו להחזיק מעמד כאן וגם לגְבור. ויכולים אנו עדיין להצליח בכךְ, אם נאמץ כוח; אם לא נאַחר גם עכשיו, כאשר איחרנו עד כה. באשר אם מעטים אנו עדיין כאן, ואם רק לכמאתים אלף הגענו, ואם יכולה עדיין הסכנה לרחף על ראשנו, הרי זה משום שעד כה איחרנו מאוד.
הרינו נזקבלים את ענשנו על עוון אַחרנו לבוא הנה עם כוחותינו באנשים וברכוש. מה אמרה היהדות הרוסית במשך שנים עלינו הציונים? כמה לעגה לאמונתנו ולהתלהבותנו. כבטלנים היינו בעיניה. הורינו ואחינו, עצמנו ובשרנו, הסוחרים ואנשי המעשה, ציפו לרגליו של משיח הגולה, חיכו לשיווּי זכויות שם והתכוננו שם לחיים שקטים ובטוחים. אכן יש אשר הותר שם לקופסת הקרן הקיימת להתנוסס על שולחן משחקים בקלפים מתוך לעג של חסד רב לבטלן, הנער או המורה, העוסק בעניני הציונות הללו. האלפים והרבבות של היחידים, והמיליונים הרבים של הכלל, בוזבזו למותרות ללא כל חסכון לאומי, מתוך הפקרות של יהודי גלות, פורקי עול דאגת מחר לאומית, סתומי עין מהתבונן למעשי הגבורה של העולים והמעפילים הראשונים לארץ, קמוצי יד מהגיש להם עזר וישע; שטופים בחינוך הזר ובחברה הזרה בדרך להתנכרות ולהתבוללות ונתונים למפגע – יחד עם זאת – ביום רע ולהרס באפס יד. גם אחרי האזהרות של פרעות 1905 המשיכה אותה יהדות רוסיה, שנדונה כבר לכליה אכזרית באימת הגרזן שהונף והמסמרים שנתקעו בגופות, בחיי הגלות ללא חשבון המחר הלאומי. לא שמה לב לאזהרה, לא הפנתה מבטה לארץ התקוות, לא דאגה לעצמה. עשר שנים של ארכה ניתנו לה – מימי אוקטובר 1905 עד ראשית המלחמה העולמית – אך מוסר לא לקחה, ולארץ־ישראל לא שעתה. וגם רבים מאלה המעטים שעלו – כעלייתם כך יציאתם, ואותן האניות אשר הביאו את הבאים, נשאו חזרה את עשרות ומאות היוצאים.
עתה משותקת ומתבוססת ביסוריה הגולה הרוסית. והיהדות כולה, נטולת עמוד אחד מעמודי בנינה, קיבלה שוב אזהרה חמורה בפרעות אב כאן. אל נא יגידו מנחמינו, כי הפרעות לא יפחידונו, כי לא ימוטטו את מעמדנו כאן ואת אמוננו במפעלנו כאן. ולא היא. לפנים אמרנו כזאת גם לגבי העליה: אי־אפשר לסגור ארץ, פרוץ נפרוץ בכל הדרכים. אך לא זכרנו, כי במאה העשרים אנו חיים, כי העולם הנאור ישכיל אף יצליח באמצעיו המשוכללים לסגור שערי ארצות. השלטון בארץ ידיו רב לו להקים חומת סין סביב הארץ ולגדור בעד העליה שלנו הנה! על־כן רק לא אונאה עצמית, רק ללא השליות. ניתנה לנו אזהרה, לפני שנתיים בימים האלה, ללמוד לדעת באילו אמצעים נוראים עלולים להשתמש כאן דורשי רעתנו, כדי למוטט את עמדותינו כאן, כיצד יכולים לשסות את ההמונים וכיצד יכולה ממשלת ארץ־ישראל על צבאותיה, שוטריה ופקידיה למנוע הגנה מאתנו ולהשאיר אותנו מופקרים לקמינו.
עם אשר עלינו לבסס עד כמה שאפשר את נקודותינו בערים ובמושבות, למען יוכלו עמוד ביום צרה בפני אויבים מתנפלים; להיות מוכנים תמיד להגנת נפשנו ורכושנו בפני ידים מתנקשות – עם זה עלינו להפנות את דברינו לעם בגולה ולהזהירו שם ולהודיעו, כי השנים הקרובות הן עדיין שנות אפשרות של פעולה בארץ במובן תגבורת עמידתנו כאן, וכי אמצעי הפעולה הנאמנים ביותר, הם האמצעים האמיתיים בעולם כולו, הם האנשים וההון הלאומי, אותו הון לאומי, הנמצא ברשותו של כל עם בשעת הצורך. הפרובלימה העיקרית שלנו בארץ היא הפרובלימה של גיוס אמצעי התמורה, הנדרשים מאתנו כאן ביודעים או בלא יודעים בעד התקדמותנו: התמורה בעד הקרקע ובעד כל עמדה ועמדה כאן; השילומים לפלח, לעירוני, השילומים הנאמנים לכל בעלי־דברינו כאן לתפקידיהם, ללאומיהם, למעמדיהם וחוגיהם, תמורת כל צעדינו כאן. ועלינו, עלינו בארץ, להפעיל את הציונות בגולה לריכוז אמצעי התמורה הנדרשים. ביסורינו כאן, בדמינו, בנדודי שינה, בחיים התלויים לנו מנגד משלמים אנו תמורת חולשתנו ואדישות הגולה. מכאבנו כאן נשזור את החבלים למשוך את כוחה של היהדות לארץ.
תרצ"א
דברים במועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל
בעיתונות היומית משבחים אנו את עצמנו על שחיינו הולכים במסלולם, וגם הומור וקלות שולטים בנו. חוששני שמצב־רוח שכזה הוא קל יותר מדי לעומת המכה אשר הוכינו. יש לשבח את הועד הלאומי על אשר התאסף מיד, ביום בוא הידיעות הקשות, התרכז בבירור המצב והוציא כרוז לישוב בו הערכה וקריאה. אולם, בציבור בכלל מצב הרוח אינו מתאים לדברים אשר באונו.
איני חולק על הצורך במפעל בצרון להגברת ההתישבות, אבל היה במועצתנו ויכוח בדבר אוריינטציה פוליטית, ואי־אפשר לגמרי לסלק אותו הצידה. איני יכול להסכים לנוסחה “רק עם בריטניה נהיה כאן”. אי־אפשר לנבא עתידות בודאות שכזאת. בריטניה כאן 13 שנה, והיהודים כאן 3000 שנה. הנוכל להישבע עתה שרק עם הכוח הזה נחיה בארץ? אין לדעת, אם שלטונה של אנגליה יארך כאן וכמה יארך, אין לדעת את תהפוכות הגורל. בנוגע לעצמנו יכולים אנו להגיד, כי כאן היינו וכאן נהיה. בכל מאמצי כוחותינו נחתור בדור הזה ובדורות הבאים להתערות כאן ולהתבצר.
לא הייתי רוצה בהתבטלות עצמנו, עד כדי לראות את התנגדותנו לממשלת בריטניה כהתנגדותו של זבוב לפיל. לא ולא. יש לעם העברי כוח בעולם. אף על פי שאיני גורס עכשיו “נצח ישראל לא ישקר”, כי מי יודע, אולי יפעלו גורמים היסטוריים כאלה, אשר יעשו כלה בעם ישראל ויורידוהו מעל במת ההיסטוריה לעולמים, אבל כיום אנו חיים עדיין, קיים עם ישראל, עם ישראל חי. יש בו עדיין כוח של עם קטן, אשר יכול להתיצב בפני עם גדול. ראינו שעמים קטנים התראו פנים עם גדולים מהם. כי יחד עם הכוח הכמותי יש עוד כמה וכמה גורמים אחרים המשפיעים והמכריעים.
אנחנו מנוצלי עמים והם מנצלי עמים. קיומה של האימפריה הבריטית מיוסד על יניקת לשד אחרים ועל ניצול שׂפוני טמוני אוצרותיהם. הנה הודו, הנה ממשלת הפועלים מוציאה להורג שם אנשים חפים מפשע מבין ההמונים אשר נשתעבדו לה בכוח אגרופה, וכולאת בבתי־הסוהר את מבחר בניהם, לוחמי חופשתם. ובעוד שקיומנו אנו תלוי בפינת ארץ אחת, במולדתנו, וקיומה של בריטניה תלוי בשלטון על גויים וארצות ממזרח שמש ועד מבואו – אומרת לנו דוקא בריטניה זו, שעלינו לוַתר על תקותנו, שאנחנו, אנחנו צריכים להנמיך את דגלנו. אמנם לא נתגלה שהעם הבריטי נגדנו. העם הבריטי לא הכריז את המלחמה על תקותו האחרונה של עם ישראל. אך מכל מקום הן לפנינו אַקט של ממשלה, של ממשלת בריטניה. ואַקט זה של רשעות הוא הקורא להתקומם. אין בידינו לגייס צבא ותותחים, בעוד שהצד השני יכול לעשות זאת, אבל רגש הנקמה הטבעי, המתעורר נגד אנגליה בעם העברי המרומה, יכול להכשיל גם את כוחות התותחים של אנגליה. המחאה, השנאה האינסטינקטיבית, המתעוררות באדם ובעם יכולות להצטרף אל הגורמים שיוליכו לידי התפוררותה של האימפריה.
תרצ"א
בחוברת האחרונה של “שאיפותינו” נאמר: “מי שקרא כעת את תוצאות ההצבעות בדבר החלטות הקונגרס, או אפילו מי שלקח בעצמו חלק בהן, אין בידו להכחיש עוד במצפון טהור את העובדה, שהאוילות הפוליטית ואי־הרצון ללמוד היה להם רוב בקונגרס”. והנה אשר לאוילות או לחכמה הפוליטית, הרי עשרה קבין חכמה פוליטית ירדו לעולם, ותשעה מהם, כידוע, נטלו חכמי “ברית שלום”. ואשר לעצם החלטות הקונגרס האחרון, איני מצטרף אפילו לאלה מחברי, המכבדים את הקונגרס בביטויים “מבייש, מחפיר, מסכן”. להפך, ברצוני לציין שבהגדרת הציונות שניתנה בו היה צעד קדימה להסברת מהות התנועה ואף פירוש נכון ויונק משרשי המציאות, לפרוגרמה הבזילאית. וברור, שכל הקונגרס יחד עם הסוכנות הסכימו להגדרה הזאת (חלק אחד בתוך הקונגרס רצה בהגדרה רחבה יותר). ניתנה, איפוא, הגדרה מוסכמת ומוסמכת של הציונות. ניתנה מתוך חבלי לידה קשים, ריבות צדדים וחרדה ציונית. וזוהי אחת התוצאות החיוביות של הקונגרס.
ממילא הועמדו מחוץ לתנועה כל המצמצמים למיניהם, כל תנועות התנגדות לציונות, אשר עלו כהופעות חולניות בגופה הנחלש וניסו להתרברב ולהתעלל בה מתוך העמדת פנים, שמגרונם מדברת האמת הציונית. אכן, כעל ציונים לא ידובר בהם עוד בתוכנו.
באותה חוברת של “שאיפותינו” עמדו אנשי “ברית שלום” על מצב הענינים החדש ו“דבר המערכת” כלפי המטרה הסופית, כפי שהוגדרה בקונגרס, הוא: “אין אנו מקבלים דברי רהב אלה!” – מילא, – יוגד להם – אינכם מקבלים, על־כן תישארו מחוצה לתנועה. תהיו כ“אגודת ישראל”, אשר מימיה אתם שותים ודבריה אתם מביאים בחוברתכם זאת, או תהיו כמתנגדים אחרים לנו בישראל ובעמים, המעפרים בעפר את הציונות, ודוקא בשם ציון רמות ימללו. וכלי המבטא שלכם “שאיפותינו” אח צעיר יהיה למשפחת “הפלס” לפנים, ו“קול ישראל” היום.
אשר לדבריכם “ואם דעת הקונגרס היה ש’אחד־העם' איננו צריך עוד להימנות בין הציונים, מוטב שיגיד זאת במפורש ואנחנו נתנחם”, אכן, לא היה מתפקידו של הקונגרס להמציא לכם, רבותי, הזדמנות להינחם. ולא איכפת, אם לא תמצאו תנחומים בתוך התקלסותכם אתם, החיים, בארי המת. מותר להניח, שאילו היה חי אחד־העם היה מוצא את השפה המתאימה לנזוף כהוגן במתכחשים על העיזם לכנסו בחברתם.
וגם לד"ר ארנסט סימון, הקובל על "אותו פולמוס נגד מצמצמי הציונות, שעל ידיו מוציאים אתם מבלי כל הצדקה מתוך שורות התנועה את מצדדי ‘ברית שלום’ “, יש להזכיר, כי הנה הקונגרס טבע עתה את מטבעתה של הציונות לפי תפיסתנו כיום, ובאופן כזה תחם תחום בין העומדים בתוך התנועה הציונית ובין המוציאים את עצמם ממנה. אדם הכותב (באותו עמוד): “הציונות שהתבססה בחלקה שבמערב אירופה על העיקר הכוזב, שהננו עם ככל העמים או שעלינו להיות עם ככל העמים”, הכותב כך מוּצא מאליו מתוך התנועה הציונית, ועל אחת כמה וכמה – אחרי החלטת הקונגרס הי”ז.
על אחדות המחנה שלנו, המחנה הציוני, כותבים אתם במרכאות: “אחדות” המחנה, כלומר, המחנה גם עם “הרביזיוניסטים ודומיהם”. כן, בודאי שהיתה בקונגרס חרדה על שיור כל שהוא של אחדות הכוחות שבתנועה – והרביזיוניסטים בכללם – לשם המשך הפעולה הציונית. אמנם, לדידכם אחדות זו מיותרת כבר לגמרי, באשר לדידכם המדברים מפורש דוקא על “ארץ־ישראל בלי רוב יהודי”, הדורשים לשנן לעם שאין פתרון לשאלה היהודית, המודיעים “שכל זה (ישוב שבו עברית מדוברת, שבו חקלאות עברית) הרי היא ארץ־ישראל בלי רוב יהודי. כבר היום הוא זה” – לדידכם לא נחוצה יותר כל תנועה ציונית עממית ולא נחוצה לה אחדות, והרביזיוניסטים בודאי לא נחוצים בתוכה. אבל, לא כמוכם סבר הקונגרס.
א. בר מציע שההסתדרות הציונית תנסה, איפוא, לבוא לידי הסכם עם הערבים על בסיס כדלקמן:
"1. ההסתדרות הציונית מכירה בשאיפותיהם של הערבים ליסד מדינה ערבית גדולה, שתכלול את ארץ־ישראל.
2. היהודים יקבלו את זכות ההתישבות בתחומי השלטון של ערב הגדולה בארץ־ישראל, באופן חפשי במובן התרבותי והכלכלי, וייצרו עם שאר אוכלוסי ארץ־ישראל יחידה אבטונומית.
3. ארץ־־ישראל תהא מדינה עצמאית בתוך ציבור המדינות של ‘ארצות הברית של ערב הגדולה’, שבה תהא היא תלויה מבחינה מדינית חיצונית.
ארץ־ישראל תקבל ממשלה ופרלמנט שייוָצרו באופן דימוקרטי ושלא יגבילו את זכויותיהם המיוחדות של היהודים הנזכרות בסעיף ב' ".
"ככה בערך. פרטים, אפילו חשובים, חסרים עדיין. רציתי רק להראות על היסודות העיקריים. צריך שהערבים יראו, כי רציניים אנחנו בדעתנו שעל־ידי גידולם הם נקוה גם אנחנו לגדול בעצמנו, אז, לאחר כל אלה, לא תוגדרנה אפשרויות ההתישבות היהודית על ארץ־ישראל בלבד, כי היא תתפשט מאליה אל עבר הירדן וכו' ".
“ככה בערך”, אומר א. בר. רציתי רק לשאול, ומה יהיה, אם הערבים ישיבו לא. בר: אמנם נוכחנו, כי רציניים אתם בדעתכם, שעל־ידי גידולנו אנו הערבים תקווּ גם אתם היהודים לגדול בעצמכם; אך אנו הערבים איננו רוצים בגידולכם היהודים בשום אופן. אתם זקוקים לנו, לדבריכם, אך אנו איננו זקוקים לכם לגמרי. ומה יהיה, אם הערבים יגידו לו: איננו מאמינים לכם, כי רציניים אתם למדי, בבואכם להודיע לנו, כי מכירים אתם במדינה ערבית גדולה. וכי מה ערככם בעולם המדיני לגבי ענין מדינה ערבית גדולה? מילא, אם מדברים אתם על ארץ־ישראל, הרי אף־על־פי שאנו מתנגדים לתביעותיכם עליה, מכל מקום נוכל להאמין, כי מדברים אתם ברצינות על ענין זה הנוגע לכם, אך ענין מדינה ערבית גדולה (או – תוך כדי דיבור – “ארצות הברית של ערב הגדולה” שזה דבר אחר במקצת) אינו נוגע לכם לגמרי! הניחו נא לנו לסדר את ענינינו בעצמנו. למה לכם להתערב בכל אשר לא נדרשתם?
מפליא עד כמה האנשים האלה, אנשי “ברית שלום”, אנשי העולם התרבותי, בעלי השכלה, נדחפו למבוא אטום, להשגת הסכמת הערבים לענינינו, מבלי להביא בחשבון כל השפעה של העולם הנאור הכללי או הסוציאליסטי! כל האוריינטציה של הציונות כחתירה לקראת “הכרת המשפט הגלוי” בזכותנו כאן, החל מהרצל ועד המנדט, נזרקת לסל האשפה. כל המשא־ומתן עם העולם האירופי, עם חבר הלאומים, כל אותן התחייבויות על יסוד ההכרה בקיומה של הבעיה היהודית בעולם והכרת הצורך אצל העמים, או אצל חלקים מביניהם, לפתור אותה; כל המושגים של הציונות הפוליטית, כל המשא־ומתן של עשרות שנים עם ממשלות ואישים בעלי תרבות והשפעה, אשר היווה איזה שהוא נכס בחיים המדיניים האינטרנציונליים באירופה, כל זה לא קיים בעיניהם. אין כל זאת התחלה – ולוּ מצערה – של איזו שהיא מציאות מדינית יהודית. לא. אלה הם חלומות שוא מסוכנים. אולם פיטפוטי ההבל הילדותיים על ערב הגדולה (בפינו הם פיטפוטים, כלומר כשאנו באים להכיר, לאַשר ולעודד, כביכול) מתוך הכנעה גמורה ובקשת רחמים (כי זכות סמי מכאן במשא־ומתן שכזה עם הערבים) – אכן זאת היא מציאות, זה לא דמיון. ובזאת מתנחמים האנשים המתנשאים מעל לתנועה הציונית.
תרצ"א
בכפר־ גלעדי מוּקמת מצבה לגיבורי תל־חי על קברם. והענין מתקדם. אבן השיש הענקית מחיק ההר הקרוב נחצבה והובאה בשלום למקומה. ידי אמן עברי חוקקות ומפסלות מתוכה דמות אריה, וכבר ניכרת דמות מלך החיות, הניצבת על כן גבוה, מתנשאת בעוז וצופה על פני בקעת החולה. כל זה מניח את הדעת: העם ההולך ומשתחרר מציב יד ושם לגיבוריו (אולי חסרים עוד האמצעים לגמר המלאכה. אך ודאי תוגש העזרה מצד יחיד או מצד ציבור – והמצבה תושלם ותתנוסס).
אך מהו הביטחון שמצבת העם לגיבוריו תעמוד לעד? מה הביטחון אשר נתן העם למצבת האבן וגם למצבת החיים שם – לשתי הנקודות היחידות הקיימות שם? מהו הביטחון לנחלתנו הזעירה על גבול ארצנו: הן בזכות הנחלה הזאת ובזכות מלחמת הגיבורים שם, של אלה שניספו ושל אלה שנשארו בחיים, נקבעו גבולות הארץ בצפון עד מעבר לגבול אדמתנו שם. ואולם, כיצד שמרנו אנחנו מאז, מימי המלחמה ההיא, ועד היום על נקודותינו בצפון? הן לא דאגנו לבצר איתן כהוגן במובן המשקי ולא דאגנו להרחיב את נחלתנו שם. בנידון זה לא נעשה דבר של ממש, זולתי המצבה והעליות לתל־חי בשירה וזמרה. נניח שכבודם של הדברים האלה במקומו מונח, אך בזאת ורק בזאת לא סגי. הן לא ייתכן שעיטור פעולה יבוא במקום הפעולה, שפרחים יבואו במקום הפרי, ושירה ועליה לרגל במקום התישבות.
ומן הראוי שׁנשׁאל את עצמנו: למה נישָׁלֵו מתוך סיפוק מדומה ומתוךְ גאוַת רמיה? למה נתבונן מרחוק במשך שנים רבות לעמדותינו הבודדות על הגבול ונשאירן כמות שהן, מעטות וקטנות? אימתי ייפסק היחס האדיש של כולנו אל מצב הדורש אחריות ודאגה דווקא בימי שלום, בימים שישנה אפשרות לדאוג לביצור עמדות? הבעת תרגז הארץ, חס ושלום, נעשה שם דבר מה? הלא כדלים וריקים נעמוד כולנו מול חולשתנו שם בשעה קשה. הן מחובותינו הישוביות הראשונות לבסס שם את הישוב הקיים ולהרחיבו על־ידי נקודות נוספות.
גבול. מדי זכרי את המלה הזאת יעברוני רטט וחרדה. יהודי – וגבול. היש בלעדינו עוד עם אחד בעולם, אשר עצמות בניו ובנותיו, זקניו ועולליו פזורים על גבולות ארצות מרצח ושוד? גבול – וסכנת גבולין ועסקי גבולין. והנה מולדת לנו וגבולות לה; ואם הועיד גם לנו הגורל לשכוֹן – לאָשרנו – גם על גבולות מולדתנו, ומבפנים ולא מבחוץ, נתייחס נא מתוך הרגשת אחריות למצב זה ולתפקיד זה. תהא דאגה זו למשמרנו הישובי על הגבול דאגה תמידית בחיינו הישוביים והציבוריים. כך צריך היה להיות כל השנים. נקודות חדשות היו צריכות להיוָסד כאן לאט לאט בזו אחר זו בתוך הפעולה הישובית הכללית.
יש אומרים, כי הפעולה הציונית הישובית לא הגיעה עד כאן משום שהגליל העליון הוא, כידוע, שטח הפעולה של פיק“א. ובהציב גבולות של רשויות בתוכנו “נחלקה” ארצנו לנחלת הפעולה הציונית ולנחלת פיק”א, וקיימו וקיבלו עליהם השותפים את הגבול ביניהם. והוא דווקא נשמר כהלכה, ולא היה, חלילה, בנידון זה כל נסיון של הסגת גבול בין “מלכות” לחברתה. וכה שקטו להן מקודם יק“א ואחר־כך פיק”א בנמנום מכובד מאוד של אפס פעולה בתוך החבל אשר נפל בגורלן; ושכנתן ה“מלכות” הציונית לא הטרידתן כלל. אלא שבינתיים עברו שנים רבות – זו השנה השלוש עשרה – ופיק“א לא הרחיבה את הפעולה הישובית בגליל העליון, היא לא יסדה נקודות חדשות שם, לא ביססה כהוגן את הקיימות, ולא עוד אלא שלא עלה בידה אפילו לשמור על מחניים כנקודה קיימת. והלא ברור, שההנחה כי פיק”א בת אחריות בנידון זה וכי יש לסמוך עליה אינה אלא השלָיה בעלמא. ולהפך, עוּבדה היא, שאין פיק“א נושאת למעשה באחריות ישובית מסוג זה. ומובטחני שלא יהא צורך בהפצרות מרובות בפני פיק”א, כי תאוֹת לא להפריע לכל פעולה התיישבותית בתוך “רשוּתה”, רשות הגליל העליון.
לא נתעורר אצלנו בשנים האחרונות הצורך לעלות גלילה, להתיישב בו ולהיאחז. אכן בכל כינוס הסתדרותי, בכל מועצה או ועידה נשמע קול בודד של מי שהוא מחברינו משם, הקורא לגליל ולדאגה לו. אולם אין הוא מוצא אזנים קשובות. ובודד נשמע הקול בחלל ריק כקורא במדבר. על־פי רוב הדברים הם שלא מן הענין הנדון באותה שעה, שלא בסדר היום, שלא במקומם ושלא בזמנם. והחבר אשר מילא את חובתו לגליל יורד מן הבמה מבויש במקצת. אנסה גם אני עכשיו, בודאי ובודאי שלא מן הענין (ואפילו לא בועידה), לקרוא בקול בחלל עולמנו בארץ להזהיר ולהזעיק לעזרה בשעתה! עכשיו, כל זמן שאפשר משהו לעשות (אם כי בקשיים גדולים), נרחיבה נא את התיישבותנו בגליל העליון. הנה נתקיימה השנה עליה לכפר־גלעדי, לא עליה לרגל, אלא עליה ממש, עליית חברים לחיות ולעבוד בה, לחזק את כפר גלעדי. עליה זו של עשרות חברים וחברות הוא צעד חשוב מאוד, מעודד ומחדש, צעד שיש בו הבטחת ההמשך בעזרת כוחות חדשים. ועוד חיזוק ניתן לכפר גלעדי בעליה הפנימית: בכניסת הדור הצעיר שלה, אשר גדל בה, כחברים למשק, ובקיימם באמונה: תפארת אבות – בניהם, בהתקשרם למקום גידולם כילדי אדמה וכילדי הגליל!
אולם, עם כל זאת הרי רק נקודה אחת בת ערך לנו שם, מלבד המושבה מתולה, העומדת בזקנותה וטעונה רחמים גדולים, רחמים לאו דווקא במובן החמרי בלבד. ואילו נכנס אדם חדש לארצנו מצפונה והיה רואה את המושבה הזאת בת 35 שנה על מראה החיצוני המדולדל והעזוב, ועל מתיישביה כמו שהם, ואילו היה צריך להוציא משפט על מפעלנו היהודי בארץ במשך 50 שנה על פי דוגמה זו – לא יכול היה משפטו להיות מעודד ביותר. מן הראוי היה לחדש את הקנקן הישן הזה וגם, במידה ידועה, את היין שבתוכו. מן הראוי היה לחדש את תכניתה המשקית של מתולה, לבססה יותר וגם לחזק ולחדש את החומר הישובי שבה על־ידי כוחות רעננים. כשם שכפר־גלעדי הצעירה ממנה התחדשה בכוחות עלומים, כן זקוקה לכך מתולה פי כמה מונים. אלא שבכפר־גלעדי השינוי בא בכוח תנועת העבודה, ולמתולה אין דואג. אולם מן הראוי היה שיימצא הדואג, שיושם לב לנקודה עברית זו על הגבול, כדי שהישוב העברי יוכל תמיד להישען עליה: אשר בשעת שלום תהא בעלת פרצוף עצמי לאומי מכובד, אשר ישוּבה יהא ישוּב עובד עברי, ללא עבודה זרה וללא נטיות של התפתחות מסחרית מסוג של ישובי ספָר; ואשר ישוּבה יהא בעל אחריות ובעל רמה תרבותית ולאומית הן ביחסים לגבי הצבא והשלטונות המתגוררים בתוכו, הן לגבי השכנים משני עברי הגבול והן לגבי הדור הצעיר הגדל בתוכה. אולם – מה שחשוב ביותר – נחוצה עליה חדשה לגליל העליון לשם הקמת ישובים חדשים. נחוץ לחזק את מספרנו שם ולהגדיל את כוחנו, כדי לבצר יותר את השרטון אשר עליו ננעץ קָננו שם.
כלפי מי הדברים מכוונים? לא כלפי הסוכנות היהודית – הלא אין היא עובדת בגליל העליון; לא כלפי פיק"א – הלא היא חייבת לבסס קודם כל את הקיימות והנעזבות; לא כלפי הועד הלאומי – הלא אין הוא עובד עבודה ישובית. הדברים מכוּונים כלפי כולם יחד וכלפי עצמנו, כלפי ציבור העובדים. יתארגנו נא בישוב קבוצות אחדות של מאות עובדים, פועלים ונוער, מהערים ומהמושבות, במטרה להתיישב בקצה הגליל העליון בקרבת הישובים הקיימים שם, ויקדישו את מרצם להשגת מטרה זו. יגייסו נא את יכלתם שלהם קודם, זו שהיא עכשיו – כפי שמראה הנסיון של השנים האחרונות – אבן־הפינה לכל פעולה של התיישבות עובדים, ויגייסו אחר־כך את יכלתם של המוסדות המיישבים, ויזדיינו נא בסבלנות של פעולה במשך שנים אחדות. וסוף סוף יעשו ואף יצליחו.
תרצ"ג
(ליִסוּד המושבות הראשונות)
הרגשה מיוחדת במינה תוקפת את המעיין במקורות מהימים ההם. הנה ראשית 1881. שקט ברחוב היהודי. יחד עם העם הרוסי הגדול משבחים ומקלסים העיתונים היהודיים־הרוסיים את המלך המשחרר לחג יובלו, ובבתי כנסיות עורכים “הנותן תשועה” ברוב תשואות. והנה יום האסון, יום ההתנקשות במלך. רחוב היהודים עוטה יגון, כל פנים לובשים קדרות. האזרח היהודי כאזרח הרוסי מתאבלים יחד על מלכם האהוב. אמנם בעיתונות האויבת ליהודים מתעורר ויכוח על הבנים הנאמנים ו“הבנים החורגים”. אך הרי זה רק בעיתונות. ונגדה יכולים להילחם בחצים שנונים גיבורי העט בישראל. והכל הולך למישרים. באיזה אורח פלא נקלט בחוגים ידועים הבטחון, שהנה פה ברוסיה מצאנו לנו סוף־סוף מפלט, בצלה נחיה, בצל מלכות רומאַנוב האדירה ובחסותו של העם הרוסי הגדול, התמים, רב הסבל ורחב הלב. הוא יחיינו ויקרבנו, ואזרחים נאמנים בארצו (שהיא גם ארצנו) נהיה. מדוע צמחה אמונה זו בלב עמנו רב הנסיונות כזקן וקל דעת כצעיר – רק אלוהי הרוחות יודע. מדוע הוכו עיניו בסנורים לבלי הכיר את החבוי במעמקי המציאות, מדוע נפתה להאמין, כי בשעה שבגרמניה, בהונגריה, ברומניה וכו' הולכת וגוברת שנאת ישראל ומרימה ראש, והישוב העברי נרדף ונלעג בחיים ובעיתונות האויבת – דוקא כאן, ברוסיה, יותן לנו לחיות במנוחה? מדוע דוקא העם הסלבי הזה, המזרחי באירופה, הוא הוא הנבחר מאת ההשגחה לתת לנו מקלט בתוכו? – מי יודע!
אך הנה נעכרו מי המנוחות – ובבית ישראל תאניה ואניה. לא אֵבל אלכסנדר, אלא אבל אחר לגמרי מחשיך את עולמה של היהדות ברוסיה, אבל של מוכים, מעונים, נשדדים ונרדפים – ואומללים עד היסוד בה. בראשונה בא האסון בצעדים מתונים: רק ביֶליסַבטגרד בלבד פרצו פרעות. והעיתון “היהודי־הרוסי” מביע את תקותו, שעם הפרעות האלה תתום מזימת הרשע של שונאינו בארץ. אך, אהה! תקותו זו לא נתקיימה, וכעבור שתי עשרות ימים, אחרי התפשט “הרעמים” בכל הדרום, הוא כותב: “לא תארנו לעצמנו שיֶליסַבטגרד פותחת פרשה שלמה של פרעות ואסונות”. מדוע רצה “היהודי־ הרוסי” לקוות כך, בשעה שכבר הודיעו לו על מצב רוח מסוער באודיסה, ובשעה שהגיעו אליו כבר הכתבות עם הפרטים על קבוצות חיילים שעמדו כעדי ראיה מן הצד ולא הפריעו לפורעים; כלומר, בשעה שהוברר, שאכן כלה ונחרצה שדמנו יישפך ללא הגנה מצד הממשלה, ושהדוגמה הנוראה הזאת יכולה לעודד מקומות אחרים? על השאלה הזאת אפשר לענות, שאכן ללא כל יסוד נרגע “היהודי־הרוסי”, ושמאז ועד היום נרגעים אנו – מאין ברירה אחרת – פה ושם רק מתוך הכרח אנושי, מתוך צורך לנשום יום אחד במנוחה. אך החולמים על הידבקות בעם הרוסי ובארצו מצאו עצמם בתוך מעגל קסמים, אשר בעצמם הסתגרו בו, והוסיפו לשאול: אי המוצא בתוך המעגל עצמו. העם התחיל לברוח מגיהנום זה בשבע דרכים. המעטים הנאמנים לציון התחזקו באמונתם, ואליהם נלוו קבוצות מתעוררים מחלומותיהם, נצרבים מעלבונות ומדכאון. העלבון המדהים הזה הפנה לתנועת “חיבת־ציון”. הוא קומם את המתעוררים השבים, כזקנים כנערים, הוא שאל למולדת, לחופש וקרא – לישר גו, להשתחרר מזיקה לעם אחר, להתקבץ באיזה מקום כגוף עצמי, להגיע לכל הפחות לרבבות אחדות אנשים מרוכזים בעלי פרצוף מדיני עצמי כל שהוא, לפס ארץ קטנה, ובלבד להציג בה רגל עצמית. אנו מוצאים ביטוי למצב הרוחות הזה במקורות מהימים ההם:
“כי הנה אויבינו הסופרים ובעלי אסופות יושבים ודורשים לגנאי במעשי היהודים האוכלים ואינם עושים, ועם הארץ דורס ואוכל יגיע אחינו העמלים ללחם צר בזיעת אפיהם. – – – ובכל מקום, אשר היתה ידם בנו, הננו רואים החשוכים עושים והנאורים רודים על ידיהם, ההמונים משתוללים והאצילים ימחאו כף. ולא רק פה בארץ עיפתה כמו אופל, כי גם באשכנז, ארץ החקר וההגיון אין לנו תקומה, גם בארץ הגר וגליציה לא נדע שָלו, וגם בארץ צרפת ובריטניה לא מצאנו מרגוע לוּ רב מספרנו בתוך העמים היושבים שם. – – – רב לכנסת ישראל להיות כעוטיה על אדמת זרים, עת לעשות לנפשה ולבקש לה מנוחה בארץ אחוזתה מקדם. – – – תנו לנו ראשונה כברת ארץ קטנה כעב קל, רק יקרא שמה עלינו לאסוף חרפתנו”
(א. ש. פרידברג. כתבים לתולדות חיבת־ציון, כרך א‘, עמ’ 2, אלול, תרמ"א).
“אורח לא קרוא, בן בית נשכח מלב, מתחרה שאינו רצוי, בן חורג למולדת, עני טרחן, פליט מחוסר חסות, צל נע ונד – כזה הנך, היהודי! האינך אדם בעל בשר ודם? אם כן, איה, איפוא, המולדת שלך? אין ההיסטוריה יודעת ואינה רוצה לדעת עם בלי ארץ. ורצונה של ההיסטוריה קדוש הוא ולא יעבור גם בתוך שטף הציביליזציה, גם בתוך ההומניות ונדבת הרוח של המאה החדשה. – – מסרנו את כל הקדוש כדי להיות סלבים, גרמנים, רומנים; והסלבים, הגרמנים והרומנים דוחפים אותנו מקְרוב אליהם. למדנו לנשק את היד המפליאה מכותינו. מכרנו את הדבר שלא יכול איש לקחתו מאתנו, את הכרתנו העצמית, בנזיד עדשים. – – לא! אם יהודי אתה, היה יהודי שלם! כך היא סיסמת החירות. היה יהודי בכל נפשך ובכל מאודך, בלב ובמוח, עם גאון לאומי ושאיפה לתחיה לאומית – – רק המולדת יכולה להשיב לנו את כבוד תפארתנו. שנים של הרהורים קשים והסתכלות עמוקה חיזקו בי את הרעיון הזה. הוא נתמזג בי והיה לחלק מנשמתי. הבה נרכז כל עוז שאיפתנו אל החירות באהבתנו את ארץ־ישראל. והדבר בוא יבוא, יען כי רגש הכרת ערך עצמנו, שגדל בשנים האחרונות, לא יוכל נשוא עוד את השנאה המחפירה, יען כי בכל קרביו מתמרמר עתה היהודי לגילוייהָ”
(“ארוכת בת עמי” לד"ר רילף, מובא אצל ש. ל. ציטרון, “תולדות חיבת־־ציון”, עמ' 180).
“ובשעה שכל עם וכל שבט מגין במרץ כל כך מרובה על האינדיבידואליות שלו ומוסר את נפשו עליה, באותה שעה אתה היחיד והמיוחד שאינו נותן לה שום ערך, ובכל רגע נכון אתה להחליף ולהמיר אותה באחרת, אשר תפגוש בה ראשונה, ובלבד שתהא לך האפשרות לחיות חיי כלב מתגולל בחוץ, ההולך אחרי כל הקורא לו וזורק לפניו פת לחם”
(ליבנדה, מובא שם, עמ' 176).
“ולא רק אשר גמרנו אומר למחות מלבנו את זכרון כל התלאות אשר נשאנו מהעמים, אך רבים מאתנו הרחיקו עוד ללכת במסילת ההתקרבות לעמי הארץ ומשום דרכי שלום מיהרנו להפוך עורף להרבה זכרונות קדומים ותקוות העתיד, אשר בעדן נשאו אבותינו האומללים אלפי שנות עוני ויגון, ובכל אשר יכולנו התאמצנו להשתוות אל העמים אשר בכל לב ונפש דרשנו קרבתם. אך הכי הועילו לנו כל אלה הקרבנות היקרים, אשר הבאנו על מזבח השגת קרבת העמים? – – לשוא נתרפס ונשפיל את כבודנו, לשוא נלחך עפר רגלי שונאינו ומנדינו. אזנם אטומה משמוע. המה החזקים, ואנחנו – החלשים, המה ה’עיקריים', ואנחנו – הגרים. ואחרי תנאים כאלה ידרכו עלינו ברגל גאוה, ישימו אותנו תמיד כעפר לדוש”
(מכרוז נוער מאודיסה לחברת “כל ישראל חברים”, תרמ"ג שם, עמ' 138).
המגמה היתה ברורה: לברוח מארצות העינויים, רוסיה, רומניה – אך לא לארץ גלות חדשה, לא “לסחור בכפתורים ומחטים, בסחבות של מכנסים בלים” (כתבים, א', 3), – אלא לעלות לארץ מולדת, לבנות מולדת לנודד הנצחי, לכונן בה ישוב עובד איתן, עומד ברשות עצמו, לכונן אָשיות קיומו על חיי עבודה, להקים את המולדת בעבודה, ביגיע כפיו של עם. כולם התכוונו לישוב של עבודה: אנשי התנועה, המנהיגים והעסקנים, סופרי התנועה ומשורריה – ורובם הגדול של העולים עצמם. “שינוי ארחות חיים” – כביטויו של הד"ר פינסקר; “חיים חדשים, חיי עמל ועבודה, עמל ידים ועבודת גוף כפשוטם וכמשמעם” – בנוסח ליבנדה; “לא להביא את המשיח בחזקה, אף לא להקים לנו כעת ממלכה חפצנו, כי אם לתת לחם לאוכל בארץ אשר תקוה נשקפה כי שם ינוח לעובדים אותה – – וגם לאלה היושבים עתה שם (בארץ) ואוכלים לחם עצבים ייהפך לאט לאט לב טהור לבקש חיים בעבודה וביושר ותינצלנה אלפי נפשות מידי הבטלה המביאה לכל רע” – כדברי פרץ סמולנסקין (מאמרים, III, 119). וגם הקול המעודד של נעים זמירות התנועה בימים ההם, קולו של פרוג, נשמע בבשרו: “רוח חדש, רוח החופש והדרור, רוח אהבת מורשת קדומים, רוח אהבת עבודת אדמה, בא עתה כטל תחיה ללב עמנו האָנוש” (“משיח בן דוד”, בתרגום מאנה); וכמלווה נאמן מתאחד הוא בכל לבו מרחוק עם הזורעים בארץ ישראל ומגיש את ברכתו “לעובדי האדמה בארץ־ישראל”:
"לא הייתי ביניכם ברגעים הרעים,
עת נשאתם רגליכם חוף ציה וסלעים
שאת כל יד עמל ושבר,
אך לבבי כלבבכם מיתר אחד הניע".
וכשאנו מעיינים בשירי מאנה בימים ההם, רואים אנו כיצד נאצל והושפע מהרוחות המנשבות, וצירף את קולו הענוג למקהלת המלווים, ובשירתו נשמעו הצלילים הטהורים:
"עלי שדמות בר ופרי
אעבוד גם אנכי;
אעבוד, אשיר, אשאף רוח,
אולי ישוב כוחי".
בתרמ“ו הושרו השורות האלה, הרוויות כליון נפש פרטי ועם זאת סמליוֹת הן ל”חיבת־ציון“. וכך נמשך אותו מצב הרוח בשירת התחיה והעבודה עוד שנים רבות; ואף כי במציאות הארץ־ישראלית נגלו מראות אחרים, מראות התמיכה והעבודה הזרה, בכל זאת עוד נחה רוח התנועה על לבבות המשוררים, ואצל ביאליק ב”מתי מדבר האחרונים" (תרנ"ז) מצאה את ביטויה ההולם:
"איש בלבבו ישמע קול אלוה דובר:
לך! היום אל ארץ חדשה אתה עובר!
לא! לא לחם קלוקל, שליו ודגן שמים –
לחם עצב תאכל, פרי עמל ידים!"
להרגיש את לשד האדמה ואת מתק רגביה, ובציון! – לא במושבות חרסון ופולטבה ולא בדקוטה; לעבד אותה, לחיות חיי עבודה וליהנות מפרי עמל ידים – כזאת היתה המגמה של הפעולות הראשונות ושל העושים הראשונים של העליה הראשונה, זו שאת יובלה חוגגים אנו כיום. אך ניצני אותה תנועה קדמו לה מתוך הישוב הישן בשתים־שלוש עשרות שנים, עוד מימי ביקוריו של מונטיפיורי בארץ ומימי היוָסד מקוה־ישראל.
“ומונטיפיורי הושיב ועד מיוחד של מומחים במקצוע זה להיות לו לעזר בבחירת האדמה לקנין ובבחירת האנשים המוכשרים לעבודת האדמה. – – בעזרת הועד הזה בחר מונטיפיורי ל”ה משפחות מיהודי צפת ויתן להם את האמצעים להחל את עבודת האדמה וגם הבטיח להם את החסות מצד הרשות, ונערים יתומים אחדים ניתנו תחת השגחת הועד להורותם את עבודת האדמה, וחלקת אדמה פוריה בקרבת צפת נועדה להושיב עליה ט“ו משפחות לעבדה. – – גם בטבריה בחר מונטיפיורי שלושים משפחות ויתן להם את האמצעים הנחוצים לעבודת האדמה. – – ואחרי זה ביצע מונטיפיורי את מעשהו בנוגע לתמיכת העניים בירושלים, ויהודים רבים מצאו שם תיכף עבודה בעבודת האדמה ובבנין החומה המקיפה את הכיכר. – – מחברון הלך מונטיפיורי ליפו, ושם קנה קרקעות עם בית, ובאר, ואחדים מעניי ישראל מצאו להם תיכף עבודה על חלקת האדמה”
(בקיץ 1885, “ספר משה ויהודית” מאת ד"ר א. הלוי, חלק ב‘, עמ’ 89־86).
למותר להוסיף, שהנסיונות האלה לא הצליחו. אך עם כל זאת, הנה הצעדים הראשונים האלה בארץ לקראת ישוב חקלאי עובד מצד אחד וההתעוררות בתנועת “חיבת־ציון” בגולה מצד שני השפיעו על יסוד פתח־תקוה בתרל"ח על”ידי יוצאי ירושלים (והנה, לא כל כך ברור לי, מדוע נמחו עד היום עקבותיה של תנועה פנימית זו בארץ מהעיר לכפר? מדוע אין לה המשך? להפך, המסתכל יכול להבחין שכבות אנשים שנשתקעו בעיר, והם מיוצאי המושבות מיהודה, שומרון והגליל ומכל העליות, מהראשונות ועד האחרונות. אך כי תתעוררנה חבורות מתושבי תל־אביב, ירושלים ושאר הערים, מחוגי בעלי מלאכה או תורניים ובעלי אמצעים במקצת, במטרה לצאת מבין החומות וליסד מושבה על האדמה היהודית, המחכה להם – כזאת לא שמענו מכבר! אמנם בתנועות הנוער שבעיר יש התחלות של קבוצות “החוגים” או של בודדים ההולכים הכפרה, אך כוָנתי לתנועה מתוך הישוב העירוני הותיק, כדומה לאלה שביקשו ממונטיפיורי “אדמה וישוב”, כדומה לאלה מצפת, שניסו אז ולא הצליחו וכדומה לאלה בירושלים, שעשו ואף עלה בידם בפתח־תקוה. התעוררות כזאת איננה עכשיו, אבל יכולה היתה להתחדש, וצריכה היתה להתחדש עכשיו עם יובל החמישים לזכר העבר ולמען העתיד). והעליה על הקרקע הזאת, העליה הפנימית, שבארץ גופה, מירושלים לעמק השרון, היתה כבר חלק מהעליה הראשונה, מהעיר ומהעיירה אל הכפר, מלחם הקלוקל אל פרי עמל ידים. חוטיה נטוו בגולה כבארץ. סופרי “חיבת־ציון” הלבישו מחלצות את תוכן התנועה לארץ ולעבודה; אך הנה פה ושם מוצאים אנו גם אצל אנשי העליה הראשונה עצמם והקשורים אתם לקבוצותיהם השונות ביטוי לרצונותיהם ולמעשיהם.
“הנה אנחנו (אנשי יסוד־המעלה) הראשונים ממחוזות פולין, אשר קרבנו לבבינו ונפשותינו על מזבח אהבת ארץ הקודש, ושביב הקדוש מישוב ארץ ישראל אשר לשמה ולזכרה תאות נפש הישראלי היתה ללהב אש ותיקד בקרבנו, לירות אבן פינה מכל אחינו ממחוז פולין במדינת רוסלנד. ובשנת תרמ”ג, כאשר החל הרעיון הנכבד לסעור בקרבנו, באנו בקושרים כמה משפחות, ונשקול את כספנו איש איש מאתנו לכונן לנו מושבה על אדמת אבותינו מהוננו אשר חננו ד'. ובחודש ניסן תרמ“ג שלחנו צירנו לפנינו וצרורות כספנו בידו לתור לנו מקום ולקנות לנו אחוזת שדה וכרם, והוא לא נח ולא שקט ויחפש בחפש מחופש אדמה טובה עבורנו – – באנו לכאן – – ובידים חרוצות הננו שוקדים על מלאכתנו ועבודתנו, ובזיעת אפינו עומדים אנחנו ובנינו ובנותינו על המשמר לעבוד את האדמה ולשמרה. גם הרכות והענוגות בנו, אשר לא ניסו מעולם בעבודה הזאת, מאהבה וחיבת הפעולה הנשגבה, בחשק נמרץ עושים במלאכה ועובדים עבודה בשדה” (כתבים, א', 221).
“כי שולחנו הנה (ועד חלוצי יסוּד המעלה, מיסדי ראשון לציון) מטעם כמה קהילות ישראל שבארצות רוסיה ורומניה לתור להם אחוזה בארץ אשר יאחזו לעבדה ולשמרה” (שם, עמ' 26).
“מטרת האגודה (ביל"ו) היא לכונן את תחייתו הפוליטית־איקונומית והרוחנית־לאומית של העם העברי בסוריה ובארץ־ישראל. – – חברים מהגרים יכולים להיות אנשים הנכונים להגר לארץ־ישראל וסוריה ושם להתעסק בעבודת אדמה או באיזו שהיא אומנות פרודוקטיבית, ומוכשרים להתאמצות פיזית. לא למעלה משנות הבינים, רוקים או בעלי משפחות קטנות”
(כתבים, א‘, עמ’ 69).
“כשיתברר, כי האנשים האלה (אשר יובאו למקוה־ישראל עבור המושבה העתידה עקרון) יכולים לפרנס את עצמם ואת בני משפחתם מעבודת האדמה, שיעבדוה בעצמם, תינתן למו אחוזת נחלה, אשר בעבדם את אדמתה תספיק להם תבואתה די מחיתם” וכו' (מכתבו של ר' צדוק הכהן מפריז בהסכמת הנדיב –
(“יסוד המעלה” מאת י. בריל, עמ' 10).
העליה הראשונה היתה עממית ברוחה ובחומר האנושי והיתה על־פי מהותה הפנימית הביטוי הגלוי של התנועה שהכילה את שאיפות השחרור הלאומי והאנושי. העליות הבאות ידעו כבר על כרמים ופרדסים. העליה בתרנ“א – כעבור 9 שנים – היתה כפולה. מצד אחד הכילה צעירים, שעלו לעבודה במושבה: לעזור לאיכר העברי במושבה; ומצד שני היו רבים שנהרו לאור הרוָחים שנשקפו מהכרמים, כדוגמת הרוָחים מהפרדסים כיום. יהודים אשר חלמו להשקיע את הונם בעסק מכניס – זאת היתה דמותם של עולי תרנ”א מסוג ידוע. והם היו, מבחינה זו, אבותיהם של עולים בעלי הון כיום, המתכוונים להשקיע את הונם בפרדס במושבה או בבית בתל־אביב כבעסק הגון. לא כן היתה העליה הראשונה. זו היתה עליה תמה, היא עלתה בפקודת רוח ההתעוררות אשר נישאה בעם, כש“השביב הקדוש היה ללהב אש” בנפשותיהם. הם נישאו בסער ימי היגון והזעזועים ברוסיה וברומניה, ועלו לארץ לחיות בה חיי עבודה. ודאי שהיה ביניהם חלק, אשר מלכתחילה עלה שלא על מנת לחיות חיי עבודה, אבל לא הוא היה העיקר. (גם מגמות שיתופיות נצנצו בראשית הפעולה. וידוע, כי אנשי ראשון־לציון ניגשו לעבד את אדמתם בשותפות. החיים שברו את רצונותיהם הטובים של המתחילים הראשונים, והעיבוד המשותף נתפרק כעבור שבועות אחדים. אך הגה חיי השיתוף, בקבוצה של חלק מהביל"ויים, נתקיימו תוך כדי מלחמת הקיום שלהם ונמשכו שנים אחדות). כזאת היתה רוח התנועה בימים ההם, זה היה אז תכנה של “חיבת־ציון”, או של הציונות של הימים ההם, ציונות לשם יצירת ישוב עברי עובד בארץ.
ברצונותיהם אלה נשענו על עזרת התנועה. רובם ככולם (מלבד יוצאים מן הכלל) עלו לארץ מתוך אוריינטציה על התנועה: בטוחים היו ומובטחים, כי המפעל שלהם הוא בעצם מפעל התנועה כולה בגולה. על דעתה יצאו, ובכוחה ועזרתה בטחו. כך יצאו מיסדי זכרוךיעקב, מעולי רומניה, כנשלחים מאת הועדים של “חובבי־ציון”; כך יצאו הביל"ויים, כחלוצי תנועה רחבה מתוך תקוות וגם הבטחות, לעזרה מצד אגודות ויחידים; כך עלו אנשי עקרון מובטחים לקבל התישבות מידי הברון. גדול היה הבטחון בעזרת העם, כלומר, בעיקר בעזרת בעלי היכולת שבו. “אם יוָסד ויכונן הדבר הזה (הישוב בארץ ישראל) אז ימצא מסילות לאט לאט בלב כל עשירינו ויתנדבו כפעם בפעם – – ואין כל ספק כי כן יהיה, וברבות הימים ירבה הכסף די והותר – – ונוכל לגזור אומר ולהחליט, כי הכסף לא יחסר, אם אך יימצאו האנשים הנאמנים, אשר יצאו לפעולה הזאת (להתישבות בארץ־ישראל) בלב נאמן וברוח נכון, והחפץ להרים ראש לעמם יהיה רוחם” (פרץ סמולנסקין, מאמרים, III, 121). אכן בכוח האמונה הזאת עלו העולים לארץ להקים ישוב חדש. איך יכול היה להיות אחרת? ההיו לנו כוחות אחרים להתחלה מלבד המעשה הדל והאמונה הרבה? בדבר אחד בודאי לא טעו אז, בהערכתם כי מפעלם, מפעל לדורות הוא, כי הם מניחים את האבנים הראשונות, כי תעבורנה עשרות שנים עד אשר תושג המטרה הגדולה שאליה שאפו. הם ידעו את הכוחות ואת המאמצים כי דלים הם, וקיוו כי לאט לאט יצטרפו במשך שנים רבות הכוחות מן העם אחד לאחד וימשיכו במפעל עדי בצעם אותו. האוריינטציה של הראשונים היתה אוריינטציה על עצמנו – על העם, בהווה ובעתיד. שאיפתם היתה שלמה – שחרור מעקת הגלות, מזיקה לאחרים, מולדת לעם בארץ המכוננת בידי ישוב עובד. משענתם היתה משענת תנועה הנישאת בכוחות העם בארץ ובגולה.
תרצ"ב
- אילנה רונן
- צחה וקנין-כרמל
- דפנה פילובסקי
- שמעון קובו
- נעמה סמיה
- דליה יעקבי ז"ל
- רחל פופר
לפריט זה טרם הוצעו תגיות