בכפר־ גלעדי מוּקמת מצבה לגיבורי תל־חי על קברם. והענין מתקדם. אבן השיש הענקית מחיק ההר הקרוב נחצבה והובאה בשלום למקומה. ידי אמן עברי חוקקות ומפסלות מתוכה דמות אריה, וכבר ניכרת דמות מלך החיות, הניצבת על כן גבוה, מתנשאת בעוז וצופה על פני בקעת החולה. כל זה מניח את הדעת: העם ההולך ומשתחרר מציב יד ושם לגיבוריו (אולי חסרים עוד האמצעים לגמר המלאכה. אך ודאי תוגש העזרה מצד יחיד או מצד ציבור – והמצבה תושלם ותתנוסס).
אך מהו הביטחון שמצבת העם לגיבוריו תעמוד לעד? מה הביטחון אשר נתן העם למצבת האבן וגם למצבת החיים שם – לשתי הנקודות היחידות הקיימות שם? מהו הביטחון לנחלתנו הזעירה על גבול ארצנו: הן בזכות הנחלה הזאת ובזכות מלחמת הגיבורים שם, של אלה שניספו ושל אלה שנשארו בחיים, נקבעו גבולות הארץ בצפון עד מעבר לגבול אדמתנו שם. ואולם, כיצד שמרנו אנחנו מאז, מימי המלחמה ההיא, ועד היום על נקודותינו בצפון? הן לא דאגנו לבצר איתן כהוגן במובן המשקי ולא דאגנו להרחיב את נחלתנו שם. בנידון זה לא נעשה דבר של ממש, זולתי המצבה והעליות לתל־חי בשירה וזמרה. נניח שכבודם של הדברים האלה במקומו מונח, אך בזאת ורק בזאת לא סגי. הן לא ייתכן שעיטור פעולה יבוא במקום הפעולה, שפרחים יבואו במקום הפרי, ושירה ועליה לרגל במקום התישבות.
ומן הראוי שׁנשׁאל את עצמנו: למה נישָׁלֵו מתוך סיפוק מדומה ומתוךְ גאוַת רמיה? למה נתבונן מרחוק במשך שנים רבות לעמדותינו הבודדות על הגבול ונשאירן כמות שהן, מעטות וקטנות? אימתי ייפסק היחס האדיש של כולנו אל מצב הדורש אחריות ודאגה דווקא בימי שלום, בימים שישנה אפשרות לדאוג לביצור עמדות? הבעת תרגז הארץ, חס ושלום, נעשה שם דבר מה? הלא כדלים וריקים נעמוד כולנו מול חולשתנו שם בשעה קשה. הן מחובותינו הישוביות הראשונות לבסס שם את הישוב הקיים ולהרחיבו על־ידי נקודות נוספות.
גבול. מדי זכרי את המלה הזאת יעברוני רטט וחרדה. יהודי – וגבול. היש בלעדינו עוד עם אחד בעולם, אשר עצמות בניו ובנותיו, זקניו ועולליו פזורים על גבולות ארצות מרצח ושוד? גבול – וסכנת גבולין ועסקי גבולין. והנה מולדת לנו וגבולות לה; ואם הועיד גם לנו הגורל לשכוֹן – לאָשרנו – גם על גבולות מולדתנו, ומבפנים ולא מבחוץ, נתייחס נא מתוך הרגשת אחריות למצב זה ולתפקיד זה. תהא דאגה זו למשמרנו הישובי על הגבול דאגה תמידית בחיינו הישוביים והציבוריים. כך צריך היה להיות כל השנים. נקודות חדשות היו צריכות להיוָסד כאן לאט לאט בזו אחר זו בתוך הפעולה הישובית הכללית.
יש אומרים, כי הפעולה הציונית הישובית לא הגיעה עד כאן משום שהגליל העליון הוא, כידוע, שטח הפעולה של פיק“א. ובהציב גבולות של רשויות בתוכנו “נחלקה” ארצנו לנחלת הפעולה הציונית ולנחלת פיק”א, וקיימו וקיבלו עליהם השותפים את הגבול ביניהם. והוא דווקא נשמר כהלכה, ולא היה, חלילה, בנידון זה כל נסיון של הסגת גבול בין “מלכות” לחברתה. וכה שקטו להן מקודם יק“א ואחר־כך פיק”א בנמנום מכובד מאוד של אפס פעולה בתוך החבל אשר נפל בגורלן; ושכנתן ה“מלכות” הציונית לא הטרידתן כלל. אלא שבינתיים עברו שנים רבות – זו השנה השלוש עשרה – ופיק“א לא הרחיבה את הפעולה הישובית בגליל העליון, היא לא יסדה נקודות חדשות שם, לא ביססה כהוגן את הקיימות, ולא עוד אלא שלא עלה בידה אפילו לשמור על מחניים כנקודה קיימת. והלא ברור, שההנחה כי פיק”א בת אחריות בנידון זה וכי יש לסמוך עליה אינה אלא השלָיה בעלמא. ולהפך, עוּבדה היא, שאין פיק“א נושאת למעשה באחריות ישובית מסוג זה. ומובטחני שלא יהא צורך בהפצרות מרובות בפני פיק”א, כי תאוֹת לא להפריע לכל פעולה התיישבותית בתוך “רשוּתה”, רשות הגליל העליון.
לא נתעורר אצלנו בשנים האחרונות הצורך לעלות גלילה, להתיישב בו ולהיאחז. אכן בכל כינוס הסתדרותי, בכל מועצה או ועידה נשמע קול בודד של מי שהוא מחברינו משם, הקורא לגליל ולדאגה לו. אולם אין הוא מוצא אזנים קשובות. ובודד נשמע הקול בחלל ריק כקורא במדבר. על־פי רוב הדברים הם שלא מן הענין הנדון באותה שעה, שלא בסדר היום, שלא במקומם ושלא בזמנם. והחבר אשר מילא את חובתו לגליל יורד מן הבמה מבויש במקצת. אנסה גם אני עכשיו, בודאי ובודאי שלא מן הענין (ואפילו לא בועידה), לקרוא בקול בחלל עולמנו בארץ להזהיר ולהזעיק לעזרה בשעתה! עכשיו, כל זמן שאפשר משהו לעשות (אם כי בקשיים גדולים), נרחיבה נא את התיישבותנו בגליל העליון. הנה נתקיימה השנה עליה לכפר־גלעדי, לא עליה לרגל, אלא עליה ממש, עליית חברים לחיות ולעבוד בה, לחזק את כפר גלעדי. עליה זו של עשרות חברים וחברות הוא צעד חשוב מאוד, מעודד ומחדש, צעד שיש בו הבטחת ההמשך בעזרת כוחות חדשים. ועוד חיזוק ניתן לכפר גלעדי בעליה הפנימית: בכניסת הדור הצעיר שלה, אשר גדל בה, כחברים למשק, ובקיימם באמונה: תפארת אבות – בניהם, בהתקשרם למקום גידולם כילדי אדמה וכילדי הגליל!
אולם, עם כל זאת הרי רק נקודה אחת בת ערך לנו שם, מלבד המושבה מתולה, העומדת בזקנותה וטעונה רחמים גדולים, רחמים לאו דווקא במובן החמרי בלבד. ואילו נכנס אדם חדש לארצנו מצפונה והיה רואה את המושבה הזאת בת 35 שנה על מראה החיצוני המדולדל והעזוב, ועל מתיישביה כמו שהם, ואילו היה צריך להוציא משפט על מפעלנו היהודי בארץ במשך 50 שנה על פי דוגמה זו – לא יכול היה משפטו להיות מעודד ביותר. מן הראוי היה לחדש את הקנקן הישן הזה וגם, במידה ידועה, את היין שבתוכו. מן הראוי היה לחדש את תכניתה המשקית של מתולה, לבססה יותר וגם לחזק ולחדש את החומר הישובי שבה על־ידי כוחות רעננים. כשם שכפר־גלעדי הצעירה ממנה התחדשה בכוחות עלומים, כן זקוקה לכך מתולה פי כמה מונים. אלא שבכפר־גלעדי השינוי בא בכוח תנועת העבודה, ולמתולה אין דואג. אולם מן הראוי היה שיימצא הדואג, שיושם לב לנקודה עברית זו על הגבול, כדי שהישוב העברי יוכל תמיד להישען עליה: אשר בשעת שלום תהא בעלת פרצוף עצמי לאומי מכובד, אשר ישוּבה יהא ישוּב עובד עברי, ללא עבודה זרה וללא נטיות של התפתחות מסחרית מסוג של ישובי ספָר; ואשר ישוּבה יהא בעל אחריות ובעל רמה תרבותית ולאומית הן ביחסים לגבי הצבא והשלטונות המתגוררים בתוכו, הן לגבי השכנים משני עברי הגבול והן לגבי הדור הצעיר הגדל בתוכה. אולם – מה שחשוב ביותר – נחוצה עליה חדשה לגליל העליון לשם הקמת ישובים חדשים. נחוץ לחזק את מספרנו שם ולהגדיל את כוחנו, כדי לבצר יותר את השרטון אשר עליו ננעץ קָננו שם.
כלפי מי הדברים מכוונים? לא כלפי הסוכנות היהודית – הלא אין היא עובדת בגליל העליון; לא כלפי פיק"א – הלא היא חייבת לבסס קודם כל את הקיימות והנעזבות; לא כלפי הועד הלאומי – הלא אין הוא עובד עבודה ישובית. הדברים מכוּונים כלפי כולם יחד וכלפי עצמנו, כלפי ציבור העובדים. יתארגנו נא בישוב קבוצות אחדות של מאות עובדים, פועלים ונוער, מהערים ומהמושבות, במטרה להתיישב בקצה הגליל העליון בקרבת הישובים הקיימים שם, ויקדישו את מרצם להשגת מטרה זו. יגייסו נא את יכלתם שלהם קודם, זו שהיא עכשיו – כפי שמראה הנסיון של השנים האחרונות – אבן־הפינה לכל פעולה של התיישבות עובדים, ויגייסו אחר־כך את יכלתם של המוסדות המיישבים, ויזדיינו נא בסבלנות של פעולה במשך שנים אחדות. וסוף סוף יעשו ואף יצליחו.
תרצ"ג
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.