(ליִסוּד המושבות הראשונות)

הרגשה מיוחדת במינה תוקפת את המעיין במקורות מהימים ההם. הנה ראשית 1881. שקט ברחוב היהודי. יחד עם העם הרוסי הגדול משבחים ומקלסים העיתונים היהודיים־הרוסיים את המלך המשחרר לחג יובלו, ובבתי כנסיות עורכים “הנותן תשועה” ברוב תשואות. והנה יום האסון, יום ההתנקשות במלך. רחוב היהודים עוטה יגון, כל פנים לובשים קדרות. האזרח היהודי כאזרח הרוסי מתאבלים יחד על מלכם האהוב. אמנם בעיתונות האויבת ליהודים מתעורר ויכוח על הבנים הנאמנים ו“הבנים החורגים”. אך הרי זה רק בעיתונות. ונגדה יכולים להילחם בחצים שנונים גיבורי העט בישראל. והכל הולך למישרים. באיזה אורח פלא נקלט בחוגים ידועים הבטחון, שהנה פה ברוסיה מצאנו לנו סוף־סוף מפלט, בצלה נחיה, בצל מלכות רומאַנוב האדירה ובחסותו של העם הרוסי הגדול, התמים, רב הסבל ורחב הלב. הוא יחיינו ויקרבנו, ואזרחים נאמנים בארצו (שהיא גם ארצנו) נהיה. מדוע צמחה אמונה זו בלב עמנו רב הנסיונות כזקן וקל דעת כצעיר – רק אלוהי הרוחות יודע. מדוע הוכו עיניו בסנורים לבלי הכיר את החבוי במעמקי המציאות, מדוע נפתה להאמין, כי בשעה שבגרמניה, בהונגריה, ברומניה וכו' הולכת וגוברת שנאת ישראל ומרימה ראש, והישוב העברי נרדף ונלעג בחיים ובעיתונות האויבת – דוקא כאן, ברוסיה, יותן לנו לחיות במנוחה? מדוע דוקא העם הסלבי הזה, המזרחי באירופה, הוא הוא הנבחר מאת ההשגחה לתת לנו מקלט בתוכו? – מי יודע!

אך הנה נעכרו מי המנוחות – ובבית ישראל תאניה ואניה. לא אֵבל אלכסנדר, אלא אבל אחר לגמרי מחשיך את עולמה של היהדות ברוסיה, אבל של מוכים, מעונים, נשדדים ונרדפים – ואומללים עד היסוד בה. בראשונה בא האסון בצעדים מתונים: רק ביֶליסַבטגרד בלבד פרצו פרעות. והעיתון “היהודי־הרוסי” מביע את תקותו, שעם הפרעות האלה תתום מזימת הרשע של שונאינו בארץ. אך, אהה! תקותו זו לא נתקיימה, וכעבור שתי עשרות ימים, אחרי התפשט “הרעמים” בכל הדרום, הוא כותב: “לא תארנו לעצמנו שיֶליסַבטגרד פותחת פרשה שלמה של פרעות ואסונות”. מדוע רצה “היהודי־ הרוסי” לקוות כך, בשעה שכבר הודיעו לו על מצב רוח מסוער באודיסה, ובשעה שהגיעו אליו כבר הכתבות עם הפרטים על קבוצות חיילים שעמדו כעדי ראיה מן הצד ולא הפריעו לפורעים; כלומר, בשעה שהוברר, שאכן כלה ונחרצה שדמנו יישפך ללא הגנה מצד הממשלה, ושהדוגמה הנוראה הזאת יכולה לעודד מקומות אחרים? על השאלה הזאת אפשר לענות, שאכן ללא כל יסוד נרגע “היהודי־הרוסי”, ושמאז ועד היום נרגעים אנו – מאין ברירה אחרת – פה ושם רק מתוך הכרח אנושי, מתוך צורך לנשום יום אחד במנוחה. אך החולמים על הידבקות בעם הרוסי ובארצו מצאו עצמם בתוך מעגל קסמים, אשר בעצמם הסתגרו בו, והוסיפו לשאול: אי המוצא בתוך המעגל עצמו. העם התחיל לברוח מגיהנום זה בשבע דרכים. המעטים הנאמנים לציון התחזקו באמונתם, ואליהם נלוו קבוצות מתעוררים מחלומותיהם, נצרבים מעלבונות ומדכאון. העלבון המדהים הזה הפנה לתנועת “חיבת־ציון”. הוא קומם את המתעוררים השבים, כזקנים כנערים, הוא שאל למולדת, לחופש וקרא – לישר גו, להשתחרר מזיקה לעם אחר, להתקבץ באיזה מקום כגוף עצמי, להגיע לכל הפחות לרבבות אחדות אנשים מרוכזים בעלי פרצוף מדיני עצמי כל שהוא, לפס ארץ קטנה, ובלבד להציג בה רגל עצמית. אנו מוצאים ביטוי למצב הרוחות הזה במקורות מהימים ההם:

“כי הנה אויבינו הסופרים ובעלי אסופות יושבים ודורשים לגנאי במעשי היהודים האוכלים ואינם עושים, ועם הארץ דורס ואוכל יגיע אחינו העמלים ללחם צר בזיעת אפיהם. – – – ובכל מקום, אשר היתה ידם בנו, הננו רואים החשוכים עושים והנאורים רודים על ידיהם, ההמונים משתוללים והאצילים ימחאו כף. ולא רק פה בארץ עיפתה כמו אופל, כי גם באשכנז, ארץ החקר וההגיון אין לנו תקומה, גם בארץ הגר וגליציה לא נדע שָלו, וגם בארץ צרפת ובריטניה לא מצאנו מרגוע לוּ רב מספרנו בתוך העמים היושבים שם. – – – רב לכנסת ישראל להיות כעוטיה על אדמת זרים, עת לעשות לנפשה ולבקש לה מנוחה בארץ אחוזתה מקדם. – – – תנו לנו ראשונה כברת ארץ קטנה כעב קל, רק יקרא שמה עלינו לאסוף חרפתנו”

(א. ש. פרידברג. כתבים לתולדות חיבת־ציון, כרך א‘, עמ’ 2, אלול, תרמ"א). 

“אורח לא קרוא, בן בית נשכח מלב, מתחרה שאינו רצוי, בן חורג למולדת, עני טרחן, פליט מחוסר חסות, צל נע ונד – כזה הנך, היהודי! האינך אדם בעל בשר ודם? אם כן, איה, איפוא, המולדת שלך? אין ההיסטוריה יודעת ואינה רוצה לדעת עם בלי ארץ. ורצונה של ההיסטוריה קדוש הוא ולא יעבור גם בתוך שטף הציביליזציה, גם בתוך ההומניות ונדבת הרוח של המאה החדשה. – – מסרנו את כל הקדוש כדי להיות סלבים, גרמנים, רומנים; והסלבים, הגרמנים והרומנים דוחפים אותנו מקְרוב אליהם. למדנו לנשק את היד המפליאה מכותינו. מכרנו את הדבר שלא יכול איש לקחתו מאתנו, את הכרתנו העצמית, בנזיד עדשים. – – לא! אם יהודי אתה, היה יהודי שלם! כך היא סיסמת החירות. היה יהודי בכל נפשך ובכל מאודך, בלב ובמוח, עם גאון לאומי ושאיפה לתחיה לאומית – – רק המולדת יכולה להשיב לנו את כבוד תפארתנו. שנים של הרהורים קשים והסתכלות עמוקה חיזקו בי את הרעיון הזה. הוא נתמזג בי והיה לחלק מנשמתי. הבה נרכז כל עוז שאיפתנו אל החירות באהבתנו את ארץ־ישראל. והדבר בוא יבוא, יען כי רגש הכרת ערך עצמנו, שגדל בשנים האחרונות, לא יוכל נשוא עוד את השנאה המחפירה, יען כי בכל קרביו מתמרמר עתה היהודי לגילוייהָ”

(“ארוכת בת עמי” לד"ר רילף, מובא אצל ש. ל. ציטרון, “תולדות חיבת־־ציון”, עמ' 180).

“ובשעה שכל עם וכל שבט מגין במרץ כל כך מרובה על האינדיבידואליות שלו ומוסר את נפשו עליה, באותה שעה אתה היחיד והמיוחד שאינו נותן לה שום ערך, ובכל רגע נכון אתה להחליף ולהמיר אותה באחרת, אשר תפגוש בה ראשונה, ובלבד שתהא לך האפשרות לחיות חיי כלב מתגולל בחוץ, ההולך אחרי כל הקורא לו וזורק לפניו פת לחם”

(ליבנדה, מובא שם, עמ' 176).

“ולא רק אשר גמרנו אומר למחות מלבנו את זכרון כל התלאות אשר נשאנו מהעמים, אך רבים מאתנו הרחיקו עוד ללכת במסילת ההתקרבות לעמי הארץ ומשום דרכי שלום מיהרנו להפוך עורף להרבה זכרונות קדומים ותקוות העתיד, אשר בעדן נשאו אבותינו האומללים אלפי שנות עוני ויגון, ובכל אשר יכולנו התאמצנו להשתוות אל העמים אשר בכל לב ונפש דרשנו קרבתם. אך הכי הועילו לנו כל אלה הקרבנות היקרים, אשר הבאנו על מזבח השגת קרבת העמים? – – לשוא נתרפס ונשפיל את כבודנו, לשוא נלחך עפר רגלי שונאינו ומנדינו. אזנם אטומה משמוע. המה החזקים, ואנחנו – החלשים, המה ה’עיקריים', ואנחנו – הגרים. ואחרי תנאים כאלה ידרכו עלינו ברגל גאוה, ישימו אותנו תמיד כעפר לדוש”

(מכרוז נוער מאודיסה לחברת “כל ישראל חברים”, תרמ"ג שם, עמ' 138).

המגמה היתה ברורה: לברוח מארצות העינויים, רוסיה, רומניה – אך לא לארץ גלות חדשה, לא “לסחור בכפתורים ומחטים, בסחבות של מכנסים בלים” (כתבים, א', 3), – אלא לעלות לארץ מולדת, לבנות מולדת לנודד הנצחי, לכונן בה ישוב עובד איתן, עומד ברשות עצמו, לכונן אָשיות קיומו על חיי עבודה, להקים את המולדת בעבודה, ביגיע כפיו של עם. כולם התכוונו לישוב של עבודה: אנשי התנועה, המנהיגים והעסקנים, סופרי התנועה ומשורריה – ורובם הגדול של העולים עצמם. “שינוי ארחות חיים” – כביטויו של הד"ר פינסקר; “חיים חדשים, חיי עמל ועבודה, עמל ידים ועבודת גוף כפשוטם וכמשמעם” – בנוסח ליבנדה; “לא להביא את המשיח בחזקה, אף לא להקים לנו כעת ממלכה חפצנו, כי אם לתת לחם לאוכל בארץ אשר תקוה נשקפה כי שם ינוח לעובדים אותה – – וגם לאלה היושבים עתה שם (בארץ) ואוכלים לחם עצבים ייהפך לאט לאט לב טהור לבקש חיים בעבודה וביושר ותינצלנה אלפי נפשות מידי הבטלה המביאה לכל רע” – כדברי פרץ סמולנסקין (מאמרים, III, 119). וגם הקול המעודד של נעים זמירות התנועה בימים ההם, קולו של פרוג, נשמע בבשרו: “רוח חדש, רוח החופש והדרור, רוח אהבת מורשת קדומים, רוח אהבת עבודת אדמה, בא עתה כטל תחיה ללב עמנו האָנוש” (“משיח בן דוד”, בתרגום מאנה); וכמלווה נאמן מתאחד הוא בכל לבו מרחוק עם הזורעים בארץ ישראל ומגיש את ברכתו “לעובדי האדמה בארץ־ישראל”:

"לא הייתי ביניכם ברגעים הרעים,

עת נשאתם רגליכם חוף ציה וסלעים

שאת כל יד עמל ושבר,

אך לבבי כלבבכם מיתר אחד הניע".

וכשאנו מעיינים בשירי מאנה בימים ההם, רואים אנו כיצד נאצל והושפע מהרוחות המנשבות, וצירף את קולו הענוג למקהלת המלווים, ובשירתו נשמעו הצלילים הטהורים:

"עלי שדמות בר ופרי

אעבוד גם אנכי;

אעבוד, אשיר, אשאף רוח,

אולי ישוב כוחי".

בתרמ“ו הושרו השורות האלה, הרוויות כליון נפש פרטי ועם זאת סמליוֹת הן ל”חיבת־ציון“. וכך נמשך אותו מצב הרוח בשירת התחיה והעבודה עוד שנים רבות; ואף כי במציאות הארץ־ישראלית נגלו מראות אחרים, מראות התמיכה והעבודה הזרה, בכל זאת עוד נחה רוח התנועה על לבבות המשוררים, ואצל ביאליק ב”מתי מדבר האחרונים" (תרנ"ז) מצאה את ביטויה ההולם:

"איש בלבבו ישמע קול אלוה דובר:

לך! היום אל ארץ חדשה אתה עובר!

לא! לא לחם קלוקל, שליו ודגן שמים –

לחם עצב תאכל, פרי עמל ידים!"

להרגיש את לשד האדמה ואת מתק רגביה, ובציון! – לא במושבות חרסון ופולטבה ולא בדקוטה; לעבד אותה, לחיות חיי עבודה וליהנות מפרי עמל ידים – כזאת היתה המגמה של הפעולות הראשונות ושל העושים הראשונים של העליה הראשונה, זו שאת יובלה חוגגים אנו כיום. אך ניצני אותה תנועה קדמו לה מתוך הישוב הישן בשתים־שלוש עשרות שנים, עוד מימי ביקוריו של מונטיפיורי בארץ ומימי היוָסד מקוה־ישראל.

“ומונטיפיורי הושיב ועד מיוחד של מומחים במקצוע זה להיות לו לעזר בבחירת האדמה לקנין ובבחירת האנשים המוכשרים לעבודת האדמה. – – בעזרת הועד הזה בחר מונטיפיורי ל”ה משפחות מיהודי צפת ויתן להם את האמצעים להחל את עבודת האדמה וגם הבטיח להם את החסות מצד הרשות, ונערים יתומים אחדים ניתנו תחת השגחת הועד להורותם את עבודת האדמה, וחלקת אדמה פוריה בקרבת צפת נועדה להושיב עליה ט“ו משפחות לעבדה. – – גם בטבריה בחר מונטיפיורי שלושים משפחות ויתן להם את האמצעים הנחוצים לעבודת האדמה. – – ואחרי זה ביצע מונטיפיורי את מעשהו בנוגע לתמיכת העניים בירושלים, ויהודים רבים מצאו שם תיכף עבודה בעבודת האדמה ובבנין החומה המקיפה את הכיכר. – – מחברון הלך מונטיפיורי ליפו, ושם קנה קרקעות עם בית, ובאר, ואחדים מעניי ישראל מצאו להם תיכף עבודה על חלקת האדמה”

(בקיץ 1885, “ספר משה ויהודית” מאת ד"ר א. הלוי, חלק ב‘, עמ’ 89־86).

למותר להוסיף, שהנסיונות האלה לא הצליחו. אך עם כל זאת, הנה הצעדים הראשונים האלה בארץ לקראת ישוב חקלאי עובד מצד אחד וההתעוררות בתנועת “חיבת־ציון” בגולה מצד שני השפיעו על יסוד פתח־תקוה בתרל"ח על”ידי יוצאי ירושלים (והנה, לא כל כך ברור לי, מדוע נמחו עד היום עקבותיה של תנועה פנימית זו בארץ מהעיר לכפר? מדוע אין לה המשך? להפך, המסתכל יכול להבחין שכבות אנשים שנשתקעו בעיר, והם מיוצאי המושבות מיהודה, שומרון והגליל ומכל העליות, מהראשונות ועד האחרונות. אך כי תתעוררנה חבורות מתושבי תל־אביב, ירושלים ושאר הערים, מחוגי בעלי מלאכה או תורניים ובעלי אמצעים במקצת, במטרה לצאת מבין החומות וליסד מושבה על האדמה היהודית, המחכה להם – כזאת לא שמענו מכבר! אמנם בתנועות הנוער שבעיר יש התחלות של קבוצות “החוגים” או של בודדים ההולכים הכפרה, אך כוָנתי לתנועה מתוך הישוב העירוני הותיק, כדומה לאלה שביקשו ממונטיפיורי “אדמה וישוב”, כדומה לאלה מצפת, שניסו אז ולא הצליחו וכדומה לאלה בירושלים, שעשו ואף עלה בידם בפתח־תקוה. התעוררות כזאת איננה עכשיו, אבל יכולה היתה להתחדש, וצריכה היתה להתחדש עכשיו עם יובל החמישים לזכר העבר ולמען העתיד). והעליה על הקרקע הזאת, העליה הפנימית, שבארץ גופה, מירושלים לעמק השרון, היתה כבר חלק מהעליה הראשונה, מהעיר ומהעיירה אל הכפר, מלחם הקלוקל אל פרי עמל ידים. חוטיה נטוו בגולה כבארץ. סופרי “חיבת־ציון” הלבישו מחלצות את תוכן התנועה לארץ ולעבודה; אך הנה פה ושם מוצאים אנו גם אצל אנשי העליה הראשונה עצמם והקשורים אתם לקבוצותיהם השונות ביטוי לרצונותיהם ולמעשיהם.

“הנה אנחנו (אנשי יסוד־המעלה) הראשונים ממחוזות פולין, אשר קרבנו לבבינו ונפשותינו על מזבח אהבת ארץ הקודש, ושביב הקדוש מישוב ארץ ישראל אשר לשמה ולזכרה תאות נפש הישראלי היתה ללהב אש ותיקד בקרבנו, לירות אבן פינה מכל אחינו ממחוז פולין במדינת רוסלנד. ובשנת תרמ”ג, כאשר החל הרעיון הנכבד לסעור בקרבנו, באנו בקושרים כמה משפחות, ונשקול את כספנו איש איש מאתנו לכונן לנו מושבה על אדמת אבותינו מהוננו אשר חננו ד'. ובחודש ניסן תרמ“ג שלחנו צירנו לפנינו וצרורות כספנו בידו לתור לנו מקום ולקנות לנו אחוזת שדה וכרם, והוא לא נח ולא שקט ויחפש בחפש מחופש אדמה טובה עבורנו – – באנו לכאן – – ובידים חרוצות הננו שוקדים על מלאכתנו ועבודתנו, ובזיעת אפינו עומדים אנחנו ובנינו ובנותינו על המשמר לעבוד את האדמה ולשמרה. גם הרכות והענוגות בנו, אשר לא ניסו מעולם בעבודה הזאת, מאהבה וחיבת הפעולה הנשגבה, בחשק נמרץ עושים במלאכה ועובדים עבודה בשדה” (כתבים, א', 221).

“כי שולחנו הנה (ועד חלוצי יסוּד המעלה, מיסדי ראשון לציון) מטעם כמה קהילות ישראל שבארצות רוסיה ורומניה לתור להם אחוזה בארץ אשר יאחזו לעבדה ולשמרה” (שם, עמ' 26).

“מטרת האגודה (ביל"ו) היא לכונן את תחייתו הפוליטית־איקונומית והרוחנית־לאומית של העם העברי בסוריה ובארץ־ישראל. – – חברים מהגרים יכולים להיות אנשים הנכונים להגר לארץ־ישראל וסוריה ושם להתעסק בעבודת אדמה או באיזו שהיא אומנות פרודוקטיבית, ומוכשרים להתאמצות פיזית. לא למעלה משנות הבינים, רוקים או בעלי משפחות קטנות”

(כתבים, א‘, עמ’ 69).

“כשיתברר, כי האנשים האלה (אשר יובאו למקוה־ישראל עבור המושבה העתידה עקרון) יכולים לפרנס את עצמם ואת בני משפחתם מעבודת האדמה, שיעבדוה בעצמם, תינתן למו אחוזת נחלה, אשר בעבדם את אדמתה תספיק להם תבואתה די מחיתם” וכו' (מכתבו של ר' צדוק הכהן מפריז בהסכמת הנדיב –

(“יסוד המעלה” מאת י. בריל, עמ' 10).

העליה הראשונה היתה עממית ברוחה ובחומר האנושי והיתה על־פי מהותה הפנימית הביטוי הגלוי של התנועה שהכילה את שאיפות השחרור הלאומי והאנושי. העליות הבאות ידעו כבר על כרמים ופרדסים. העליה בתרנ“א – כעבור 9 שנים – היתה כפולה. מצד אחד הכילה צעירים, שעלו לעבודה במושבה: לעזור לאיכר העברי במושבה; ומצד שני היו רבים שנהרו לאור הרוָחים שנשקפו מהכרמים, כדוגמת הרוָחים מהפרדסים כיום. יהודים אשר חלמו להשקיע את הונם בעסק מכניס – זאת היתה דמותם של עולי תרנ”א מסוג ידוע. והם היו, מבחינה זו, אבותיהם של עולים בעלי הון כיום, המתכוונים להשקיע את הונם בפרדס במושבה או בבית בתל־אביב כבעסק הגון. לא כן היתה העליה הראשונה. זו היתה עליה תמה, היא עלתה בפקודת רוח ההתעוררות אשר נישאה בעם, כש“השביב הקדוש היה ללהב אש” בנפשותיהם. הם נישאו בסער ימי היגון והזעזועים ברוסיה וברומניה, ועלו לארץ לחיות בה חיי עבודה. ודאי שהיה ביניהם חלק, אשר מלכתחילה עלה שלא על מנת לחיות חיי עבודה, אבל לא הוא היה העיקר. (גם מגמות שיתופיות נצנצו בראשית הפעולה. וידוע, כי אנשי ראשון־לציון ניגשו לעבד את אדמתם בשותפות. החיים שברו את רצונותיהם הטובים של המתחילים הראשונים, והעיבוד המשותף נתפרק כעבור שבועות אחדים. אך הגה חיי השיתוף, בקבוצה של חלק מהביל"ויים, נתקיימו תוך כדי מלחמת הקיום שלהם ונמשכו שנים אחדות). כזאת היתה רוח התנועה בימים ההם, זה היה אז תכנה של “חיבת־ציון”, או של הציונות של הימים ההם, ציונות לשם יצירת ישוב עברי עובד בארץ.

ברצונותיהם אלה נשענו על עזרת התנועה. רובם ככולם (מלבד יוצאים מן הכלל) עלו לארץ מתוך אוריינטציה על התנועה: בטוחים היו ומובטחים, כי המפעל שלהם הוא בעצם מפעל התנועה כולה בגולה. על דעתה יצאו, ובכוחה ועזרתה בטחו. כך יצאו מיסדי זכרוךיעקב, מעולי רומניה, כנשלחים מאת הועדים של “חובבי־ציון”; כך יצאו הביל"ויים, כחלוצי תנועה רחבה מתוך תקוות וגם הבטחות, לעזרה מצד אגודות ויחידים; כך עלו אנשי עקרון מובטחים לקבל התישבות מידי הברון. גדול היה הבטחון בעזרת העם, כלומר, בעיקר בעזרת בעלי היכולת שבו. “אם יוָסד ויכונן הדבר הזה (הישוב בארץ ישראל) אז ימצא מסילות לאט לאט בלב כל עשירינו ויתנדבו כפעם בפעם – – ואין כל ספק כי כן יהיה, וברבות הימים ירבה הכסף די והותר – – ונוכל לגזור אומר ולהחליט, כי הכסף לא יחסר, אם אך יימצאו האנשים הנאמנים, אשר יצאו לפעולה הזאת (להתישבות בארץ־ישראל) בלב נאמן וברוח נכון, והחפץ להרים ראש לעמם יהיה רוחם” (פרץ סמולנסקין, מאמרים, III, 121). אכן בכוח האמונה הזאת עלו העולים לארץ להקים ישוב חדש. איך יכול היה להיות אחרת? ההיו לנו כוחות אחרים להתחלה מלבד המעשה הדל והאמונה הרבה? בדבר אחד בודאי לא טעו אז, בהערכתם כי מפעלם, מפעל לדורות הוא, כי הם מניחים את האבנים הראשונות, כי תעבורנה עשרות שנים עד אשר תושג המטרה הגדולה שאליה שאפו. הם ידעו את הכוחות ואת המאמצים כי דלים הם, וקיוו כי לאט לאט יצטרפו במשך שנים רבות הכוחות מן העם אחד לאחד וימשיכו במפעל עדי בצעם אותו. האוריינטציה של הראשונים היתה אוריינטציה על עצמנו – על העם, בהווה ובעתיד. שאיפתם היתה שלמה – שחרור מעקת הגלות, מזיקה לאחרים, מולדת לעם בארץ המכוננת בידי ישוב עובד. משענתם היתה משענת תנועה הנישאת בכוחות העם בארץ ובגולה.

תרצ"ב