בחוברת האחרונה של “שאיפותינו” נאמר: “מי שקרא כעת את תוצאות ההצבעות בדבר החלטות הקונגרס, או אפילו מי שלקח בעצמו חלק בהן, אין בידו להכחיש עוד במצפון טהור את העובדה, שהאוילות הפוליטית ואי־הרצון ללמוד היה להם רוב בקונגרס”. והנה אשר לאוילות או לחכמה הפוליטית, הרי עשרה קבין חכמה פוליטית ירדו לעולם, ותשעה מהם, כידוע, נטלו חכמי “ברית שלום”. ואשר לעצם החלטות הקונגרס האחרון, איני מצטרף אפילו לאלה מחברי, המכבדים את הקונגרס בביטויים “מבייש, מחפיר, מסכן”. להפך, ברצוני לציין שבהגדרת הציונות שניתנה בו היה צעד קדימה להסברת מהות התנועה ואף פירוש נכון ויונק משרשי המציאות, לפרוגרמה הבזילאית. וברור, שכל הקונגרס יחד עם הסוכנות הסכימו להגדרה הזאת (חלק אחד בתוך הקונגרס רצה בהגדרה רחבה יותר). ניתנה, איפוא, הגדרה מוסכמת ומוסמכת של הציונות. ניתנה מתוך חבלי לידה קשים, ריבות צדדים וחרדה ציונית. וזוהי אחת התוצאות החיוביות של הקונגרס.

ממילא הועמדו מחוץ לתנועה כל המצמצמים למיניהם, כל תנועות התנגדות לציונות, אשר עלו כהופעות חולניות בגופה הנחלש וניסו להתרברב ולהתעלל בה מתוך העמדת פנים, שמגרונם מדברת האמת הציונית. אכן, כעל ציונים לא ידובר בהם עוד בתוכנו.

באותה חוברת של “שאיפותינו” עמדו אנשי “ברית שלום” על מצב הענינים החדש ו“דבר המערכת” כלפי המטרה הסופית, כפי שהוגדרה בקונגרס, הוא: “אין אנו מקבלים דברי רהב אלה!” – מילא, – יוגד להם – אינכם מקבלים, על־כן תישארו מחוצה לתנועה. תהיו כ“אגודת ישראל”, אשר מימיה אתם שותים ודבריה אתם מביאים בחוברתכם זאת, או תהיו כמתנגדים אחרים לנו בישראל ובעמים, המעפרים בעפר את הציונות, ודוקא בשם ציון רמות ימללו. וכלי המבטא שלכם “שאיפותינו” אח צעיר יהיה למשפחת “הפלס” לפנים, ו“קול ישראל” היום.

אשר לדבריכם “ואם דעת הקונגרס היה ש’אחד־העם' איננו צריך עוד להימנות בין הציונים, מוטב שיגיד זאת במפורש ואנחנו נתנחם”, אכן, לא היה מתפקידו של הקונגרס להמציא לכם, רבותי, הזדמנות להינחם. ולא איכפת, אם לא תמצאו תנחומים בתוך התקלסותכם אתם, החיים, בארי המת. מותר להניח, שאילו היה חי אחד־העם היה מוצא את השפה המתאימה לנזוף כהוגן במתכחשים על העיזם לכנסו בחברתם.

וגם לד"ר ארנסט סימון, הקובל על "אותו פולמוס נגד מצמצמי הציונות, שעל ידיו מוציאים אתם מבלי כל הצדקה מתוך שורות התנועה את מצדדי ‘ברית שלום’ “, יש להזכיר, כי הנה הקונגרס טבע עתה את מטבעתה של הציונות לפי תפיסתנו כיום, ובאופן כזה תחם תחום בין העומדים בתוך התנועה הציונית ובין המוציאים את עצמם ממנה. אדם הכותב (באותו עמוד): “הציונות שהתבססה בחלקה שבמערב אירופה על העיקר הכוזב, שהננו עם ככל העמים או שעלינו להיות עם ככל העמים”, הכותב כך מוּצא מאליו מתוך התנועה הציונית, ועל אחת כמה וכמה – אחרי החלטת הקונגרס הי”ז.

על אחדות המחנה שלנו, המחנה הציוני, כותבים אתם במרכאות: “אחדות” המחנה, כלומר, המחנה גם עם “הרביזיוניסטים ודומיהם”. כן, בודאי שהיתה בקונגרס חרדה על שיור כל שהוא של אחדות הכוחות שבתנועה – והרביזיוניסטים בכללם – לשם המשך הפעולה הציונית. אמנם, לדידכם אחדות זו מיותרת כבר לגמרי, באשר לדידכם המדברים מפורש דוקא על “ארץ־ישראל בלי רוב יהודי”, הדורשים לשנן לעם שאין פתרון לשאלה היהודית, המודיעים “שכל זה (ישוב שבו עברית מדוברת, שבו חקלאות עברית) הרי היא ארץ־ישראל בלי רוב יהודי. כבר היום הוא זה” – לדידכם לא נחוצה יותר כל תנועה ציונית עממית ולא נחוצה לה אחדות, והרביזיוניסטים בודאי לא נחוצים בתוכה. אבל, לא כמוכם סבר הקונגרס.

א. בר מציע שההסתדרות הציונית תנסה, איפוא, לבוא לידי הסכם עם הערבים על בסיס כדלקמן:

"1. ההסתדרות הציונית מכירה בשאיפותיהם של הערבים ליסד מדינה ערבית גדולה, שתכלול את ארץ־ישראל.

2. היהודים יקבלו את זכות ההתישבות בתחומי השלטון של ערב הגדולה בארץ־ישראל, באופן חפשי במובן התרבותי והכלכלי, וייצרו עם שאר אוכלוסי ארץ־ישראל יחידה אבטונומית. 

3. ארץ־־ישראל תהא מדינה עצמאית בתוך ציבור המדינות של ‘ארצות הברית של ערב הגדולה’, שבה תהא היא תלויה מבחינה מדינית חיצונית.

ארץ־ישראל תקבל ממשלה ופרלמנט שייוָצרו באופן דימוקרטי ושלא יגבילו את זכויותיהם המיוחדות של היהודים הנזכרות בסעיף ב' ".

"ככה בערך. פרטים, אפילו חשובים, חסרים עדיין. רציתי רק להראות על היסודות העיקריים. צריך שהערבים יראו, כי רציניים אנחנו בדעתנו שעל־ידי גידולם הם נקוה גם אנחנו לגדול בעצמנו, אז, לאחר כל אלה, לא תוגדרנה אפשרויות ההתישבות היהודית על ארץ־ישראל בלבד, כי היא תתפשט מאליה אל עבר הירדן וכו' ".

“ככה בערך”, אומר א. בר. רציתי רק לשאול, ומה יהיה, אם הערבים ישיבו לא. בר: אמנם נוכחנו, כי רציניים אתם בדעתכם, שעל־ידי גידולנו אנו הערבים תקווּ גם אתם היהודים לגדול בעצמכם; אך אנו הערבים איננו רוצים בגידולכם היהודים בשום אופן. אתם זקוקים לנו, לדבריכם, אך אנו איננו זקוקים לכם לגמרי. ומה יהיה, אם הערבים יגידו לו: איננו מאמינים לכם, כי רציניים אתם למדי, בבואכם להודיע לנו, כי מכירים אתם במדינה ערבית גדולה. וכי מה ערככם בעולם המדיני לגבי ענין מדינה ערבית גדולה? מילא, אם מדברים אתם על ארץ־ישראל, הרי אף־על־פי שאנו מתנגדים לתביעותיכם עליה, מכל מקום נוכל להאמין, כי מדברים אתם ברצינות על ענין זה הנוגע לכם, אך ענין מדינה ערבית גדולה (או – תוך כדי דיבור – “ארצות הברית של ערב הגדולה” שזה דבר אחר במקצת) אינו נוגע לכם לגמרי! הניחו נא לנו לסדר את ענינינו בעצמנו. למה לכם להתערב בכל אשר לא נדרשתם?

מפליא עד כמה האנשים האלה, אנשי “ברית שלום”, אנשי העולם התרבותי, בעלי השכלה, נדחפו למבוא אטום, להשגת הסכמת הערבים לענינינו, מבלי להביא בחשבון כל השפעה של העולם הנאור הכללי או הסוציאליסטי! כל האוריינטציה של הציונות כחתירה לקראת “הכרת המשפט הגלוי” בזכותנו כאן, החל מהרצל ועד המנדט, נזרקת לסל האשפה. כל המשא־ומתן עם העולם האירופי, עם חבר הלאומים, כל אותן התחייבויות על יסוד ההכרה בקיומה של הבעיה היהודית בעולם והכרת הצורך אצל העמים, או אצל חלקים מביניהם, לפתור אותה; כל המושגים של הציונות הפוליטית, כל המשא־ומתן של עשרות שנים עם ממשלות ואישים בעלי תרבות והשפעה, אשר היווה איזה שהוא נכס בחיים המדיניים האינטרנציונליים באירופה, כל זה לא קיים בעיניהם. אין כל זאת התחלה – ולוּ מצערה – של איזו שהיא מציאות מדינית יהודית. לא. אלה הם חלומות שוא מסוכנים. אולם פיטפוטי ההבל הילדותיים על ערב הגדולה (בפינו הם פיטפוטים, כלומר כשאנו באים להכיר, לאַשר ולעודד, כביכול) מתוך הכנעה גמורה ובקשת רחמים (כי זכות סמי מכאן במשא־ומתן שכזה עם הערבים) – אכן זאת היא מציאות, זה לא דמיון. ובזאת מתנחמים האנשים המתנשאים מעל לתנועה הציונית.

תרצ"א